תחת זיהומי ים התיכון

תנופת הפיתוח התעשייתי של ערי-החוף, והתיירות העולמית ששטפה אותן בגל גואה החל משנות ה-60, החמירו מאוד את הזיהום ברבים מחופי הים התיכון. האו"ם, המדינות המתקדמות והבנק העולמי השליכו גלגל הצלה.

הסביבה שמקיפה אותנו, הכוללת את האוויר שאנו נושמים, האדמה, הים, האגמים והנהרות, מהווים מעין 'שיקוף ריאות' של תיפקודי החברה. להרכב המזהמים בסביבה תורמים האוכלוסייה, התעשייה והחקלאות, כמו גם מזהמים טבעיים שקיימים בסביבה. פליטות הגזים והפיח מכלי-הרכב וממפעלי התעשייה, נמנים עם מזהמי האוויר הגדולים. כמויות הגזים הרעילים שמשתחררות עומדות על מיליוני טונות בשנה.

המזהמים המסוכנים ביותר לבריאות הציבור הם קוטלי חרקים ועשבים על בסיס כלור, דוגמת DDT או PCB. קבוצות חומרים אלו מאופיינות בעמידות גבוהה, ותהליכי הפירוק הטבעיים שלהן נמשכים שנים רבות.

חומרים אלה רעילים לבעלי-חיים גם בחשיפה למינונים נמוכים ביותר. כך גם לגבי מתכות כמו כספית, עופרת, קדמיום, ארסן ובריליום.

עם התפתחות החקלאות המודרנית גבר השימוש בקוטלי חרקים, ובפרט קוטלים על בסיס כלור. כתוצאה מכך, בשטחים גדולים של אדמה חקלאית שרוססה בחומרים אלה, הגשמים שוטפים את הקרקע המזוהמת ונושאים עמם את הזיהום למי התהום, לנהרות, לאגמים ולימים. המזהמים נספגים בשרשרת המזון בטבע, החל מיצורים מיקרוסקופיים, המשך באורגניזמים גדולים יותר ומהם לדגים ולעופות-הים.

המזהמים הנמסים בשומנים, מצטברים בהתמדה, בעיקר ברקמות השומן של בעלי החיים הגדולים, עד לכמויות המהוות סיכון בריאותי לבעלי-החיים ולבני-האדם הניזונים מהם.

זיהום הים

ההגדרה הרחבה של זיהום מים מתייחסת לשיחרור חומרים שנמסים, צפים במים או שוקעים בקרקעית ומצטברים בכמויות המשפיעות על תיפקודן של מערכות החיים הימיות. זיהום מים מתייחס גם לזיהום תרמי-שיחרור כמויות גדולות של מים חמים ששימשו לקירור הליבה של תחנות-כוח גרעיניות או קיטוריות.

למי הים יש יכולת מסוימת לספוג זיהומים ולפרקם, המשתנה בהתאם לסוג החומר וכמותו. חומרים אנאורגניים מתפרקים ונמסים בדרך כלל והשפעתם מועטה, אלא אם פוזרו בכמויות גדולות, או שהם רעילים במיוחד. חומרים אורגניים מתפרקים, לרוב, בעזרת בקטריות ומיקרואורגניזמים אחרים הקיימים במים.

זיהומים עלולים להגיע ממקורות נקודתיים ומפוזרים כאחד. זיהום נקודתי מקורו, לרוב, בצנרת ביוב הנפתחת לים או בדליפה של צנרת. ערים או מפעלי תעשייה הממוקמים בקירבת מקורות מים, מהווים מקור נכבד לזיהום, הן בפסולת תעשייתית והן בביוב גולמי.

זיהום ממקורות מפוזרים מגיע, לרוב, במי גשמים, שנושאים עימם מזהמים שקלטו מהאוויר, או כאלה ששטפו מקרקע מזוהמת בשמנים בחומרי דשן או בחומרי הדברה. מי הגשם מגיעים למקווי המים כנגר עילי, או באמצעות מעיינות ונחלים.

עקרונית, זיהומים נקודתיים קלים יותר לביקורת מזיהומים מפוזרים. טיפול נכון במי הביוב באמצעות הטכנולוגיות הקיימות כיום, מסוגל להקטין למינימום דליפת מזהמים לסביבה.

הקף הזיהום המופרש לסביבה מאזורים חקלאיים והמכיל הרבה חומרי דשן, עולה, לרוב, על היכולת הביולוגית של מערכות המים לפרקו. לעומת זאת מתפתחות על עודפי הדשן האצות, אשר במותן הן מוסיפות ומגדילות את עומס החומרים האורגניים במים.

בנוסף, בגלל צריכת החמצן המוגברת של האצות, מידלדל החמצן בשכבת המים שמתחתם, ומיקרואורגניזמים שונים המותאמים לחיים בסביבה ללא חמצן מתרבים במהירות. יצורים אלה מפרקים דשן אורגני בדרך הגורמת לשיחרור גזים רעילים, כגון מתאן (CH₄) ומימן גופריתי (H₂S), שריחו קשה מנשוא. אירועים כאלה נרשמו רבות בים הבלטי, באגמים באירופה ובצפון אמריקה.

הים התיכון

הים התיכון ממוקם בין האוקיינוס האטלנטי במערב ואסיה במזרח, ומפריד בין אירופה בצפון ואפריקה בדרום. הים מחובר לים סוף דרך תעלת סואץ ולאוקיינוס באמצעות מיצרי גיברלטר. שטחו קצת מעל 2.5 מיליון קילומטר מרובע, כולל ים מרמרה ולא כולל הים השחור.

הים התיכון מבורך במזג אוויר נוח. מיעוט הסופות בקיץ הביא להתפתחות תרבויות, מסחר וסחר ימי. פתיחת תעלת סואץ ב-1869 והופעת ספינות הקיטור, נתנו תנופה רבה לסחר הימי. התפתחות התעשייה בצפון-מערב אירופה ובמרכזה, והמושבות הצרפתיות בצפון אפריקה, הפכו את הים התיכון לאחד מנתיבי המים התוססים בעולם. שינוע נפט וגז במכליות תרם להתפתחותן של ערים השוכנות לחוף הים התיכון, במיוחד במצריים ובטורקיה.

תנופת הפיתוח התעשייתי של ערי-החוף, והתיירות העולמית ששטפה אותן בגל גואה החל משנות ה-60, החמירו מאוד את הזיהום ברבים מחופי הים התיכון.

ב-1974 יזמה UNEP (הוועדה לתוכנית הסביבתית של האו"ם) סקר ותוכנית לבדיקת מימדי הזיהום הימי ולפיתוח שיטות לפיקוח ולמניעה של המשך הזיהום. ב-1980 בנתה UNEP דגם לשיתוף-פעולה בינלאומית. כל מדינות הים התיכון (פרט לאלבניה, סוריה ואלג'יר) נטלו על עצמן למנוע דליפה של דלק וחומרים רעילים אחרים לים, והתחייבו להכין חקיקה הולמת לשמירת הים והחופים.

כמו כן, UNEP היתוותה תוכנית-עבודה, לשמירה על אוצרות הטבע גם בארצות שסביב הים התיכון. מטבע הדברים, התעוררו חילוקי-דעות בין המדינות השונות בשאלה: איך לשמור על הסביבה מבלי לבלום את התפתחות התיירות, התעשייה והחקלאות?

פיסגת הפעילות של UNEP היתה ארגון ועידה עולמית לסביבה ופיתוח. ב-1992 התקיימה בריו "פיסגת כדור הארץ", שננעלה בהצהרת עקרונות ובתוכנית לפיתוח כלכלי, במקביל לשמירת אוצרות טבע. שמירת הים התיכון הינה חלק מהתכנית הכללית.

ב-17 בפברואר 1995 פירסם הבנק העולמי דו"ח אופטימי, בו צויין כי גם במזרח התיכון וצפון אפריקה החלו להפנים את המושג פתוח בר קיימא. על-מנת לעודד את המשך התפתחות האזור, יש צורך להתמודד עם שלוש מטרות עיקריות:

להגן על בריאות האוכלוסייה.

לבלום את ההרס המתמשך של משאבי הטבע.

לאחד בעיות של איכות הסביבה עם בעיות לאומיות, כלכליות וחברתיות, כך שהגנה על הסביבה תהיה גם מכשיר להתפתחות כלכלית ולא מחסום.

הבנק העולמי מסייע למדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, לבצע סקרים סביבתיים ודורש מהן בתמורה התייחסות מפורטת להשפעות סביבתיות ולאיכות הסביבה. לסקרים ולמחקרים בנושא איכות הסביבה היקצה הבנק 700 מיליון דולר.

הבנק העולמי מזרים

במסגרת זו, הבנק העולמי מממן תוכניות בכ-18 מדינות באזור, בהן גם ישראל והרשות הפלסטינית. אנשיו גם מנהלים ישירות מספר פרוייקטים, בהם פרוייקט METAP (תוכנית סיוע טכני סביבתי לים התיכון), אשר מרכזו במשרד לאיכות הסביבה בקהיר.

ביוני 1998 התקיים בקהיר המיפגש האזורי הראשון לתיכנון ולפיתוח לקראת המאה ה-21. הדגש במפגש הושם על בעיות המים. נקודות נוספות של שיתוף פעולה אזורי שעלו בדיון, נגעו במניעת הרס אוצרות טבע בשטחים מידבריים במזרח התיכון. תהליך השלום במזרח התיכון יצר הזדמנות למדענים ומתכננים ממצריים, ישראל, ירדן, תוניס והרשות הפלסטינית לחלוק ניסיון וידע לטיפול במידבריות. יוזמה נוספת שקרמה עור וגידים היא התוכנית לטיפול סביבתי במפרץ אילת/עקבה. יוזמה משולשת זו בין מצריים ישראל וירדן, שמה דגש על שמירת מגוון המינים המיוחד של ים סוף וחופיו.

הסכם אחר שראוי להזכיר הוא אמנת ברצלונה מ-1995, עליה חתומות 27 מדינות, מהן 15 ממדינות האיחוד האירופי ועוד 12 מדינות לא-אירופיות (כולל ישראל) השוכנות לחופי הים התיכון. במסגרת ההסכם פועלות הארצות שלחוף הים התיכון ליצור שוק משותף, דוגמת השוק האירופי. בהסכם ישנה התייחסות לנושא איכות הסביבה וקריאה "לבחון ולהעריך את ההשלכות הסביבתית של הפיתוח המתוכנן במדינות דרום ומזרח הים התיכון, להכין תוכנית פעולה סביבתית, לניהול נכון של מימשק המים, שמירה על הקרקע והחופים". בעקבות זאת הכינה הנציבות האירופית תוכנית עבודה לטווח הקצר והבינוני, המכונה SMAP. תוכנית זו אומצה על-ידי 27 המדינות השותפות, והמטרה היא להגיע ליצירת מעין שוק משותף של מדינות אלה, כולל אזור סחר חופשי, כמו באיחוד האירופי.

מסקנות

הסקר הקצר של תוכניות ואמנות באזור מוכיח, כי כל העולם מודע לגודל הסכנה מזיהום הסביבה בכלל, ובאגן הים התיכון בפרט. הבעיה המרכזית היא מגבלת התקציב, המעכבת פיתח תוכניות למניעת המשך ההרס. לישראל יש בעיה רצינית עם אתר רמת חובב לניטרול הפסולת הכימית והביולוגית, ולמטרה זה נחוץ כסף רב לתיכנון ולהכנסת טכנולוגיה מתקדמת, אבל לפחות הבעיה ידועה ונעשה ניסיון להתמודד איתה.

למרות שיש מודעות בארץ לחשיבות טיהור מי השפכים, לא ניתן לומר שהטיפול מושלם, ובודאי שאינו אחיד באיכותו באזורים שונים.

הבעיה הגדולה היא בכך, שאין מידע ברור עד כמה מגיעים חומרים מסוכנים לביוב הסניטרי. נוזלים, כמו גם פסולת בתי-חולים ומכוני מחקר העלולה להיות נגועה בנגיפים, רעלים וחומרים רדיואקטיביים, חייבים לעבור טיפול מתאים לפני שמשחררים אותם לביוב הכללי.

מדי פעם נתקלים בעיתונות בידיעות בנוסח "פקחי עיריית תל-אביב-יפו ומשרד הבריאות לא איתרו את זרימת מי השופכין, שהביאו לסגירת חוף הילטון הצפוני והדרומי, חוף שרתון" (26.8.99).

כעבור שבוע פורסמה ידיעה דומה: "יותר משבוע זורם ביוב לחופי תל-אביב והתקלה טרם אותרה, ובצפון עשרות טונות של דלקים, שמנים ומזוט פגעו באורח קשה במכון הטיהור של איגוד ערים לביוב בחיפה, אולם האחראים טרם אותרו" (1.9.99) אני רואה חשיבות עליונה בחינוך, שצריך להתחיל מגן הילדים. כל אזרח צריך להבין שהוא חלק מהבעיה. רצוי להוסיף לפחות כמה שעות בית-ספריות ללימוד הנושא. בהקשר זה, לא יהיה כל קושי לשכנע את שר החינוך. יוסי שריד, בחשיבות העניין, מאחר והוא עצמו כיהן בעבר כשר לאיכות הסביבה.

תעשיין שחושב שהוא יכול לזרוק זבל במרחק רב ממפעלו, צריך להבין שהמעגל נסגר עם הזמן והזיהום יגיע בסוף התהליך למים שהוא שותה, לאוויר שהוא נושם.

יש גם מדינות מפותחות המפנות את הפסולת המסוכנת שלהם למדינות מתפתחות. אחד הפרוטוקולים של אמנת ברצלונה שלא נכנס בתוקף, הוא "פרוטוקול למניעת זיהום ים התיכון על-ידי העברה של פסולת מסוכנת בין מדינות".

העולם הנאור חייב להתארגן בצורה כזו שתופעות-הלוואי של הקמת שוק משותף ופיתוח מואץ לא תהיינה יותר גדולות מהיתרונות, ושהקידום של היום לא יגרע ויהרוס את משאבי הטבע של הדורות הבאים.

* הכותבת הינה יועצת לבריאות תעשייתית וטוקסיקולוגיה.