לעתים אנשים נדהמים כשמתברר להם שעדיין אין תשובות ברורות לרבות מהשאלות המתבקשות ביותר על-אודות בעלי-חיים. אמנם צברנו כמות עצומה של ידע, אבל עלינו ללמוד עוד הרבה, וזאת אחת ההנאות המיוחדות של ההתבוננות בבעלי-חיים. תמיד ישנה תחושה שבכל רגע יכול לקרות משהו שיוביל לתגלית חדשה. ואין זה משנה עד כמה התגלית הזאת קטנה - התרגשות מיוחדת במינה מתלווה להבנת תופעה טבעית כלשהי בפעם הראשונה.

במקרים רבים הבעיה אינה שאין לנו תשובה על שאלה מסוימת - אלא שיש לנו יותר מדי תשובות. נראה שלכל תשובה יש ערך כלשהו, אבל איננו יכולים להיות בטוחים איזו היא התשובה החותכת. מה שנחוץ הוא תצפית נוספת או הארת פתאום שיבהירו את הבעיה. דוגמה אחת תסייע להמחיש זאת.

הכול יודעים שהזברה מפוספסת בשחור ובלבן, אבל מדוע יש לה פסים? איזה תפקיד הם ממלאים, וכיצד הם עוזרים לזברה לשרוד? ומה נוכל ללמוד תוך פרק זמן של התבוננות קפדנית בזברות ?

ההסבר המקובל הוא שהפסים משמשים להסוואה, שהם מסייעים בטשטוש צורתו של בעל החיים ומסתירים אותו מעיני טורפים רעבים. הזברות בולטות מאוד לעין כשמתבוננים בהן לאור השמש במישורי דשא פתוחים, אבל אומרים שהן מוסוות היטב במחסה הסבך בשעות הזריחה והשקיעה, כשהטורפים פעילים והאור עמום. גשש מנוסה אחד טען שבתנאים כאלה אפשר להתקרב עד למרחק של 40 או 50 מטרים מהזברה לפני שמבחינים בה, וגם אז היא מסגירה את נוכחותה רק בתנועה קטנה כלשהי, כמו הצלפת זנב או הפניה פתאומית של הראש. בתנאים זהים אנטילופות נראות ממרחק של עד 200 מטרים.

הסבר זה היה מקובל שנים רבות, אבל בזמן האחרון נעשה ניסיון להפריך אותו. צוין שהתנהגות הזברה פשוט אינה מתאימה לתמונה הזאת של עמידה ללא ניע במחסה הסבך. בהשוואה לפרסתנים רבים במישורי אפריקה הזברות ניידות ורעשניות מאוד, ולעולם אינן מנסות להסתתר בסבך. להפך, הן מעדיפות לעמוד בקבוצות בשטח פתוח, שם הן יכולות להשתמש בחושיהן החדים כדי לסרוק את הנוף ולקלוט קולות, ריחות ותנועות שיעידו על המתרחש בסביבתן. בשעת סכנה הזברות נוהגות להימלט בכל המהירות האפשרית, ולא לקפוא במקומן או להסתתר. במלים אחרות, התנהגותן הטבעית אינה מתאימה להסבר שהובא שוב ושוב בספרים במשך עשרות שנים. צריך לחפש תשובה אחרת.

המבקר במישורי אפריקה מתרשם מיד מכך שהפסים בולטים מאוד, ושקל מאוד להבחין בעדר של זברות כמעט בכל סוג של שטח. מכאן, ייתכן שהפסים נועדו דווקא כדי להיראות. ואם כך, מדוע ? הסבר אחד הוא שהפסים נועדו לבלבל טורפים כמו אריות - אויבה העיקרי של הזברה - ביצירת אשליה אופטית. אם תשוו עצם מפוספס לעצם בעל דוגמה אחרת בשחור ובלבן, תראו שממדיהם נראים שונים גם אם במציאות גודלם זהה. אם דוגמת הפסים נשברת לאורך גבולות העצם כך שקו המתאר שלו נראה קטוע, צורתו מיטשטשת. מסיבה אופטית מוזרה הדבר גורם לו להיראות גדול מכפי שהוא במציאות, והועלתה הטענה שאשליה אופטית זו גורמת לאריה תוקף לטעות בתכנון הזינוק שלו ולהחטיא את מקומו האמיתי של הטרף.

בדיקה קפדנית של סרטים שבהם נראים אריות הורגים זברות אינה תומכת בהשערה הזאת. כשהאריה קרוב מספיק כדי לתקוף, הוא עושה זאת ברוב המקרים במיומנות ובביטחון, ולא נראה שהוא טועה אפילו טעות קלה בחישוב המרחק. אם הזברות מצליחות להימלט, הרי זה קודם כול הודות לעירנותן, אחר-כך הודות למהירותן ולבסוף בזכות כוח העמידה שלהן. הזברות האטיות - הצעירות, הזקנות והחולות - הן אלה הנלכדות, פשוט משום שאינן די מהירות במרוצתן לאורך מרחק מספיק.

השערה שלישית היא שפסי השחור והלבן מסנוורים את האריה כשהוא מתקרב מאוד לטרפו, ומקשים עליו למקד את מבטו בקורבנו המהיר. זהו עקרון האופ-ארט, וכל מי שעמד קרוב לציור של ברידג'ט ריילי יודע שסינוור יכול להפריע מאוד לעיניים רגישות. כשמביטים בקווים נדמה שהם זזים ומרצדים, ובתוך זמן קצר המתבונן נתקף רצון עז להסב את מבטו ולהביט לכל מקום שהוא, רק לא אל הדוגמה הבוהקת עד כאב.

להלכה ההסבר בדבר הסינוור הגיוני, משום שהדוגמה שעל עור הזברה נראית עזה מאוד כאשר מתבוננים בה מקרוב, אבל למעשה העובדות אינן תומכות גם בו. כמו בהשערה בדבר טשטוש הממדים, אין כל הוכחה שהסינוור המבלבל מרתיע אריה רעב, אם הצליח להתקרב למרחק שממנו הוא אכן עלול להסתנוור.

סברה אחרת היא שהפסים מבלבלים את האריה משום שהם מקשים עליו לראות היכן נגמרת זברה אחת ומתחילה אחרת. העדר נוטה להימלט ביחד וחושבים שהפסים מטשטשים את הצורות הבודדות וגורמים לעדר הנס להיראות כגוש עצום של פסים שחורים ולבנים. מאחר שאריות תמיד אוהבים לבודד פרט אחד מהעדר לפני שהם מתקיפים, גם התיאוריה הזאת נראית הגיונית על הנייר. אבל המציאות אינה תומכת בה, משום שאריות מצליחים לבודד את קורבנם המיועד בקלות רבה, ולטרוף אותו. זאת התוצאה של מרדף מוצלח, כשפרט אחד מתחיל לפגר או מופרד מעל העדר בדרך אחרת כלשהי.

אם כך, ייתכן שאין לפסים שום קשר להתגוננות מפני טורפים. ייתכן שעדר של זברות אפורות לגמרי היה מצליח להתגונן מפני טורפים לא פחות ולא יותר טוב מעדר של זברות מפוספסות. אולי התשובה טמונה דווקא בעולם הזברות. האם ייתכן שהפסים לא נועדו לעיני האריות, אלא לעיני הזברות?

השערה אחת התומכת בהשקפה הזאת רואה בפסים אמצעי זיהוי שבעזרתו הזברה יודעת לאיזה מין היא שייכת. כיום חיים שלושה מינים עיקריים של זברות. בחלק הצפוני של אזור תפוצת הזברה חיה זברת-גרבי, שלה פסים עדינים וצרים. בכל החלק המרכזי של התפוצה חיה הזברה-המצויה. במין זה גזעים מקומיים רבים, ולכולם פסים רחבים ועזים. וברמות שבדרום חיה זברת-ההרים הנדירה, שעל צדי גופה פסים עזים ואנכיים יותר. מומחים יכולים לזהות כל מין בהצצה אחת, אבל למתבונן האקראי זברה היא זברה, והדבר משקף את חולשתו של הטיעון. אילו תפקידם של הפסים היה לזהות את המין, השוני בין הפסים היה רב יותר בין שלושת המינים. אילו היה חשוב לפרט להבדיל בין מינים שונים של זברה, האבולוציה היתה מובילה את שלוש הדוגמאות בנתיבים מתפלגים יותר. למעשה, נדמה שקרה בדיוק ההיפך, משום שזברת-גרבי שונה מאוד מהזברה-המצויה מבחינות אחרות, אבל דווקא מבחינת דוגמת הפסים נראה ששני המינים התקרבו ולא התרחקו במשך הזמן. עם זאת יש להודות שהדוגמה שעל אחורי הזברות יוצאת מכלל זה. לכל אחד משלושת המינים יש דוגמה שונה לגמרי על האחוריים, וקל מאוד להבדיל ביניהן. לזברת-גרבי יש פס שחור מרכזי המוקף באזור לבן דהוי, אצל הזברה-המצויה הפסים השחורים נמשכים לעבר קו האמצע, ולזברת-ההרים יש דוגמה מיוחדת, דמוית אסכלה, לאורך הקו המרכזי. התפלגות השוני בדוגמת הפסים שעל אחוריהן של מיני הזברות, גדולה הרבה יותר מאשר זו בכל חלק אחר בגופן, ונראה שבשטח המוגבל הזה, לפחות, התיאוריה לגבי זיהוי המינים נכונה. אבל מובן שהדבר אינו יכול להסביר את דמיונם הרב של הפסים שעל חלקי הגוף האחרים. כפי שעולה מהתבוננות בפרסתנים אחרים, אזור האחוריים הוא המקום המועדף ל"דגלי" הזיהוי של המין, ויש לכך סיבה טובה. כשבעלי-החיים נמלטים בבהלה, יש להם צורך עז "לרוץ אחר הדגל" של בני מינם, ולדאוג שהעדר יישאר ביחד. ובשעת מנוסה פלג הגוף שהם רואים בבהירות הרבה ביותר הוא האחוריים.

אפשרות אחרת היא שהפסים משמשים כמערכת זיהוי אישית מטווח קרוב הרבה יותר. בהחלט נכון שאין שתי זברות זהות לחלוטין בפרטי הפסים השחורים והלבנים שלהן. נדמה שכל זברה לובשת על עורה טביעת-אצבע ענקית, המצטיינת בייחודיות הנחוצה לזיהוי אישי. בהחלט ייתכן שהמנגנון הזה פועל, ושהפרטים בעדר משתמשים ברמזים האלה כשהם מביטים זה בזה. חולשת הטיעון היא בכך שזיהוי אישי מדויק קיים גם בעדרים של סוסי-בר, שאין להם דוגמאות פסים כלל. כל פרט בעדר סוסים, ובכלל זה בעדר של סוסי-הבית, מוכר באופן אישי לכל פרט אחר, וללא היכולת הזאת לא היה מתאפשר ארגון קבוצתי. הפסים אמנם שימושיים, אך בהחלט אינם הכרחיים למטרה זו, וקשה לתמוך בהנחה שזיהוי אישי היה הלחץ האבולוציוני העיקרי שהוליד את דוגמת הפסים המפורסמת של הזברה.

תיאוריה מתוחכמת יותר טוענת שהפסים פועלים כאמצעי של ליכוד חזותי בין הפרטים בעדר מסוים. חושבים שהפסים גורמים לכל זברה להרגיש שייכות קבוצתית חזקה יותר מזאת שהיו מעוררים צבעים לא מובהקים או עמומים. הדוגמאות הברורות והעזות מרגשות את עיני הזברה ומעוררות בה תחושה חזקה של זהות, כאילו היתה חברה בקבוצת כדורגל או במועדון ספורט המתהדר בחולצות פסים בולטות לעין. הדבר ייתכן, אבל אם זה אכן המצב, מדוע נבחרו פסים אנכיים כדוגמה המיוחדת של הזברה ? כאן מתחיל החלק המתוחכם של התיאוריה. הטענה היא שזברות, שלא כמו אנטילופות, מבלות זמן רב בטיפוח הדדי, בייחוד באזור הצוואר. זהו מעשה ידידותי המביא תועלת הדדית לשני הפרטים המעורבים, שאינם יכולים לטפח את עצמם בחלק גוף זה. כשהזברות עסוקות בפעולה ה"מלכדת" הזאת, המסייעת בחיזוק ידידותן, צוואריהן מתפתלים זה לעבר זה, והדבר יוצר קפלים או קמטים אנכיים בעור הצוואר. בגלל צורת העמידה של הזברות בשעת הטיפוח, הקווים האנכיים האלה נמצאים ממש לנגד עיניהן הקרובות לגוף חברתן. כל זמן שהטיפוח נמשך, הן רואות לפניהן דוגמה אנכית של קפלי עור. דוגמת הפסים הזאת הפכה נרדפת לקשר חברתי, ולכן זאת הדוגמה שהאבולוציה בחרה להדגיש בצבעים מנוגדים. לאחר שהדוגמה התבססה, היא התפשטה לכל חלקי הגוף, עד שהגיעה לצורתה המוכרת לנו היום.

התיאוריה הזאת יכולה להסביר את ההבדלים בין הזברות לבין האנטילופות החדגוניות החיות לצדן, אבל היא אינה מצליחה לענות על השאלה המתבקשת, מדוע אין פסים לחמורי-בר ולסוסי-בר. נאמר שחמורי-הבר השוכנים במדבריות אפריקה הצפונית חיים בקבוצות כה קטנות עד שאין להם צורך לחזק את הליכוד הקבוצתי, ושלסוסים הצפוניים יש פרוות חורף ששערה גס ופרוע מכדי שייווצרו בו פסים עזים, אבל הטענה הזאת אינה משכנעת משום-מה. אין ספק שבעבר היו עדרים גדולים הרבה יותר של חמורי-בר, ובאשר לטיעון שדוגמת שחור ולבן אינה אפשרית בפרוות חורף גסה, די להביט בצחננים ובדובי הפנדה בעלי השיער הגס כדי לראות שאין כאן שום בעיה.

עוד תיאוריה מקורית רואה בפרווה השחורה והלבנה מצג חזותי, לא נגד טורפים או עבור זברות אחרות אלא נגד חרקים מציקים. הטיעון הוא שחרקים נושאי מחלות וטפילים קטנים אחרים נרתעים מלנחות על המשטח המוזר הזה, עם כתמי השחור והלבן הבוהקים שלו. התוצאה האופטית מפריעה להם והם מתרוממים כדי לנחות במקום אחר, שדוגמת הצבעים שלו אינה עזה כל-כך. התיאוריה הזאת נתמכת על-ידי העובדה שמחלות מסוימות המועברות על-ידי חרקים פוגעות בזברות הרבה פחות מאשר בחברים אחרים במשפחת הסוסים. סוסי- בית תמיד סבלו מאוד באפריקה הטרופית, וייתכן שהם פשוט מושכים יותר חרקים מזברות. עם זאת, נטען כנגד התיאוריה הזאת, שבחלקים נרחבים של תפוצת הזברה החרקים אינם מהווים בעיה רצינית, כך שללא ניתוח נוסף, גם הרעיון הזה אינו נותן תשובה חד-משמעית.

לבסוף, יש השערה מפתיעה עוד יותר, ולפיה הפסים השחורים והלבנים הם בעצם מתקן קירור. הכול יודעים שבגדים לבנים מתאימים לאקלים חם יותר מבגדים שחורים, משום שהצבע השחור מאפשר ספיגה רבה יותר של חום. נטען כי בשטחים שחורים ולבנים המופרדים זה מזה בקווים חדים נוצרות רוחות מעגליות בין האזורים השחורים והלבנים, ולרוחות האלה יש השפעה מצננת. צוין כי לקוואגה, מין זברה שנכחד, היו הרבה פחות פסים, ומוצאו היה מדרום-אפריקה, שם האקלים קריר יותר, וגם הסוסים הצפוניים חסרי הפסים נהנים ממזג אוויר קריר יותר. במלים אחרות, ככל שהאקלים חם יותר, בני משפחת הסוסים נעשים מפוספסים יותר.

למרבה הצער, גם התיאוריה הזאת אינה עומדת במבחן המציאות, משום שזברת-ההרים באה מהדרום הקריר ובכל זאת יש לה פסים עזים. כמו כן, חמורי-הבר מאפריקה הצפונית מצליחים להתקיים בכמה מהמקומות החמים ביותר על פני האדמה, ואין על גופם פסים כלשהם.

אלה הן, בקצרה, תשע התיאוריות הבאות להסביר מדוע יש לזברה פסים. לכל אחת מהן יש נקודות זכות, אבל אף אחת מהן אינה משכנעת לגמרי. אין דוגמה טובה מזו להיבטים המרתקים של חקר בעלי-החיים כיום. ממלכת החי מלאה בחידות ובתעלומות פתורות-למחצה מסוג זה. מדי פעם מבוצעת תצפית חדשה, מתגלה עובדה חדשה ומתגבשת עוד תיאוריה. לעתים התיאוריה החדשה משכנעת מאוד, ואפשר לזנוח את כל הרעיונות הישנים. לעתים קרובות יותר מתגלות בה חולשות משלה, והרבה תיאוריות כלליות הופכות לבסוף ל"מקרה הפרטי" של מחר, המסביר משהו, אך לא את הכול.

במקרה של הזברה, ייתכן בהחלט שכמה מתשעת המנגנונים פועלים יחד ומחזקים זה את זה. גם ייתכן שבסופו של דבר יתברר, שרק אחד מהם הוא ההסבר האמיתי לדוגמת הפסים העזה. אפשרות אחרת, מרגשת יותר, היא שבהישג-יד מסתתר הסבר עשירי – ההסבר האמיתי סוף-סוף. לא נותר לנו אלא להמתין ולראות.

בעמודים הבאים ניסיתי להציג כמה מההסברים המשכנעים והמקובלים ביותר לתופעות שונות בעולם חי, אבל בזמן קריאתם תמיד רצוי לשמור על ראש פתוח. כמה מהמקרים מבלבלים לא פחות מפסי הזברה, אבל תמיד קיים הסיכוי שבתוך שנה או שנתיים ייאסף מידע חדש שישנה את גישתנו להיבט מסוים של עולם החי. אילולא היה זה המצב, היינו עוסקים בנושא מת, אולי יפה, אך משעמם. שכן יש אמת אחת שלבטח גיליתי על ממלכת החי – היא לעולם אינה משעממת.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok