עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > מערכות תקשורת
ספרית מעריב


תקציר
ההמצאות והתגליות שהובילו להתפתחות הרדיו והטלויזיה.



שדרים אלחוטיים


אני לא אדבר על רדיו, נאמר בשלט שהיה תלוי על דלת מעבדתו של הממציא הקשיש תומס אדיסון, עם אף אחד. השנה היתה 1921 – ודומה שכל אדם ואדם, בכל רחבי אמריקה, לרבות הצעיר שהתדפק על דלתו של מר אדיסון, דיבר על רדיו. כל אמריקה בנתה מכשירי רדיו וקנתה מכשירי רדיו, כשעלה בידה להשיגם.

פחות משנה לפני כן לא היתה באמריקה אפילו תחנה מסחרית מורשית אחת לשידורי רדיו. בתוך שנה וחצי היו בה יותר מחמש מאות תחנות. הקול והשיר שבקעו מן האוויר הסעירו את הכול. אולם תומס אדיסון מיאן להיות שותף לסערה. הוא היה בן שבעים וארבע, נוקשה וקפדן, ובעל פטנטים לנורת המאור ולפונוגרף וליותר מכשירים מכל אדם אחר בהיסטוריה - מר אדיסון ביקש רק שהרדיו יניח אותו לנפשו.

והנה נשמעה הנקישה על הדלת והופיע צעיר בשם טומי קוואן, שקיבל את משרתו הראשונה אצל מר אדיסון אך לאחר מכן עבר לחברת וסטינגהאוז, הגדולה ביריביו של אדיסון. עתה ביקש טומי הצעיר לקבל בהשאלה אחד מהפונוגרפים של מר אדיסון. טומי רצה להעלות אותו לראש גג, לא הרחק ממעבדתו של אדיסון בווסט אורנג' שבניו-ג'רזי, משום שמחר עתידה וסטינגהאוז לפתוח שם עוד תחנת שידור ארורה.

מר אדיסון השאיל את הפונוגרף ואף צירף כמה תקליטים. אולם הוא לא שמח על הרעיון, התרשם טומי, אולי משום שהרדיו - הכוח שהחל את דרכו כניצוץ זעיר אולם עתה היכה גלים סביב עולם ומלואו - היה כמעט פרי המצאתו של מר אדיסון עצמו.

הדבר קרה שנים רבות לפני כן. ב-1875 ערך אדיסון ניסויים בציוד טלגרף חשמלי, והבחין בניצוצות הניתזים מברזל שהונח ליד מגנט. הוא גילה שיש ביכולתו להפיק ניצוצות מצינורות ברזל בצדו השני של החדר. נראה שהאנרגיה עוברת במרחב בלי תיילים שיובילו אותה. ברשימות המעבדה שלו ניבא אדיסון כי הדבר יתגלה כ"כוח לא נודע באמת ובתמים." הוא כינה אותו בשם "כוח האתר". עברו שנים בטרם ניתן לו השם גלי רדיו, או השם המדויק יותר: קרינה אלקטרומגנטית. אבל לכוח הזה, הגם שלא היה לו שם, היתה היסטוריה, המתועדת בחלקה באירועים מוזרים, ובחלקה - בתיאוריה מדעית.

אחד האירועים התרחש ב-1842, כשהפיסיקאי האמריקני ג'וזף הנרי מצא כי מחטים רגילות, שהיו מונחות במרחק כמה עשרות מטרים מתיילים נושאי מטען חשמלי, נעשו ממוגנטות. אירוע מוזר עוד יותר התרחש בשנות השישים לאותה מאה, כשעלה בידי רופא שיניים אמריקני, מאלון לומיס, לשדר אותות מפסגת הר לפסגה הסמוכה. לומיס שיגר עפיפון שתיל ארוך השתלשל ממנו, ובקצהו התחתון יצר שורה של דפקים חשמליים. חבריו, שהפריחו עפיפון דומה במרחק 25 קילומטר משם, קלטו ככל הנראה אותות שהיו זהים לאלה שהפיק לומיס.

אירועים מעין אלה עוררו בעיה תיאורטית. חוק בסיסי של הפיסיקה קבע כי מטען חשמלי אינו יכול להיווצר יש מאין או להיעלם בלי זכר. אולם דומה שמטען חשמלי "דלף" מן התיילים בניסוי שערך הנרי; ובה בעת נוצר מטען מגנטי במרחק 70 מטר משם והלאה. בדומה לכך, בניסוי של לומיס הופיע מטען חשמלי באורח לא מוסבר בתיל של העפיפון שהפריחו חבריו.

ב-1864 הציג הפיסיקאי הסקוטי ג'יימס קלרק מקסוול תיאוריה שיישבה את הבעיה. הוא ניסח את התיאוריה שלו בדמות משוואות מתמטיות, אך למרבה הצער לא הציג דגם מוחשי שיסייע לאחרים להבין את המשוואות הללו. גרוע מזה, המתמטיקה שלו רמזה על דברים שאין להעלותם בדמיון: החשמל והמגנטיות זורמים ככוח אחד, לא רק במוליכים (כגון תיילים), אלא גם במרחב הפתוח. הזרימה הזו לובשת צורה של גלים במה שנקרא בפי מקסוול "שדה אלקטרומגנטי". מן המתמטיקה של מקסוול השתמע שהגלים האלקטרומגנטיים האלה נעים במהירותם של גלי האור, ויתר על כן - האור אינו אלא אחד מסוגי הקרינה האלקטרומגנטית: הסוג הידוע ביותר, משום שאחד הטובים בגלאיו הוא עין האדם. ואכן, מקסוול צדק. אך מכיוון שהציע רק מתמטיקה בלי כל דגם מוחשי, מדענים חשובים דחו את התיאוריה שלא היו מסוגלים להבינה.

והנה, בשנת 1875, ישב תומס אדיסון הצעיר וצפה בכוח האתר שלו, המפיק ניצוצות חשמל בפינות המעבדה שלו. הוא פעל אמנם לפיתוחו של טלגרף אלחוטי - בלי תיילים - אולם לא הצליח לתאר לעצמו דרך שבה יוכל הכוח החדש הזה לשאת מידע לקצווי תבל. זו הפעם, האחת והיחידה בחייו של אדיסון, היה הניצוץ בכף ידו, אולם לא הצית כל השראה. סוד הרדיו חמק ממנו.

לבסוף, ב-1888, פרסם הפיסיקאי הגרמני הצעיר היינריך הרץ שורה של ניסויים מבריקים. באולם הרצאות קטן התקין הרץ משדר ומקלט פשוטים. כשפלט המשדר ניצוץ, הגיב המקלט בניצוץ קטן יותר, והוכיח כי אנרגיה חשמלית כלשהי חצתה את החדר. באמצעות שיטות שכבר פותחו לחקר האור, הוכיח הרץ כי המשדר שלו יוצר גלים החוצים את המרחב במהירות האור. כעבור זמן הוסיף הרץ והוכיח כי אפשר לטפל בגלים האלה כדרך שמטפלים באור - לשבור אותם במנסרות, להקפיצם מעל לוחות מתכת או למקד אותם במראות פראבוליות.

פשטות ניסוייו של הרץ המריצה מדענים ברחבי העולם לחקות אותם. עיתונאים ומרצים הפיצו את הבשורה. מאמר בביטאון הלונדוני רב-ההשפעה פורתנייטלי רוויו הציע לשלב את גלי הרץ בצופן מורס כדי ליצור "טלגרפיה בלי חוטים". אולם נראה שהרץ לא נתן דעתו לשימושים מעשיים מעין אלה. הקרקע היתה כשירה להופעתו המרשימה של היזם המתאים.

אותו יזם הגיע מאיטליה לבריטניה בתחילת 1896 ובידו קופסה שחורה. אנשי המכס הבריטים חשבו שהקופסה היא אמצעי חבלה כלשהו. הם פירקו אותה וקלקלו את המנגנון שבתוכה.

היזם הצעיר, גוליילמו מרקוני בן העשרים ושתיים, לא אמר נואש; הוא בנה מחדש את מכשירו - מערכת פשוטה לתקשורת אלחוטית ובה משדר, מקלט ומשושה (אנטנה) של רצועת נחושת. מבחינת עתידו של האלחוט היה האיש חשוב יותר מהקופסה שבידו. שיטת מרקוני הציעה רק שיפורים מועטים לעומת יצירותיהם של אחרים, כמו אוליבר לודג' הבריטי, אלכסנדר פופוב הרוסי וקרל פרידריך בראון הגרמני. אולם מרקוני האיש הציע חידוש גדול. שלא כשאר אנשי הניסוי, הוא העמיד לעצמו מטרה אחת ויחידה - מערכת מעשית לשידור מידע בגלי הקרינה של הרץ, העתידים להיקרא בקרוב גלי רדיו.

ב-1897 קיבל מרקוני את הפטנט הראשון שהוענק מעולם למכשיר רדיו, וסייע בהקמת חברה שתשווק את המערכת. ב-1901 הודיע על קליטת אותות מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. ב-1907 נשאו כל אוניות הנוסעים הגדולות החוצות את האוקיינוס מכשירי רדיו של מרקוני, והיו בהן אלחוטנים ששידרו ידיעות מספינותיהם לתחנות היבשה של מרקוני. לפעמים - כמו בפרשת טיטניק - היו התשדורות זעקות נואשות לעזרה מאוניות טובעות.

אך בעוד שידורי הקווים והנקודות של מרקוני הולכים ומתרבים, הופיעה באופק המצאה שבישרה את שקיעתם. בערב חג המולד של שנת 1906, בתחנת שידור ניסיונית שנבנתה בחווה על חוף מסצ'וסטס, מצפון לנמל פלימות, הכין רג'ינלד אוברי פסנדן מתנת חג מיוחדת במינה לספינות בלב ים. פסנדן האמין כי גלי הרדיו, שכל אחד אחר - מהרץ ועד מרקוני - חוללם באמצעות ניצוצות, יכולים להיווצר באמצעות מחוללים סיבוביים המפיקים זרם חילופין בתדירות גבוהה; פסנדן סבר שאם יפנו הבזקי הניצוצות מקום לזמזום מהיר, יוכלו הגלים הרציפים לשאת דבר-מה חדש: קול אדם.

באותו ערב חג המולד האזינו אלחוטאי הצי האמריקני וספינות הסוחר המשייטות באוקיינוס האטלנטי, כתמיד, לקולות הנשמעים באוזניותיהם. הם הורגלו לשמוע נקישות דה-די-דה של צופן מורס. אבל תחנת פסנדן הפעילה את המחולל שלה, והמיקרופון החל להמהם. האלחוטאים ברחבי האוקיינוס היטו אוזן. ציוצי האוזניות נפסקו. קול אדם דיבר. כינור ניגן. הם קלטו באוזניותיהם שיר מזמור לחג המולד.

מעלל חג המולד של פסנדן לא זיכה אותו בהצלחה כספית. הוא לא הצליח למכור את המערכת האלחוטית שלו. חברתו פשטה רגל. משדר זרם החילופין שלו, שנבנה בג'נרל אלקטריק לפי מפרטיו ושוכלל במרוצת הזמן, הזרים כספים לג'נרל אלקטריק ולא לו. אולם פסנדן הוא שהכניס לרדיו את קול האדם - ולדעת רבים, את רעיון שידור הרדיו המיועד לקהל רחב.

שני אלה הקדימו את שעתם היעודה. שידור הקול נזקק למשדרים ולמקלטים מתוחכמים יותר. הציוד הזה היה עתיד לנבוע בסופו של דבר מהמצאה יחידה ומסובכת אחת - הטריאודה, שמקורה בהמצאה אחרת משל אדיסון: נורת המאור. הטריאודה שיפרה את הגברת האות, כלומר, את היכולת להפוך אותות קטנים לגדולים. אולם עבר עשור שנים, ובו מלחמת עולם, בטרם הופיעה הטריאודה כנורת המאור החשובה ביותר והנפוצה ביותר בתולדות הרדיו.

ב-1904 היה ג'ון אמברוז פלמינג האנגלי קרוב עד מאוד להמצאת הטריאודה; הוא ניסה לפתח מקלט אלחוטי משופר. הוא קיווה לשכלל את הגלאי - המכשיר החש בגלי הרדיו המגיעים. פלמינג נזכר בתופעה ששמע עליה לפני עשרים שנות מחקר, תוצא חשמלי מסקרן שגילה אדיסון לראשונה - הופעתם של פירורים שחורים על פניה הפנימיים של נורת זכוכית, כאשר זרם חשמלי עובר בה בכיוון אחד. פלמינג משך והוציא מארונו נורה ישנה מצוידת בשתי אלקטרודות, ובה השתמש כדי לחקור את "תוצא אדיסון" המתמיה. לאחר שהכניס בנורה שינויים קלים וחיבר אותה למערכת פשוטה לקליטת גלי רדיו, פלמינג גילה שהנורה מסוגלת להפוך את תנודותיהם של גלי הרדיו לזרם חשמלי ישיר שאפשר לזהותו בבירור. לאחר שינויים נוספים התקבלה נורה (או ליתר דיוק שפופרת) בת שתי אלקטרודות - דיאודה. הדיאודה של פלמינג אמנם הפכה לימים חלק שאין לו תחליף במערכת אספקת הכוח של מכשירי הרדיו, אך למרבה הצער היא לא היתה בגדר שיפור של ממש לעומת הגלאים הקיימים.

כעבור שנתיים קם אמריקני, לי דה פורסט - שחיפש לא גלאי אלא מגבר - ופיתח דיאודה זהה כמעט לחלוטין לזו של פלמינג. הוא הוסיף עליה אלקטרודה שלישית ויצר את הטריאודה. כשצורפה השפופרת החדשה למקלט הרדיו הגבירה את עוצמתם של אותות חלשים.

אולם במרוצת השנים הבאות העסיקו את דה פורסט ענייני עסקים וניסויי רדיו-טלפון, והוא לא עשה מאומה להמשך פיתוחה של הטריאודה. הוא זכה להצלחותיו הגדולות דווקא בשידורים: מוסיקה מעל גבי תקליטים ממרומי מגדל אייפל בפאריז ב-1908, אריות של אנריקו קארוזו מבית-האופרה המטרופוליטני של ניו-יורק ב-1910. רק כעבור זמן התגלו מלוא אפשרויותיה של הטריאודה שלו, במעגלים שחוללו קליטה רגישה ושידור מוגבר ביותר.

אז פרצה מלחמת העולם הראשונה. ממשלת ארצות-הברית היתה מעוניינת עד מאוד בתקשורת רדיו צלולה ביבשה ובים, והפעילה את מלוא סמכויות החירום שלה לשם כך. היא גזרה על שידורי רדיו אזרחיים, השעתה את כל זכויות הייצור הבלעדיות הנובעות מפטנטים, והטילה על התעשייה האמריקנית לבנות מכשירי רדיו צבאיים במלוא המהירות. בתי-החרושת שייצרו לפני כן נורות חשמל בנו עתה טריאודות באלפיהן. בתי-הספר לאלחוט של הצי הכשירו עשרות אלפי אנשים. ציוד הרדיו לתקשורת בין אונייה לאונייה ובין גדוד לגדוד נעשה קל יותר, צלול יותר ואמין יותר. אולם אז, כמעט בטרם הספיקו להשתמש בציוד החדש, הגיעה המלחמה לסיומה.

מפעילי הרדיו חזרו הביתה. לפני המלחמה היו רבים מהם חובבי רדיו, ששידרו אותות מורס לחובבים אחרים. אחדים מהם אף הצליחו לשדר דיבור או מוסיקה. עתה היו להם רעיונות חדשים וניסיון בטריאודות הצבאיות. לפתע פתאום בקעו קולות אלחוטיים בכל רחבי אמריקה, עם אותיות זיהוי המציינות תחנות חובבים או תחנות ניסיוניות: MK8 שידרה חדשות מדטרויט, XM9 - את תחזית מזג-האוויר ממדיסון, 6ADZ - מוסיקה מהוליווד. החובבים שידרו, והחובבים האזינו.

זה היה בידור נפלא, אך חובבני. שום חברה גדולה - לא וסטינגהאוז, לא חברת הטלפון והטלגרף של אמריקה (AT&T), אפילו לא חברת-הבת החדשה של ג'נרל אלקטריק (GE), הלא היא תאגיד הרדיו של אמריקה (RCA) - אף לא אחת מהן ראתה את השידור כמקור לרווחים. אף לא אחת מהן טרחה לשווק מקלט לשידורי רדיו. החברות חשבו שהכסף מצוי ברדיו-טלפון - העברת תשדורות מנקודה לנקודה.

ואז התחוללה בפנסילבניה שרשרת אירועים ששינתה את הכול. פרנק קונרד, שעסק בעיצוב מכשירי רדיו מטלטלים בווסטינגהאוז בימי המלחמה, שיקם עתה במוסך שבביתו ליד פיטסבורג את תחנת הניסוי הישנה שלו, XK8, והחל לשדר ברגע שבוטל האיסור הממשלתי. כעבור שלושה שבועות נמאסו עליו הדיבורים, וקונרד הציב את הפונוגרף שלו לפני המיקרופון של XK8. הוא שידר מוסיקה, והחובבים נענו בהתלהבות.

תחילה ביקשו החובבים לשמוע את השירים האהובים עליהם. מכיוון שלא היה לאל ידו להיענות לכל בקשה ובקשה, הודיע קונרד שהוא יתחיל לשדר תקליטים ברצף. אז הציעה לו החנות שבה קנה את תקליטיו לספק אותם בחינם, תמורת פרסומת משודרת. לקראת סוף 1920 הופיעו בעיתון סאן של פיטסבורג מודעות פרסומת של חנות כל-בו מקומית, שהציעה למכירה מקלט המסוגל לקלוט את שידורי האלחוט של קונרד - "למכירה כאן, מעשרה דולר ומעלה."

בשלב הזה ניצת ניצוץ בראשו של סגן-נשיא בחברה שהעסיקה את קונרד - וסטינגהאוז של מזרח פיטסבורג. השידור מניע אנשים לקנות מכשירי אלחוט. וסטינגהאוז יכולה לייצר מכשירי אלחוט. לכן, וסטינגהאוז חייבת לשדר.

בתוך חמישה שבועות, הודות לקונרד, הקימה וסטינגהאוז את תחנת השידור הראשונה שלה בבקתה על ראש גג במזרח פיטסבורג, זכתה ברשיון שידור ובאות הזיהוי המסחרי KDKA, ועלתה על גלי האתר בדיווח על תוצאות הבחירות לנשיאות ב-1920. התגובות זרמו מקרוב ומרחוק, אפילו מחוף וירג'יניה. העיתונות ראתה את KDKA כסנסציה גדולה.

לפתע פתאום ראו בבהירות חברות הענק - AT&T, RCA, GE ואחרות מחוף אל חוף - מהו עתידו של האלחוט: שידור מסחרי. תחנות חובבים הפכו מסחריות בן-לילה. חברות התקינו מגדלי שידור בראשי בניינים גבוהים. וסטינגהאוז הציגה את מקלטי אריולה מתוצרתה; RCA - את רדיולה סופרהטרודיין, שבעיצובו השתתף הממציא אדווין ה' ארמסטרונג. חברות תאבות פרסומת בחרו לעצמן ססמאות קליטות כאותות זיהוי: רשת המכירה באמצעות קטלוגים - סירס, רובאק ושות' - פתחה את תחנת WLS (ראשי התיבות של "החנות הגדולה בעולם"); טריביון של שיקגו הגיב בבחירת האותיות WGN ("העיתון הגדול בעולם"). מו"לים וחנוונים, מורים ומטיפים, איגודים מקצועיים ומוכרי תרופות-אליל - כולם החלו לשדר.

והציבור נענה. ב-1924 פתחה מכללה בקנזס בשידורי "מכללה מעל גלי האתר", וסטודנטים משלושים ותשע מדינות בארצות-הברית נרשמו ללימודים. באותה שנה הקשיבו עשרים מיליון אמריקנים לתוצאות הבחירות לנשיאות, ששודרו מארבע מאות תחנות ויותר. ב-1927 הועבר בשידור ישיר קרב האגרוף בין ג'ק דמפסי וג'ין טאני, ומסופר שעשרה מאזינים מתו מהתרגשות.

בתוך עשור שנים חיבר הרדיו את ארצות-הברית כולה. ב-1922 היו מקלטי רדיו רק בשתי עשיריות האחוז ממשקי הבית של אמריקה; כעבור עשר שנים עמד המספר על שישים אחוז - למעלה מ-18 מיליון מכשירי רדיו. אחד מאנשי המחקר של ג'נרל אלקטריק, שנזכר מה אטומות היו עיני חברתו בטרם חזתה ב"פיצוץ" הרדיו בפיטסבורג, אמר דברים ששיקפו כמדומה את דעת הארץ כולה. "היה לנו הכול," אמר האיש, "מלבד הרעיון."

אולם הרדיו נועד לדברים נוספים מלבד נשיאת קולות ומנגינות. רעיון השימוש במכשיר רדיו כמגלה כיוון ומרחק (מכ"ם או רדאר) עלה על דעתם של מדענים במדינות רבות בעת ובעונה אחת, בערך, בשנות השלושים. ביסודו עמדו שתי בעיות שונות מאוד זו מזו בטיבן - האחת מטרד טכני, השנייה סיוט לאומי.

במרוצת השנים נתקלו אנשי הניסוי בבעיה טכנית עיקשת במכשירי הרדיו שבדקו: גלי הרדיו ניתזו מעל עצמים שחצו את נתיבם. אחדים מאותם חוקרים ניסו להפוך את הדבר מחיסרון ליתרון. ב-1904 קיבל ממציא גרמני פטנט על גלאי מכשולים באמצעות גלי רדיו. ב-1922 קראו שני אמריקנים לצי להגן על נתיבי הגישה לנמלים במערכות אזעקה המבוססות על רדיו. אולם ההצעה לא נפלה על אוזניים קשובות.

אז באה שעת הסיוט. באמצע שנות השלושים הבינו אנשי אסטרטגיה בארבע מדינות - בריטניה, צרפת, גרמניה וארצות-הברית - כי פני העולם מועדות למלחמה. באחת המדינות הללו, במיוחד, הורגש הסיוט במלוא חריפותו. בריטניה ידעה כי אין לה כל סיכוי להדוף את כוח המפציצים ההולך וגדל של הלופטוואפה הגרמני. "המפציץ," ניבא בפחד ראש הממשלה סטנלי בולדווין, "עבור יעבור." אחד החולקים על דעתו זו היה הנרי טיזרד, ראש הוועדה לחקר מדעי של הגנה אווירית, שהוקמה בבריטניה זה מקרוב. הוא הטיל על הוועדה לבקש רעיונות.

היו רעיונות מרובים. פרופסור לפיסיקה באוקספורד הציע לגדוש את המרחב האווירי של הארץ בתיילים ממעידים, תלויים מכדורים פורחים או ממטוסים. ממציאים מטורפים רבים הציעו משגרי קרני-מוות - שילוב של אור על-סגול וקרני רנטגן, למשל, בקרן שלפי טענתם הפילה יונים במעופן. אולם כשהציע אחד מן הללו לבדוק את יכולתם של גלי רדיו חזקים להפיל מטוסים, ביקשה ועדת טיזרד את עצתו של ראש המכון הלאומי לחקר הרדיו, רוברט ווטסון-ווט.

ווטסון-ווט, איש יוצא דופן, בדק את העניין ומיד הציע להכשיר את מערכות ההגנה של בריטניה לשיגור פעימות רדיו לעבר מטוסים עוינים. גלי הרדיו לא יגרמו כל נזק, כמובן. אבל ייתכן שחלק זעום מן האות - מיליונית של מיליונית המיליונית - יחזור כמו הד. מי שיאזין להדים הרפים הללו, יוכל לדעת מה מתקרב לבריטניה, מהיכן ובאיזו מהירות.

משרד האווירייה הבריטי קיבל את הצעתו של ווטסון-ווט. באביב 1935 נשלחו ארבעה חוקרים, עם תקציב צנוע של עשרת אלפים לירות סטרלינג, לבסיס צבאי נטוש למחצה על חוף הים הצפוני. כעבור חודש, בחדר מלא ציוד מכ"ם, התחקו החוקרים אחר מטוס שעשה דרכו 30 קילומטר מן החוף והלאה. בתוך שנה תפח התקציב למיליון ליס"ט, וצוותו של ווטסון-ווט החל בהקמת חמש תחנות מכ"ם להגנה על לונדון, ומרכזו הועתק לטירה נאה על החוף. באחוזת המכ"ם הזאת נהגו החוקרים לצאת לשחייה לפני ארוחת הצהריים, לשחק קריקט לפני ארוחת הערב ולשוחח על בעיות טכניות אגב משחק ביליארד מול האח המבוערת. בתוך שנתיים הזעירו החוקרים את ציוד המכ"ם שלהם, ממכשירים מלוא החדר לתיבה של חצי מטר, התקינו את התיבה במטוס דו-מנועי, ויצרו את המכ"ם המעופף. כשיצאה בריטניה למלחמה בהיטלר, היה המכ"ם הבריטי מוכן פחות או יותר.

אחרי המלחמה נהג ווטסון-ווט להביא שוב ושוב את דבריו של אדולף גלנד, אחד הטייסים המעולים של גרמניה בעת התקפת הלופטוואפה ולימים גנרל. האשמה בתבוסת הלופטוואפה, אמר גלנד, נעוצה ב"מערכת המכ"ם ובקרת מטוסי הקרב" של בריטניה. במבט לאחור, כך מתברר, ראה הגנרל את התמונה במלוא בהירותה: בשעה שהמטוסים הגרמניים התכנסו בשמי צרפת, "כבר נקלטו מבניהם בעין המכ"ם [הבריטי], שלא הרפתה מהם עוד." השליטה הבריטית במכ"ם היתה ללופטוואפה בגדר מכה קשה ומרה. "לא היה לנו שום דבר דומה לזה," סח הגנרל.

בשנים שנדרשו למכ"ם כדי להפוך מרעיון למציאות, כמעט לא חל שינוי במכשיר הדומה לו ביותר - עוד שפופרת זוהרת היוצרת תמונה מיידית אך מטושטשת של העולם. דומה היה שלטלוויזיה נשקף העתיד המזהיר ביותר מכל המכשירים שנולדו מן האלחוט. ואף על פי כן נכשלו המאמצים לפיתוחה, שנה אחר שנה.

אי-הופעתה הראשונה של הטלוויזיה אירעה בשנת 1880. הטלפון של אלכסנדר גרהם בל כבר אפשר לאנשים לשוחח ממרחקים. בתחילת 1880 הפקיד בל במכון הסמיתסוני את תוכניותיו הסודיות להמצאה חדשה, שנקראה בפיו פוטופון. השמועה נפוצה במהירות: בל יצר את מכשיר הפלאות שאין למעלה ממנו בתקשורת מיידית - שיטה לראות בטלפון.

כמה מן הפיסות של הטכנולוגיה הדרושה כבר היו בנמצא. בראשית שנות השבעים גילו שני מהנדסי טלגרף בריטים תכונה חדשה של היסוד הכימי סלניום. הסלניום מוליך חשמל בקלות רבה יותר כשהוא מואר, מאשר כשהוא חשוך. נראה כי התכונה המוזרה הזו צופנת אפשרויות מבטיחות לרוב.

עין האדם שימשה כדגם לראייה חשמלית. העין איננה מזהה תמונה מגובשת, אלא מספר גדול מאוד של נקודות אור, המתמזגות כמו קוביות הפסיפס ומתוות את התמונה השלמה. ב-1879 כבר הציעו חוקרים בצרפת, באירלנד ובארצות-הברית מערכות פסיפס לראייה חשמלית. ג'ורג' קרי איש בוסטון, למשל, התקין מעגל חשמלי בעל סלניום בצד אחד ונורת תאורה בצד השני. כשפגע אור בסלניום, נדלקה הנורה. בשלב הבא היה צורך לצבור עשרות מעגלים כאלה וליצור פסיפס בכל קצה. אם עבר צל יד אדם לפני פסיפס הסלניום, היו הצופים בפסיפס הנורות רואים את היד מנופפת לעברם.

מכשירים כגון אלה להפיכת אור לחשמל ולהיפך (אחדים כינו אותם טלקטרוסקופים) היו רק חלק מן התכונה שלפני 1880. דיסקיות וגלילים מסתובבים (פנטסקופים ופרקסינוסקופים) יצרו תמונות נעות לכאורה. נורות זכוכית חתומות (שפופרות קרן קתודית) הפיקו אור מוזר כשעבר בהן חשמל. היו גם גלילים אחרים, וכן מיקרופונים מחוברים בתיילים (פונוגרפים וטלפונים, כמובן) שהעבירו קולות אדם.

הכול המתינו לשלב הבא, הצפוי מראש. ב-1879, ניבאה קריקטורה בפאנץ', יתמזגו כל המכשירים הללו: ה"טלפונוסקופ" יאפשר ליושבי לונדון לראות את המתרחש בקצווי אסיה. אין ספק, העולם היה מוכן לטלוויזיה.

לבסוף, באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, חשף בל את הפוטופון שלו. המכשיר התבסס על סלניום. הוא טיפל הן בקול והן באור, אבל לא העביר תמונות; הוא ניצל קרני אור להעברת קול האדם.

הטכנולוגיה הנחוצה להעברת תמונות עוד לא היתה בנמצא. והטלוויזיה נאלצה לחכות עוד ועוד.

התפתחות הטלוויזיה היתה למאבק בין הדמיון שאינו יודע מעצורים לבין הטכנולוגיה הנחשלת אחריו תמיד. יצוינו במיוחד שני אנשים אשר בעת ובעונה אחת ערכו ניסויים בטלוויזיה, משני עבריו של האוקיינוס האטלנטי. ב-1923 הציג האמריקני צ'רלס פרנסיס ג'נקינס ברבים מערכת טלוויזיה. צופיו של ג'נקינס ראו את צללית ידו המנופפת. כעבור שנתיים, בבריטניה, צפו לקוחותיה של חנות כל-בו בצלליות טלוויזיוניות שהציג ג'ון לוג'י ביירד. מערכותיהם של ג'נקינס וביירד היו מבוססות על דיסקיות מנוקבות, מעין אלה שהמציא הגרמני פאול ניפקוב ב-1884. אולם כל עוד המשיכה הטלוויזיה להסתמך על התקנים מכניים, כגון דיסקיות מסתובבות, לא היה ביכולתה להפיק תמונות באיכות שיש בה כדי לספק את רצון הציבור.

בשנות השלושים התפתחה החתירה לטלוויזיה לא-מכנית, על טוהרת האלקטרוניקה, למאבק בין שני אנשים שונים בתכלית השוני, איש איש בעולם מקצועי משלו. האחד היה ולדימיר ק' צבוריקין, מהנדס קוסמופוליטי שקנה את הכשרתו בחלקי תבל שונים. כיוון שהיה מנהל המחקר האלקטרוני בחברת RCA, הסתמך צבוריקין על ההון של החברה ועל תמיכתו של נשיאה בעל החזון, דייוויד סרנוף. לעומתו ניצב פילו ט' פרנסוורת, ממציא קרתני שרכש את השכלתו המקצועית בכוחות עצמו. הוא הסתפק במימון הזעום שהעמיד לרשותו קומץ תומכים נאמנים ובדחף שפיעם בו בלי הפוגה.

שני האנשים תרמו את חלקם להתקדמותה האטית של הטלוויזיה. ב-1923 הציג צבוריקין בפומבי את שפופרת צילום הטלוויזיה הראשונה על טוהרת האלקטרוניקה, אולם התקן השידור היה מכני. רק בקושי עלה בידו לשדר את האות X. ב-1928 הציג פרנסוורת את מערכת הטלוויזיה המלאה הראשונה בעולם על טוהרת האלקטרוניקה; זו הציגה אדם מעשן סיגרייה.

ב-1933 הציג צבוריקין מכשיר שהיה בגדר שיפור ניכר לעומת הדגם מ-1923. בלב המצלמה היתה שפופרת קרן קתודית, דומה לזכוכית מגדלת בעלת ידית מלוכסנת, שצבוריקין קרא לה איקונוסקופ (מיוונית: "דיוקן" ו"לראות"). זו היתה התקדמות של ממש, כתום חמישים שנה מאז החזיונות הראשונים על "טלפונוסקופ" בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה. הפסיפס הרגיש לאור של האיקונוסקופ לא שיגר את תמונותיו בבת-אחת לעשרות נורות. במקום זאת, זרם של אלקטרונים סרק את נקודותיו הרגישות לאור של הפסיפס בזו אחר זו, במהירות רבה, ויצר אות מקודד. הפענח בשפופרת ההקרנה של הטלוויזיה שחזר את התמונה בצורת שורות-שורות של נקודות זוהרות, ואלה התחלפו ביניהן במהירות כה גבוהה, עד כי עינו של האדם קלטה תמונה אחידה ונעה.

האיקונוסקופ של צבוריקין קירב את הטלוויזיה האיכותית להשלמתה. הוא שלט בערוצי השידור של גרמניה, והיה בסיס לשידורים הבריטיים על טוהרת האלקטרוניקה, שהחלו ב-1936. יחד עם זאת, בפני RCA עדיין ניצבה בעיה. החברה היתה זקוקה לכמה פטנטים שבלעדיהם לא תהיה לאיקונוסקופ של צבוריקין רגישות מספקת. אותם פטנטים השתייכו לפילו פרנסוורת, וההתמקחות נמשכה שנים. לבסוף, ב-1939, הגיעה RCA להסכם עם פרנסוורת וקיבלה זיכיון על המצאותיו החדשניות. השיפור בשידורי הטלוויזיה היה מיידי, ומיד החלו גם הקרבות על קביעת תקן בשידור. אז פרצה מלחמת העולם השנייה, וארצות-הברית הטילה איסור על ייצור טלוויזיות. אלא שבשלב הזה, שישים שנה אחרי שצצו באמריקה השמועות הראשונות על הפוטופון, הטלוויזיה היתה מוכנה ומזומנה, אם כי עברו שנים בטרם הגיעה הטלוויזיה האמריקנית לרמת השכלול של הטלוויזיה האירופית.

בתום המלחמה חדרה הטלוויזיה לחייה של אמריקה במהירות רבה עוד יותר מזו של חדירת הרדיו בשנות העשרים. ב-1946 היו מכשירי טלוויזיה רק בשתי מאיות האחוז ממשקי הבית של אמריקה. בתוך עשר שנים קפץ המספר ל-72 אחוז, ותוכניות רבות הפכו שם-דבר: הקומדיה "אני אוהב את לוסי", החידון "שאלת 64,000 הדולר" ותוכנית החדשות בעלת השם הקולע כל-כך של אדוארד ר' מארו, "אתם רואים זאת עכשיו". בשנות השישים הגיעה הטלוויזיה ליותר מתשעים אחוז מבתי אמריקה, והיתה לספקית המידע המהימנה ביותר. לפי סקרים, האמריקנים רואים את הטלוויזיה כאמינה כפליים מן העיתונים ופי חמישה מהרדיו. אכן, טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים.

ולנגד עיני האמריקנים, או לפעמים מאחורי הקלעים, המשיך עידן האלחוט לחולל את חידושיו. הטלוויזיה החלה לשדר בצבע. מאזיני הרדיו גילו את הצליל העשיר של FM סטריאופוני. לווייני תקשורת מעל קו המשווה חיברו את היבשות זו לזו. שידורי טלוויזיה חיים הגיעו לארץ מעל פני הירח. משדרי רדיו בחלליות החוקרות את מערכת השמש שיגרו ארצה תמונות של כוכבי הלכת החיצוניים, עד אשר פנו לצאת ממערכת השמש והיו לעצמים הראשונים מעשה ידי אדם בחלל העמוק. וכל העת ממשיכות בבואותיו של עולמנו בצליל ובתמונה, המשודרות ממשושות לאין מספר, להקדים את החלליות בטיסתן. כי האלחוט, כפי שמרקוני הזכיר למאזיניו לפני ימים רבים, לא נועד רק לאוזנינו ולעינינו. "שידורי הרדיו מלפני עשר שנים," אמר, "עדיין לא הגיעו לכוכבים הקרובים ביותר." אבל הם יגיעו.

קראו עוד:

גוליילמו מרקוני
מעבדות בל

ביבליוגרפיה:
כותר: שדרים אלחוטיים
שם  הספר: מגלים וממציאים : משנים את פני עולמנו
עורך הספר: ניר, אריה
תאריך: 1991
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. עורך המהדורה העברית:  אריה ניר.
2. תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם.
3. עוזרת עריכה: חיה לנדא.
הערות לפריט זה: 1. מחבר: פרד סטרביי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית