הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > גיאוגרפיה פיסיתעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > מישור החוףעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > גיאולוגיה ועיצוב הנוף


המבנה הפיסי של מישור החוף
מחברות: גילה זוהר; רות פלג


ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים יד יצחק בן צבי. המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה. היחידה לתכניות לימודים
חזרה3

המונח "מישור החוף" משלב שני מושגים גיאוגרפיים נפרדים: מישור וחוף. מישור החוף של ארץ ישראל מהווה יחידת נוף המשלבת טופוגרפיה מישורית וחוף ים. ייחודו של מישור החוף הארצישראלי בשילוב שני המרכיבים.

מישור החוף, יחידת הנוף המערבית של ארץ ישראל מוגבלת, ממזרחה בגבעות השפלה ובשדרת ההר ובמערבה בים התיכון ומשתרעת מגבול הלבנון בצפון ועד לחופי סיני שבדרום.

קו החוף

לקו החוף של ארץ ישראל שני מאפיינים בולטים:

א. קו חוף קשתי.
ב. קו חוף חלק, מועט במפרצים.

א. קו חוף קשתי
קו החוף הארצישראלי מתמשך בצורה קשתית מצפון-מזרח לדרום-מערב. הסיבה לכך נעוצה במבנה הגיאולוגי של פני הארץ. קיימת התאמה בין צורתו וכיוונו של קו החוף לבין כיוונה של רצועת ההרים שממזרחו. התאמה זו גדולה במיוחד במרכז הארץ, בהרי יהודה ובשומרון וקיימת במידה פחותה גם בהרי הגליל ובצפון הנגב. בכרמל, בו חודרים ההרים לים, יש אי-התאמה בין קו החוף לאזור ההר. התעגלות קו החוף בדרום הארץ קשורה להצטברות של חולות.


צורת קו החוף ביחס לכיוון ההר המרכזי

ב. קו חוף חלק, מועט במפרצים
קו החוף של ארץ ישראל, למעט מפרץ חיפה ובליטות קטנות ביפו ובעתלית, הינו חלק וחסר מפרצים. החוף של ישראל מהווה אזור מעבר בין החופים החלקים של דרום הים התיכון וצפון אפריקה לבין החופים המפורצים האופייניים לצפון הים התיכון (מלבנון וצפונה דרך טורקיה ועד לחופי ספרד). רכס ראש הנקרה נחשב לגבול בין החופים המפורצים בצפון לבין החופים החלקים בדרום. שלושת המפרצים בחופה של הארץ, בחיפה, בעתלית וביפו, נוצרו משילוב של תהליכי הרבדה ופעולות טקטוניות. באזור יפו קיימת בליטה בקו החוף, שנוצרה מהימצאותו של קו סיסמי, שגרם להעתקה אופקית של החוף. במפרץ עתלית, נסיגת החוף נגרמה כפי הנראה כתוצאה מההעתק של נחל מערות, שכיוונו דרום-מזרח צפון-מערב ומגיע אל צפונו של מפרץ עתלית העתק זה גרם כפי הנראה להטבעת חלק מרכס הכורכר, כך שחלקו נמצא היום מתחת למפלס פני הים וחלקו יוצר את המצוק החופי המפורץ. גם את מפרץ חיפה יצר תהליך טקטוני ברור. המפרץ נוצר מהזווית שבין קו ההעתק התוחם את הכרמל מצפון לבין קו החוף. גם בחלקו הצפוני נתחם מפרץ חיפה על ידי קו שבר גיאולוגי, המפריד בין הגליל התחתון לגליל העליון ומגיע לחוף מדרום לעכו. לקו זה יש המשך גם במפתן היבשת מתחת לפני הים.

במפרץ חיפה ישנם גם משקעים חוליים עמוקים, שהורבדו בתוך המפרץ ויצרו את חופיו החוליים.

מאפייני מישור החוף

למישור החוף שני מאפיינים בולטים.

א. רוחב משתנה - צר בצפון הולך ומתרחב כלפי דרום.
ב. טופוגרפיה מישורית.

א. רוחבו של מישור החוף
רוחב המישור אינו אחיד והוא הולך ומתרחב כלפי דרום. רוחבו של המישור נע בין כ - 4 ק"מ באזור שמדרום לראש הנקרה ועד לכ - 40 ק"מ באזור רצועת עזה. התרחבותו של המישור בחלק הדרומי נובעת מאספקה של חולות שהגיעה מכיוון דרום, מהסחף שהנילוס הביא אל הים. תוספת החולות היא גם שגרמה לנטיית קו החוף לכיוון דרום-מערב בדרום הארץ ולכך שבצפון הארץ רצועת החולות צרה יותר.

ב. הטופוגרפיה של מישור החוף
גובהו הממוצע של השטח נע בין גובה פני הים לגובה של כ - 300-100 מ' מעל פני הים. במישור החוף של ארץ ישראל שיפועי השטח לרוב מזעריים והפרשי הגובה בין הנקודות השונות אינו עולה על עשרות מטרים. מישוריות האזור נובעת בעיקר מהמבנה הגאולוגי ומכיסוי השטח על ידי אדמות סחף וחולות. פוגמים באחידות המישור שלושה רכסי כורכר, שבחלק הצפוני של האזור נושקים לקו המים ויוצרים מצוק חופי. בשתי נקודות חוצה רכס הרים את השטח המישורי ומגיע עד לים: האחת ברכס הכרמל והשנייה בראש הנקרה. בשני המקרים מדובר ברכס הרים ניצב לקו החוף ומורדותיו מגיעים עד לקו המים.

תהליכים שעיצבו את מישור החוף

החוקרים מייחסים את היווצרות מישור החוף לתקופת הפליסטוקן. בפליסטוקן התקיימו תקופות קרח, שבהן היתה ירידת מפלס פני הים. בין תקופות הקרח היו תקופות בין-קרחוניות, שבהן עלה מפלס הים.

החוקרים סבורים שבתקופת הפליסטוקן היו חמישה מחזורים של קיפאון והפשרה של קרחונים. לדעתם, רכסי הכורכר שנוצרו במישור החוף הם תוצר של קווי חוף קדומים. כאשר הים נסוג, פעלו על החוף תהליכי סחיפה, השקעה וגידוד שכתוצאה מהם נוצרו סלעי הכורכר ושקעו חלק מהחולות של מישור החוף. הימצאותם של שלושה רכסי כורכר או חמישה במישור החוף הדרומי, הם עדות להצפות ונסיגות של הים בתקופות הקרח והתקופות שביניהן.

היווצרות הכורכר

הכורכר הוא סלע משקע חופי אשר נוצר על ידי התאבנות דיונת חול שהיתה לאורך קו המים. הסלע בנוי מגרגירי קוורץ המלוכדים בתמיסות גירניות (קרבונט). בצפון הארץ מתחלפים לעתים גרגירי הקוורץ בגרגרים גירניים, גסים יותר. דרגת הקושי של הכורכר ומידת התפוררותו שונה בהתאם לעצמת הליכוד של הגרגרים. במקומות מסוימים ניתן לראות בשכבות הכורכר סימני עיצוב על ידי הרוח, כגון שיכוב צולב, המעידים על כך שהכורכר היה פעם גבעת חול ניידת.

שקיעת החוף

תוך כדי היווצרות רכסי הכורכר, עבר קו החוף גם תהליכים של שבירה ושקיעה. התרוממות שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל, לוותה בשקיעה של החוף. בדיקות גיאולוגיות וארכיאולוגיות מוכיחות, שהחוף נמצא בתהליך של שקיעה איטית. עדות ברורה לכך הוא הימצאו של רכס הכורכר המערבי, שנוצר ביבשה, מתחת לפני הים בעומק המגיע לעתים לכמה עשרות מטרים. יש המסבירים את שקיעת החוף גם על ידי הימצאותו של קו שבר גיאולוגי לאורך החוף, שגרם להיווצרותו של מצוק הכורכר בסמוך לקו המים.

שרידים ארכיאולוגיים של אתרי התיישבות לאורך החוף, המצויים כיום מתחת לפני המים ונמלו השקוע של הורדוס בקיסריה הם עדות ברורה לשקיעת קו החוף באלפיים השנים האחרונות.

סוגי החופים והחומרים הבונים אותם

ניתן לחלק את חופי הארץ לשני סוגים על פי סוג החומר הבונה אותם. חופים הבנויים סלעי כורכר ומצויים בעיקר בצפון הארץ וחופים חוליים, בעיקר בדרום הארץ.

החופים הכורכריים

חופים אלו אופייניים לקטע החוף מאזור יפו וצפונה. באזורים אלו מגיע רכס הכורכר המערבי עד לקו המים ויוצר מצוק חופי. בחלק הדרומי של מישור החוף, מיפו ועד לרפיח, המצוק פחות מפותח, למעט קטעים קצרים בחופי ראשון לציון, אשקלון, זיקים וברצועת עזה. לגובהו המירבי מגיע המצוק בחוף השרון. מגבעת אולגה וצפונה, עד לחופי עתלית רכסי הכורכר נמוכים ומקוטעים וברוב המקרים החוף הוא סלעי, עם טבלאות גידוד ולא מצוקי.

את מצוק הכורכר המתנשא כמה עשרות מטרים מעל לקו המים חוצים בשרון הנחלים אלכסנדר ופולג, אשר ייתכן שנוצרו עוד קודם להיווצרות המצוק. בדרום נחצה המצוק על ידי נחל עזה. למעט מקרים אלו, לא חוצים את המצוק החופי נחלים גדולים, בשל הקושי של המים לחצות רכס סלעים גבוה.

בשל קרבתו של המצוק לגלי הים הוא הולך ונהרס על ידם, במיוחד בעונת החורף כאשר הים סוער. תהליך זה הקרוי גידוד, מכרסם במצוק הכורכר ומפיל ממנו גושים גדולים לחוף הים. באזור הרצליה וחוף נתניה נראים גושי סלע גדולים על החוף. סלעים אלו שומרים במידת מה על בסיס המצוק משום שהם סופגים ראשונים את מכות גלי הים. תהליך נסיגת המצוק יוצר לעתים צנירים ומערות בסלעי הכורכר. הצנירים נוצרים כאשר השכבה העליונה של הכורכר קשה יותר מהשכבות התחתונות. גלי הים, שמכים בדרך כלל בגובה נמוך יחסית, הורסים את השכבות החלשות ומשאירים את השכבה העליונה תלויה ללא בסיס. שכבה זו יכולה להישאר זמן רב, אולם עלולה גם להתמוטט.

במקומות שבהם נקטע המצוק נוצרו מפרצים חוליים זעירים. בקטע שבין דור לעתלית מצוי כורכר מסוג עמיד ולכן גלי הים יצרו בו מערות וחללים. בקטע זה בולט לוח הגידוד בגובה של 25-20 ס"מ מעל מפלס פני הים. לוח זה מתכרסם על ידי הגלים, והכיסים שנוצרו בו יצרו בית גידול מיוחד לבעלי חיים ימיים (על כך בפרק על החי), המסייעים בהרס הסלעים על ידי יצירת מחילות ונקבוביות. לוח הגידוד מסתיים בתוך הים ונופל כקיר אנכי לעומק של כשני מטרים עד לקרקעית הים.

בחלק הצפוני של מישור החוף, מחיפה וצפונה, בונה רכס הכורכר השני את קו החוף. באזור זה טבוע רכס הכורכר המערבי בתוך הים, חלקו הגדול נהרס ושייריו נראים מעל פני הים בשורה של איים קטנים הנמצאים במרחק של 4-2 ק"מ מהחוף.

החופים החוליים

מרבית החופים החוליים בארץ מצויים מאזור יפו ודרומה. חולות החוף כיסו את השטח בתקופה גיאולוגית מאוחרת יחסית, בתקופת הרביעון. החולות חדרו למעמקי מישור החוף באותם מקומות שבהם לא נחסמו על ידי מכשולים טופוגרפיים. החולות במישור החוף מגיעים משני מקורות עיקריים:

א. חולות שמקורם בבלית סלעי ההר. חולות אלו מכילים מרכיבים גירניים. תהליכי סחיפה מביאים את הבלית המתרכזת בעיקר בשפכי הנחלים ולמרגלות ההרים.

ב. חולות המגיעים מהים. חולות אלו מכילים מרכיבים צורניים (קוורציים). גלי הים וזרמיו מעבירים את החולות מאזורים שמדרום לארץ ישראל. חולות אלו נוצרו בבלייה של סלעי יסוד המצויים במרכז יבשת אפריקה, בהרי אתיופיה ובסודן והם נשאו אל הים התיכון בעיקר על ידי מי הנילוס.

כיוון תנועת החולות מושפע מכיוון זרמי הים האופייניים לחופי הארץ ומכיוון הרוחות. היות שבארץ כיוון הרוחות וכיוון הזרם החופי הוא בדרך כלל מדרום-מערב לצפון-מזרח - זהו גם כיוון תנועת החולות. החולות הנמצאים בתנועה מתמדת מכסים את הטופוגרפיה הקודמת. הם מפסיקים להתפשט כאשר הם נעצרים על ידי מכשולים טופוגרפיים, כגון רכסי הכורכר. כיום נחסמת חדירת החולות גם על ידי צמחייה נטועה, כבישים ואזורים בנויים.

החולות חודרים עמוק לתוך היבשת באזור שפכי הנחלים, כמו באזור שפך הירקון והאיילון. בשפכי הנחלים גורמת לעתים חדירת החולות לסתימת האפיק, במיוחד בעונת הקיץ כאשר זרימת המים חלשה.


הסעה של חולות מהדלתה של הנילוס לחופי ארץ ישראל.
החיצים מראים את כיוון הסעת החול.
בעקבות בניין סכר הנילוס פחתה זרימת החולות לחופי הארץ.

חלוקת מישור החוף ליחידות משנה

נחלק את רצועת מישור החוף לחמישה חלקים ונדון בכל אחד מהם בנפרד.

א. חוף הגליל - מראש הנקרה ועד חיפה.
ב. חוף הכרמל - מדרום לכרמל עד לנחל תנינים.
ג. השרון - בין נחל תנינים לירקון.
ד. חוף יהודה - מהירקון ועד לנחל שקמה.
ה. חוף הנגב - מנחל שקמה ועד לרפיח.

א. חוף הגליל

את מישור חוף הגליל ניתן לחלק לשניים. מישור החוף שבין ראש הנקרה לעכו, שאורכו כ - 14 ק"מ והמישור שבין עכו לחיפה, הנקרא גם עמק זבולון ואורכו כ - 18 ק"מ.

המישור שבין ראש הנקרה לעכו
רצועת מישור החוף שבין ראש הנקרה לעכו הולכת ומתרחבת כלפי דרום. רוחבה בצפון 4-3 ק"מ ובאזור עכו 7-6 ק"מ. החולות המצויים לאורך החוף הצפוני מכילים כ - 95% מרכיבים גירניים, שמקורם בבליית סלעי הגיר שבאזור הגליל.

רכס הכורכר המערבי מצוי כאן בתוך הים ומופיע בשתי שורות של איים, שהם למעשה שוניות גידוד שנותרו מהרכס שהתבלה. רוב האיים נמצאים במרחק של כשלושה קילומטרים מהחוף, וקבוצת איים בודדת נמצאת במרחק של כקילומטר אחד מהחוף. עוצמת הבלייה של הרכס המערבי באזור זה קשורה במבנה הכורכר כאן, שמכיל מרכיבים גירניים באחוז גבוה יותר מזה של הרכס באזורים הדרומיים יותר. גרגירי הגיר, שמרכיבים את הסלעים מתבלים ביתר קלות, בהשוואה לגרגירי הקוורץ ויש בסלעים תופעה של טרשונים. המפרצונים שנוצרו כאן אפשרו בניית נמלים קטנים שאפיינו את העולם העתיק. עכו ואכזיב הן דוגמאות לנמלים כאלו. רכס הכורכר התיכון הבונה את קו החוף אינו רציף. זהו רכס נמוך יחסית היוצר נוף גבעות לאורך החוף. חולות מצויים כאן בעיקר בשפך נחל הגעתון. רכס הכורכר המזרחי גובהו 40-30 מ' מעל פני הים וניתן לראותו מהאזור שבסמוך לעכו בדרום ועד לרכס חניתה בצפון.

המישור שבין חיפה לעכו - מפרץ חיפה ועמק זבולון
מישור החוף שבין עכו לחיפה תחום בין שני קווי העתק גיאולוגיים. בצפון קו העתק של בקעת בית הכרם ובדרום קו ההעתק שגרם להתרוממות רכס הכרמל. בין שני קווים אלו מצוי בקע גיאולוגי, שאפשר בתקופת הרביעון להצפות ימיות לחדור למעמקי היבשת וכך התפתח מישור חוף רחב יחסית המגיע עד לעומק של 10-5 ק"מ. מישור זה ידוע בכינויו "עמק זבולון". רכסי הכורכר אינם נראים בעמק זבולון מעל פני השטח אולם הם קבורים מתחת לחולות במעמקי האדמה. חדירת חולות אל הבקע הגיאולוגי גרמה לכיסוי הרכסים הקדומים. בשונה משאר אזורי מישור החוף, הטופוגרפיה כאן מישורית לחלוטין, רק בצדו המזרחי של העמק, סמוך לגבעות אלונים-שפרעם, ישנה התרוממות בולטת.

במישור שבין חיפה לעכו ניתן להבחין בשלוש רצועות: במערב רצועת החולות, שרוחבה כשני קילומטר, ובנויה מחולות קוורציים שמקורם בים. במרכז, קרקעות הידרומורפיות של ביצות לשעבר, שבהן עובר ערוץ נחל הנעמן. אזור הנחל וסביבתו הקרובה היה מכוסה בעבר בביצות ומלחות ועל אף ניקוז הביצות במאה האחרונה, יש בו עדיין הצפות בשטפונות החורף הכבדים. הרצועה השלישית במזרח, מכוסה בקרקעות סחף, שהובאו על ידי נחלים מהרי גליל התחתון.

החולות באזור הקשו על נחלי הגליל התחתון לפרוץ את דרכם לים ו"אילצו" אותם להתאחד. מסיבה זו ישנן רק שתי פרצות של נחלים לים: נחל נעמן בחלק הצפוני והקישון בחלק הדרומי.

המשקעים המצויים בחוף הגליל בשפע, מי התהום הגבוהים והקרקעות הפוריות מאפשרים כאן קיומה של חקלאות אינטנסיבית. בשל כך נחשבה נחלת שבט אשר שהתיישב באזור כנחלה משובחת ככתוב: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (בראשית מט כ).

ב. חוף הכרמל

מישור חוף הכרמל משתרע לאורך של כ - 30 ק"מ מרכס הכרמל ועד לשפכו של נחל תנינים. רוחבו משתנה מכ - 70 מ' מול כף הכרמל עד לכ - 5 ק"מ סמוך למושב הבונים. רצועת החוף כאן צרה במיוחד בשל קרבתו היחסית של הר הכרמל אל הים. מאותה סיבה גם הנחלים כאן קצרים ומנקזים שטחים קטנים יחסית במערב הכרמל. נחלים אלו דלים במים ומימיהם נספגים בקרקע עוד בטרם יפרצו את רכס הכורכר.

רכס הכורכר המערבי בחוף הכרמל אינו רציף והוא מופיע בצורת שתי שרשרות מקבילות של גבעות נמוכות. תהליכי הגידוד יצרו כאן נופים ייחודיים ולכן נחשב אזור זה לאחד החופים הסלעיים היפים בארץ ישראל. הים שחודר בין הגבעות יוצר מפרצונים קטנים, ורכסי הכורכר הנמוכים מתנשאים רק מספר מטרים מעל גובה פני הים. חדירת הים לתוך הסלעים יצרה לגונות. את הלגונות והמפרצונים ניצל האדם בעת העתיקה לעגינה ולמלאכות שונות כגון הפקת ארגמן או צביעת בדים.

רכס הכורכר התיכון נמשך ברציפות מנחל תנינים עד לנחל מגדים. אורכו כ – 20 ק"מ ורוחבו הממוצע כ - 250 מ'. גבהו נע בין 35-25 מ' מעל פני הים אך הוא מתנשא רק ב - 15 מטרים מעל סביבתו. בשל הצפתו מספר פעמים על ידי הים יש בו משקעים ימיים ויבשתיים לסירוגין. ברכס זה נחשפו שרידים של תרבויות פרהיסטוריות, שהתקיימו כאן כאשר השטח היה בתחומי היבשה. נחלי הכרמל, שלא הצליחו לחצות את רכס הכורכר חייבו חציבה מלאכותית להעברת המים ומניעת היוצרות ביצות. בנחל דליה ובנחל מערות ניתן לראות עד היום שרידי חציבה קדומים. בתקופות שבהן לא נשמרה החציבה והמים נחסמו בדרכם אל הים נוצרו ביצות. כיום עודפי המים באזור זה מנוצלים לגידול דגים בברכות.

מהרכס המזרחי כמעט לא נותרו שרידים בחוף הכרמל וניתן לראות ממנו רק קטע קטן מאוד למרגלות המדרון הדרום מערבי של הכרמל. בין מורדות הכרמל והרכס התיכון הצטברו אדמות סחף רבות, בשטח זה קיימות גם מניפות סחף ומדרגות חוף קדומות.

ג. השרון

מישור השרון הוא הקטע שבין שפכו של נחל תנינים ובין הירקון. באזור השרון נראים בשטח המבנים הטופוגרפיים האופיינים למישור החוף באופן בולט .

מקובל לחלק את השרון לשלוש רצועות אורך:

  1. רכסי הכורכר והאבוסים.
  2. גבעות החול האדום.
  3. מרזבת השרון.

רכסי הכורכר והאבוסים
רכסי הכורכר בשרון מהוים את הרצועה המערבית שרוחבה 7-4 ק"מ. רצועה זו בנויה משלושה רכסי כורכר מקבילים וביניהם שני "אבוסים" - עמקי אורך.

רכס הכורכר המערבי יוצר בחוף השרון מדרונות תלולים, לעתים אנכיים, היוצרים הפרדה ברורה בין מישור החוף ובין רצועת חוף הים. המתלול החופי בולט במיוחד בקטע שבין נתניה לכפר ויתקין. גובהו בין 40-15 מ' והוא משתפל מדרום לצפון. הוא בנוי מאבני כורכר בדרגות ליכוד שונות וביניהן רבדים של חול אדום. המתלול שמתנשא מעל קו החוף נהרס בהתמדה על ידי הים ויש בו מפולות רבות. החוף החולי כאן צר מאוד ולעתים מגיע הרכס עד לקו המים ממש. לאורך קו המים מוצאים סלעי חוף כורכריים וטבלאות גידוד.

האבוס המערבי, בין הרכס המערבי לרכס התיכון, מכוסה לעתים בחולות נודדים ולעתים בחול אדום. רוחבו הממוצע 500 מ' וכיום עובר בו כביש החוף. האבוס מופיע כעמק ברור באותם קטעים שבהם יש רציפות במהלכם של רכסי הכורכר משני עבריו.

הרכס התיכון הוא הבולט שברכסי הכורכר בשרון. הרכס צר, 300 מ' עד 400 מ', ומהלכו כמעט ואינו מופרע. הרכס מצוי במרחק של כקילומטר מקו החוף וגובהו מגיע ל - 30 מ' בצפונו ועד לכ - 50 מ' בחלקו הדרומי. לרכס מדרונות תלולים לכיוון מזרח ומדרונות מתונים לכיוון מערב. רציפותו של הרכס מנעה ניקוז של הנחלים המגיעים ממזרח אל הים ולכן נוצרו ביצות ממזרח לו. כיום בנויות עליו הערים תל אביב, הרצליה וחדרה.

האבוס המזרחי נמצא בין הרכס התיכון לרכס המזרחי, נמוך יותר מהאבוס המערבי וגבהו כ - 10 מ' מעל פני הים. יש הסבורים שבעבר הגיאולוגי היתה כאן לגונה המוצפת במי ים. בתקופות ההיסטוריות היה שטח זה מוצף בביצות ורק חציבות מלאכותיות ברכס הכורכר איפשרו ניקוז המים לים. חציבות עתיקות כאלו קיימות באפיקי הנחלים פולג והרצליה. הקרקעות האופייניות לאזור זה הן קרקעות חמרה וחול אדום.

הרכס המזרחי מצוי במרחק של כ - 2 ק"מ מהרכס התיכון והוא מכוסה ברובו בחול אדום ומכאן שמו "הרכס האדום". רכס זה תוחם את הרצועה המערבית של השרון ונראה בשטח כגבעות מאורכות המסודרות בשרשרת. גובה הכורכר כ - 40 מ' אך שכבות החול האדום שמעליו מגביהות את הרכס עד לכ - 85 מ' באזור רעננה או לכ - 50 מ' באזור חדרה. אי רציפותו של הרכס, בשונה מהרכס התיכון, מאפשר לנחלים לחצות אותו בדרכם לים.

גבעות החול האדום זהו אזור של גבעות גליות המצויות בין רכס הכורכר המזרחי לבין מרזבת השרון. גבעות החול האדום בשרון נוצרו בתקופת הפליסטוקן והורבדו על גבי משקעים ימיים וחופיים קדומים.

החול האדום בנוי מגרגירי קוורץ, שבתנאי האקלים הים תיכוני קיבלו ציפוי דק של אבק. תהליכי חימצון של גרגירי החול גרמו למרכיבי הברזל לקבל צבע אדמדם ומכאן השם חולות אדומים. בתנאים של שטיפה חזקה מופרדים הגרגירים מהציפוי ונוצרת שכבת נזאז, המהווה מטרד לחקלאים בשל אטימותה למים ובכך שהיא מונעת התפתחות שורשים לעומק הקרקע.

את גבעות החול האדום שבין נחל הירקון לנחל אלכסנדר לא חוצים ערוצים וזאת משום שהחולות הסיטו את הערוצים וניקזו אותם לכיוון צפון לנחל אלכסנדר ולדרום לעבר הירקון. מסיבה זאת שמרו הגבעות בין הירקון לנחל אלכסנדר על צורתם המקורית. באזור שבין נחל אלכסנדר לחדרה שונה מעט הנוף ויש בו ערוצים מספר. רוחב הגבעות באזור כפר סבא כ - 7 ק"מ ובאזור חדרה כ - 4 ק"מ.

מרזבת השרון מרזבת השרון מכוסה בחולות האדומים ובאדמות סחף כבדות - בחלקן אדמות טרה רוסה, שמקורן בסחף נחלים. גובה פני המרזבה נע בין 60-25 מ' ויש לה שיפוע מתון לכיוון מערב המשפר את תנאי הניקוז. הגבול בין גבעות החול האדום ובין המרזבה אינו בולט ולעתים יש עירוב של קרקעות לאורך קו החיבור. באזור המגע עם ההרים קיימות מניפות סחף המביאות גם חלוקי נחל וחצץ. בקטעים המערביים יותר מכוסים החלוקים ושברי האבנים בקרקעות ובחולות.

פוריותן של אדמות המרזבה והעובדה שלא נוצרו בהן ביצות הביאו לעיבוד אינטנסיבי מאוד של השטח לאורך הדורות. בתקופות היסטוריות מסוימות היה השטח שלמרגלות ההרים, מרכזו של היישוב וציר מעבר חשוב בין צפון הארץ ודרומה. כאן עברה דרך הים ולכאן גלשו יישובי הבת של אזור ההר במאות הקודמות.

ד. מישור חוף יהודה

מישור חוף יהודה משתרע בין הירקון לבין שפכו של נחל שקמה. אורכו כ - 70 ק"מ ורוחבו נע בין 15 ק"מ בצפון ל - 30 ק"מ בדרום. במזרח נתחם המישור בגבעות השפלה שבהן הסלעים והקרקעות שונים. חוף הים כאן חולי ונעדר את המתלול החופי שמצוי בשרון.

החולות ופשטי הנחלים תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי ובאזור ראשון לציון לדוגמה, מגיע רוחב החולות לכ - 7 ק"מ. צורתו של קו החוף והקרבה למקור אספקת החול בדלתת הנילוס, מאפשרת לזרמי הים ולגלים לצבור כאן חולות.

רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבאזור זה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. גם האבוסים שבין הרכסים מכוסים בחולות וניקוזם לים גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

ה. חוף הנגב

בנגב מגיע מישור החוף לרוחבו המקסימלי, כ - 40 ק"מ בחלקו הדרומי. גבולותיו המזרחיים של האזור קשים להגדרה משום שאינם בולטים בנוף. המאפיין הבולט של אזור זה הם החולות הרבים המכסים ברציפות את רוב השטח, ודומים באופיים לחולות של צפון הנגב.

רכסי הכורכר: במישור חוף הנגב, יש מבחינים בחמישה רכסי כורכר לעומת השלושה הקיימים בשרון. הרכסים אינם רצופים והם מכוסים בחלקם בחולות ובאדמות סחף ולס.

אדמות הלס: חלק גדול משטחו של מישור חוף הנגב מכוסה באדמות לס שמקורו במדבריות הנגב וסיני. גודלם הזעיר של גרגירי הלס והרכבם החרסיתי גורם לתפיחתם בבואם במגע עם מים. התפיחה אוטמת את הקרקע ויוצרת מעין קרום דק המונע חלחול של מים לתוך הקרקע. תהליך זה גורם לשטפונות וליצירת נוף של בתרונות.

אגן נחל הבשור: את מרכזו של האזור תופס אגן הניקוז של נחל הבשור. נחל הבשור הוא בעל אגן הניקוז הגדול ביותר בין נחלי ארץ ישראל. שטח אגן הניקוז כ - 3,000 קמ"ר ויובליו העיליים מגיעים עד להר חברון ולמרכז הנגב. למרות שחלקו התחתון זורם באזור צחיח יחסית הזרימות בו חזקות למדי בשל מקורותיו ההרריים. אל נחל הבשור ניקווים מספר נחלים גדולים כגון נחל גרר ונחל באר שבע.

סיכום

למישור החוף, מסולם צור ועד לגבול מצרים, ישנם מאפיינים משותפים. עם זאת, למרות האחידות במבנה הגיאומורפולוגי ישנו גם שוני רב בין חלקיו השונים של האזור. רוחב המישור המשתנה במידה רבה מהצפון לדרום, משנה את היחס בין החלקים השונים של כל יחידת נוף. הבדלי האקלים בין האזורים הצפוניים לדרומיים השפיעו אף הם על התהליכים הגיאומורפולוגיים שעבר האזור ובנוסף השפיע גם הקשר בין היחידות לאזור ההר שממזרח לו.

קראו עוד:

המבנה הפיסי של מישור החוף (פריט זה)
אקלים מישור החוף
החי והצומח במישור החוף
החי והצומח במישור החוף : עולם החי
המים במישור החוף

ביבליוגרפיה:

  1. א' דגני, ד' גרוסמן וא' שמואלי (עורכים), השרון בין ירקון לכרמל, תל אביב 1990.
  2. ד' ניר, גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ט.
  3. י' ניר, "מצוקי הכורכר בחוף הים התיכון של ישראל", אריאל, 106-105 (טבת תשנ"ה).
ביבליוגרפיה:
כותר: המבנה הפיסי של מישור החוף
מחברת: זוהר, גילה
שם  הספר: מישור החוף : אדם וסביבה לאורך הדורות, לחטיבה העליונה
מחברת: פלג, רות
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים; יד יצחק בן צבי. המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה. היחידה לתכניות לימודים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים; יד יצחק בן צבי. המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה. היחידה לתכניות לימודים
הערות: 1. ריכוז ועריכה: רות פלג.
2. כתיבה: אייל בן אליהו - ערים בראי תקופות. חנוך בן פזי - התקופות הקדומות; המהפכה היישובית. גילה זוהר - התנאים הטבעיים. חוה ליאון - מהתקופה ההלינסטית ועד הביזנטית; הבית הלאומי. ד"ר דורון נידרלנד - מהתקופה המוסלמית ועד העות'מאנית. רות פלג - מקום המדינה ועד ימינו.