הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > רבייה והתפתחות
ספרית מעריב


תקציר
איך אנו גדלים ומתפתחים? על שלבי החיים, מינקות ועד הזקנה והמוות.



שלבי החיים
מחברים: יאן אנדרסון; נשיונל ג'יאוגרפיק סוסיטי


לכאורה, תוחלת חייהם של בני-האדם ארוכה מכפי שהיה צריך להיות. על-פי הסדר הטבעי צריך שאורך חיינו יימצא אי-שם בין אורך החיים של עֵז לבין אורך החיים של סוס – לאמור, בין 10 ל-30 שנים. כל היונקים הם בעלי דם חם וגופיהם מתפקדים בדרכים דומות מאוד. בדרך-כלל יש מִתאם ברור בין אורך החיים המְרַבי של יונק לבין ממדי גופו. היונק הקטן ביותר, החַדָף, אמור ליהנות ממראה האביב של שנה אחת וממראה הסתיו של השנה הבאה. תוחלת חייה של חולדה עשויה להתפרשׂ על פני שנתיים או שלוש. ארנבון יכול להגיע עד גיל עשר, ואילו כלב ממוצע-ממדים אינו משמש בדרך-כלל כידידו הטוב של בעליו האדם במשך יותר מ-15 עד 20 שנים. פיל מאריך לחיות לכל היותר עד השנה השישים מיום היוולדו, וכמעט מתקרב לתוחלת החיים הנוכחית שלנו – 74.7 שנים בארצות-הברית, 69.6 בברית-המועצות – אבל אין ספק שהפיל הוא חריג בולט.

מדוע אנו חיים יותר מ-50 שנה לאחר הַגיענו לבגרות מינית ולשיא כוחנו הגופני? עצם שׂרידותו של המין האנושי אינה מחייבת תוחלת חיים ארוכה; אנו זקוקים לכל היותר ל-20 שנות חיים כדי להבטיח את קיומו של הדור הבא אחרינו. אחת הסיבות לאריכות ימינו היא העוצמה והמיומנות של מוחותינו. מוחותינו, הגדולים בהרבה מאלה של כל חיה בעלת ממדים דומים, מסייעים לנו לשלוט בסביבתנו. אנו יכולים להשהות את ייסוד המשפחות שלנו. פיתחנו כלי-נשק להגן על עצמנו מפני חיות-פרא (ההגנה על עצמנו מפני השיגיונות של בני-אדם אחרים היא, כמובן, עניין אחר). שׂמנו רסן לדֶבר, לפוליו, לשחפת, לאבעבועות שחורות ולמזיקים אחרים שבעבר איימו על שׂרידותנו, ובכך הארכנו את משך החיים שאנו יכולים לקוות לזכות בו.

משך החיים הוא הגיל המְרַבי שאדם יכול להגיע אליו. ערכו סופי – לפחות כרגע. דומה שבני-אדם אינם מסוגלים להאריך ולחיות מעבר לגיל 120, שהוא הגיל המתועד והמאוּמת הגדול ביותר עד עצם היום הזה: מחזיק השיא ב-1985 היה גבר יפאני, שנולד ב-29 ביוני 1865.

מצד אחר, תוחלת החיים היא מספר שנות החיים, שאדם יכול לצפות לו על יסוד הסתברות סטטיסטית. בספר תהילים (צ', 10) נאמר: "ימי חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", אבל רוב בני-האדם שחיו לפני 2,000 היו בני-מזל, אם הצליחו להגיע לראשית העשור הרביעי לחייהם. בסוף ימי-הביניים הגיעה תוחלת החיים ל-38 שנים. מאז ואילך הלכה וגדלה לאִטה. תינוק שנולד בארצות-הברית בשנת 1900 היה יכול לצפות ל-47.3 שנות חיים. אלא שבמרוצת המאה העשרים התחוללו שינויים דרמטיים, בעיקר בגלל הירידה בתמותת תינוקות וילדים. תוחלת החיים של יילוד בארצות-הברית של ימינו זינקה ל-71 שנים לזכרים ול-78.3 שנים לנקבות. שיעורה בארצות מתפתחות נמוך יותר, אבל גם שם חל גידול ניכר באריכות החיים.

איך אנו גדלים ומתפתחים? בשירי ילדים מסופר, למשל: "חנן היה קטן, חיוור, חלש/ התחיל אוכל יום-יום חמאה ודבש". אבל חנן, כמו כל אחד מאתנו, עשוי מתאים ומן הרקמות והאיברים שנוצרים מן התאים. גופו של אדם בוגר כולל בערך מאה טריליון תאים, שכולם נגזרו מתא אחד ויחיד – הביצית המוּפרית. גדילה פירושה התרחבות ממדיהם של התאים הקיימים או היווצרות של תאים חדשים באמצעות חלוקה. שני התהליכים הללו פועלים במרוצת החיים, אבל בכל שלב נתון של התפתחותנו אחד מהם שולט בכיפה.

גדילה אינה סיפור פשוט של תאים שנעשים גדולים יותר ויותר. הם אינם מסוגלים לכך. יש גבול פיסי לממדיהם. תאים רבים מעוצבים בדמות כדור. כשתא גדל, קצב הגידול של נפחו גדול, כמובן, מקצב הגידול של שטח-פניו. מכיוון שכל החומרים שנדרשים לתא כדי לקיים את פעילותו צריכים לעבור דרך הקרום הפרוש על מלוא שטח-פניו, שטח-הפנים הזה הוא שיגביל, בסופו של דבר, את כמות החומר שהתא יבלע. יש תאים – תאי עצבים, למשל – אשר מתגברים על הגבלת הממדים הזאת בדרך של שינוי צורה מן הכדורי אל המוארך. תאים אחרים – תאי עור, למשל – לובשים צורה משוטחת. תאי מעיים מגבירים, לעומת זאת, את כושר הקליטה שלהם באמצעות הצמחה של בליטות דמויות-שערות. כל ההסתגלויות הללו מאפשרות לתא להגדיל את שטח-פניו מבלי להגדיל את נפחו.

מהתחלות פשוטות

בהעדר חלוקה תאית, הגבלת הממדים של תאים בודדים היא המונעת את המשך גדילתה של הרקמה. בתהליך הרגיל של חלוקת התא, המִיטוֹזָה, כל תא חדש גדל עד לממדים של תא-האם. התאים החדשים הללו – יותר מ-200 מיליון נוצרים בגופך בכל דקה – מחליפים תאים פגועים או בלויים. תאים זקנים ופגומים הורסים את עצמם באמצעות אנזימים רבי-עוצמה, שמשתחררים בתוכם ומעכלים אותם מבפנים. תאים אנושיים נורמליים, הנתונים בתרבית מעבדתית, מתחלקים 50 פעמים בטרם ימותו.

הזמן הנדרש לתא כדי להשלים את מלוא המסלול התאי – מִגדילה עד לחלוקה – משתנה במידה מפליגה. יש תאים העושים זאת במשך כמה שעות, ויש כאלה שימיהם כימי הגוף כולו. חלק מתאי העור חיים במשך 8 שעות, תאים המצויים ברפידת המעי מתקיימים יום וחצי, ותאי שריר ועצב שלא נפגעו נשארים בלא שינוי לאורך כל החיים.

החלוקה עצמה יוצרת המון תאים, שכולם דומים זה לזה. אבל יש תאים הנועדים להיעשות לתאי עור, יש כאלה שייעשו לתאי כבד, יש שייעשו לתאי מוח, ויש שייעשו לתאים של המון הרקמות האחרות שיוצרות את הגוף. ההתמיינות הזו כרוכה בשינוי מבנה וצורה ובקבלת תפקידים מתמחים. התהליך נפתח במצב העובָּרי ומתמשך במקרים מסוימים לאורך כל החיים. תאי עצב מפתחים, לדוגמה, חוטים דקים, שאורכם מגיע עד מטר אחד ובאמצעותם משדרים אותות אל המוח. תאי עור מסוימים יוצרים צִבען הקרוי מלָאנין. הוא המשזף את העור ומגן עליו מפני הקרניים העל-סגולות המזיקות שמגיעות מן השמש.

ההתמיינות מתחוללת בעת שגֶנים מסוימים נכנסים לפעולה בתוך התא, בשונה מגֶנים אחרים, המושבתים כדי למנוע יצירה של חלבונים לא-רצויים. תאים שהתמיינו חדלים לבצע תפקידים רבים של התאים האחרים, אף-על-פי שהגרעינים שלהם ממשיכים להכיל את כל הגנים הדרושים לביצוע התפקידים הללו. כך, למשל, אפשר למצוא בכל תאי העצב את הגֶן הנדרש ליצירת מלאנין, אלא שהתאים האלה אינם עושים בו שום שימוש. ראוי לציין, כי המדענים רק מתחילים להבין מה מאפשר לתא להשתמש בחלק מן הגנים שלו ולדכא את הגנים האחרים.

רקמות ואיברים שהתמיינו מגיבים על מחלות ועל תאונות בדרכים שונות מאוד. העור, רפידת המעיים ותאי-האב של תאי הדם מרבים, למשל, להתחלק לאורך כל החיים. הגוש הכולל נשאר קבוע, מפני שהחלוקה המהירה הזאת אינה באה אלא לענות על אובדן והרס קבועים ומהירים של תאים אחרים. הכבד שומר, לעומת זאת, על קצב אִטי בהרבה של חילופי תאים, אבל כשתאיו ניצבים בפני אתגר של מחלה או אלכוהול רב מדי, הם יכולים להתחלק במהירות. מצד אחר, תאי הריאות והכליות מתחלקים בתקופת הילדות, אבל חדלים להתחלק בעת שהגוף מגיע לבגרות. אובדן של תאי ריאות או תאי כליות בעקבות מחלה או תאונה, גורם להיפֶּרְטְרוֹפִיָה – התאים הנותרים גדלים בממדיהם ומגדילים את יכולת הפעולה שלהם.

אמות-מידה לגדילה

הגדילה האנושית מתחוללת בארבעה שלבים. השלב הראשון, לפני הלידה, קשור בעיקרו בחלוקה תאית. כל תאי העצב של הגוף מצויים בתוכו כבר בחודש השישי להריון; הגדילה של מערכת העצבים מבוססת מכאן ואילך על הגדלה של התאים עצמם. במהלך השלב השני, מן הלידה ועד לבגרות, הגדלת התאים הקיימים היא המושלת בדרך-כלל בכיפה. לבו של תינוק קטן פי שישה-עשר מלבו של בוגר, אבל בשני הלבבות הללו יש אותו מספר של תאים. מכאן ברוד איפוא, שהלב גדל רק באמצעות הגדלה של תאיו. בשלב השלישי, שלב הבגרות, הדגש מוסט לשימור התפקודים הקיימים ולתיקון הנזקים, אשר נובעים מפגיעה או מבלייה ומשחיקה. בבוא השלב הרביעי – הזִקנה – הגדילה האִטית שוב אינה מספיקה להחלפת תאים אבודים, והיעילות של איברינו ושל רקמותינו הולכת ופוחתת.

חלקים מסוימים של גופנו גדלים מהר יותר מן האחרים, ועובדה זו היא המסבירה את השוני הגדול בין הפרופורציות של גוף התינוק לבין אלו של גוף הבוגר. אורך ראשו של יילוד הוא כרבע מגובהו; מוחו גדול ומפותח יחסית. בניגוד לכך, אורך ראשו של בוגר עומד על פחות משביעית מגובהו. אורך רגליו של תינוק הוא כשליש מן האורך הכולל, ואילו אורך רגלי הבוגר מגיע למחצית הגובה.

אין אנו גדלים בקצב קבוע. קצב הגדילה המהיר ביותר מתגלה לפני הלידה, כאשר משקלו של הוולד גדל במשך תשעה חודשים פי 2.4 מיליארד. לאחר הלידה אנו מתנסים בשתי התפרצויות של גדילה – בשנתיים הראשונות ובתקופת ההתבגרות המינית – שביניהן חוצצת גדילה בקצב יציב ואִטי בהרבה. הגובה גדל בתקופה הזו בחמישה עד שמונה סנטימטרים לשנה, והמשקל – בשניים עד שלושה קילוגרם. בתום שנת החיים הראשונה, משקלו של התינוק גדול בדרך-כלל פי שלושה ממשקלו בלידה, וגובהו גדול ב-50 אחוז לעומת השיעור שנמדד בעת הלידה. הורים לילדים קטנים יכולים לאמוד את הגובה הסופי של הצאצא: ילד בן שנתיים וילדה בת שמונה-עשר חודשים מגיעים בדרך-כלל למחצית הגובה הסופי שלהם. קצב הגדילה של מתבגרים עומד על עשרה עד חמישה-עשר סנטימטרים לשנה.

העצמות הארוכות – העצמות המוארכות המצויות באצבעות, בידיים, ברגליים ובאגן – גדלות במהירות עד לתקופת הבגרות באמצעות התפשטות בקצוות. במרכזי הגדילה האלה יש תאי סחוס, אשר יוצרים שכבה על גבי שכבה של רקמת עצם חדשה. מרגע שתאי הסחוס האלה חדלים להתחלק, מרכזי הגדילה מתגרמים לעצם, וכך ניתן האות לסיום הגדילה באזור הזה. רוב מרכזי הגדילה, כולל אלה המצויים בעצם הירך ובעצם השוֹקָה של הרגל, מתגרמים בגיל 17 עד 20. עצם החזה היא אחת מן העצמות האחרונות לסיום תהליך הגדילה, בערך בגיל 25.

במרוצת הגדילה שלך מינקוּת לבגרות, מספר עצמותיך קטן בערך ב-144; בגוף היילוד יש בערך 350 עצמות, שמקצתן הולכות ומתאחות בהדרגה, כך שבשלד הבוגד נותרות רק 206 עצמות בקירוב. הסיוּג של מספר העצמות – "בערך", "בקירוב" – נובע מן העובדה שחלק מבני-האדם הם בעלי זוג צלעות נוסף או מספר קטן יותר של חוליות בעמוד-השדרה.

קורה שמחלה מונעת התגרמות מושלמת של העצמות ובולמת את גדילת השלד. הצייר אַנְרִי דֶה טוּלוּז-לוּטְרֶק, שמת בגיל 36, סבל כנראה מפיקְנוֹדִיסאוֹסְטוֹזִיס, מחלת עצמות נדירה, אשר פוגעת בעיקר בצאצאים של שארי-בשר (הוריו של טולוז-לוטרק היו דודנים ראשונים). גובהו הגיע למטר וחצי בלבד. ראשו היה גדול, אבל לוחות הגולגולת שלו מעולם לא השתלבו במלואם.

מדוע אנו מפסיקים לגדול בטרם הגענו לשליש מתוחלת החיים שלנו? מינים החיים במים, בכללם רַכִּיכות, סרטנים ודגים מסוימים, גדלים במשך כל ימי חייהם. ברשומותיהם של הביולוגים נזכרת צִדפה אחת, שהיתה בת 100 שנים לערך ומִשקלה הגיע ל-270 קילוגרם; אורכו של דיונון ענק יכול להגיע ל-15 מטרים; יש דיווחים על צב-יבשה, שמשקלו הגיע ל-1,260 קילוגרם. כל התופעות הללו מוסברות, בין-השאר, בכך שהמים מסייעים לתמיכה במשקל הכבד של שוכניהם. אבל יצורים שוכני יבשה צריכים לתמוך את משקל הגוף בכוחות עצמם בלבד, ולכן היה עליהם לפתח דרכים להגבלת ממדיהם.

משחק-הגומלין בין התורשה לסביבה שולט על הגדילה. הוראות המצופנות ב-DNA (חומצה דאוקסיריבונוקלאית), בגֶנים שלנו, קובעות את הבקרה ההורמונלית והעצבית של הגדילה. אבל הסביבה משנה את הבקרה הזאת – באמצעות תנאים אקלימיים, מחלות, תזונה וזיהומים. גֶנים קובעים את הכמות של הורמון הגדילה, אשר מופרש מבלוטת יוֹתֶרֶת-המוח, אבל תזונה לקויה יכולה למנוע את תפקוד הבלוטה הזאת במלוא היכולת שלה.

ההוראות המצופנות ב-DNA שלנו קובעות במידה רבה את הגובה ואת המשקל הסופיים שלנו. הורים גבוהים נוטים להוליד ילדים גבוהים, והורים נמוכים יולידו, מן-הסתם, ילדים נמוכים (ועל כך כבר נאמר בתלמוד: "גבוה לא יישׂא גבוהית שמא ייצא מהם תורן, ננס לא יישא ננסית שמא ייצא מהם אצבעוני"). הגֶנים גם מווסתים את הבדלי הגדילה בין זכרים לנקבות. עד גיל עשר אין כמעט הבדלי גובה בין בנים לבנות. התפרצות הגדילה של ההתבגרות המינית מתחילה – ומסתיימת – אצל הבנות מוקדם יותר מאשר אצל הבנים. הבנים מגיעים בממוצע לגובה רב יותר, וכעבור זמן גם למשקל רב יותר.

גֶנים שולטים גם בערכים הקיצוניים של הגובה. בני הטוּטְסי ברוּאַנְדָה ובבּוּרוּנְדִי שבאפריקה המרכזית נמנים עם בני-האדם הגבוהים ביותר בעולם – גובהו של הגבר הממוצע בשבט הזה עומד על 183 סנטימטרים. הפיגמאים משבט מְבּוּטי באגן של נהר קונגו הם הנמוכים ביותר; גובה הגבר הממוצע בשבט הזה מגיע ל-122 סנטימטרים בלבד.

גורמים סביבתיים, במיוחד תזונה, משנים את תוכנית הגדילה התורשתית, שאנו מקבלים מהורינו באמצעות הגנים. מיליוני ילדים בחלקים שונים של עולמנו עומדים על סף מוות מרעב. גדילתם תעוכב וגובהם הסופי יקטן בגלל תת-תזונה.

גדילתנו הנורמלית מותנית באכילת כמויות נאותות של תרכובות מסוימות. חלבונים מספקים את חומצות האמינו החיוניות לגדילה. עצמותינו זקוקות לסידן ולזרחן; המוגלובין, חלבון הדם המסיע את החמצן, לא יתפקד כהלכה בלי ברזל. העדר אבץ מעכב גדילה והבשלה מינית. חֶסר של יוֹד גורם גם הוא לעיכוב של הגדילה ויכול להוליך להיפותירואידיות, מצב הגורם לחילוף-חומרים מואט ולחולשה כללית של הגוף. הוויטמינים A, קומפלקס B, C ו-D מקדמים את ההתפתחות של עצמות בריאות ושל רקמות אחרות.

מחלות בתקופת הילדות יכולות להתבטא בהשהיית הגדילה, אבל לאחר ההחלמה מתחוללת בדרך-כלל התפרצות גדילה המשלימה את החסר. ילדים בקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות, שנהנים מתזונה טובה יותר, נוטים בדרך-כלל להיות גבוהים מבני קבוצות נמוכות.

הפרעות רגשיות והעדר תרגול גופני יכולים גם הם לשבש את דפוסי הגדילה. אפילו לעונות השנה שמור תפקיד משלהן, ודומה שאפשר למצותו בקביעה "באביב אל על, בסתיו למרחבים". נמצא שקצב הגדילה של ילדים באביב כפול מאשר בסתיו, אבל תוספת המשקל רבה יותר בסתיו.

השליחים הכימיים של הגוף

קצב גדילתנו מבוקר באמצעות הורמונים שמופרשים מבלוטות ההפרשה הפנימיות שלנו. הבלוטות האלו, המפוזרות ברחבי הגוף כמו איים זעירים באוקיאנוס, משפיעות על כל היבט של חיינו – גדילה, התפתחות גופנית ושכלית, רבייה ושיקום תאים. הן פועלות על איברים או סוגים מיוחדים של רקמות, אשר מצויים בחלקים אחרים של הגוף, באמצעות הורמונים או וַסתים כימיים, שהן משגרות לתוך זרם הדם. ההורמונים האלה באים במגע עם כל תא, אבל כל אחד מהם מעורר רק תגובות של תאים מסוימים, המיוחדים לו לבדו וקרויים תאי מטרה. מולקולות ההורמון, שמגיעות אל תאי מטרה, נקשרות לחלבונים קולטניים בתוך התאים הללו ומפעילות שרשרת של תגובות – יש שהן מאיצות תגובות כימיות מוגדרות ויש שהן מאיטות אותן.

המידע שהורמון נתון נושא עמו מועבר לתא המטרה שלו באמצעות שני מנגנונים שונים. יש הורמונים שנכנסים אל התא ונקשרים בתוכו לחלבון קולטן בציטופלסמה, החומר דמוי-המִקפא אשר עוטף את הגרעין. הצמד הורמון-קולטן נע אחר-כך אל תוך הגרעין, נקשר לאחד הכרומוזומים וגורם לתא לסנתז חלבון מסוים. הורמונים אחרים כלל אינם נכנסים אל תא המטרה. הם נקשרים לחלבונים קולטניים על שטח-פניו של התא הזה ומעוררים את השחרור של שליח שני בתוך הציטופלסמה. התרכובת הזו היא המחוללת את תגובתו של התא על הופעת ההורמון.

ההורמונים ממלאים תפקיד חשוב בוויסות תהליך הגדילה לפני ההתבגרות המינית. הורמון הגדילה, סוֹמאטוֹטְרוֹפִּין, הוא הבַּקָר הראשי של הגובה. ההורמון הזה הוא אחד מבין כמה הורמונים המופרשים מבלוטת יותֶרת-המוח, המשתלשלת מבסיס המוח, בדיוק מעל לתקרת הפה. סומאטוטרופין מעורר את גדילת העצמות והשרירים, שומר על קצב תקין של ייצור חלבון בכל תאי הגוף ומאיץ את שחרור השומנים כמקור אנרגיה לגדילה. בלוטת יותרת-המוח משחררת גם את ההורמון מגרה בלוטת-התריס (TSH). הכימיקל הזה פועל על הבלוטה הנזכרת בשמו – כשלעצמה, מעין קשר עניבה ורדרד אשר יושב על קנה-הנשימה – וגורם לה להפריש הורמונים, המשפיעים על חילוף-החומרים הכללי, במיוחד על גדילת העצמות, השיניים והמוח.

נקל להתפתות ולהגדיר את בלוטת יותרת-המוח כבלוטה הראשית בשל תפקידה בוויסות השחרור של הורמונים מבלוטות אחרות. אבל הבלוטה הזו אינה פועלת באורח עצמאי, אלא מצויה למעשה בבקרת אזור מוגדר במרכז החלק התחתון של המוח, המכונה היפּוֹתָאלָאמוּס (ביוונית, "מתחת לחדר הפנימי") או תת-רמה. קבוצה מיוחדת של כלי-דם מחברת את שתי הבלוטות האלה זו לזו ומעבירה ביניהן הוראות והודעות. כימיקלים המשוחררים מתת-הרמה מקרטעים על פני סנטימטר וחצי אל יותרת-המוח ומורים לה להפריש את ההורמונים שלה. בעת שההורמונים מבלוטות אחרות מגיעים לרמות גבוהות בתוך זרם הדם, הם מודיעים לתת-הרמה שיש לבלום את שחרור הכימיקלים. תת-הרמה קולטת את השדר ודואגת להאטה של שחרור הורמונים מיוֹתֶרת-המוח.

המעבר מן הילדוּת

בלוטת יותרת-המוח מפעילה, על-פי הוראתה של תת-הרמה, את השינויים הדרמטיים של תקופת ההתבגרות המינית. בתקופה הזו חלה האטה בייצור של הורמון הגדילה, והורמוני המין משתלטים על הזירה. תת-הרמה מאותתת ליותרת-המוח להפריש הורמונים הקרויים גוֹנאדוֹטְרוֹפִּנים. אלה מעוררים את הגונאדות – השחלות והאשכים – ליצור את הורמוני המין, שנחלקים לשני סוגים: אֶסְטְרוֹגֶן ופְּרוֹגֶסְטֶרוֹן אצל נקבות וטֶסְטוֹסְטֶרוֹן אצל זכרים (המלה "טסטוסטרון" באה ללמד על הורמון שנוצר באשכים – באנגלית TESTES. "אסטרוגן" מחזירנו, לעומת זאת, אל צירוף מלים יווניות שמשמעו "לחולל בולמוס". לפנינו, איפוא, עדות נוספת למשפטים הקדומים של מדענים ממין זכר, כפי ששררו ב-1927, כאשר נקבע המונח הזה). תת-הרמה שולטת בתהליך באמצעות הורמון שיוצא ממנה אל יותרת-המוח ומעורר את שחרורם של הגונאדוטרופינים. גם בלוטות יותרת-הכִּליה דמויות-הפירמידה, אשר שוכנות מעל לכליות, פותחות לפתע פתאום בפעילות נמרצת ומגבירות את ההפרשה של הורמוני המין.

הסימנים הראשונים להתבגרות המינית מתגלים אצל בנות בגיל 9 או 10 ואצל בנים בסביבת גיל 12. הסימנים האלה מופיעים רק לאחר שהילד עבר את השיא של התפרצות הגובה. הגדילה המהירה נפתחת בכפות-הידיים ובכפות-הרגליים, אשר בשלב הזה נראות לא-פרופורציונליות ביחס לשאר חלקי הגוף. אחר-כך מגיע תור הידיים והרגליים. בעקבותיהם באים האגן, החזה והכתפיים. לאחר כל אלה מופיעים סימני המין המשניים. הילדות מפתחות שדיים ומצמיחות שיער באזור הערווה ומתחת לבתי-השחי. הרחם והנרתיק מוגדלים, ובסביבות גיל 12 או 13 מתחילה הופעת הווסת. האגן שהתרחב יסייע בבוא השעה להריון וללידת ילדים. הסימנים הראשוניים להתבגרות המינית של בנים הם גידול באשכים ובכיס האשכים, ובהמשך לכך גדילה של הפין, המתחוללת בערך בגיל 13. התפתחות של איברי הרבייה מעוררת הופעה של שני סימני גבריות נוספים: קול מתעבה ושיער על הפנים.

מכיוון שההתבגרות המינית של ילדות מתחילה בגיל מוקדם יותר, יש שלב שבו הן גבוהות וכבדות מבנים בני גילן. השלב הזה הוא ארעי: נערות מגיעות בדרך-כלל למלוא גובהן בעת שהן בנות 18, ואילו בחורים ממשיכים לצמוח לגובה עד יום-הולדתם ה-21.

במאה השנים האחרונות הסתמנה נטייה ברורה של הילדים להיעשות גבוהים יותר ולהגיע לבגרות מינית בגיל צעיר יותר. סקרים בכמה ארצות אירופיות מלמדים, שגובהם הממוצע של גילאי חמש עד שבע גדל מאז 1900 בערך ב-1.2 סנטימטר מדי עשור. השבחת התזונה והדברתן של מחלות רבות מילאו, ככל הנראה, תפקיד חשוב בתמורה הזאת.

למדענים אין עדיין שום הסבר לעצם הבלימה של תהליך הגדילה. הכמות של הורמון הגדילה, המופרשת מבלוטת יותרת-המוח, אינה משתנה. הורמוני המין אמנם מעכבים את השפעות הורמון הגדילה במידה מסוימת, אבל דומה שאין הסיפור כולו מתמצה בכך. עובדה היא, שהסירוס של בעלי-חיים מקטין בהרבה את הכמויות של הורמוני המין, המופרשים מן הבלוטות שלהם, ואף-על-פי-כן הם מצליחים להגיע בבגרותם לממדים נורמליים.

לעתים חל שיבוש בבקרה העדינה של תהליך הגדילה. פה ושם מתגלים ילדים הגדלים בקצב מהיר מדי. בהיוולדו, ב-1918, היה משקלו של רוברט וודלאו מאילינוי 3.950 קילוגרם והוא גדל בצורה תקינה עד גיל שנתיים. כשהיה בן 14 התנשא לגובה 2.26 מטרים. כשמת, בגיל 22, מהרעלת דם, לאחר שארכובה מהודקת מדי גרמה לדלקת בקרסולו, היה גובהו 2.71 מטרים. בלוטת יותרת-המוח של וודלאו הפרישה כמות גדולה מדי של הורמון גדילה. לילד הלוקה בתסמונת זו, הקרויה עַנֶקֶת יותרת-מוחית, יש בדרך-כלל פרופורציות גופניות נורמליות, אבל רגליו ארוכות מן המקובל וראשו גדול.

אם בלוטת יוֹתֶרת-המוח מגלה פעילות-יתר לאחר תום הגדילה הנורמלית, אפשר בהחלט שבעליה של הבלוטה הזאת יהיה נורמלי כמעט לכל עניין, אבל יוסיף לגדול באזורים המעטים של גופו שעודם מסוגלים לגדול. כך, למשל, יגדל העובי של עצמותיו וכתוצאה מכך אפשר יהיה להבחין בתפיחה של כפות-הידיים, כפות-הרגליים והלסת. הלשון, הכבד והכליות של האדם הזה יוסיפו לגדול גם הם. המצב כולו ידוע כאַקְרוֹמֶגאליה. סוֹמָאטוֹסְטָאטִין, הורמון המצוי בתת-הרמה, מעכב את ההפרשה של הורמון הגדילה ומשמש עתה, בהצלחה מסוימת, לטיפול בענקוּת ובאקרומגאליה כאחד.

תת-הפרשה של הורמון גדילה מעוררת בעיות בקצה השני של התמונה. במקרה כזה תיתכן ננסוּת יותרת-מוחית. התואר "האדם הנמוך ביותר", שנקוב ברשומות רפואיות אמינות, שמור לפאוֹלין מאסְטֶרס, הולנדית שאורך גופה לעת היוולדה, ב-1876, היה 30.5 סנטימטרים. כעבור 19 שנים היא מתה מדלקת-ריאות – וגובהה הגיע ל-58.4 סנטימטרים בלבד, כשמִשקלה היה נמוך מ-4.5 קילוגרם.

סיכוייהם של בנים לסבול מחֶסֶר בהורמון גדילה גדולים בערך פי שלושה מסיכוייהן של הבנות. אם לא יזכו לטיפול, רבים מן הילדים האלה לא יגדלו מעבר לגובה 1.2 מטר. זריקות של הורמון סינתטי, המיוצר כיום בשיטות של הנדסה גנטית, יכולות לסייע להם להגיע לממדים נורמליים, אם הטיפול ייפתח לפני ההתבגרות המינית.

יש מקרים של ננסוּת, שאינם נובעים מליקויים בתִפקודה של בלוטת יותרת-המוח. מחלת לב מלידה או תת-תזונה בשנות החיים הראשונות, במיוחד חוסר בוויטמין D, יאֵטו את הגדילה. פגם בהתפתחותה של בלוטת-התריס מחולל קְרֶטִינִיזם. לקְרֶטינים יש תווי-פנים מעוּבּים ומבנה שלדי, שהפרופורציות שלו דומות לאלו של יילוד. לננסים אַכוֹנְדְרוֹפְּלָאסְטִיים יש מבנה שלדי דומה במקצת, עקב פגם תורשתי ביצירת העצמות.

אנומליה טראגית אחרת של גדילה מכונה פְּרוֹגֶרְיָה, או הזדקנות בטרם עת – ולידתה בפגם תורשתי, המערער את מנגנוני העיתוי של חילוף-החומרים. עיכוב רציני בגדילה והתקרחות מתגלים אצל חולי פרוגריה בשנות חייהם הראשונות. עד מהרה מופיעים סימנים נוספים לזקנה – עקרות, עור מקומט, סניליות מוקדמת וניוון של עצמות ושרירים. רוב קורבנותיה של המחלה התורשתית הזאת מתים בשנות-העשרה שלהם, לרוב בגלל סיבוכים בלב ובכלי-הדם, שנגרמים מטרשת-עורקים. למרבה המזל, פרוגריה היא מחלה נדירה מאוד. עד כה נרשמו בכל רחבי העולם פחות ממאה מקרים.

הזדקנות היא בדרך-כלל תהליך ביולוגי הדרגתי, שנפתח בעת הלידה ומסתיים בעת הפטירה. לעתים קרובות מציגים את ריפוי הפצעים כדוגמה לתהליך הזה. יעילות הריפוי גדולה ביותר בגיל צעיר מאוד ופוחתת לאחר-מכן. אבל ההזדקנות מתחילה לפעול במלוא התנופה עם הפסקת הגדילה, בסביבות גיל 20. מכאן ואילך המבנה והתפקוד של רקמותינו מתחילים להתערער ואנו נעשים יותר ויותר פגיעים לתאונות ולמחלות.

נוכל לדמות את ההזדקנות לסולם, שיש בו, למשל, שמונה חווקים (שלבים) – חווק כנגד עשר שנות חיים. עם הטיפוס בסולם מתחוללת ירידה ביעילותם של תפקודי הגוף השונים. אבל ההזדקנות משתנה בצורה מודגשת מחברה לחברה ומפרט לפרט. לכאורה, כולנו מטפסים בסולם במרוצת השנים באותו קצב עצמו, אלא שהשחיקה של איברינו אינה נעשית בקצב אחד ויחיד המשותף לכולנו. המחקר האורכי של ההזדקנות בבולטימור, פרוייקט שהחל ב-1958, הראה כי הישגיהם של חלק מן הקשישים במבחני כושר גופני ושכלי היו טובים כמו אלה של צעירים מהם.

יתירה מזו, המונחים הרחבים, המשמשים אותנו בחברה המערבית לציון תחומי גיל, יכולים לייצג נורמות שונות לגמרי בחלקים אחרים של עולמנו. כשאנו מדברים על "גיל-העמידה" או על "גיל הביניים", אנו מתכוונים לשנים שבין גיל 45 לגיל 65, ובמונה "גיל הזִקנה" אנו מתכוונים לשנים שמעבר לגיל 65, הגיל המקובל לפרישה לגִמלאות. אבל מִתאם כה פשוט בין מספר שנות חיים לבין מדידת ההזדקנות עלול להטעות. באזורים שיושביהם סובלים מתת-תזונה או שהפרנסה מוּתנה בעבודה מפרכת, האיברים מתערערים בקצב מהיר יותר. השינויים הגופניים הם אותם שינויים עצמם, אלא שהם נעשים בתוך מסגרת זמן דחוסה יותר. תוחלת-החיים של תינוק שנולד בין 1975 ל-1980 בחלקים ניכרים של הודו, דרום-מזרח אסיה ואפריקה, הגיעה ל-50 שנה. גיל-הביניים במקומות האלה ובתנאים אלה היה, איפוא, בסביבות השנה ה-30 לחיים, והזקנה החלה בגיל 45. הקצב השונה של ההזדקנות תלוי בגורמים גופניים, פסיכולוגיים וחברתיים, לא רק במספר שנות החיים.

הגוף המזדקן: שינויים מבחוץ

מכל מקום, אנו יכולים להציג כמה הכללות בהסתמך על מעבר הזמן. גובהו של אדם משתנה לאחר גיל 25 רק בכיוון אחד – כלפי מטה, גבר או אשה יכולים לאבד 3 מילימטרים מגובהם בגיל שבין 25 ל-40, מפאת התכווצות הדיסקוסים הספוגיים בין החוליות של עמוד-השדרה, אשר גורמת להתקרבות הדדית של העצמות. הגב מתחיל להתכופף לפנים בגיל 40. אשה יכולה להתכווץ ב-5 סנטימטרים מגיל 20 עד גיל 70, ואילו הגבר הממוצע מאבד בתקופה הזאת כ-2.5 סנטימטרים מגובהו.

מדוע? נשים, במיוחד נשים רזות, נוטות יותר מגברים לאבד תאי עצם, ונטייה זו מקבלת ביטוי ברור עם הפסקת הווסת. גם גורם הגזע משפיע. נשים לבנות ונשים מזרחיות מוּעדות ללקות במחלה של דלדול עצמות הנקראת אוֹסְטֵיאוֹפּוֹרוֹזִיס – שיעור הפגיעה בנשות ארצות-הברית עומד על אחת מארבע מעבר לגיל 60. המחלה הזו גורמת להגברת הפריכוּת של העצמות ומגדילה את הסיכויים לשברים. במצבן הזה הן עלולות גם לפתח גבנוּן. יש נשים המאבדות עד גיל 75 כשליש ממבנה השלד שלהן. השיעור הזה גבוה פי שניים מאובדן עצמות אצל גברים מזדקנים, בשעה שמאסת העצמות של גברים גדולה מלכתחילה ב-30 אחוז מזו של נשים. מספר הנפגעים מאוסטיאופורוזיס גדול ממספר הנפגעים מכל מחלת עצמות אחרת. כדי למנוע אותה או לצמצם את פגיעתה, יש לכלול במזון תוספת סידן. נשים אמריקניות רבות, החרדות למאזן הקאלורי של מזונן, נוטות להתנזר ממאכלי חלב עשירים בסידן. תרגול גופני, המעורר את ההיווצרות של רקמת עצם חדשה, יכול לסייע גם הוא.

המשקל מתנדנד עם הגיל. בדרך-כלל אנו עולים במשקלנו עד לגיל-העמידה – אולי עד לגיל 50 – ואחר-כך אגו מתחילים לרדת. הקצב שבו הגוף הנח הופך מזון לאנרגיה – קצב חילוף-החומרים הבסיסי – מואט לאחר גיל 20, בערך ב-3 אחוזים לעשור. כאשר מצרפים את הנתון הזה לאורח-חיים הכרוך בישיבה ולתיאבון שאיננו קטן, התוצאה יכולה להתבטא בהתרחבות הגוף בגיל-העמידה. במקביל לכל ההתפתחויות האמורות, אנו מאבדים רקמת שרירים בקצב של 0.44 אחוזים לשנה. ב-50 השנים שבין גיל 20 לגיל 70, תיתכן היעלמות של רבע מן המאסה השרירית המקורית תוך החלפתה בשומן. יש בני-אדם המאזנים את אובדן הרקמה השרירית בהוספה של רקמה שומנית. מכל מקום, אובדן הרקמה השרירית של זקנים מודגש יותר. מכיוון שמשקל השרירים גדול ממשקל השומן, ברור שהתהליך כולו כרוך בירידה במשקלו הכולל של הגוף.

ההזדקנות ניכרת במיוחד בראש ובפנים. השנים החולפות חורצות את העור כאילו היה קליפה של עץ. מים נעלמים מן השכבות הפנימיות של העור ומולקולות סמוכות נקשרות זו לזו, כך שהעור מקפח מגמישותו. קרני השמש פוגעות בלא רחם בסיבים האלסטיים המצויים מתחת לפני העור. עור צעיר מפגין גמישות רבה וחוזר למצבו המקורי, לאחר שנמתח בחיוך או בזקיפת גבות. אבל אצל אדם זקן, ההבעות האלו הופכות בסופו של דבר לקמטים בעור. מצמוּצים יוצרים קפלים ליד העיניים. חיוכים חורצים קווים מן האף אל צד הפה. תלמים על המצח חושפים תחושה של דאגה. העור געשה דק ומדולדל, בדומה לפיסת בצק שנמתחה יתר-על-המידה, ההתכווצות של עצם הלסת יכולה לגרום לרפיונו של העור מתחת לסנטר. בגיל 60 תיתכן הופעה של שקיות שומן מתחת לעיניים.

ההאטה של זרימת הדם ואובדן שכבת השומן מתחת לעור מקטינים את מידת הסתגלותם של הזקנים לשינויים קיצוניים במידת החום של האוויר הסובב אותם ומחריפים את תחושת הקור. הירידה בייצור הצִבענים מחלישה את אחידות הצבע של העור. עור חשוף לשמש מצמיח בועות.

ההזדקנות מטביעה סימנים חושפניים גם על האף, על האוזניים ועל השיער. הסחוס הוא אחת מן הרקמות הבודדות אשר מוסיפות לגדול גם כשאנו מזדקנים. בגילים שבין 30 ל-70, האף יכול להתארך ולהתרחב כדי סנטימטר וחצי, תנוכי האוזניים מידלדלים, והאוזניים עצמן יכולות להתארך בכמה מילימטרים. גברים מגלים ששיער מבצבץ מאפם ומאוזניהם, אבל נושר ממקומות שבהם הוא מבוקש יותר. קוטר השיער על הגולגולת מצטמצם כמעט מבלי משׂים: השערות עבות ביותר בראשית שנות העשרים, אך מתחילות להתכווץ לאחר-מכן; כשאדם מגיע לגיל 70 שׂערו דק כשׂערו של תינוק. אורך החיים של השערות על ראשנו נע בין שנתיים לשש שנים; אנו מקריחים בעת שהתחלופה של השערות הנושרות בשערות חדשות שוב אינה נעשית בקצב הדרוש. התקרחות גברית נעשית בצורה מוגדרת – קו השיער נסוג בצדעים וביום מן הימים עשוי להיפגש עם נקודה של הידלדלות על פסגת הגולגולת. בעדך 75 אחוז מן הנשים סובלות מאובדן שערות, אף שרק לעתים נדירות מדובר בהתקרחות של ממש. התהליך ההדרגתי של האפרת השיער מתחולל בעת שהתאים בבסיסו של זקיק השיער מפסיקים לייצר צבען. למרבה האירוניה, ההזדקנות קשורה בהתקשחות של זגוגית השיניים ולכן גם בירידה בשכיחות העששת. אבל מחלות חניכיים יכולות להקטין, בסופו של דבר, את מספר השיניים ולתת את אותותיהן בהופעה החיצונית הכוללת.

שדי הנשים משתנים בממדים ובצורה. צינורות חלב ונאדיות חלב – כל אותה רקמת בלוטות המייצרת חלב – עושות את השדיים הצעירים מוצקים ודשנים, אבל עם הירידה ברמת ההורמונים בעקבות הפסקת הווסת, השדיים מאבדים מצורתם העגלגלה. הרצועות שמחברות את רקמת השד לשרירים שמתחתיה מתמתחות עם הזמן, וכתוצאה מכך מתחוללת הידלדלות של השדיים.

הגוף המזדקן: שינויים מבפנים

ההזדקנות כרוכה גם בשינויים שאינך יכול לראותם. בגיל שבין 30 ל-40 מתחילה התעבות של השרירים המקיפים את הלב. רמות הכולסטרול עולות במרוצת השנים, מרבצי שומן מצטברים על דופנות העורקים, ולחץ הדם גדל. קצב הזרמת הדם מתוך לב של אדם בן שבעים קטן בליטר לדקה מכפי שהיה 40 שנה לפני-כן.

הסיכויים למחלת לב עלולים גם הם לעלות עם הגיל. בעיות קרדיווסקולאריות אחראיות ליותר ממחצית מקרי המוות של גברים ונשים מעל גיל 65, אבל ההזדקנות אינה הגורם היחיד לכך. תפריט משובש, עישון והעדר פעילות גופנית, תורמים גם הם את חלקם. עישון של נשים צעירות מוצג כיום כגורם העיקרי לעלייה הניכרת בבעיות הלב בקרב הנשים. חֶדלון-הווסת עלול גם הוא להגביר את הסיכונים. אסטרוגן, הורמון המין הנקֵבי, המסייע להגנה על העורקים, שוב אינו מופרש בכמויות משמעותיות לאחר חֶדלון-הווסת – והעישון עוד מוסיף להורדת הכמויות הללו. תפקידו של האסטרוגן בהגנה על עורקי הנשים ניצב במרכזם של מחקרים רבים. נשים נוטות ללקות גם בדליות ורידים, לעתים בגלל זרימת דם מוגברת בתקופות הריון.

בהגיענו לגיל 70, קצב הסינון של הדם בכליותינו אִטי פי שניים מכפי שהיה 30 שנה לפני-כן. הריאות צריכות גם הן להשקיע מאמץ רב יותר. נשימותינו העמוקות נעשות רדודות יותר ויותר; גבר בן 70, אשר נושם מלוא ריאותיו, שואף פנימה כמחצית האוויר ששאף בהיותו בן 20 – בערך 3 ליטרים במקום 6. הרקמות המקיפות את בית-החזה מתקשחות עם הגיל, מה שמגביל את יכולת ההתפשטות של הריאות. כמות החמצן שנכנסת פנימה יורדת, והזרמתו על פני הגוף, מכוח פעולת הלב, נעשית אִטית יותר. אדם בן 70, שייצא לריצת מרתון, יזדקק לתוספת של שעה לזמן שנדרש לו להשלמת המשימה הזאת בהיותו בן 30. "שואבי-האבק" הפנימיים של הגוף – תאי הדם הלבנים המכונים פאגוציטים – מאבדים בהדרגה את יכולתם לנקות את רפידת דרכי הנשימה, בעקבות זאת גדלים הסיכויים להיפגע מדלקת-ריאות ומזיהומים אחרים מן הסוג הזה.

גם חושינו שוב אינם כשהיו. אנו מגיעים לשיא השמיעה בהיותנו בני עשר, אבל יעברו עוד שלושים או ארבעים שנים קודם שנבחין בשינוי ראוי לציון. תחילה נפגעת היכולת להבחין בצלילים גבוהים. על-כל-פנים, בני-אדם רבים עדיין שומרים בעשור השמיני לחייהם ומעבר לו על היכולת לשמוע שיחות בטונים רגילים. מסתבר שגברים בארצות המערביות מאבדים את שמיעתם בשכיחות גבוהה יותר מנשים, אבל דומה שהסיבה להבדל הזה איננה ביולוגית; ייתכן שגברים פשוט נחשפים לרעשים רבים יותר ורמים יותר במקומות העבודה שלהם.

המזון הולך ומאבד בהדרגה מטעמו – כתוצאה בלתי-נמנעת מן הירידה במספרן של פקעיות הטעם, העומד בגיל 70 על שני שלישים מן המספר המקורי. יש קשישים אשר מנסים להתגבר על כך בהמלחת-יתר של מזונם, ובמעשה הזה הם מגבירים את סיכוייהם ללקות ביתר-לחץ-דם.

כשאנו מזדקנים, עינינו אינן יכולות עוד להסתגל בנקל לשינויים באור, והן נעשות רגישות מאוד לאור עז, בשדה-הראייה שלנו מתגלים כתמים בתדירות גדלה והולכת, עדֶשֶת העין מתקשחת. בגיל 40 היא עלולה להיות נוקשה מכדי ששריר העין יוכל למקדה על עצמים קרובים או על אותיות קטנות, מדענים רואים את המצב הזה, הקרוי פְּרֶסְבִּיוֹפְיָה, כבוחן מדויק של גיל כרונולוגי. בדרך-כלל ניכרת ירידה בחדוּת הראייה. רק אחד מכל שישה בני שמונים ויותר יכול להשתבח בראייה של 20/20.

המוח מגיע למשקלו המְרַבִּי – בסביבות 1.5 קילוגרם – בגיל 20. במרוצת 60 השנים הבאות ימותו מיליארדי תאי עצב בתוכו ומשקלו יקטן ב-90 גרם בקירוב, במשך זמן רב היה מקובל להניח, שהכישורים השׂכליים של הקשישים הולכים ופוחתים עם התכווצות המוח, אבל מחקרים חדישים קוראים תיגר על ההשקפה הזאת. אם לא נקפיד במיוחד על זמן התגובה, נגלה שבני שבעים מגיעים במבחנים של מנות-משׂכּל להישגים לא פחותים מאלה של צעירים. היכולת לעבּד מידע במהירות ולקבל החלטות בתוך זמן קצר דועכת עם הגיל. הוא האמור בשידור אותות השולטים בקואורדינציה. אירועים מן העבר הרחוק נזכרים לעתים קרובות ביתר בהירות ממה שקרה זה לא כבר. כ-10 אחוזים מגילאי 65 ויותר סובלים ממחלת אַלְצְהַיימֶר ומצורות אחרות של סניליות, הגורמות לאובדן מתקדם והולך של כישורים שׂכליים.

אפשר לציין בהקשר הזה עוד הרבה שינויים גופניים אחרים, מגיל 45 ואילך מסתמנת ירידה בכמות של שטף הדם במהלך הווסת ובתדירותו, כאקדמה לחֶדלון-הווסת ולהתנוונות של איברי הרבייה. חוזקם של שרירי הקיבּורת הגבריים יורד בין שנת החיים ה-25 לשנת החיים ה-60 עד כדי מחצית. קולו של הגבר נעשה גבוה יותר בגיל 50, בעקבות ההתקשחות של מיתרי הקול והאצת התנודות שלהם.

עצירת מחוגי השעון

במרוצת הדורות ניסו בני-אדם להילחם בהזדקנות בדרכים שונות ומשונות, ותמיד בלא הצלחה. מסופר על האפיפיור אינוֹצֶנְטְיוּס השמיני, ששתה מדמם של שלושה תורמים צעירים – ובכל-זאת מת כעבור זמן קצר. בתקופות מודרניות יותר נערכו ניסויים בהשתלת אשכים של קופי-אדם בגברים מזדקנים. אחרים, ובכלל זה צ'ארלי צ'אפלין, וינסטון צ'רצ'יל וכריסטיאן דיור, ניסו להסתייע בזריקות של תמציות תאים מעוּבּרי טלאים. מנות אדירות של ויטמינים זכו לפופולאריות רבה יותר, הגם שאיש עדיין לא הוכיח את כוחם. מכל מקום, תרגול גופני יכול לסייע לבני-אדם לשפר את הרגשתם ואפילו לשפר את התפקוד של שרירים מסוימים ושל איברים כדוגמת הלב והריאות. מחקר שנערך לא מכבר בקרב בוגרי הרווארד בגילאים מתקדמים הצביע על מתאם ברור בין סדירות התרגול הגופני לבין אריכות-ימים.

יש מדענים הטוענים כי המפתח להגדלת אריכות-הימים, וכמִשתמע גם להשהיית ההזדקנות, נעוץ בתפריט ובתזונה. מחקר בחיות-מעבדה תומך בדעה הזאת, הגם שאין שום ראָיות ברורות לישׂימותה בנוגע לבני-אדם. מדענים מצאו, כי הזנת חולדות בתפריט דל-קלוריות ודל-חלבון גורמת להארכת משך ההבשלה של המערכת החיסונית. המערכת הזו מיטיבה לפעול בשלבי החיים המאוחרים, והחולדות האמורות נוטות לחיות זמן רב יותר ולא למות בטרם עת ממחלות. אבל הזנת בני-אדם לאורך זמן בתפריט כה מחמיר איננה נראית כמעשית. מכל מקום, יש חוקרים שכפו על עצמם תפריט כזה כדי לבדוק את השפעתו.

מזונות מסוימים יכולים לפעול נגד ההרס, שנגרם לגוף המזדקן מחמת פעילותם של חומרים הקרויים רדיקלים חופשיים, אותם כימיקלים אשר נוצרים בתאים בעת שחמצן מתרכב עם שומנים לא-רווים. רדיקלים חופשיים מערערים תאים, מזיקים ל-DNA, ומעוררים תגובות כימיות הרסניות. התקשרותם של רדיקלים חופשיים לסיבי קולאגן מזיקה לדפנות העורקיים, מקטינה את האלסטיות של הריאות, ופוגעת בפעילות השרירים. חומרים נוגדי-מחמצנים כמו הוויטמינים C ו-E, סֶלֶנְיוּם וחומר-השימור BHT (המצויים בירקות, בפירות-הדר, בדגניים, במוצרי חלב, בבשר, בדגים ובפירות-ים) יכולים לבלום את הפעילות הזו של הרדיקלים החופשיים, או לפחות להאיטהּ. כך או כך, ההשפעה המצטברת של רדיקלים חופשיים יכולה להיות אחד מגורמי ההזדקנות.

גורמי ההזדקנות עודם בגדר מסתורין. ד"ר ליאונרד הייפליק, אחד.מבכירי החוקרים בתחום הזה, העיר כי נראה שהביולוגיה של ההזדקנות משיגה בהרבה את התחומים המדעיים האחרים במה שנוגע למספר התיאוריות שלא עמדו במבחן. ברור, מכל מקום, שהמצב הזה אינו מרפה את ידיהם של המדענים, ושרבים מהם ממשיכים במחקריהם הבסיסיים.

תיאוריות של הזדקנות

יש חוקרים הטוענים, כי אנו נושאים את הוראות המוות שלנו בתוך תאינו. הפסקת הגדילה שלנו בזמן זה או אחר היא המותירה את ההגמוניה לתהליך ההזדקנות. טווח חיים סופי מבטיח מקום פנוי לדורות הבאים ומאפשר בכך את עצם קיומו של המאזן הטבעי. שׂרידותו של מין תלויה בכך שבניו יחיו די הצורך להעמיד צאצאים; לאחר-מכן, שוב אין צורך שיחיו. מעובדת קיומן של משפחות, שניכרות באריכות-ימים, משתמע שגֶנים מבקרים בצורה זו או אחרת את קצב ההזדקנות.

ניסויים שונים מלמדים שרעיון המוות אכן מתוכנת בכל אחד מאתנו ממש מרגע הלידה. ד"ר הייפליק הראה, כי תאים אנושיים, שגוּדלו בתרבית בתוך צלחת, איבדו בהדרגה את כושרם לעבור מיטוזה. תאים שנלקחו מעובר התחלקו חמישים פעמים בטרם מתו, אבל מספר החלוקות של תאים שנלקחו מבוגֵר היה קטן יותר. תאים, שנלקחו מאדם זקן מאוד, התחלקו רק פעמיים עד עשר פעמים לפני שמתו. ייתכן שתאים מתוכנתים למות בתום תקופת חיים סופית, אבל דומה שבני-אדם מזדקנים ומתים לפני שהתוכנית המוטבעת בהם מגיעה לסופה.

חוקרים אחרים טוענים, שגֶנים מיוחדים של הזדקנות גורמים לדעיכה של גופנו. תיתכן השבתה של גֶנים הנושאים הוראות לפונקציות חיוניות, וייתכן שהגֶנים המזדקנים יורו על יצירה של חלבונים לא-נכונים. אחד החוקרים מדבר על גֶן שמצופנות בתוכו הוראות ליצירת "הורמון מוות", שיופרש בבוא השעה מבלוטת יותֶרֶת-המוח. ההורמון הזה, אם אכן יש לו קיום, עלול לשבש את חילוף-החומרים של בלוטת-התריס ולגרום לדעיכת הגוף. תהליכי הבּלָיה והשחיקה שמתרחשים במרוצת החיים גובים מן התאים מס כבד. תאים רבים מתים ובסופו של דבר אי-אפשר עוד להחליפם, מפני שהתקרבו לגבול 50 החלוקות או הגיעו אליו. המוח, שהמיטוֹזה בתוכו נפסקת בשלב מוקדם מאוד בחיינו, מאבד תאים מגיל 30 ואילך, בקצב של 50,000 ליום. החלפתם של התאים האלה בתאים חדשים אינה אפשרית עוד, כן שבמרוצת הזמן נעשה האיבר הזה פחות יעיל. אלא שקצב ההזדקנות אינו משתנה גם בעקבות אובדן חלקים גדולים של המוח, ומכאן שאובדן התאים לבדו אינו יכול להסביר את ההזדקנות.

לפי תיאוריה אחרת נראה כי הצטברות של מוטציות או טעויות במבנה ה-DNA של תאים מוליכה להיווצרותם של חלבונים שגויים, שתִפקודם אינו יעיל כמו זה של החלבונים המקוריים. חשיפה לקרינה קוסמית ולכימיקלים המצויים בסביבתנו תורמת לפגיעות ב-DNA ובהכרח גם למוטציות. המערכת החיסונית בגופו של קשיש מקפּחת מיעילותה בקרב נגד אורגניזמים מחוללי מחלות, אבל למרבה הפרדוקס היא נעשית פעילה יותר בתקיפת התאים של הגוף עצמו. תאים מסוימים, בכלל זה אולי גם כאלה שנפגעו מבחינה תורשתית, נחשבים כזרים ונוגדנים מתקיפים אותם. צורות מסוימות של דלקת-פרקים הן ככל הנראה מחלות אוֹטוֹ-אימוּניות: תאי דם לבנים מתנכלים בטעות לסחוס בריא בפרקי הגוף. אנמיה וטרשת נפוצה עלולות גם הן להיות מחלות אוֹטוֹ-אימוּניות.

הדעת נותנת שצירוף של כמה אירועים כאלה גורם להזדקנות. יום יבוא ואולי יעלה בכוחו של מדע הרפואה להשהות את ההזדקנות באמצעות מניפולציה של המערכת החיסונית או שיקום של DNA. יש החוזים טווח חיים של 150 שנה, ועלייה ניכרת במספרם של בני-האדם שיגיעו לגיל 100. אחרים תוהים אם יהיה אפשר לקיים איכות חיים סבירה לאורך תקופות כאלו. יש גם מי שאומר שהתהליכים הביולוגיים הבסיסיים שלנו, כמו למשל חֶדלון-הווסת, יתחוללו בשלב מאוחר יותר בחיינו. תופעות של הזדקנות, מזיקות ואחרות, פשוט יידחו.

שאלות של אלמוות

חוקרים מעטים מדברים על מידת ההכרחיות או החוכמה של האלמוות. ברי שתופעה זו תוליך להתנוונות המין האנושי. ההזדקנות מתקדמת תמיד בכיוון אחד – אל המוות. הגוף הוא שרשרת של חלקים קשורים זה לזה: כשחוּליה חיונית כושלת כתוצאה ממחלה, מתאונה או מניוון, המערכת כולה יכולה להתפורר. לכן אולי אין טעם לדבר על בני-אדם המתים מזִקנה; נכון יותר לומר שמותם בא עליהם כתוצאה מסרטן, מהתקפי-לב וממחלות אחרות, ששכיחותן הולכת וגדלה עם הגיל. מלאך-המוות ייצא לחופשה, אם נצליח לדחות את פגיעתם של האירועים הביולוגיים הללו – למשל את כשל הלב. באחד הימים אולי נִדמה לכרכרה החד-סוסית, אשר "מגַמֶדֶת מאה שנים ליום". בדומה לכרכרה הזו, שהונצחה בשיר מפרי עטו של אוליבר וֶנדֶל הוֹלְמס, יתיישנו כל איברינו בעת-ובעונה-אחת, "כדרכן של בועות בעת שהן מתפוצצות".



אל האסופה רבייה3

ביבליוגרפיה:
כותר: שלבי החיים
מחבר: אנדרסון, יאן
שם  הספר: גוף האדם - המכונה שלא תיאמן
מחבר: נשיונל ג'יאוגרפיק סוסיטי
תאריך: 1989
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: אריה ניר.
2. תירגם מאנגלית: ד"ר עמוס כרמל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית