הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
הסוציוביולוגיה מנסה להסביר את ההתנהגות האנושית, כפרי של האבולוציה של המין-הביולוגי שלנו ולא רק תוצאה של חינוך וחִבְרוּת. המאמר בוחן את השוני בין התנהגויות גבריות ונשיות תוך השוואה להתנהגות יונקים אחרים.



מכונות גנים בפעולה
מחברים: פרופ' דוד ברש; אילונה ברש


ההתנהגות האנושית, כך מסתבר, איננה רק תוצאה של חינוך וחִבְרוּת, אלא גם פרי האבולוציה של המין-הביולוגי שלנו – הומו ספיאנס. הסוציוביולוגיה מנסה להסביר, בין היתר, את השוני בין התנהגויות גבריות ונשיות תוך השוואה להתנהגות יונקים אחרים. האמנם היא מספקת הסבר מתקבל על הדעת, ושמא האדם שונה קטגורית משאר היונקים?

טיכו ברהה, האסטרונום הנודע מהמאה השש עשרה, הדגים בצורה הטובה ביותר את הכשרון האנושי להתחכמויות ולפלפול אינטלקטואלי. ברהה פעל בתקופה מרתקת בתולדות האסטרונומיה, תקופה בה התעוררו בעיות רבות מפני שהמודל המקובל, על פיו היקום סובב סביב כדור הארץ, נתקל בקשיים רבים. החלו להצטבר עדויות לכך שכוכבי הלכת סובבים דווקא סביב השמש. תגליות אלו גרמו אי נוחות רבה לברהה, שהיה נוצרי אדוק מחד גיסא, ומאידך-גיסא מדען שהאמין בדבקות בעקרונות האמפריציזם. אך לא אדם כברהה יוותר על התמודדות עם האתגר שניצב בפניו. הוא הציע פתרון מקורי: מודל אסטרונומי חדש, על פיו כוכבי הלכת אכן סובבים סביב השמש – בהתאם לתצפיות האמפיריות – אך כל "העסק" (השמש וכוכבי הלכת) סובב בעצם סביב כדור הארץ, כפי שדרשה הדוֹגמה הנוצרית.

נהוג לכנות זאת "חשיבה במסורת ברהה", והיא חוזרת וצצה בהזדמנויות שונות. בקצרה, על פי מיטב המסורת של ברהה, אנשים נאלצים לקבל, בחריקת שיניים לעתים, עובדות מביכות ולא נוחות שאי אפשר להתעלם מהן, אך במקביל אינם מוותרים על אמונותיהם הבסיסיות. אמונתו הבסיסית של טיכו ברהה היתה שכדור הארץ נמצא במרכז היקום, ולא השמש. אמונתם הבסיסית של רבים מן האנשים המתוודעים לתיאוריות אבולוציוניות היא שבאופן מהותי, בני אדם אינם כשאר בעלי החיים. לפעמים קשה לתפוש באיזה להט אנשים טוענים, שבאופן כלשהו יש לנו קיום החורג מעולם התופעות הטבעיות, למרות כל העדויות הסותרות – החל מהחומר הגנטי האצור בתאי גופנו, דרך המבנה והתפקוד של אברי גופנו, וכלה בהיסטוריה הפילוגנטית (ההיסטוריה של התפתחות ההומו-ספיאנס) ומקומנו בסדר האקולוגי. הטענה שבני אדם הם יונקים לכל דבר ועניין – הנשענת על התבוננות מעמיקה בראי שמעמיד לרשותנו המדע – נתקלת בחומות של תיעוב. התנגדות זו מגיעה לשיאה כאשר מישהו מעז בחוצפתו להציע ששייכותנו למחלקת היונקים באה לידי ביטוי לא רק בביוכימיה, בפיסיולוגיה ובאנטומיה שלנו, אלא גם בהתנהגותנו.

כיום, ממשיכי דרכו הבולטים ביותר של דארווין הם הסוציוביולוגים (הנקראים גם פסיכולוגים אבולוציוניים, במיוחד כאשר הם מתמקדים בהתנהגות אנושית). המשימה שנטלו על עצמם היא לעקוב אחר פעולת עקרונות הביולוגיה האבולוציונית במבצר יהירותנו, קרי, השכל (או התודעה – mind) האנושי וההתנהגות האנושית. המונח "סוציוביולוגיה" הוזכר בהקשרים שונים בספרות המדעית, לפני שאדוארד או. וילסון מאוניברסיטת הרווארד אימץ אותו ככותרת ספרו המרשים ורחב ההֶקף. ספר זה, שהתפרסם בשנת 1975, מאחד למבנה כולל עקרונות מתחומי הביולוגיה האבולוציונית, האקולוגיה והתנהגות בעלי חיים.

בכל הנוגע למינים-ביולוגיים "נחותים" מהומו-ספיאנס, אין ויכוח – ניצחונה של הסוציוביולוגיה הוא מוחלט. תורה מדעית נחשבת מנצחת כאשר היא מציעה הסברים מעניינים, מקדמת את הידע, ובדרך נס כמעט, מושכת חסידים, פשוט משום שהיא מצליחה להניח את ידה על "הגביע" הגדול והחמקמק, האמת.

אולם כאשר אנו עוברים לדון בבני האדם, התוצאה היא פחות חדה וחלקה. ובכלל, הניסיון ליישם חשיבה אבולוציונית על בני אדם נתקל, כצפוי, בהתנגדות עזה.

יללות המבקרים

אין זעם שישווה לזעמו של מי שמנסים לערער את תפישת עולמו, וזה נכון לגבי מדענים לא פחות מאשר לגבי שאר בני האדם. מדענים מתחום מדעי החברה (אנתרופולוגים, פסיכולוגים, סוציולוגים) הביעו את ההתנגדות העזה ביותר לסוציוביולוגיה, בעיקר משום שתפישת עולמם מעניקה משקל מיוחד ומכריע ללמידה, לתרבות ולמסורות חברתיות. הייחוד האנושי, לדעתם, מושתת על הדברים שאנו מלמדים את עצמנו ומלמדים זה את זה, ובפרט על מערכות הסמלים המפותחות שלנו, ובראשן השפה האנושית. אין מי שיכחיש כי בני אדם הם בהחלט תוצרי הלמידה, התרבות, הנורמות החברתיות וכשרון יוצא דופן לסמלים, שפה מורכבת ותהליכי חשיבה סבוכים. הגישה הסוציוביולוגית הופכת את הטיעון הזה על ראשו, בטענה שתהיה זו טעות להניח שבני אדם אינם אלא תוצר של הלמידה שלהם, התרבות שלהם, הנורמות החברתיות שלהם וכיוצא בזה. הסוציוביולוגים טוענים שהאבולוציה, באמצעות תהליכי הברירה הטבעית, ממלאת – באמצעות הגנים שניטעו בנו – תפקיד חשוב לא פחות בעיצוב בני האדם. לפיכך, כופרים הסוציוביולוגים בייחודו של הטבע האנושי, בדיוק כפי שאיש אינו טוען לקיומו של הייחודי של הטבע העכברי, או הטבע היקינטוני.

הבה נבחן חלק מן הביקורת שהופנתה כלפי הסוציוביולוגיה.

א. "סוציוביולוגיה היא תורה של דטרמיניזם גנטי, השולל מאנשים את הרצון החופשי".
ראשית, מדע אינו יכול, בהגדרה, לשלול מאנשים את הרצון החופשי שלהם, למרות שיישום של רעיונות מדעיים (או יותר נכון, שימוש לרעה ברעיונות אלו) עלול לפעמים לעשות כן. אם לבני אדם יש רצון חופשי, הסוציוביולוגיה אינה יכולה לשלול אותו מהם; ואם אין להם רצון חופשי, היא אינה יכולה "לספק" אותו.

שנית, הסוציוביולוגיה אינה טוענת לדטרמיניזם גנטי, אלא להשפעה גנטית. אין להתבלבל בין השניים: סוג הדם של אדם, למשל, נקבע גנטית, אך נראה כי הנטיה להתנהג באופן תוקפני, או רומנטי, מושפעת, אך אינה נקבעת, על-ידי גורמים גנטיים. המשמעות היא שצירופים גנטיים שונים יוצרים נטיה מוגברת אצל אנשים מסוימים להתנהגות זו או אחרת. רב המרחק בין נטיה או העדפה, לבין קביעה מוחלטת שאי אפשר להימנע ממנה.

ב. "סוציוביולוגיה היא דוקטרינה פוליטית וחברתית שמרנית, אם לא ריאקציונרית, התומכת בסטטוס-קוו הקיים כמשקף את הסדר הטבעי, ולפיכך רואה בו את המצב הרצוי".
טענה זו מבלבלת בין מתן הסבר לתופעה כלשהי לבין הצדקתה. ברור כי דברים שהם "טבעיים" ו"אורגניים" מעוררים אהדה, אך חלק מהדברים הטבעיים הם גם מבחילים: כמו למשל צרעת, או עגבת. וירולוגים החוקרים את נגיף ה-HIV אינם מצדיקים את קיומו, הם מנסים להבין. בדומה לכך, כאשר סוציוביולוגים מנסים לחשוף את הגורמים העומדים בבסיס התוקפנות הזכרית, הנטיה הגברית לריבוי נשים, ההעדפה לטיפול נשי בצאצאים, הם תרים אחר תובנה, ולא הצדקה מוסרית. אין קשר הכרחי בין תיאור עובדתי של המציאות הפיסיקלית והביולוגית, לבין המצב הרצוי מבחינה מוסרית או חברתית. ואגב, גם סופר, למשל, מנסה להבין, "לחקור" (בכליו שלו) את הטבע האנושי ומניעי האדם, גם כזה המעורר רתיעה וסלידה.

ג. "הסוציוביולוגיה היא גזענית".
לאור ההיסטוריה הארוכה והמחרידה בה עקרונות גנטיים נוצלו לרעה – החל מהשימוש שעשו הנאצים בתיאוריית הגזע וכלה בבריונות האינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי בדיון על הבדלים, כביכול, בין האינטליגנציה של גזעים שונים – אפשר, למרבה הצער, להבין את החשש הזה. ובכל זאת נראה כי הוא אינו במקומו. לסוציוביולוגיה אין כמעט דבר לומר על ההבדלים בין קבוצות אנושיות, לעומת זאת היא מצביעה על קווי הדמיון הרבים ביניהן. הגישה הסוציוביולוגית להתנהגות האנושית מתמקדת באותן תכונות המשותפות לכלל האנושות, המתעלות מעל להבדלים השטחיים של מסורת תרבותית או שפה; תכונות אלו נקראות בפי האנתרופולוגים "עקרונות אוניברסליים חוֹצֵי-תרבות". אם כבר, הסוציוביולוגיה מציעה טיעונים כנגד תפישות גזעניות.

ד. "הסוציוביולוגיה היא סקסיסטית".
אם פירוש הביטוי סקסיזם הוא זיהוי הבדלים בין זכרים לנקבות, אזי הסוציוביולוגיה היא אכן סקסיסטית – אך כך גם האנטומיה, הפיסיולוגיה, האמבריולוגיה, הגנטיקה וכן הלאה. חלק מן התובנות המעמיקות ביותר של הסוציוביולוגיה נועדו להסביר מדוע גברים ונשים, וכן ילדים ילדות, שונים אלה מאלו. אך מכאן ועד קביעה בדבר עדיפותו של אחד משני המינים הדרך רחוקה. מעניין לציין כי ה"סקסיזם" של הסוציוביולוגיה עולה בקנה אחד עם "פמיניזם של הבדלים", גישה הצוברת תאוצה בשנים האחרונות, והמאדירה הבדלים מסוימים בין נשים לגברים, כגון היכולת המוגברת, לכאורה, של נשים לכונן יחסים חברתיים של תמיכה בסובבים אותן ללא אגרסיביות, בניגוד ליחסים היררכיים ואגרסיביים אצל הגברים. הסוציוביולוגיה מבטיחה לסייע לנו בהבנת מקצת מן ההבדלים הללו. האופן בו אנשים יבחרו להתייחס להבדלים אלו, אם בכלל, היא כבר שאלה של מוסר ומדיניות חברתית, לא מדע.

ה. "אין אפשרות להעמיד למבחן את טענות הסוציוביולוגיה".
למעשה, זה לא רק אפשרי, אלא זה נעשה כל הזמן. במובן מסוים, המגוון העצום של תרבויות וחברות אנושיות מהווה מערכת מחקר מדעי מתמיד ועצום. גורם אחד נשאר קבוע: המין-הביולוגי הוא הומו-ספיאנס, כך מגרינלנד לגיניאה החדשה, ממנהטן לארץ-האש, בעוד גורמים אחרים, כמו נורמות ומנהגים חברתיים ותרבותיים, שפות, ועוד, משתנים ממקום למקום. אם, למרות ההבדלים הללו, ניתן להבחין בתבניות אוניברסליות – וזהו אכן המצב – הרי שאך טבעי לייחס את הקווים המשותפים הללו לאותו הגורם שנשאר קבוע: הביולוגיה המשותפת לכלל בני האדם.

ו. "הסוציוביולוגיה נשענת על הנחות גנטיות חסרות בסיס".
יש בטענה זו גרעין של אמת, שכן הסוציוביולוגיה נשענת על העיקרון הגורס כי ההתנהגות מושפעת על ידי גנים, שברובם טרם זוהו בבירור. ההתנהגויות המדוברות הן בחלקן מורכבות ביותר; למשל אלטרואיזם (זוּלָתנוּת), נטיות מיניות, התנהגות הורית וכו'. עם זאת, בשנים האחרונות החלו להתפענח השפעות גנטיות על מגוון רחב של התנהגות אנושית, החל בנטיה לחפש ריגושים והרפתקאות (וראו: "גנים של ריגוש", גליליאו 15, עמ' 44), דרך הומוסקסואליות וכלה ברגישות למחלות שונות.

מובן שמכך לא נובע כי קיים גן לכל תכונה ותכונה תחת השמש. כל מה שצריך להוכיח הוא שבני אדם הנושאים גנים מסוימים מתנהגים, בממוצע, אחרת מבני אדם הנושאים גנים אחרים. קחו למשל את הנטיה לחפש ריגושים. הוכח כי מבחינה סטטיסטית, לאנשים הנושאים מופע (אָלֶל) מסוים של גן – המשפיע על פעילות השליח העצבי (נוירוטרנסמיטר) דוֹפאמין – יש הסתברות גבוהה יותר לבחור פעילויות הכרוכות בסיכון גבוה. לפיכך, יכולים הסוציוביולוגים לדבר על "גנים לקפיצות בנג'י", מבלי באמת להתכוון לכך שקיים גן המקודד קפיצות בנג'י.

ישנן שתי אי-הבנות בהתייחסות אל הסוציוביולוגיה: הראשונה נוגעת לאופי השאלות הנשאלות בסוציוביולוגיה. מדעי הטבע אינם עוסקים, לרוב, בשאלות "לָמה", אלא מתמקדים בשאלות "כיצד". פיסיקאים אינם מבקשים לדעת מדוע ישנם מטענים חשמליים חיוביים ושליליים; הם שואלים כיצד מתנהגים מטענים אלו. לעומת זאת, הסוציוביולוגיה מתמקדת לרוב בשאלות "לָמה": מדוע זכרים הם ככלל יותר תוקפנים מנקבות? למה אנשים מתנהגים באופן אלטרואיסטי? מדוע יש קושי עצום בהורות חורגת? למה הגוף מושפע מנוכחותו של ההורמון הגברי טסטוסטרון כך שנוצרת התנהגות מסוימת, ולא אחרת? ההסבר הטוען כי זכרים יותר אגרסיביים מנקבות משום שיש בגופם רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון אינו מספק, משום שידוע כיום שבקרב מינים-ביולוגיים רבים, העלאת רמות הטסטוסטרון גורמת לאגרסיביות גם אצל נקבות. השאלה האמיתית היא אם כן: למה זכרים מייצרים מלכתחילה יותר טסטוסטרון? כלומר, חזרנו לשאלה המקורית, למה זכרים, בממוצע, תוקפנים יותר מנקבות?

הניסיון הסוציוביולוגי לתת מענה לשאלה זו מתבסס על נקודת מוצא אבולוציונית: קרי, מה החשיבות ההסתגלותית, היתרון ההישרדותי, של התופעה המדוברת? לכן, כאשר מציגים הסוציוביולוגים שאלות "למה", בנושא הבדלי האגרסיביות בין זכרים לנקבות, הם מתעניינים פחות במנגנון שאחראי באופן ישיר לתופעה, ויותר בסיבה האבולוציונית להתפתחות מנגנון מסוג זה.

אי ההבנה השניה נוגעת לסוג התשובות שאנו מצפים לקבל. אנשים רבים חושבים כי הפרשנות הסוציוביולוגית להתנהגות האנושית תהיה פרשנות "גנטית" טהורה, ששוללת את חשיבותם של התרבות, הלמידה, והשפעות סביבתיות נוספות. זוהי טעות. ישנה הסכמה כללית בקרב הסוציוביולוגים כי פעולתם של עקרונות אבולוציוניים מורגשת בעיקר ברמות הנמוכות של הברירה הטבעית, ובפרט ברמת הגנים. כוחה הייחודי של הסוציוביולוגיה נובע, במידה רבה, מגישה זו. הזואולוג הבריטי ריצ'ארד דוקינס, טוען כי הגנים הם "אנוכיים", כלומר כל מה ש"מעניין" אותם הוא הישרדותם ולמעשה, אפילו לא הם עצמם אלא העתקים זהים להם המתקיימים בגופים אחרים. מנקודת המבט הסוציוביולוגית, זה הדבר היחיד המעניין אותם. כלומר, התפתחותם האבולוציונית של גנים הביאה למקסימום את כשירותם, כלומר את יכולתם לשגר העתקים של עצמם אל העתיד.

אלטרואיזם: פרדוקס ופרדיגמה

אלטרואיזם (זולתנות) מהווה חידה עבור הביולוגים מאז ומתמיד. אחרי ככלות הכל, האבולוציה היא אנוכית ביסודה, שכן, כפי שראינו, הברירה הטבעית היא תחרותית: גנים, כמו גם פרטים-חיים, מתחרים זה בזה, והצלחתם מובילה לזכייתם במרוץ. אם כן, נשאלת השאלה כיצד יכולה האבולוציה ליצור ולשמר לאורך זמן התנהגות אלטרואיסטית, שהיא בגדר ויתור על אינטרסים לפעמים עד כדי הקרבה עצמית? אין כל מסתורין אבולוציוני סביב התנהגות "נחמדה" שממנה כולם מרוויחים: אם מצבם של הנותן והמקבל גם יחד משתפר כתוצאה מהתנהגות זו, הרי שהברירה הטבעית תעדיף את הנחמדות הזו, מנקודת מבטו של הנותן, כמו גם של המקבל. שיתוף פעולה מסוג זה כונה בעבר סימביוזה, וכיום נהוג לכנותו הדדיות (mutualism).

אבל לא כך לגבי האלטרואיסט, שהרי מצבו מורע כתוצאה מהתנהגותו האלטרואיסטית. בתקופה בה היה מקובל לחשוב כי האבולוציה פועלת לטובת המין-הביולוגי כולו, לא הקדישו הביולוגים מחשבה רבה לאלטרואיזם, אשר נתפש כמובן מאליו: ברור שפרטים יהיו מוכנים לסייע לפרטים אחרים, אפילו במחיר כבד לעצמם, שכן מצבו הכללי של המין-הביולוגי משתפר כתוצאה מכך. אך כאשר עברה האבולוציה להתמקד בפרט ובגֶנים שלו, הפכה תופעת האלטרואיזם לחידה.

ההסבר המרתק והמשכנע ביותר הוצע על ידי הגנטיקאי הבריטי ויליאם ד. המילטון, שפרסם את ממצאיו במאמר בשנת 1964, שהפך בינתיים לקלאסיקה. עיקר עבודתו הוא פשוט להפליא, אחת מאותן תובנות נדירות ומדהימות, אשר בדיעבד הן "מובנות מאליהן", כמו גילוי כוח הכבידה על ידי ניוטון. וזו התובנה של המילטון: גנים תורמים להצלחתם של גנים אחרים – המהווים העתקים שלהם עצמם – בכך שהם תורמים להצלחת הגוף (האורגניזם), בו שוכנים הגנים הללו. לעתים קרובות, הגוף בו שוכנים הגנים הללו הוא הגוף של הצאצאים, ובמקרה זה נקרא התהליך בשם הולדה. אך הולדה היא רק מקרה פרטי של תופעה כללית יותר שבו הגנים "רוצים" להבטיח את קיום ההעתקים שלהם בעתיד. בתנאים מתאימים, גנים יכולים לקדם את עצמם בכך שיגרמו לפרט בו הם שוכנים להעדיף את טובת בני משפחתו על פני טובתו הוא.

הפרטים שיש להם הסתברות מוגדרת לשאת את הגנים שנושא פרט כלשהו הם בני משפחה. ככל שהקרבה המשפחתית גדולה יותר, כך עולה הסיכוי שהקרוב יישא אותם הגנים. ניתן לקדם מטרה זו הן על ידי ילודה, והן על ידי סיוע לאחרים, כאשר ערך הסיוע לאחֵר נקבע על פי מידת הקִרבה שלו אלינו. כך, "עֶרכו" של ילד אחד הוא חצי מן הערך שלנו, או שווה לערך של אח או אחות. נכד ואחיין הם שווים מבחינה גנטית, ושני נכדים (או שני אחיינים) שווים לילד אחד, וכן הלאה.

אם כן האלטרואיזם אינו פרדוקס כלל וכלל! הגנים לאלטרואיזם יכולים לשגשג, למרות שסיכוי ההצלחה שלהם בגופו של האלטרואיסט נמוכים, כל עוד הם זוכים להצלחה באופן כללי. להלן דוגמה מעולם החי. כלב-ערבות משמיע קריאות אזהרה כאשר הוא נתקל בצבוע. בכך הוא הופך את עצמו לפגיע יותר, בעוד האחרים נהנים מן האזהרה שהוא משגר לעברם. לפיכך, הגנים להשמעת קריאות אזהרה (וכן התנהגות האזהרה עצמה) אמורה היתה להיעלם. אך אם האזהרה מודיעה לכלבים האחרים על הסכנה, ואם ישנה סבירות גבוהה שהכלבים האחרים בסביבה הם בעלי קִרבה גנטית לכלב המזהיר, הרי שהגנים לקריאת אזהרה יכולים לצאת כשידם על העליונה, בטווח הארוך. למעשה, מדובר בגנים אנוכיים, כי מה שנדמה כהתנהגות אלטרואיסטית של הפרט מקדם בעצם את הגנים עצמם. לפיכך, נטייתם הראשונה של ביולוגים הנתקלים בהתנהגות הנדמית על פניה כאלטרואיסטית היא לחפש כיצד התנהגות זו מסייעת לקרובי משפחתו של האלטרואיסט; מכאן המונח הרווח "ברירת שארים" (או "ברירה משפחתית" – kin selection).

דוגמה נוספת, הממחישה היטב את המורכבות הרבה של עולם החי, היא דפוסי הרבייה של אריות. בכל קבוצת אריות יש לרוב יותר מזכר אחד, אולם ההזדווגות אינה דמוקרטית. הזכר הדומיננטי זוכה לנתח הארי מן הרבייה, מה שכמובן אינו תורם לקידום הגנים של הזכרים הנחותים. במקרים רבים, הזכרים החלשים ביותר אינם מתרבים כלל. מה יוצא להם מזה? מדוע הם תורמים לקבוצה בדרכים אחרות, אם הם אינם צפויים להתרבות? נראה כי התשובה נעוצה בכך שהזכרים החלשים קשורים לרוב בקשרים משפחתיים לזכר הדומיננטי המתרבה – לעתים קרובות הם אחים או חצאי-אחים שלו. כתוצאה מכך, למרות שיש אפשרות שהזכרים החלשים לעולם לא יזכו להעמיד צאצאים משלהם, הם יכולים בהחלט להפוך לדודים, באמצעות תהליך ברירת השאירים, וכך להגיע לתפוצה מרשימה של הגנים שלהם. דפוסי פעולה דומים התגלו בקרב מינים-ביולוגים רבים, ביניהם גם אצל ציפורים, שם יש דוגמאות רבות מספור של "עוזרים בקן". חוקרי ציפורים לא הצליחו במשך זמן רב להבין את התנהגותם של זכרים צעירים ובריאים אשר מוותרים על הקמת משפחה משלהם, ובמקום זאת בוחרים לסייע לפרטים אחרים, לרוב מבוגרים יותר, לטפל במשפחתם. כעת מתברר ש"סיוע" זה הוא למעשה מעשה אנוכי מבחינה גנטית, שכן ברוב המקרים הפרטים המסייעים עוזרים להוריהם לגדל את אחיהם, ובכך יוצאים הגנים שלהם נשכרים מברירת השארים.

מקרים של סיוע לרבייה מהווים את הדוגמאות המשכנעות ביותר לברירת השארים, וכן תומכות בתיאוריה של המילטון בדבר קיומה של כשירות מוכללת, הכוללת הן רכיבים ישירים (הוריים) והן רכיבים עקיפים (משפחתיים). מקום של כבוד בדרמה זו שמור לחרקים החברתיים, ובפרט דבורים, צרעות ונמלים. אחוז גבוה מן החיות הללו הן פועלות נקבות, הנקראות כך משום שהם מסייעות בגידול הצאצאים בכוורת, והן מהוות דוגמה קיצונית של אלטרואיזם בלתי מתרבה. הפועלות בקרב המינים החברתיים באמת הן עקרות. הן ויתרו מראש על האפשרות להעמיד צאצאים משלהן, ובמקום זאת הן פועלות להגברת הצלחת הרבייה של אִמן, המלכה. מדוע מקבלות על עצמן הפועלות הגבלה רבייתית כה חזקה?

המילטון, שהיה חוקר חרקים בנוסף להיותו גנטיקאי, הצביע על העובדה שלחרקים אלה תכונה ביולוגית יוצאת דופן: הזכרים מתפתחים מביצים בלתי-מופרות, המכילות רק מחצית מספר הכרומוסומים של האֵם, בעוד הנקבות (ובכללן המלכה וכן הפועלות) מתפתחות באופן "נורמלי", מביציות מופרות. כתוצאה מכך, הסיכוי של כל אחד מן הגנים של נקבה פועלת להימצא בקרב אחת מאחיותיה, שעל גידולן היא עמלה, הוא 175% בעוד יש לה סיכוי של 50% בלבד להעביר את הגנים שלה לצאצאיה הישירים, לו היתה מתרבה באופן נורמלי. זאת משום שאביה מייצר תאי זרע שאינם עוברים חלוקת-הפחתה (מִיוֹזָה). לכן, הוא מספק תאי זרע זהים לחלוטין לכל פועלת, כך שכולן זהות זו לזו במחצית הגנום האבהית שלהן. לכך יש להוסיף את החפיפה הרגילה של 50% בגנום שהתקבל מן האם המשותפת, המספקת את המחצית השניה של הגנום. חלק מן האחיות הללו יהפכו בבוא היום למלכות המתרבות בהצלחה וכאן יבואו על שכרן הפועלות אשר ויתרו על יכולת ההתרבות שלהן עצמן. המסקנה היא שבשל המבנה הגנטי המיוחד של החרקים החברתיים, הנקבות של מינים אלה מקדמות את הגנים שלהן יותר בכך שהן בוחרות להישאר בבית ולסייע בגידול אחיותיהן, מאשר לו היו מנסות להעמיד צאצאים משלהן. שוב אנו רואים כיצד דוגמה קיצונית של אלטרואיזם ברמה של הפרט מתגלה למעשה כאנוכיות צרופה ברמת הגנים2.

ומה באשר לבני אדם? כצפוי, יישום עקרון ברירת השארים על הומו-ספיאנס פותח פתח נרחב למחקר ותובנות חדשות, כמו גם למחלוקות. אחד מן העקרונות האוניברסליים, המצויים בחברות אנושיות רבות, הוא העדפה של קרובי משפחה, הידוע בשם נֶפּוֹטיזם (מן השורש הלטיני nepotem, שמשמעותו אחיין). עקרון ברירת השארים מהווה הסבר טוב לתופעה.

שלא במפתיע, יש מתנגדים רבים לניסיון לתת הסבר ביולוגי להתנהגות האנושית. הטיעון המרכזי של המתנגדים הוא שיחסי גומלין אנושיים מורכבים הם "מוּבְנים חברתית"; ואמנם אין על כך עוררין. שאלת המפתח היא האם התנהגויות אלו מבוססות לחלוטין על גחמות חברתיות שרירותיות, ושמא הביולוגיה ממלאת תפקיד כלשהו, אם גם מאחורי הקלעים? המצדדים בגישה הראשונה נוטים להצביע על יוצאים מן הכלל, הפועלים כנגד עקרונות ברירת השארים: הבה נבחן את אחת הדוגמאות יוצאות הדופן הבולטות – חברות שהעיקרון המנחה בארגונן הוא עיקרון "אחי האֵם". בחברות הללו לא האב מספק את מרבית הטיפול ההורי לילדיו; את תפקיד האב ממלא הדוד – אחי האם. ברור שיש כאן הפרה בוטה של תיאוריות הכשירות המוכללת, של ברירת השארים, הלא כן?

סוציוביולוגים הרימו את הכפפה, ותוצאותיהם אמורות לפקוח את עיניהם של הטוענים כי בני האדם נבדלים משאר היונקים ומצליחים איכשהו להתעלות על הביולוגיה. צריך לשים לב שהמונח "אב" הוא בעת ובעונה אחת גם מונח ביולוגי וגם מונח המובנה חברתית, ואין בהכרח חפיפה בין שני המובנים הללו. בקצרה, הבעל של האם יכול להיות או שלא להיות אבי ילדיה. אין כל מניעה ביולוגית שביציה של האם הופרו על ידי אדם אחר. במקרה זה, אין לבעל של האם שום ערבות לכך שהילד אכן נושא את הגנים שלו, ומכאן שעל פי עקרונות ברירת השארים, אין לו בהכרח עניין בילד. בניגוד לכך, האם חולקת 50% מן הגנים עם הילד, ולאחיה ודאי שיש גנים משותפים איתה (לפחות דרך אִמם, גם אם אין להם אותו אב). הוסיפו לעובדה זו את הממצא כי חברות "דוֹדיות", בהן אחי-האם ממלא את תפקיד האב, רווחות בעיקר באותם מקומות בהן יש שכיחות גבוהה של יחסים מחוץ לנישואין. בדיוק בתנאים אלה יש לצפות כי בעלים יגלו פחות נטיות אבהיות מאשר דודים, ואכן כך הדבר. למרות שאין זו דוגמה של היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, הרי יש בה כדי לחזק את הטענה כי בני אדם מושפעים על ידי שיקולים גנטיים לאלטרואיזם ואנוכיות, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו.

הדדיוּת

מסורות של הדדיות הן ארוכות ימים, ומקדימות בשנים רבות את המהפכה הסוציוביולוגית. אנו נוהגים להשיב לאנשים המרעיפים עלינו מתנות, אגרות ברכה, והזמנות שונות כגמולם. אחרת יש בכך הפרה של חוזה חברתי בלתי כתוב, ומסר חד משמעי: אין סיכוי רב כי יחסים חד צדדיים מסוג זה יימשכו לאורך זמן. רוברט ל. טריברס הראה שלא רק שניתן להציע הסבר ביולוגי מספק לתופעת ההדדיות, אלא גם שיש לה עדיפות הישרדותית גם לפרטים שאינם שותפים באותם גנים. הרעיון העומד בבסיס ההדדיות נראה מטעה בפשטותו. האבולוציה יכולה לקדם תופעות של אלטרואיזם מפרט א' לפרט ב', אפילו במקרה בו אין להם גנים משותפים, כל עוד קיימת סבירות מספקת כי בנקודה כלשהי בעתיד ב' יחזיר לא' כגמולו, ויסייע לו. הגנים "מרוויחים", אף שאין הכרח שלשני הפרטים יהיו גנים זהים או אפילו גנים שמקורם באב משותף. אך טריברס הראה כי הדברים אינם כה פשוטים, משום שבפני ב' קיים הפיתוי לרמות את א': להיעזר בא' ואחר כך להתחמק מחובתו להחזיר טובה תחת טובה. ברור כי גם א' וגם ב' ירוויחו בטווח הארוך אם ישתפו פעולה, אך ייתכן כי מצבו של ב' יהיה טוב יותר אם הוא ייהנה מן האלטרואיזם של א' ולא ישיב דבר בתמורה.

טריברס הצביע על הדמיון של סיטואציה זו לבעיה מוכרת, המעסיקה מתמטיקאים העוסקים בתורת המשחקים מזה שנים: דילמת האסיר. רוברט אקסלרוד, חוקר במדעי המדינה בעל נטיה מתמטית, מצא שיש לפחות דרך אחת להתגבר על דילמת האסיר, והיא אסטרטגיה של "מידה כנגד מידה". באופן מוזר הדוגמה המובהקת ביותר להדדיות בטבע היא חלוקת מזון בין ערפדים. היצורים הללו, הנמנים על קבוצת העטלפים, נמצאים באופן תמידי על סף גוויעה ברעב. בשל חילוף החומרים המהיר שלהם, הם אינם יכולים להחזיק מעמד יותר מ-72 שעות ללא מנת דם (אותה הם משיגים לרוב מסוסים או פרות, ולא מבני אדם). אולם, שיעורי ההצלחה שלהם משתנים מלילה ללילה. נוסף לכך, ערפדים מבלים את ימיהם בקבוצות חברתיות קטנות, בהן כל אחד מן הפרטים מכיר את כל האחרים, אך אין קרבה משפחתית בין הפרטים בקבוצה. עם בוא הבוקר, ניתן בקלות לראות, על פי הבטן הנפוחה, מי מן הערפדים הצליח להשביע את רעבונו בלילה הקודם. ערפדים רעבים מתקרבים אל הערפדים השבעים, ובמגוון של, תנועות תחינה מבהירים את בקשתם. לרוב, הערפד השבע והאלטרואיסט יגיב לתחינות אלו בכך שיעלה גֵרה, ויפלוט חלק מן הדם ששתה – אשר נבלע בתאווה רבה על ידי הערפד הרעב. הנקודה המכרעת היא זו: תצפיות מראות כי ישנה סבירות גבוהה שהערפד שנהנה מנדיבות זו יגלה נכונות להעלות גרה לטובת האלטרואיסט שסייע לו, כאשר יתמזל מזלו והוא ישוב מלילה מוצלח במיוחד.

חוקרים שונים מצאו דוגמאות נוספות להדדיות בקרב חיות, ובפרט בין בבונים, שימפנזים, ציפורים מסוימות ודולפינים.

מתברר כי מכל בעלי החיים, ההדדיות המפותחת ביותר נמצאת אצל ההומו-ספיאנס. כמין-ביולוגי, בני אדם עונים על רבים מן התנאים המקדמים הדדיות. בין השאר, יש לנו מוחות גדולים מאד, שהם בעלי חשיבות מיוחדת בכל הנוגע לקביעת יחסי הדדיות ארוכי טווח, בשל הפיתוי המתמיד לרמות. הפיתויים הללו, בתורם, מובילים לדחף חזק מאוד להבחין בין רמאים ללא-רמאים (אלא אם כן הם עושים זאת מאחורי פרגוד...), להעריך את המוטיבציה של האנשים סביבנו, לשמור בזיכרוננו את המחויבויות שלנו וכן את האופן בו התנהגנו בעבר, וכיצד התנהגו האחרים. יש אפילו חוקרים הטוענים כי היתרונות הרבים של הדדיות אמיתית, וכן של רמאות, הם אחד הגורמים שתרמו באופן סלקטיבי לאבולוציה המהירה של המוח האנושי הגדול מלכתחילה (ראוי לציין, כי מוחותיהם של הערפדים הם הגדולים ביותר בקרב העטלפים המוכרים).

אין כמעט עוררין על כך שהדדיות ממלאת תפקיד חשוב ביחסים בין בני אדם. עם זאת, אין גם ספק כי יש דוגמאות של אלטרואיזם אנושי שלא ניתן להסבירן על ידי העקרונות הסוציוביולוגים של ברירת שארים והדדיות, למרות חשיבותם המוכחת של עקרונות אלה. למשל, גבורה בשדה הקרב, או נדיבות יומיומית של תרומה לאגודה למלחמה בסרטן, או תרומה לבנק הדם. במקרים אלה, לכל אחד מאתנו ישנה אפשרות "לרמות", ובפירוש קיים הפיתוי לנצל את תרומותיהם של האחרים למען המלחמה בסרטן, או לקבל דם במקרה הצורך מבלי שנהיה חייבים לתרום דם בתמורה. אנשים רבים אכן נכנעים לפיתוי זה, ואולי יש לראות בכך תשובה מספקת. אך הסוציוביולוגיה מציעה הסבר אלטרנטיבי להתנהגותם של אלה הבוחרים לתרום ללא ציפיה להדדיות או להפקת תועלת למען בני משפחתם: לאנשים ישנה רגישות גבוהה לאפקטים של "צד שלישי" או "שֵׁם טוב". לפי אִמרה ידועה, אופייך האמיתי מתגלה כאשר איש אינו רואה אותך; למרבה הצער, רוב האנשים מייחסים חשיבות גדולה לעובדה שמישהו אכן צופה במעשיהם. אנשים רבים בוחרים לעשות את "הדבר הנכון", בהעדר יתרונות למשפחתם או ציפייה להדדיות, רק כשהם צפויים לקבל הכרה חברתית מסוימת על ידי מעשיהם, אשר יכולה בסופו של דבר לשפר את התאמתם האבולוציונית.

וכך, החברה בוחרת להעניק אותות הצטיינות לגיבוריה והכרת תודה לעשיריה הנדיבים. יתכן כי אלטרואיזם אמיתי, הנעדר כל אינטרס אישי, נדיר אצל הומו-ספיאנס כמו אצל כל מין-ביולוגי אחר. במחקר אחד נמצא כי נכונותם של אנשים לתרום דם עולה באופן משמעותי אם מעניקים להם סיכת תודה בתמורה. אין לנו יסוד להניח כי בני אדם נושאים גן המקודד לתרומת דם, אבל בפירוש ניתן לחשוב כי יש לנו מנגנונים פסיכולוגיים הסתגלותיים, אשר גורמים לנו לפעול כאלטרואיסטים באותם מצבים שבהם פעולה זו תגרום לאחרים לראות בנו אנשים נדיבים ואמינים.

גֶנים ומִגדר: מדוע גברים שונים מנשים

רובם המוחלט של בני האדם – כמו גם בני מינים-ביולוגים אחרים – ניתן לזהות בקלות כזכרים או כנקבות, מלבד מספר קטן של יוצאים מן הכלל. יש המבחינים בין "מין" ו"מִגְדָר", כאשר המונח הראשון מתייחס אך ורק להבדלים הביולוגים, ואילו האחרון לתפקידים החברתיים המיוחסים לבני כל אחד מן המינים, כגון תוקפנות, טיפול בילדים, צניעות מינית וכו'. לאבחנה זו מצטרפת לרוב טענה מובלעת כי תפקידי המגדר מוּבְנים חברתית, ואינם מוכתבים ביולוגית, ולפיכך הם שרירותיים וניתן בקלות יחסית לנטרל אותם, או אף להפוך את תפקידי שני המינים.

כל אדם נטול פניות ואובייקטיבי הבוחן את המצב הנוכחי, כמו גם את ההיסטוריה, חייב להגיע למסקנה שהנשים קופחו וממשיכות להיות מקופחות: הן עובדות יותר מדי, מקבלות משכורות נמוכות מדי, אינן זוכות להתייחסות ראויה ולחינוך נאות, ויש אחוזים גבוהים מדי של נשים בקרב העניים ואחוזים נמוכים מדי של נשים בממשלה, בעסקים, באקדמיה ובקרב בעלי המקצועות החופשיים. חוסר הצדק הזה הוא אכן, במידה רבה, תוצאה של הבניה חברתית, ולרוב הסוציוביולוגים אין שום עניין לתמוך בתופעות שערורייתיות אלו. אך בה בעת, בחינה מפוכחת (לדעתי) של המין האנושי תגלה כי בעוד הבדלי מגדר נובעים, פעמים רבות, מהבניה חברתית, במקרים אחרים הם נשענים על מסד של הבדלים ביולוגיים אמיתיים בין זכרים ונקבות.

נציג כמה מן ההבדלים שבחרו הסוציוביולוגים להדגיש, ונתרכז בארבעה: התנהגות מינית, אלימות, הורות והבֶטים מסוימים של הגוף האנושי. מדובר בהכללות, כלומר באמירות שהן נכונות באופן כללי, ואשר חריגה מזדמנת אינה סותרת את אמיתותן.

על מנת להבין את ההבדלים בין זכרים ונקבות, פסיכולוגים אבולוציוניים וסוציוביולוגים פונים לרוב להבדל הקריטי בין ביציות וזרעונים. כל ביצית משקפת השקעה מטבולית אדירה, וערכה עולה לאין-ערוך על ערכו של זרעון בודד. לפיכך, ביצית של יונק היא רק תחילתה של מחויבות הורית יקרת ערך וארוכה טווח מצד כל נקבה, אשר תאי המין שלה (הביציות) עשויים להיות מופרים. העובר מוזן בתוך גוף אמו, ולאחר הלידה היא אף תגדיל את השקעתה בו: ייצור חלב האם – המאפיין המבחין את היונקים משאר בעלי החיים – הוא תהליך הצורך משאבים רבים פי כמה (לפחות מבחינה קלורית) מן ההריון. לאורך כל התקופה הזו, הביולוגיה אינה מציבה בפני האב דרישות מקבילות.

זרעון בודד הוא זול מבחינת השקעה3. ברגע שביצית מופרית על-ידי זרעון, כל תשומת לבה ומאמציה (הן הפיסיולוגיים והן ההתנהגותיים) של הנקבה מתמקדים במאמץ להבטיח את הצלחת הביצית המופרית, ולאחריה העובר והצאצא. גם הזכרים מעונינים בהבטחת הצלחתם הרבייתית, אך יש להם סיכוי גבוה יותר לעשות זאת על ידי גישה לנקבות נוספות. כך שבעוד פרות ופילות – וגם נשים – מתרכזות בעיקר באיכות, פרים ופילים, וגם גברים, מעונינים בעיקר בכמות: קרי, הזדמנויות מיניות רבות ככל האפשר.

התנהגות מינית

רוב הזכרים מפגינים מיניות מוחצנת ואגרסיבית יותר מנקבות. השקעתם בכל צאצא היא מועטה, כיוון שאין להם הרבה מה להפסיד, גם במקרה שהם מעורבים ביחסים המתבררים כ"טעות". לעומת זאת, התנהגותן המינית של נקבות מאופיינת לרוב בביישנות ובהססנות. השקעתן בכל צאצא היא גדולה, ולכן הן נוהגות ב"צרכנות נבונה", והן משוות "מחירים" לפני ה"קניה". דפוסים אלה נכונים גם לבני אדם, וגם לחיות רבות אחרות.

ככל הנראה, אין זה מקרה שבכל רחבי העולם ניתן למצוא גברים המוכנים לשלם תמורת קיום יחסי מין עם נשים, אך לא להפך. בהתבסס על הביולוגיה לבדה, לנשים יש משהו שגברים רוצים, ואף מוכנים לשלם עבורו, יהיה זה בפרחים, עיזים, שקי אורז או מזומנים.

ממחקרים רבים התברר כי בעוד גברים מעוניינים במין, נשים מעונינות ברומנטיקה. באחד המחקרים השתתפו סטודנטים באוניברסיטה, בני שני המינים. כאשר פנו אליהם צעירים מצודדים בני המין השני בשאלה "האם תהיי/תהיה מוכן/ה לשכב עמי הלילה?" 75% מן הגברים ענו בחיוב, בעוד כל הנשים, עד האחרונה, ענו בשלילה. במחקר אחר, נשאלו בני זוג, ללא נוכחות בן הזוג השני, איזו התנהגות "בוגדנית" של בני זוגם היתה מרגיזה אותם ביותר. נמצא הבדל משמעותי בין תשובות הגברים לתשובות הנשים. יותר גברים ענו כי הגרוע ביותר יהיה הגילוי כי בנות זוגם מקיימת יחסי מין עם גבר אחר, בעוד יותר נשים ענו שהיו כועסות מאד לו היה נודע להן שבן זוגם מנהל מערכת יחסים רומנטית עם אִשה אחרת. נשים אלו חשו מאוימות פחות מהאפשרות שבן זוגם יקיים יחסי מין עם אשה אחרת, וחששו יותר מסימנים שחיבתו אליהן תקטן (ומכך הן משליכות שתקטן ההסתברות שהוא ימשיך לספק להן סיוע ומשאבים בעתיד). במחקרים שבהם נבדקו מודעות במדורי ההכרויות בעיתונים מצאו שגברים המפרסמים מודעות מביעים את עניינם בעיקר בפרטים הקשורים למראה החיצוני ולזמינות המינית, בעוד נשים מחפשות אחר סממנים של בגרות, כנות, אמינות ואמידות.

התמיכה המשמעותית ביותר לקשר החזק שיש להבדלים בין המינים במידת ההשקעה ההורית ולהבדלים בדפוסי ההתנהגות המינית נמצאים בחקר אותם מיני בעלי חיים, ומספרם מועט, אצלם חלוקת התפקידים המסורתית אינה מתקיימת, והזכרים משקיעים בגידול הצאצאים יותר מאשר הנקבות. אצל הז'קנה האמריקאית – עוף מים דרום-אמריקאי – הזכרים בונים את הקן, דוגרים על הביצים ומטפלים באפרוחים. וכפי שניתן היה לצפות, אכן הנקבות הן "זכריות" למדי. הן גדולות יותר מן הזכרים, הן צבעוניות יותר, והן אסרטיביות יותר. זהו, אמנם, מקרה יוצא דופן, שאינו מעיד בהכרח על כלל כלשהו, אולם הוא תומך בטענה הסוציוביולוגית על פיה המין (זכר או נקבה) שמשקיע פחות בהורות – לרוב זכרים – נוטים להיות אסרטיביים מבחינה מינית, ולתור אחר פרטים של המין השני, המשקיע יותר בהורות, לרוב נקבות. דוגמאות כאלה לא נתגלו בקרב היונקים. כל נקבות היונקים משקיעות משאבים רבים בהורות, וכל הזכרים מתאפיינים באסרטיביות מינית מובהקת.

בהתאם לדפוסים שפורטו עד כה, זכרים ממינים רבים מתלהבים מן האפשרות לקיים יחסי מין עם בת זוג חדשה. ברור כי יש נשים המגלות עניין בחידוש מיני, אך יש ראיות מובהקות לכך שבאופן כללי, הדינמיקה המינית של זכרים ונקבות שונה זו מזו, לפחות לפי מדדים פשוטים של היענות מינית.

אלימות

ההבדלים בין המינים בכל הנוגע לאלימות הם עצומים. גברים מעורבים בתקריות אלימות פי 10 יותר מנשים. לאור המחיר הגבוה שאנשים אלימים משלמים מבחינה אישית, והנטל הכבד שמטילה אלימות על החברה, עובדה זו זועקת להסבר. ולאור כל הידוע לנו על הביולוגיה של זכרים ושל נקבות, מתבקש הסבר אבולוציוני.

העדויות מחזירות אותנו, שוב, אל הזרעונים והביציות, ואל העובדה כי זכר אחד יכול להפרות נקבות רבות, ולפיכך מופעל על הזכרים לחץ אבולוציוני מתמיד לעשות כן. ואכן, רובם המכריע של היונקים הם פוליגמיים, כשכל זכר מנסה להשיג לעצמו כמה שיותר בנות זוג. נדיר מאד למצוא יונקים מונוגמיים. כך, אם זכר מסוים עובר ממונוגמיה לביגמיה, הוא צפוי להכפיל את כשירותו האבולוציונית; זכר הבוחר בטריגמיה (שלוש בנות זוג) משלש את כשירותו וכך הלאה. לפיכך, מצב העניינים הרצוי מנקודת המבט הזכרית, הוא היווצרותם של הרמונות. אולם, משום שמספר הזכרים והנקבות באוכלוסייה הוא שווה, פחות או יותר, הצלחתם של זכרים מסוימים באה על חשבון הזכרים האחרים.

אין לנו אלא להתבונן בכל אחד מן המינים הפוליגמיים, למשל ראמים. אם זכר מסוים מצליח להחזיק בעשר נקבות, למשל, הרי שתשעה זכרים אחרים משלמים את המחיר, ומוּצאים אל מחוץ למעגל הרבייה. הזכרים המאוכזבים, שנדחקו לשוליים, פונים להיאבק זה בזה ומדי פעם אף מנסים להפיל את השולט בהרמון, ולתפוס את מקומו. התוצאה היא שחברה פוליגמית מפעילה לחצים אבולוציוניים המובילים לעדיפות ברורה של זכרים גדולים יחסית, המצוידים בכלי נשק יעילים כגון חטים, קרניים או ניבים, ובעלי מזג חם ואלים. על הזכרים מופעל, לפיכך, לחץ אבולוציוני מתמיד לסגל לעצמם תכונות פיסיות ולנקוט באופני התנהגות שיאפשרו להם להתחרות בהצלחה בזכרים אחרים. זהו ההסבר שמציעה הסוציוביולוגיה לעודף האלימות הזכרית.

בתקופה שלפני הקולוניזציה המערבית והלהט המיסיונרי, והדפוסים התרבותיים שכפו אלה, כולל האחדה בדפוסי הנישואין, פוליגמיה היתה הדפוס המקובל בקרב הומו-ספיאנס. כ-85 אחוזים מתרבויות האנוש ראו בפוליגמיה את השיטה המועדפת, ורק 15% מן התרבויות היו מונוגמיות; בפחות מאחוז אחד מן החברות היתה נהוגה פוליאנדריה (לאשה אחת יש מספר בני זוג).

תשומת לב רבה מופנית בשנים האחרונות לאלימות של גברים נגד נשים; אולם עדיין, רובה המכריע של האלימות הגברית מופנית כלפי גברים אחרים. אנו עדים כאן לדפוס המקובל בקרב יונקים רבים, והנגזר מן הפוליגמיה, המכתיבה את הצורך בתחרות בין-זכרית, על צורותיה השונות.

הוֹרוּת

הפמיניסטית הרדיקלית שולמית פיירסטון כתבה כך: "בלב ליבו של הדיכוי הנשי יש להעמיד את תפקידה כמעמידה צאצאים ואחראית לגידולם". במובן מסוים, היא צודקת לחלוטין. לדעתי, טעותה של פיירסטון, מנקודת ראות סוציוביולוגית, היא בהנחה הסמויה – המשותפת לה ולרבים אחרים – לפיה תפקידים אלה נקבעים אך ורק על ידי כוחות חברתיים, המתבטאים בכך שגברים בורים כופים על נשים להעמיד צאצאים ולגדל אותם.

סוציוביולוגים ופסיכולוגים אבולוציוניים, לעומת זאת, בוחרים להדגיש כי בכל הקשור להורות, שיקולים ביולוגים ממלאים תפקיד מרכזי, ובראש ובראשונה מידת הביטחון של בני שני המינים בקרבתם הגנטית לצאצא.

עבור יצורים רבים, וביניהם היונקים כולם, הליך הרבייה אינו מסתכם ברגע שתאי המין של הפרט עברו הפריה. תהליך זה ממשיך וכולל גם הורות, שניתן לתארה באופן סובייקטיבי כ"אהבת" הצאצאים, ובאופן אובייקטיבי משמעותה טיפול ואספקת משאבים חומריים ומילוי צרכים של הגנה, יעוץ וסיוע. אספקה זו גובה מחיר מן ההורים. בדיוק כפי שחוקי הברירה הטבעית פועלים כנגד אלטרואיזם אמיתי, כך הם יפעלו גם כנגד התנהגות הורית שאינה מכוונת כלפי הצאצאים האמיתיים של הפרט, כלומר, כלפי פרטים אחרים שאינם נושאים את המטען הגנטי של הפרט.

כאן אנו נתקלים בדיכוטומיה נוספת של הטבע, החקוקה בסלע, אשר מבחינת חשיבותה להבדלים בין המינים דומה לפער הגדול הקיים בין ביציות לזרעונים: הפריה פנים-גופית לעומת הפריה חוץ-גופית. מדהים להיווכח כי בכל המקרים בהם ההפריה מתרחשת בתוך גוף בעל חיים, קיים אי שוויון מובנה – אחד המינים (זכר, נקבה) יכול להיות בטוח במאה אחוזים בקרבה הגנטית שלו לצאצא. לא קיים ולו מין-ביולוגי אחד של יונקים, בו הזכרים משתווים לנקבות מבחינת השקעתם בהורות לצאצאים. וכמובן, באף אחד ממיני היונקים אין לזכרים מידת ודאות המשתווה לזו של הנקבות בקרבה הגנטית לצאצאים. והנה, בקרב בעלי חיים אחרים הורות זכרית היא שכיחה למדי, בפרט בקרב מיני דגים שונים, שם ההפריה היא חיצונית! במינים אלה הזכרים מגינים על טריטוריה, ומפרישים את הזרע שלהם מיד לאחר שהנקבות שיחררו את הביציות. במינים עם הפריה חיצונית, לזכרים ולנקבות מידת ביטחון דומה בשייכות הצאצאים אליהם, ולמעשה זכרים ונקבות נוטלים על עצמם תפקידי הורות במידה דומה.

אבל בכל היונקים מתקיימת הפריה פנים-גופית, וחשוב לציין שבקרב היונקים כולם הנקבות הן המיניקות. העובדה שיונקים זכרים אינם מיניקים את הצאצאים נתפשׂת לרוב כמובנת מאליה. אבל מדוע זכרים אינם מיניקים? במהלך האבולוציה הופיעו תופעות מורכבות ומפתיעות הרבה יותר מאשר זכרים המייצרים חלב. יתרה מזאת, לאחר שהאם נשאה בנטל ההריון ובלחצי הלידה, אך טבעי הדבר כי האב ימלא גם הוא את תפקידו וייקח חלק בנטל הפיסיולוגי. אבל תיאור זה מתעלם מן העובדה כי יונקות ממין נקבה "יודעות" כי הילוד הוא שלהן, בעוד שהזכרים אינם בטוחים בכך.

במין-ציפורים מונוגמי מסוים, שבו שני בני הזוג מטפלים בצוותא בגוזלים, יצרו באופן מלאכותי משפחות "חורגות", בהן הזכר לא היה אביהם של הגוזלים. נמצא כי במצב זה הזכרים נמנעו באופן עקבי מהגנה על הצאצאים ומסיפוק צורכיהם.

גברים יכולים להיות אבות טובים מאד, ואכן במין הומו-ספיאנס ההשקעה ההורית הזכרית היא משמעותית בהשוואה לשאר מיני היונקים. ועם זאת, אין ולוּ חֶברה אנושית אחת על פני כדור הארץ בה מידת ההורות של הגברים משתווה לזו של הנשים. לו הפער הזה היה נובע אך ורק ממוסכמות תרבותיות שרירותיות, היינו מצפים למצוא חברות אנושיות בהן האב הוא המטפל העיקרי וחברות בהן האם היא המטפלת העיקרית. או לפחות היינו מצפים למצוא מספר חברות מן הסוג הראשון.

אין חולק על כך שגברים מסוימים הם אבות נהדרים, כפי שיש נשים שהן אמהות גרועות. וגם אם הביולוגיה תורמת לקיומם של הבדלים מסוימים בנטיותיהם של גברים ונשים, אין משמעות הדבר שלא ניתן להתגבר על הבדלים אלו, או לחילופין, להגזים בחשיבותם. בהחלט תיתכן החלטה אנושית לגיטימית "להסכים ל-", או לצאת כנגד, הביולוגיה האנושית עצמה.

לבסוף, הבה נבחן משפחות בהם יש הורים חורגים, משפחות שהופכות שכיחות יותר ויותר בשנים האחרונות, וככלל הן מתפקדות היטב. אבל לא ניתן להתעלם מכך שגורם הסיכון הראשון במעלה המשפיע על סיכוייהם של ילדים לסבול מהתעללות או הזנחה, הוא מגורים עם אדם מבוגר שאינו הורה ביולוגי! הורים חורגים מכניסים את עצמם לזירה מסוכנת כאשר הם פועלים בניגוד לצו האבולוציוני המורה לדאוג לילדים שלהם ולא לילדים זרים. הורות חורגת היא בעייתית ביותר גם בעולם החי. במקרים הקיצוניים ביותר הצאצאים פשוט נרצחים בדם קר, לרוב כאשר זכר חדש מחליף זכר קודם, ששלט בהרמון. הטוען החדש לכתר הוא, במובן מסוים, אב חורג, ופעמים רבות הוא הורג את כל הצאצאים שהעמיד קודמו בשיטתיות מצמררת.

חשוב למנוע אי הבנה: רוב ההורים החורגים האנושיים מבצעים את תפקידם על הצד הטוב ביותר. הם בפירוש אינם מזניחים את ילדיהם, ובוודאי שאינם פוגעים בהם פיסית, אם כי לעִתים הם חשים מתחים ולחצים העולים על אלה המטרידים הורים ביולוגים.

הגוף

סוציוביולוגים ופסיכולוגים אבולוציוניים המנסים לפענח את תרומתה הייחודית של הביולוגיה להבנת ההבדלים בין המינים, מתמקדים בעיקר בתאי המין. זקָנים, שדיים, אברי מין זכריים ונקביים הם, מבחינתם, תופעות משניות. ובכל זאת, מבט אבולוציוני יכול להועיל גם בבחינת הגוף האנושי.

ראשית, גוף הזכר גדול וכבד יותר מגוף הנקבה, באופן גורף וכולל; עובדה זו תואמת את הנטיה הבסיסית של הומו-ספיאנס לפוליגמיה. הבדל שני, אוניברסלי גם הוא, הוא שנשים עולות על גברים במדד משמעותי אחר של "חוזק" ביולוגי, קרי תוחלת חיים. תחום מחקר מעניין מתרכז בצורת הגוף הגברי והנשי. הנשים, בשונה מכל הנקבות בעולם החי, הן בעלות שדיים מפותחים, גם כאשר אינן מייצרות חלב. יתכן כי באמצעות רקמת השדיים השומנית הנשים "מטעות" את הגברים וגורמות להם להאמין ביכולתן לייצר חלב. אם נמשיך את קו המחשבה הזה, נמצא כי גברים מגיבים ל"טקטיקה" הנשית הזו – הם מעדיפים גוף נשי "קלאסי": נשים בעלות הֶקף מותניים צר יחסית להֶקף הירכיים שמעיד כי בת זוגם אינה בהריון, ולא היתה בהריון בעבר הקרוב4.

ואשר להעדפות הנשיות: נשים, ככלל, מעדיפות גברים גבוהים על פני גברים נמוכים; גם זו השלכה ישירה של פוליגמיה. ואילו גברים אינם נרתעים כלל מנשים קטנות קומה. ואגב, עדיין לא עלה בידי מישהו להסביר את מסתרי הזקן והקרחת.

בכל הנוגע לאברי המין, למרבה הצער יש מעט מאד מה לומר על איבר המין הנשי (המכונה לֵדן, נרתיק, וָגינה) או, בכלל, על איבר המין הנקבי של יונקים. מדובר בתעלה שרירית, המקשרת בין הרחם לעולם החיצון, המסוגלת להעביר כלפי חוץ יילודים והפרשות דמיות, ואברי מין זכריים וזרעונים בכיוון השני. איבר המין הנשי זכה לתשומת לב פחותה בהרבה מן המקבילה הגברית (לפחות בתחומי הפרשנות, האנליזה והמחקר המדעי).

נציג בפניכם כעת סקירה תמציתית של איבר הזכרות (כנויים לא-מוצלחים נוספים הם: איבר המין הזכרי, הפין. בגליליאו הוצע בעבר לכנותו: זקפין). עבור אנשים שאינם ביולוגים זהו, לכאורה, ההבדל העיקרי שבין גברים ונשים. לגברים יש, לנשים אין. אפילו פמיניסטיות מוצהרות מוצאות את עצמן מקדישות תשומת לב רבה במיוחד לפין, גם אם היא שלילית. "לגברים יש כלי נשק יעיל יותר מכוח בהשגת שליטה על נשים" כותבת חוקרת אחת. "הנשק הזה הוא הפין", הצהרה תמוהה, שהרי אינו אלא איבר זעיר ביחס לזרועה של האשה הצנומה ביותר. אמנם, יחסית לגודל הגוף הגברי, הפין הוא ענק. הסוציוביולוגים טרם גיבשו הסבר מוסכם לתופעה זו. חלק חושבים כי הפין הארוך יחסית של הומו-ספיאנס נועד לסייע להחדיר את תאי הזרע לעומק נרתיק האשה. זו התאמה לכך שבני אדם הולכים זקופים, על שתי רגליים, מה שגורם לאגן הנקבי לסטות מן הזווית המקובלת בקרב שאר היונקים.

את ההבדלים בגודל האשכים, לעומת זאת, קל יחסית להסביר. בהשוואה למשקל הגוף, האשכים האנושיים גדולים בערך פי שניים מאלו של האורנג-אוטנג ופי חמישה מאשכי הגורילה. אולם בתחרות האנטומית המוזרה הזו, אין ספק כי השימפנזים זוכים במקום הראשון, שכן אשכיהם גדולים פי שלושה מאלה של הגבר אנושי (ופי 15 מאשכי הגורילה!). מדוע קִדמה האבולוציה אשכים קטנים בקרב מיני פרימטים מסוימים, ואשכים גדולים בקרב מינים אחרים? ההסבר הוא זה: גורילה זכר המצליח להבריח מתחרים פוטנציאלים בזכות כוחו הפיסי יכול להיות בטוח כמעט לגמרי שיזדווג בלעדית עם הנקבות שבלהקתו. האשכים שלו צריכים להספיק כדי לייצר זרע להפריית הנקבות שהשיג, ולא יותר.

בקבוצת שימפנזים, לעומת זאת, ישנו יותר מזכר אחד, ופעמים רבות יותר מזכר אחד מזדווג עם כל נקבה מיוחמת. בהשוואה לגורילות, עיקר התחרות בין השימפנזים הזכרים מתבצעת לא באמצעות גודל הגוף, אלא באמצעות גודל האשכים וזאת משום שחלק ניכר מן התחרות מופקד בידי הזרעונים. הרחם והחצוצרות של השימפנזה הנקבה דומים לזירת קרב, בה הזרעים הלוחמים עושים הכל כדי לשטות באויביהם, להקדים אותם או פשוט להמם אותם ביתרון מספרי. בתנאים אלה לזכר אשר מייצר את הזרעים הרבים ביותר הסיכוי הטוב ביותר לנצח במרוץ הרבייה.

דפוס דומה ניתן למצוא בקרב הלוויתנים. בעל החיים הגדול בעולם, הלוויתן הכחול, הוא בעל אשכים שמשקלם 100 ק"ג בלבד, על גוף שמשקלו כ-150 טון או יותר. האשכים הגדולים ביותר בעולם שייכים ללוויתן הבָּלֶנה, שמשקל גופו הוא רק חצי מזה של הלוויתן הכחול, אך אשכיו הם באורך של יותר משני מטר, ומשקלם כחמש מאות ק"ג. והסיבה: דפוס הרבייה של הבלנה כולל הזדווגויות מרובות, בדומה לשימפנזים, שם זכרים רבים מזדווגים עם כל נקבה. מעניין לציין כי זהו סוג הלווייתנים היחיד שלגביו נתקבלו דיווחים על מקרים של אונס.

קונפליקט בין הורים לצאצאים

חלק מן הרעיונות המעניינים ביותר במדע סותרים את האינטואיציה הבסיסית ביותר שלנו. לפי האינטואיציה, מה שטוב להורה טוב גם לילד, שהרי להורה ולילד יש אינטרסים אבולוציוניים משותפים, שכן הצאצאים הם הם הביטוי העיקרי לכשירותו של ההורה. אך האינטואיציה שלנו מטעה אותנו.

התובנה העיקרית בתחום זה הוצגה, שוב, על ידי רוברט טריבֶרס. גם כאן, כמו במקרה של אלטרואיזם וברירת שארים, המפתח להבנת העניין הוא התמקדות ברמת הגנים ולא ברמת הפרט. הורים אכן מגלים עניין רב בילדיהם, בדיוק כפי שהילדים מגלים עניין רב בעצמם (ולעִתים גם בהוריהם). אבל אין להסיק מכך כי האינטרסים של ההורים ושל ילדיהם הם זהים, שכן אין זהות גנטית ביניהם.

התוצאה היא קונפליקט בין הורים לצאצאים. קחו למשל גמילה. תינוק יונק מעונין לקבל מאמו את ההשקעה ההורית המקסימלית, בדמות חלב. ולפחות בהתחלה, האֵם מגלה נכונות מלאה לספק לו זאת. התנהגות מסוימת משרתת את הכשירות של שני הצדדים, ולכן לא נוצר קונפליקט. לפחות בשלב זה. אך ככל שעובר הזמן, האם, כמו מרבית נקבות היונקים, מגלה רצון הולך וגובר לצאצא נוסף, ותהליך גמילת הילד הנוכחי מקל על השגת מטרה זו. שהרי ברוב האמהות נפסק המחזור החודשי בעת ההנקה.

אך מנקודת המבט של התינוק הדברים נראים אחרת. מתעוררת, מבחינה ביולוגית, תקופה של חיכוך, שבה הכשירות של האם דורשת ממנה להפסיק להיניק את הצאצא הנוכחי ולהתחיל להשקיע בילד הבא, בעוד התינוק הנוכחי רוצה לשמור על המצב הקיים. קונפליקט הגמילה תואר בהרחבה במינים רבים של יונקים, אך רק הסוציוביולוגיה הציעה לו את ההסבר הזה.

בסופו של דבר העימות מיושב. אם תחשבו על המבוגרים שאתם מכירים, כל אחד ואחד מהם נגמל מיניקה. אך אין משמעות הדבר שהאם ניצחה במאבק; ככל שהזמן עובר, האינטרסים של האם והילד מתקרבים שוב. ככל שהילד גדל מתמעט הצורך שלו בחלב אם, והתגמול של האם על גמילה הולך וגובר. לפיכך, בשלב מסוים שני הצדדים מסכימים להפסיק את ההנקה.

ניתוח מעמיק מגלה שקונפליקטים מתגלעים סביב כמות ההשקעה של ההורה בצאצא בתחומים מגוונים – בין אם במזון, בזמן, בכסף וכו'. ניתוח זה מוביל לניבויים נוספים. למשל, צפויים חילוקי דעות בין הורים לבין הצאצאים לגבי היחס של כל צאצא לאחיו ולאחיותיו. זאת משום שההורים שותפים למטען הגנטי של כל אחד מצאצאיהם במידה שווה, בעוד שכל צאצא קרוב יותר לעצמו מאשר לכל אחד מאחיו. "מִתְאם הקִרבה הגנטית" שלו לעצמו הוא 1, ורק 0.5 עם אחיו. בדומה, מִתאם הקרבה שלו עם כל אחד מצאצאיו העתידיים הוא 0.5, ורק 0.25 עם הצאצאים של אחיו. לכן, הניבוי הסוציוביולוגי הוא שלילדים ככלל תהיה נטיה פחותה לחלוק משאבים עם אחיהם ולשחק עימם יפה, פחות ממה שהוריהם היו רוצים – ולשם דיוק, חצי ממה שההורים היו רוצים.

התיאור הזה מצייר תמונה לא משובבת נפש של ההורות, וברור שזו אינה תמונה מלאה. אך כך גם התמונה הסטנדרטית שמציירים סוציולוגים ופסיכולוגים התפתחותיים, על פיה כל הקשיים המתעוררים בין הורים לצאצאיהם הם תוצאה ישירה של תהליך חִברוּת של צעירים לא מחונכים, שטרם למדו להכיר באינטרסים האמיתיים שלהם. אחת ההשלכות המעניינות ביותר של התיאוריה הסוציוביולוגית של קונפליקט הורים-צאצאים, היא שהעמדה המסורתית של מדעי החברה, הגורסת כי הורים פשוט דואגים לאינטרסים של ילדיהם, היא בדיוק העמדה השקרית שהיינו מצפים מן המבוגרים להפיץ! לעומת זאת, הפרספקטיבה הסוציוביולוגית טוענת כי ההורה והילד – או יותר נכון, הגֶנים שלהם – מקדמים כל אחד את האינטרסים שלו. כך, יחסי הורים וילדים, כמו כל התנהגות אחרת, מתנהלת במערך מורכב ומשתנה תדיר של פרטים וגנים המנסים לשפר את מעמדם, לעתים תוך שיתוף פעולה ולעתים תוך תחרות.

מטרתה של הסוציוביולוגיה היא לסייע בהבנת ההתנהגות, תוך אימוץ נקודת מבט אבולוציונית. אין לה יומרות להסביר הכל. יש בה ערך כל עוד היא מביאה תועלת, כלומר כשהיא מעוררת רעיונות חדשניים ומאפשרת לנו לבחון את עצמנו בדרכים חדשות. אם תזכה הסוציוביולוגיה לעדנה, יש להניח שהיא תביא לשינוי מסוים בתפישה העצמית שלנו, ותחזק את הקשרים בינינו ובין שאר עולם החי.

––––

1. בהנחה (לא תמיד נכונה) שלכל הפועלות אב משותף (המער')
2. הנמקה זו מעלה בצידה הסתייגות. יש לזכור כי בגופו של כל פרט תאים "מקריבים" את עצמם ומתים (כגון תאי דם לבנים), ובתוך כך מתפוררים הגנים שבחובם. ואולם מלכתחילה לא היה להם שום סיכוי להנחיל את הגנים שלהם, שהרי אינם במסלול של יצירת תאי מין. האם אי-אפשר לראות בפועלת עקרה כעין איבר לא-מיני של פרט נקבי אחד גדול ומורכב, המכונה "מלכה ופועלות"? (המער')
3. יש לזכור כי במגע מיני לא מופרש זרעון בודד, כי אם עשרות מיליוני, ובמקרים מסוימים מאות מיליוני זרעונים, כך שלפחות במקרים אלה ההשקעה הזכרית בתאי המין עולה על ההשקעה הנקבית בתאי המין (המער')
4. מותניים צרים השוכנים על ירכיים רחבות מהווים מושב יעיל ביותר לנשיאתו של תינוק או פעוט. כשמדובר בחברה אנושית הנמצאת בתנועה יש בכך יתרון הישרדותי ברור (המער')

ביבליוגרפיה:
כותר: מכונות גנים בפעולה
מחברים: ברש, דוד (פרופ') ; ברש, אילונה
תאריך: ספטמבר-אוקטובר 2000 , גליון 41
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. דוד ברוש, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סיאטל, שבוושינגטון ודוקטור לזואולוגיה.
2. אילונה ברש, דוקטורנטית לרפואה באוניברסיטת סאן דייאגו שבקליפורניה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית