הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > מטאורולוגיה [אקלים ומזג האוויר] > השפעות האדם > אפקט החממהעמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה > גיאולוגיה של ארץ-ישראלעמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מדברעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > הנגב והערבהעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > אקלים
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה


תקציר
ביקור במדבר והיכרות איתו; מהו מדבר? מהן השינויים שעבר ועדיין עובר המדבר ומה הקשר עם "אפקט החממה".



המידבר : בין עתיד ועבר
מחבר: אריה איסר


מחקר שערכה קבוצת מדענים במערת הנטיפים שורק, סייע לפענח את ההיסטוריה האקלימית של ארץ-ישראל ב-25 אלף השנים האחרונות. המסקנה: תקופות החום והיובש הן שקבעו את האופי המדברי של הנוף ואת היקף התיישבות האדם באזור. קרן האור שבקצה המערה: בעזרת מאמץ אינטלקטואלי וכלכלי, אנחנו יכולים לשקם את המדבר שלנו ולבנות מחדש את נוף האדם והטבע ששלטו באזור הזה לפני אלפי שנים.

הישימון והמדבר נראים, גם למבקר לשעה וגם לתושב, כנופי בראשית, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה". תחושה זו תומכת בצורך הנפשי של האדם ליציבות ולקביעות במחזורי הטבע והחיים שסביבו. שכן, כל המשתנה, הבלתי-צפוי והבלתי-מוכר, מאיימים עלינו ומעוררים פחדים קמאיים מפני נחת זרועם של איתני הטבע.

לעומת זאת, מנקודת-המבט של הגיאולוג, מה שנראה כמרחבים קפואים בממד הזמן, אינו אלא שלב בתהליך מתמיד של שינויים באקלים ובנוף, על כל ההשלכות על הצומח והחי, כמו גם על התרבות החקלאית-הכלכלית של האדם.

הבה ונתבונן בתהפוכות שפקדו את המדבר שלנו במשך מאות השנים האחרונות. נוכל לעשות זאת על-ידי הצצה לתוך ממד הזמן, בעזרת חתך רוחב של הזקיפים (סטלגמיטים) במערת שורק.

כידוע, הנטיפים נוצרים ממלחי גיר שנמסו במי הגשם, המחלחלים מבעד לשכבות הקרקע אל תקרת המערה. כשהמים מתנדפים הגיר שוקע ויוצר בגג המערה את הנטיפים (סטלקטיטים) התלויים ועל קרקעיתה את הזקיפים.

שקיעת הסיד בהיקף הסטלגמיטים נעשית תוך יצירת טבעות, אשר נוצרות עקב שינויים בכמות המים שחלחלו למערה, ובתכולת המלחים וריכוזם. על סמך עובי טבעות אלה וכן בעזרת בדיקות מעבדתיות, ניתן לתארך את הזמן בו נבנתה שיכבה מסוימת בזקיף, וכן ללמוד על הטמפרטורה באוויר שמעל המערה באותה תקופה.

החמצן (O) שמשתתף בהרכב הגיר (Ca CO3) מופיע ברובו כחמצן (16 16 מעלות) אך אחוז מסוים מאטומי החמצן יהיה האיזוטופ חמצן 18 (18 מעלות). ככל שהאוויר בחוץ יהיה קר יותר, כך תקטן תכולת 18 מעלות בגיר.

כך הדבר גם לגבי האיזוטופים של הפחמן אשר בגיר. עלייה בריכוז פחמן 13 (13) ביחס לפחמן 12 המצוי (12), מראה על עלייה בטמפרטורת האוויר.

בזקיפים מצוי גם פחמן 14 (14) שהוא רדיואקטיבי וכן עקבות של אורניום ושרשרת התולדות הרדיואקטיביות שלו. ריכוזם היחסי של החומרים הרדיואקטיביים, מאפשר לתארך כל שיכבה בזקיף ולקבוע את גילה הכרונולוגי.


 

על זקיפים ומפלסים.


קבוצת מדענים מהמכון הגיאולוגי, בראשות מירה בר-מטיוס, אבנר אילון וארצ'י קופמן, עשו עבודה יוצאת מהכלל בניתוח המידע שהצטבר בזקיפים של מערת שורק, ופענחו ב-25 אלף השנים האחרונות. במהלך אלפי השנים האחרונות, כך גילו, היו תקופות של שנים קרות וגשומות מאוד שהתחלפו בתקופות חמות ויבשות.

למשל, תקופת הברונזה הקדומה הייתה קרה וגשומה, ואילו תקופת הברונזה התיכונה הייתה חמה ויבשה מאוד. תקופת הברזל שבאה אחריה, שוב הייתה תקופה לחה וקרה יחסית. בהמשך שרר אקלים חם ויבש, ואילו התקופה הרומית הייתה קרה ולחה. שוב הפוגה ובעידן הביזנטי שבה תקופה קרה ולחה. עם תחילת התקופה הערבית החלה תקופה יבשה וחמה, שהביאה לנטישת ערי ספר המדבר בכל רחבי המזרח התיכון.

חיזוק לעקומה שנבנתה על-פי הזקיפים, ניתן לקבל מנתונים שעלו ממיפוי של מפלסי ים המלח הקדומים שעשתה הגיאוגרפית ציפורה קליין, וכן במספר מחקרים שנעשו במערות הר סדום, על-ידי חוקר המערות עמוס פרומקין. לפי מחקרים אלה, באותה תקופה בה הזקיפים מראים על שנים גשומות וקרות יותר, גם מפלסי ים המלח היו גבוהים יותר. במקביל לחקר השינויים במזג האוויר, נערכו סקרים ארכיאולוגיים, מהם ניתן ללמד על התמורות שחלו בישוב החקלאי בנגב במהלך אותן שנים. אם נמקם את עקומת התקופות הגשומות כפי ששוחזרה מנתוני הנטיפים ממערת שורק, על עקומת השינויים במספר היישובים החקלאיים בנגב בתקופות המקבילות, ניווכח שישנה התאמה בין השתיים. בתקופות גשומות עולה מספר היישובים, ובתקופות יובש מספרם יורד. המסקנה העולה מממצאים אלה היא, שתקופות החום והיובש הן שקבעו את האופי המדברי של הנוף ואת היקף התיישבות האדם באזורים אלה. תופעה זו ניכרת גם באזורים צחיחים אחרים כמו מדבריות צפון אפריקה, מדבריות ערב ומזופוטמיה.



 

סימני משבר באבקה


לאחר שערערתי במקצת את התפיסה של נוף בראשית קבוע, אני מזמין את הקורא לטיול במנהרת הזמן אל נופים קדומים אלה. נצא לדוגמה למסלול טיול במרחבי הנגב בתקופה הרומית-ביזנטית, מצומת אשלים לניצנה ומשם במעלה נחל ניצנה דרך רמת מטרד לעובדת. כפי שמעידות הטרסות הנטושות, הרי כל אגן הנחל היה מרובד בכרמי יין או בעצי זית. כמות הגשם באזור זה הייתה גבוהה יותר בכ-50% מהכמויות הממוצעות המאפיינות את תקופתנו, כלומר, כ-300 מ"מ משקעים לשנה, כאשר גם מספר שנות הבצורת היה מועט יותר. התושבים הצליחו ברוב תושייתם לנתב כל שיטפון למטעים, ולאגור מים בבורות הרבים, שאותם חצבו בסלעי הקירטון הרכים. לאור הידע החדש על השינויים התמידיים באקלים, אני מציע לבחון מחדש את הרעיון ולפיו, הטרסות ששרדו עד זמננו, שימשו בעבר לנטיעת גפנים על מדרוני הגבעות, כפי שניתן לראות עד היום באי היווני סנטוריני. בוואדיות הגדולים של הנגב, דרומה מרכס רמון, נבנו על-ידי המתיישבים הקדומים טרסות נמוכות, שעצרו את מי השיטפונות ושימשו בעיקר לגידולי פלחה.

הנטישה הגדולה החלה בסביבות שנת 500 לספירה. רוב הערים ששכנו דרומית ומזרחית לקו ה-200 מ"מ, כמו סוסיא שבדרום-מזרח הרי חברון, נעזבו על-ידי יושביהן.

גם בגליל המזרחי ומורדות הגולן, פרץ משבר כלכלי עקב הירידה ביבול מטעי הזיתים ונטישתם. מידע זה ניתן ללמוד מספירת אבקת הפרחים בשכבות השונות, שהוצאו מקרקעית הכינרת. יתכן מאוד ששינוי אקלימי זה הביא לנטישת כורזים וערים אחרות שפרחו באזור, בסביבות שנת 550 לספירה. בחורבות שנותרו לא ניתן להבחין סימני הרס המאפיינים מלחמה או אסון טבע פתאומי, מה שמחזק את התיאוריה של נטישה מחמת תהליך מדבור של האזור.



 

מדבר סהרה כסוואנה


ומה צופן לנו העתיד? אפקט החממה שגורם להתחממות כדור הארץ, הוא תוצאה של עלייה בריכוז גזי חממה באטמוספרה. העיקרי שבהם הוא פחמן דו-חמצני, תוצר תהליכי שרפת דלקים. גזי החממה יוצרים מעטה אטמוספרי, אשר מונע מקרינת החום שנפלט מכדור הארץ מלחזור לחלל. החום נכלא באטמוספרה, מחמם את האוקיינוסים, משנה את האקלים ומשבש את סדרי הטבע. ניסיון העבר מלמד, כי כשהאקלים מתחמם - האזור שלנו מתייבש. המסקנה הבלתי-נמנעת היא, שאזורנו צפוי להתייבש עוד יותר בעתיד. אזורים שהיום נהנים מכמות משקעים מספקת לחקלאות, עלולים אף הם להתייבש.

האם ניתן לשנות תחזית עגומה זו? מדענים בכל העולם מודעים לחומרת הבעיה, ומספר ועדות בינלאומיות דנות זה מכבר בדרכים להקטין את פליטת גזי החממה. מאמצים אלה נושאים בינתיים פירות מועטים, בשל שיקולים פוליטיים וכלכליים ועימותים בין ארצות מפותחות ומתפתחות, הדוחקים את השיקולים הסביבתיים לשוליים. עם זאת, יש לזכור שמספר מולקולות הפחמן הדו-חמצני שבאטמוספרה, נקבע על-ידי שיווי משקל דינמי ותלוי במספר המולקולות הנכנסות לעומת אלה היוצאות. פעילות האדם גורמת להעלאת ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה בשתי דרכים: מצד אחד, אנו מעלים את הכמות הנכנסת על-ידי תהליכי שריפה מסיביים של דלק פוסילי וחומרים אורגניים אחרים שפולטים פחמן דון-חמצני, ומצד שני, אנו מקטינים את יציאת מולקולות הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספרה, על-ידי פגיעה ביערות, אשר עליהם מטמיעים את הפחמן הדו-חמצני ומקבעים אותו בתאית (כריתה ושריפה של יערות מעודדת מדבור גם בגלל חשיפת הקרקע, וגם בגלל עידוד אפקט החממה).

במסע נוסף במנהרת הזמן, אל סהרה שלפני 5000 שנים, נראה שטח רחב-ידיים המכוסה בסוואנה (ערבת דשא טרופית או טרופית למחצה, בעלת צמחיה האופיינית לאזורים צחיחים). הפרופסור הצרפתי הוגו פואר חישב ומצא, כי אילו ניתן היה לשחזר את הסוואנה הזו - יכולנו לסלק מהאטמוספרה את כל עודפי הפחמן הדו-חמצני שמייצרת התעשייה העולמית, על ידי הפיכתו לתאית שמייצרים הצמחים. חישובים שעשיתי מראים שכל המים הדרושים לכך מצויים מתחת לסהרה, בתוך מאגרי תהום של מים פוסיליים. אבל זה רק תרגיל מחשבתי, שנועד לתת לקורא מושג על סדר-הגודל של כמות הפחמן הדו-חמצני שניתן להוציא מהאטמוספרה ולקבע בצמחים.

על-מנת לעודד תהליך זה, התמקדו בעולם עד היום בעיקר בשתילת עצים באזורים הלחים והטרופיים ובשימור היער הטרופי. אך כדאי לתת את הדעת גם על האזורים הצחיחים בהם אין כל עצים, ועל האזורים הצחיחים למחצה בהם העצים מועטים.



 

לשחזר טרסות עתיקות


השאלה המתבקשת היא: האם יש די מים באזורים אלה? בדיקת המצב בישראל מראה שאכן, יש כמויות ניכרות של מי גשם שאינם מנוצלים. לדוגמה, באגן היקוות ששטחו קטן יחסית, כמו נחל עובדת, ניתן לאגום כ-15% מכמות הגשם היורד, ואילו כשאגן ההיקוות גדול יחסית, ניתן לאגום רק כ-4% ממי הגשם. כלומר, כ-10% נוספים של מי גשם הולכים לאיבוד, כנראה בגלל התאדות ופיזור על פני השטח. ניתן להציל מים אבודים אלה על-ידי שיחזור הטרסות העתיקות ונטיעת עצים עליהן.

ניסיונות כאלה נעשו ברחבי הנגב, על-ידי קק"ל ואנשי המכון לחקר המדבר, והקורא יכול לראות במו עיניו את התוצאות החיוביות.

מים נוספים העומדים לרשותנו לצורך השקיה בנגב, הם מי הקולחים המושבים משפכי הערים הגדולות וכמובן, המים המלוחים שבאקוויפרים שמתחת לאדמת הנגב. כדאי גם לנצל את המים הפוסיליים המצויים במעמקי אדמת הנגב. שכן, אם לא ננצל אותם לצרכינו, הם פשוט יזרמו במשך הזמן לשלוליות ובריכות שמעל פני הקרקע, יתאדו ויצרו מלחות. מעבר לכך, אם אנו מנצלים דלק פוסילי הגורם לאפקט החממה, למה שלא ננצל מים פוסיליים כדי למתן את האפקט הזה.

הצמחים יישתלו בהתאם לאזור: עצים לתעשייה, או עצי פרי כמו גפנים וזיתים. במשך 20 שנות גדילתם ישבעו עצים אלה פחמן דו-חמצני, ויהיו מעין בור קולט לפחמן דו-חמצני שבאטמוספרה. ומאוחר יותר ייכרתו לתעשיית העץ, מה שיוסיף לפעילות זו ערך מוסף כלכלי. בשטחים המבוראים יישתלו שתילים חדשים. וכך הלאה. בחלק גדול מהאזורים הללו נוכל לשקם את הצמחייה הטבעית שהייתה בימי קדם, וכללה אלות ועצי שיטים.

איני רואה שום סיבה מדוע לא לשחזר את הטרסות העתיקות בוואדיות הגדולים ולגדל (בעזרת המים שנצליח לאגום) עצי אלה ושיטה מזנים שונים, ובכן לשחזר את נוף הסוואנה הקדום. לנוף זה נוכל להחזיר את מגוון בעלי-החיים שהיה באזור לפני שחוסל על-ידי הצייד, הרובאי והיובש. בעזרת מאמץ כלכלי ואינטלקטואלי, אנחנו יכולים לשקם את המדבר שלנו, ובמקום אשליה של נוף בראשית, לבנות מחדש את נוף האדם והטבע ששלטו באזור הזה לפני כ-1500 שנים. אני מציע להתחיל לחשוב על שקומות טבע בצד שמורות טבע. מי שנפשם יוצאת אל נופי בראשית, ימצאו את מבוקשם בשטחים רחבי-ידיים אחרים, שלא ניתן לעשות בהם הרבה. ואכן, אלה היו שטחי בראשית, והם יישארו נופי בראשית.



 

ערך סביבתי מוסף


במסגרת פעילותי בוועדה ההידרולוגית שליד אונסקו, יזמתי דיון באפשרות להקטנת אפקט החממה על-ידי הגברת קצב הסילוק של הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספרה והטמעתו בצמחיה. הדרך שהצעתי: ביצוע מפעלי ייעור בקנה-מידה בינלאומי גדול באזורים חצי צחיחים, בהם יורדים מעט משקעים. באזורים אלה ישנם מים רבים שמבוזבזים, בעיקר מים מליחים, מי שיטפונות שאינם מנוקזים ומי ביוב מטוהרים.

קבוצת הדיון התכנסה בדצמבר 98 בפריז, ולאחר יומיים של ישיבה על המדוכה הוציאה קול קורא לפעילות גלובלית. בהודעה הושם דגש על כך, שמעבר להרחקת הפחמן הדו-חמצני מהאוויר, תהיה לפעילות זו תרומה חשובה לעידוד הכלכלה בארצות מתפתחות. לניצול יעיל של כל מקורות המים האפשריים באזורים אלה, שהם מים עיליים, מי תהום ומים מטוהרים, יהיה ערך כלכלי חברתי מוסף, שירחיב את מקורות הפרנסה והמזון, דווקא באזורים בהם חסרונם מורגש במיוחד.

מעבר לכך, לפעילות זו יהיה גם ערך סביבתי מוסף, אשר יתבטא בהקטנת סחף אדמה, בייצוב דיונות של חול ובשחזור מערכות חקלאיות עתיקות, אשר נכחדו עקב שינויי אקלים ופעילות לא-מבוקרת של האדם.

לסיכום: לפעילות המכוונת לסוואניזציה והפיכת אזורים צחיחים למחצה לירוקים, יהיה ערך רב גם בתמיכה ישירה באזורים שנמצאים בתהליכי מדבור ובאוכלוסייתם המידלדלת, וגם בהקטנת אפקט החממה הגלובלי.

לשם עידוד תהליכי איסוף המים, השתילה, ההשקיה ופיתוח חקלאות, מציעה הוועדה מימון בינלאומי מאותם כספים שנועדו להשקעה בהקטנת כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה.

כמו כה הוועדה פונה לשלטונות המקומיים בארצות שבגבול המידבר וגם לעמותות סביבתיות, להשקיע כספים ואף מאמץ ופעילות למען המלחמה במדבור ובאפקט החממה גם יחד.


* אריה איסר הנו פרופ' בדימוס במכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן-גוריון

ביבליוגרפיה:
כותר: המידבר : בין עתיד ועבר
מחבר: איסר, אריה
תאריך: אוגוסט-ספטמבר 2000 , גליון 33
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הערות לפריט זה: אריה איסר הנו פרופ' בדימוס במכון לחקר המידבר, אוניברסיטת בן-גוריון
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית