הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים
ספרית מעריב


תקציר
המדע נקלע לעתים תכופות לעימות עם הדת. הקרב ביניהם החל במאה השבע-עשרה, שאז קם ונהיה המדע המודרני,  והוא הלך והעמיק במאה העשרים. העימות ביניהם עודנו רחוק מיישוב. הופעתו של מדע הגנטיקה היה האתגר הקשה מכל לדת, כי מדובר בשאלת מוצא החיים.



הגן הלכה למעשה
מחבר: קולין טאג'


מה רב הצער על כך שהמדע נקלע לעתים כה תכופות לעימות עם הדת. לשניהם, סבור אני, יש דברים חשובים לאומרם, ורוב העימותים ביניהם נסבו על פרטים תיאולוגיים שאינם נראים לי (ולא לרוב אנשי הדת המודרניים, לפחות בבריטניה) כבעלי חשיבות בסיסית. לדוגמה, הטענה כי נדרשו לכדור-הארץ יותר משבעה ימים כדי לקום ולהיות, ולרכוש את מכלול היצורים החיים שלו, אינה מפריכה את האמונה היהודית או הנוצרית. תיאור הבריאה בספר בראשית אינו מאבד מאומה מעוצמתו, אם מפרשים אותו שלא על הדרך המילולית הטהורה.

האם היה העימות בלתי-נמנע? במובן אחד, התשובה שלילית; אך במובן חשוב אחר, היא חיובית. הקרב בין המדע לדת היה חייב להתנהל; הצער הוא על שקרב זה עודנו נמשך, בלוויית השמצות ונאצות. על כך שהקרב לא היה בלתי-נמנע לחלוטין מעידות תולדות המאה השבע-עשרה, שאז קם ונהיה המדע המודרני. ודאי, באותה מאה הסתכסך גליליאו בפומבי עם הכנסייה הקתולית, אף-על-פי שהעימות היה לגמרי לא פשוט, שכן הישועים נציגי הכנסייה גילו בתחילה חריפות אינטלקטואלית רבה מזו שגילה גליליאו. אבל חשובה יותר העובדה שרוב חלוצי המדע במאה השבע-עשרה היו אדוקים בדתם. השקפת עולמו של אייזיק ניוטון היתה אופיינית. הוא חש כי האינטלקט שלו היה מתנת אלוה, וכי תכלית המתנה היתה לאפשר לו, בן-תמותה דל, לחקור את בריאת האלוהים, על מנת שיוכל להוקיר את תפארתה על הצד הטוב ביותר. בעיני ניוטון, ודומני שבעיני רבים וטובים מבני דורו, המחקר המדעי היה גילוי של יראת שמים בפני עצמו.

אבל במאה השבע-עשרה נזרעו זרעי העימות. עם כל אדיקותו של ניוטון, מחקריו - כמו מחקריהם של אחרים - גילו כמדומה כי היקום פועל כמו מנגנון שעון. היו שטענו - ובייחוד הכומר ויליאם פיילי, בן המאה השמונה-עשרה - כי במקום שיש שעון, חייב להימצא שען. אבל אחרים סברו כי ה"חוקים" שגילו ניוטון ואחרים סיפקו הסבר מלא לפעולת היקום; למעשה, דעתם היתה שגילוי החוקים דחק את רגלי האלוהים מכול וכול. זהו אחד מביטויי ה"מטריאליזם" (חומרנות): הרעיון כי אם נתאר אחת ולתמיד את תכונות החומרים שמהם בנוי היקום, נוכל להמציא הסבר מלא לשלם בכללותו.

אף שהמאה השמונה-עשרה היתה אף היא אדוקה רובה ככולה (במושגי בריטניה של המאה העשרים), הלך אותו עימות כללי והעמיק. "חוקי" המדע והמתימטיקה שהלכו ונחשפו באותה מאה, ה"רציונלית" מכל המאות, לא השאירו כמדומה מקום לאלוהים. הנה כי כן, כששאל נפוליאון את הפילוסוף פייר סימון דה לפלס היכן משתלב האלוהים בהשקפת היקום שלו, השיב לו לפלס: "Je n'ai pas besoin de cet hypothese" - "אין לי צורך בהשערה זו."

אבל תהליכי החיים אינם נכפפים בנקל לחוקי הפיסיקה הניוטונית, ומלבד זאת, במאה השמונה-עשרה עדיין היתה הביולוגיה, רובה ככולה, לא יותר מסקירה תיאורית של הטבע. למעשה, מספר רב להפליא של ביולוגים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה היו אנשי דת, שהתפעלו בגלוי ממפעלות האלוהים; הכומר גילברט וייט מסלבורן הוא דוגמה קלאסית. אף-על-פי-כן, המאה השמונה-עשרה חזתה לראשונה בהתקדמותם של רעיונות האבולוציה אל מרכז הבימה (לא במעט הודות לסבו של צ'רלס דארווין, ארסמוס), ורעיונות אלה הציגו בפני הדת האורתודוקסית איום מסוג אחר, כפי שנראה.

הביולוגיה קיבלה את תנופתה המודרנית רק במאה התשע-עשרה, ואז היא נראתה שוב כמאיימת על הכנסייה הנוצרית, בשתי חזיתות עיקריות. אחת החזיתות האלה היתה הרעיון שהגה בראש ובראשונה ארסמוס דארווין – רעיון האבולוציה, שאותו העמיד צ'רלס על בסיס מוצק לתפארת ב-1859, בספרו מוצא המינים.

אבל שוב, אין לטעות ולחשוב שצ'רלס עצמו היה אנטי-דתי. הוא היה פרח כמורה בראשית דרכו; הוא שקד, לכל אורך מוצא המינים ובשאר פרסומיו, שלא לפגוע בממסד הכנסייתי; והוא נקבר בבוא יומו בכנסיית וסטמינסטר. ואכן, מושג האבולוציה כשלעצמו אינו חייב להתפרש ככפירה בעיקר, כי אנו רשאים לטעון (ואכן כך טענו מדענים ואנשי דת רבים) שאלוהים היה חופשי, אם רצה בכך, לברוא את החיים תחילה באיזו צורה קמאית, ואחר-כך לעצב אותם כאוות נפשו במרוצת הדורות.

אבל תפיסתו המסוימת של דארווין, בדבר אבולוציה באמצעות ברירה טבעית, דווקא מכילה רעיון אחד שיש בו כדי להדאיג קשות את המאמינים. כי הברירה הטבעית זקוקה לשונות, על מנת שתוכל לברור מתוכה. ודארווין טען כי מקורה של השונות הזאת הוא המקרה. אין היא מוכתבת מראש. קשה לראות כיצד יכולה שונות מקרית להשתלב בתוכנית-אב, ואילו המסורת מייחסת לאלוהים תפקיד של אדריכל המשרטט תוכניות-אב.

העימות המסוים הזה הלך והעמיק במאה העשרים, כי הביולוגים בני זמננו מציינים שאין שום דבר בלתי-נמנע אפילו בשינויים האבולוציוניים הגדולים הנגלים ברורות לעינינו ברשומות המאובנים. אלמלא נמחו הדינוזאורים מכוחו של שינוי מקרי באקלים - אולי כתוצאה מהתנגשות מקרית בין כדור הארץ לבין מטאור תועה - היו היונקים נשארים אותם יצורים קטנים וחסרי חשיבות, כפי שהיו ב-100 מיליוני השנים הקודמות. אלמלא ניתנה ליונקים ההזדמנות להתפצל לסוגיהם, לא היו קופי-האדם מתפתחים. אלמלא עברו על אפריקה שינויי האקלים שעברו עליה, לא היו קופי-האדם עוברים לחיות בסוואנה הפתוחה, ואז לא היתה מופיעה האנושות. ועם זאת האדם אמור לתפוס מקום מיוחד במינו ביקום, וכן במחשבתו של אלוהים ובתוכניותיו. מה ערך יש להשקפה זו, אם האדם עצמו הופיע רק במקרה?

בחזית השנייה, הביולוגיה של המאה התשע-עשרה העמידה בפני הדת הממוסדת גילוי נוסף של מטריאליזם. עד למאה התשע-עשרה חיו רוב הביולוגים בנוח עם הרעיון כי יש שוני מובהק בין היצורים החיים לבין העצמים שאינם חיים: הראשונים מחוננים במין סגולה מיוחדת, מין רוח ערטילאית, הקרויה "חיים".1 הם היו גם מוכנים לקבל את הרעיון שאלוהים הוא ש"הפיח" את רוח ה"חיים" ביצורים החיים - למען האמת, לא היה להם הסבר אחר. ואיננו יכולים לפטור את הרעיון הזה כלאחר-יד. אחרי ככלות הכול, ייתכן שזהו ההסבר, פשוטו כמשמעו (ונשוב לעניין זה בפרק 10). ודאי שאפילו כיום לא קל להסביר מה בדיוק קורה לאנשים באותה שנייה (או מילישנייה) שבה הם עוברים, כשהם שוכבים להם על ערש דווי, מחיים למוות. כמובן, הם מפסיקים לנשום ולבם מפסיק לפעום - אבל למה? תאי הריאות והלב נשארים "חיים" עוד זמן-מה אחרי רגע ה"מוות" לכאורה, ודומה שזה גם דינם של העצבים המפעילים את האיברים הללו. ודאי שהדברים נראים כאילו הסתלק איזה "כוח" חיצוני, נעלמה אותה רוח ערטילאית.

אבל במהלך התפתחותה במאה התשע-עשרה, קיבלה הביולוגיה את הרעיון שהגיע לראשונה לבשלותו בפיסיקה של המאה השבע-עשרה: הרעיון המטריאליסטי שלפיו ניתן להסביר את התנהגותו של השלם על-פי תכונות החלקים שמהם הוא מורכב, ועל-פי פעולתם של "חוקים" מובנים. בתחילת המאה התשע-עשרה חיברה מרי שלי את פרנקנשטיין, חקירה רומנטית ("גוטית") של הרעיון הזה, ואם גם על דרך הפרודיה. "מפלצת" שאוחתה יחדיו מחלקי גופות והוחזרה לחיים באמצעות חשמל, "כוח" שהיה מסתורי עדיין באותם ימים - ואיננו נהיר לגמרי גם כיום - ובכל זאת הוא שייך לעולם החומרי ולא לתחום הכשפים. בימי ה"רומנטיקנים" האנגלים, החשמל כבר היה נושא לגיטימי למחקר מדעי.

על הצד הפורמלי יותר, ובסופו של דבר המעמיק יותר, תחילת המאה התשע-עשרה חזתה בריחושיה הראשונים של הביוכימיה, ובראש וראשונה הבינה כי אין הבחנה מוחלטת בין החומרים שיוצרים הגופים החיים, לבין אלה שאפשר להפרידם ולסנתז אותם במעבדה. השתנן, הצורה הרגילה שבה מפרישים בני אדם ויונקים אחרים עודפי חנקן, היה הראשון מבין החומרים ה"אורגניים" שעברו אנליזה כימית. כללית, אז נולד החשד כי הביולוגיה - מדע היצורים החיים - כפופה ל"רדוקציה"2 עד לכימיה; ואף זאת, את הכימיה מצדה אפשר להסביר על-פי חוקיה הפשוטים והבלתי-מעורערים של הפיסיקה. רבים - אנשי דת ומדענים כאחד - לא מצאו כל מקום לאלוהים בחזון הנשגב הזה.

עימות זה היה צריך להתיישב בינתיים - ואכן, יש הרבה מדענים שהם אדוקים בדתם, תהא אשר תהא, כשם שיש הרבה אנשי דת בעלי הכשרה מדעית. אלא שכמובן, העימות עודנו רחוק מיישוב. מדענים רבים רואים את הדת כ"פרימיטיבית" והרסנית, ואילו רבים שאינם מדענים רואים עדיין את המדע כסכנה כללית. רבים אחרים, שאינם אדוקים מאוד, רואים כל ניסיון להסביר את בסיסו החומרני של היקום כפגיעה ב"ערכי אנוש". אני מעדיף את הרעיון (שמקורו באייזיק ניוטון) כי המדע מציע דרך להוקיר את היקום, ובהחלט אפשר לראות את היקום הזה כ"בריאה".

הופעתו של מדע הגנטיקה היא אולי האתגר העילאי שיכול המטריאליזם להציג. ודאי שה"גנים" אינם "מכתיבים" פשוטו כמשמעו את כל ההיבטים של חיינו; לפחות, אי-אפשר לומר עלינו שאנו צעצועים מכניים, באותו מובן שבו תיארו אחדים מהפיסיקאים של המאה השבע-עשרה את היקום כמנגנון של שעון. אבל אמת היא שהגנים מציבים גבולות פיסיקליים סופיים למה שכל אחד מאיתנו יכול להשיג. אין צורך לומר שזה טיעון מסוכן, כאשר מחילים אותו על האדם, ואכן מרבים להשתמש בו שלא כהלכה, כפי שנראה בפרקים 9 ו-10; אבל ברמת השכל הישר, לפחות, אי-אפשר להפריכו. בראש רשימת הסיבות לכך שאיננו יכולים לעוף, ניצבת העובדה שאין לנו גנים לכנפיים. הייתי יכול להתאמן כמו מטורף מאז גיל שלוש, ובכל זאת לא הייתי מדביק את קרל לואיס; או להתעמק במתימטיקה באותו המרץ, ולא להתקרב למדרגתו של ג'ון פון ניומן; או לפרוט על הצ'מבלו יומם ולילה, בלי להשתוות למוצרט. פשוט, אין לי הגנים הדרושים. אפילו מחשבותינו אינן חסרות מצרים, כפי שביקשו לשכנע אותנו המשוררים הרומנטיים; כל אחד ואחד מאיתנו מתקשה לחשוב על יקום בעל תשעה ממדים או אחד-עשר, לדוגמה, אף שהפיסיקה המודרנית טוענת כי זה "נכון" - בראש ובראשונה, משום שאנו עצמנו בנויים לחיות בארבעה ממדים בלבד; ועל אחד הממדים הללו - הזמן - אנו מתקשים מאוד לחשוב. ודאי, כולנו עשויים להשיג הרבה יותר מכפי שאנו (או אחרים) מעדיפים לחשוב, אבל בסופו של דבר, אנו יכולים רק לעשות את הדברים - ואפילו לחשוב על הדברים - שהגנים שלנו מאפשרים לנו לעשותם או לחשוב עליהם.

ועם זאת הגנים, הקרובים כל-כך למראית עין ל"מהות" החיים, אינם אלא כימיקלים "גרידא" - כך החלה להראות המאה התשע-עשרה, וכך אימתה המאה העשרים, עד כה. ודאי, הגנים מסובכים יותר מהשתנן, מבחינה כימית. אבל הם בנויים בדיוק מאותם יסודות שמהם בנוי השתנן - פחמן, חמצן, מימן וחנקן (בתוספת זרחן, כשמדובר בגנים). הגנטיקה והביוכימיה נפגשו באמצע הדרך כבר מזמן, והולידו את המדע רב-העוצמה הקרוי "ביולוגיה מולקולרית".

עוד נחזור לשאלות הפילוסופיות - בעיקרם של דברים, "מהם החיים?" ו"האם יש חשיבות לשאלה מהם החיים?" - באחד הפרקים הבאים. כאן נעסוק בעובדות השייכות לענייננו: העובדה שהגנים הם מולקולות - אמנם בעלות גיוון מדהים, ועוד יותר מזה, מפתיע.

הגנים כמולקולות: ראשית ההבנה המודרנית

במבט לאחור אנו יכולים לזהות שלושה קווי מחשבה שהובילו אל הרעיונות המודרניים בדבר "הגנים כמולקולות". כל השלושה נולדו במאה התשע-עשרה. הראשון הוא עצם הרעיון המרכזי של הביוכימיה - לאמור, כללית אפשר להסביר מערכות ביולוגיות, לפחות בחלקן, במונחי הכימיה. השני הוא עבודתו של מנדל עצמו: הגילוי כי תכונותיו של יצור חי "מוכתבות" - לא על-ידי מהויות מעורפלות, כמו מיני ה"דיו" של דארווין, אלא על-ידי יישויות נבדלות, שפעילות הגומלין המתנהלת ביניהן ניתנת לתיאור מתימטי ואף לניבוי. והשלישי היה שכלול השימוש במיקרוסקופ במרוצת המאה התשע-עשרה, ובעקבותיו הופעתו של מדע הביולוגיה של התא, הקרוי גם ציטולוגיה. בתרומתו הבסיסית של מנדל כבר עסקנו בפרק 1. עתה אתאר את שתי הנימות האחרות: עליית הביוכימיה והציטולוגיה. ומוטב לפתוח באחרונה דווקא.

לפריטים נוספים מתוך הפרק:

הגן הלכה למעשה (פריט זה)
הגן הלכה למעשה : מיקרוסקופים וכרומוזומים
הגן הלכה למעשה : כיצד גורם הגן ל"תכונה"?
הגן הלכה למעשה : מהו הגן?
הגן הלכה למעשה : מבנה הדנ"א
הגן הלכה למעשה : כיצד פועל הדנ"א?
הגן הלכה למעשה : הגנום הסוער
הגן הלכה למעשה : בראשית...

1. אמנם כמה דתות ילידיות מחזיקות ברעיון ההפוך: כל הדברים - אבנים, נהרות, כוכבים – מחוננים ברוח ה"חיים".
2. המלה "רדוקציה", שפירושה המילולי הוא "צמצום", מתייחסת כאן לגישה מדעית: אם ישנה בעיה מורכבת עד כדי כך שאין היא ניתנת לפתרון, אפשר "לצמצם" אותה לבעיות קטנות יותר הניתנות לפתרון, ואחר-כך לסנתז את ההסבר המקיף של השלם מתוך ההסברים הנפרדים של כל אחד ואחד מחלקיו. כפי שאמר סר פיטר מדאוור, "המדע הוא אמנות הניתן-לפתרון."

ביבליוגרפיה:
כותר: הגן הלכה למעשה
שם  הספר: מהנדס הגן : גנים וגנטיקה : ממושג התורשה עד ליצירת חיים
מחבר: טאג', קולין
תאריך: 1996
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: עמנואל לוטם.
הערות לפריט זה:

1. המאמר הוא חלק מפרק 2 בספר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית