עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאות > תזונה
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
השמנה, מחלתה של חברת השפע, גוררת שורה של הפרעות בפעילות הלב, לחץ דם, רמת הסוכר בדם ועוד. למה משמינים ואיך אפשר להימנע מכך?



כמעט כל מה שרציתם לדעת על השמנת יתר
מחברת: ד"ר דינה צפרירי


השמנה, מחלתה של חברת השפע, גוררת שורה של הפרעות בפעילות הלב, לחץ דם, רמת הסוכר בדם ועוד. למה משמינים ואיך אפשר להימנע מכך?

סופה של המאה העשרים מאופיין בעולם המתועש בשפע של מזון עתיר אנרגיה, זמין, נגיש וזול, ובהתפתחות טכנולוגית המאפשרת השגת יעדים שונים במאמץ גופני מינימלי (בעיקר של האצבע). חברת השפע - ממאפייניה של התקופה - אוהבת לחקות דוגמנים, דוגמניות ו"כוכבים" דקי-גזרה. אין פלא, אפוא, שבעיית ההשמנה תופסת מקום מרכזי יותר ויותר בחיי היום-יום וכתוצאה מכך, אנשי הקהיליה המדעית מחפשים ללא הרף דרכי התמודדות עם הבעיה. מצד אחד, יותר אנשים נעשים יותר שמנים: למעלה ממחצית ממספר הנשים והגברים בארצות הברית וכ-25 אחוזים מאוכלוסית הילדים הם בעלי משקל עודף ומגמת העלייה נמשכת - בארצות הברית בפרט ובארצות המפותחות בכלל. מצד שני עולה רמת המודעות של האנשים למשקלם, הן מהבחינה האסתטית והן מהבחינה הבריאותית. ברור כיום, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, שהשמנת יתר קשורה בתופעות לוואי בריאותיות חמורות כמו מחלות לב, מחלות כלי-דם, סוכרת ואפילו סרטן, הגורמות לעלייה משמעותית באחוז התמותה בקרב אנשים שמנים. כמו כן, תשומת לב גדולה יותר ממוקדת כיום גם בהפרעות אכילה כמו אנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה, וחוקרים מתחומים שונים מספקים נתונים התורמים להבנה הולכת וגדלה של התופעות הביוכימיות והפסיכולוגיות הקשורות בהפרעות אלה.

מי הם השמנים ומהי השמנה

בהביטנו סביב אנו רואים כי במקרים רבים ילדים בעלי נטייה להשמנה הם בנים או בנות להורים שמנים, לעומתם, רבים מאלה שזוללים ללא הרף ונשארים שדופים, הם בנים או בנות להורים רזים. לתורשה ללא ספק יש חלק בקביעת משקל גופנו. אולם, כאמור, אין לתלות את כל האשם רק בגורמים התורשתיים - לסביבה הקובעת את אורח חיינו יש השפעה לא מבוטלת על גזרתנו.

השמנה, באופן בסיסי, היא מצב בו כמות האנרגיה שנכנסת לגוף (הנקבעת על ידי כמות הקלוריות במזון שאנו אוכלים) עולה על כמות האנרגיה הנפלטת (כמות הקלוריות שאנו "שורפים" בפעילות גופנית). במצב זה בו מאזן האנרגיה חיובי, הגוף אוגר את "עודף" האנרגיה הנכנסת מאחסן אותה במאגרי שומן בגוף, ושומר אותה לימים רעים.

לעומת זאת, במצב של רעב עולה כמות האנרגיה הנפלטת על זו הנכנסת - זהו מצב של מאזן אנרגיה שלילי, בו הגוף משתמש במאגרי השומן כמאגרי אנרגיה. כאשר כלים מאגרי השומן, הגוף נוקט בפעולות חיסכון. הוא מגייס את כל המערכות והמשאבים על מנת לשרוד, וסוגר את כל "הברזים" של התהליכים ש"מבזבזים" אנרגיה: טמפרטורת הגוף יורדת, כמו גם פעילויות גוף שונות, ביניהן הפסקה בייצור ההורמונים הקשורים להתבגרות המינית ולפוריות ולכל המערכות שאינן נחוצות להישרדות. במהלך ההיסטוריה האנושית נאלצו בני האדם לחפש מזון ולהתמודד בעיקר עם מצבים של חוסר מזון. בתשובה לכך התפתחו בגוף מנגנוני הגנה פיסיולוגים יעילים, המגינים בעיקר מפני מצבי רעב. לגוף חסרים מנגנונים האמורים להגן עליו מהצטברות עודפי אנרגיה כשהמזון נמצא בשפע. לפיכך, אל לנו "לסמוך", בתקופה זו של שפע, על מנגנוני הגוף (שיפורטו להלן) שישמרו עלינו מפני השמנת יתר, אלא לעזור להם באמצעות שמירה על אורח חיים בריא, דהיינו: מזון דל-אנרגיה ופעילות גופנית.

ההורמונים, הקולטנים, הרעב והשובע

כבר לפני ארבעה עשורים הוצגה התאוריה לפיה לגוף יש מנגנון המווסת את משקלו, באמצעות הורמון המופרש אל הדם מתאי שומן המרוכזים ברקמות השומן, מגיע למוח ו"מדווח" על כמות השומנים בגוף. התאוריה התבססה על קיומם של עכברים בעלי מוטציה בגן מסויים, שגרמה להם להיות שמנים מאוד, הגן כונה ob (מהמילה obesity - השמנת יתר). זן אחר של עכברים שמנים בו נפגע גן אחר, כונה db. כשלקחו עכברים מהזן הראשון, המכיל את הגן הפגוע בכמות כפולה וסימנו לפיכך ob /ob, וחיברו את מערכת הדם שלהם עם זו של עכברים נורמלים, איבדו העכברים השמנים ממשקלם וחזרו למשקל תקין. מכאן הסיקו החוקרים כי בדמם של העכברים הנורמלים קיים גורם מסויים ש"מיידע" את הגוף על כמות השומנים שבו. גורם זה חסר בעכברים ob/ob והוא הועבר אליהם באמצעות דם העכברים הנורמלים. לעומת זאת כאשר חיברו את מערכת הדם של העכברים db/db עם זו של עכברים נורמלים, נשארו עכברים אלה שמנים כשהיו, בעוד העכברים הנורמלים הרעיבו את עצמם למוות. המסקנה היתה שבעכברים db/db קיים הגורם, אך חסר הקולטן שמקבל את ה"הודעה" ומעביר אותה הלאה. מסיבה זו לא היה כל שינוי במצבם של העכברים השמנים ואילו במערכת הדם של העכברים הרגילים עלתה מאד הכמות של אותו גורם (שרמתו בעכברי db/db גבוהה מאד) והקולטנים שלהם הגיבו ל"מסר" של עודף שומן בגוף על ידי הרעבה עצמית.

רק לאחר ארבעים שנה, ב-1994, הצליחו לזהות את הגנים הנושאים את המידע ליצירתו של "גורם הרעב", ולאמת את התאוריה. התוצר של הגן ob נקרא לפטין (לפטוס, פירושו ביוונית רזה) והוא הגורם החסר בעכברים ob/ob, ואילו תוצר הגן db (שזוהה שנה מאוחר יותר) הוא הקולטן שאליו נקשר הלפטין והוא חסר בעכברים db/db שעל כן אינם מגיבים ללפטין.

האיזור במוח הביניים, שמקבל את ה"מסר" באמצעות הלפטין, נקרא היפותלמוס, וכבר בתחילת המאה קישרו בין העובדות שאנשים פגועים בהיפותלמוס הפכו שמנים. ואכן, הסתבר שבהיפותלמוס יש איזור, המכונה "מרכז השובע" ובו בעיקר מרוכזים הקולטנים ללפטין.

הלפטין, אם כך, הוא ההורמון המיוצר על ידי רקמות השומן, מעביר למוח את המידע אודות כמות האנרגיה האגורה בגוף (המתבטאת בגודל רקמות השומן) ומפעיל את המרכזים בהיפותלמוס האחראים על וויסות מאזן האנרגיה בגוף, בהתאם לצורך. הלפטין, המיוצר על ידי רקמות השומן, מופרש לדם וריכוזו בדם נמצא ביחס ישר לגודלן. מעבר הלפטין מהדם למוח, לעומת זאת, מורכב יותר ותלוי כנראה בקישור הלפטין לחלבון אחר (אולי לקולטן קצר יותר מזה הנמצא בהיפותלמוס) המסייע לו במעבר מהדם למוח. זו הסיבה שבשני זני העכברים קיימות תופעות המאפיינות מצב של רעב, בזן ob/ob לא קיים לפטין וזהו איתות למצב של רעב, ובזן db/db, אמנם יש לפטין אך באין הקולטן שיקבל את ה"מסר" האיתות לגוף מחקה מצב של חוסר לפטין.

ויסות משקל הגוף

באופן כללי, קישור הלפטין לקולטניו בהיפותלמוס משפיע על יצירת נוירופפטידים שונים (חלבונים קצרים המיוצרים על ידי תאי עצב ומופרשים מהם), המשפיעים על התנהגויות האכילה והעיכול, על קצב חילוף החומרים, על תהליכי הוצאת האנרגיה ועל תהליכים רבים נוספים (כמו טמפרטורת הגוף, מידת פעילותו ותהליכים הקשורים במערכת הרביה) ובסופו של התהליך על מאזן האנרגיה בגוף ומשקלו.

כאשר מאגרי השומן בגוף יורדים מתחת לסף הרצוי, יורדת רמת הלפטין בדם ובהתאם לכך בהיפותלמוס. בתגובה לרמות נמוכות של לפטין עולה בהיפותלמוס רמת נוירופפטיד המכונה נוירופפטיד Y או בקיצור NPY. נוירופפטיד זה הוא כנראה "השחקן" החשוב, אך לא היחיד, במערכה של הגוף להעלאת משקלו. כאשר מזריקים NPY ישירות למוח עכברים הם אוכלים יותר ומשמינים, גם בעכברים השמנים חסרי הלפטין (עכברי ob/ob), יש רמה גבוהה יותר של NPY (וכשפוגעים אצלם בגן המייצר את ה-NPY, העכברים מאבדים ממשקלם). במצב זה, בו רמת הלפטין נמוכה ורמת ה-NPY גבוהה, עולה רמתם של נוירופפטידים מעוררי תאבון ויורדת זו של מעכבי התיאבון. שתי קבוצות נוירופפטידים המשפיעות על מרכז התיאבון במוח. במקביל יורד קצב פליטת האנרגיה והגוף נכנס למצב של מאזן אנרגיה חיובי הגורם לעליה במשקל.

לעומת זאת, במצב של השמנה, כאשר כמות מאגרי השומן בגוף גדולה, עולה רמת הלפטין, מעוכבת יצירת ה-NPY, עולה רמת מעכבי התאבון. כמות המזון הנכנס יורדת, עולה כמות האנרגיה הנפלטת, נוצר מצב של מאזן אנרגיה שלילי ומשקל הגוף יורד.

אחת הדרכים בהן משתמש הגוף כדי להעלות את קצב פליטת האנרגיה במצבים של עודפי שומן, היא, כנראה, באמצעות חלבונים הנקראים "חלבונים מנתקי צימוד". באופן נורמלי, האנרגיה המתקבלת מפירוק מזון שנכנס לגוף נאגרת כאנרגיה כימית, שמשמשת לבניית המולקולות הדרושות לתאי הגוף. למעשה, קיים צימוד כמעט מוחלט בין פעולות הפירוק ופעולות הבנייה. תפקידם של החלבונים ה"מנתקים" הוא לנתק בין שתי הפעולות. כתוצאה מן הניתוק "מתבזבזת" האנרגיה ובמקום להישמר מתפזרת כחום. כבר עשרות שנים ידוע כי חלבונים אלה מצויים בתאי שומן של דובים וחיות שנכנסות לתרדמת חורף. הקור משפעל את החלבונים שבדרך כלל מצויים במצב לא פעיל, והחום המשתחרר מפירוק השומנים עוזר לחיות לשמור על חום גופן ולעבור את חודשי החורף הקשים (שומן חום).

לאחרונה זיהו חלבונים כאלה גם ברקמות שומן ושרירים בבני אדם ויתכן מאוד שיש להם תפקיד בהעלאת קצב חילוף החומרים ובזבוז האנרגיה במצב של עודף שומן. עד עתה לא נמצא קשה ישיר בין פעילות החלבונים לרמות הלפטין בגוף. יתכן גם שההבדלים בפעילות ה"חלבונים המנתקים" בבני אדם שונים, הם אלה הקובעים מי יהיו בני מזל שזוללים ולא נודע כי בא אל פיהם, לעומת האחרים שאוכלים כזית ומשמינים.

התברר כי קיימים יחסי גומלין הדוקים למדי גם בין הלפטין לאינסולין (הורמון הקשור למשק הגלוקוז בגוף) ובין הלפטין להורמונים הקשורים בבגרות מינית ורביה. נראה, איפוא, שהלפטין מהווה צומת חשוב בשמירה על מאזן האנרגיה בגוף וזיהויו היה פריצת דרך בהכרת "השחקנים" הלוקחים חלק בשמירה זו.

הבנת התהליכים הביוכימיים הקשורים בוויסות משקל הגוף, מסייעת לאתר נקודות תורפה שיאפשרו פיתוח תרופות יעילות לקהל הצרכנים השואף לשמור על משקל רצוי.

הגורם התורשתי

אלפי בני אדם שמנים מאוד נסקרו על ידי חוקרים, במטרה למצוא מוטציות בגנים האחראים לייצור הלפטין או הקולטן שלו. עד עתה נמצאו שלוש משפחות נושאות מוטציות. לשני בני דודים ממשפחה אחת יש מוטציה בגן ob שכתוצאה ממנה לא נוצר לפטין, והשמנתם הדרמטית מזכירה את העכברים ob/ob. במשפחה אחרת זוהתה מוטציה שגרמה ליצירת רמות נמוכות של לפטין, ובאחרת זוהתה אצל שלוש אחיות מוטציה בגן האחראי ליצירת הקולטן ללפטין. בין שאר התופעות סובלות האחיות מחוסר בגרות מינית.

בספרות הרפואית פורסם מקרה של נערה בריטית שמנה באופן יוצא דופן, שזללה ללא הפסק, ועברה ניתוחים רבים של שאיבת שומן ללא הועיל. לאחר שהוחלט להזריק לה לפטין מדי יום, רזתה הבחורה בצורה דרמטית והופיעו אצלה סימני בגרות מינית שלא נראו קודם לטיפול. התוצאות מעידות על כך שללא ספק גם באדם ללפטין נודע תפקיד חשוב בוויסות השומנים בגוף, בקביעת משקל הגוף ובפוריות. אולם, אצל רוב השמנים שנבדקו נמצאו,רמות גבוהות יחסית של לפטין בדם. להשערה שהועלתה וקיבלה סימוכין ממחקרים שנערכו בעכברים היא שההשמנה אצל רוב בני האדם אינה נובעת מחוסר לפטין אלא מירידה בתגובה ללפטין בהיפותלמוס, מעין עמידות שלא ברור עדיין כיצד היא נוצרת. עדות לכך התקבלה בניסויי מעבדה: כאשר מאכילים עכברים רזים מזן מסוים במזון שומני עתיר אנרגיה, הם הופכים שמנים מאוד ורמת הלפטין בדמם עולה. נמצא שעכברים אלה פיתחו עמידות-יחסית ללפטין, הם זקוקים לרמות גבוהות בהרבה של לפטין, בהשוואה לעכברים הרזים, על מנת להוריד את כמות המזון הנכנס ולהעלות את קצב חילוף החומרים. יחד עם זאת המצב חזר לקדמותו כאשר העכברים איבדו ממשקלם.

תרופות להורדת משקל

בהתבסס על העובדות, על מנת שתרופות להרזיה תהיינה יעילות הן צריכות להשרות מצב של מאזן אנרגיה שלילי (האנרגיה המוצאת עולה על זו הנכנסת) ולשמרו, עד להשגת משקל היעד. מטרה זו אפשר להשיג או על ידי הקטנת צריכת המזון או על ידי הגברת פליטת האנרגיה. תרופות פלא להרזייה עדיין אינן קיימות. התרופות היחידות שאושרו לשימוש עד היום, קשורות לקבוצת תרופות המקטינות את צריכת המזון באמצעות דיכוי התאבון (במקרה זה על ידי הורדת ריכוזם של הנוירופפטדים מעוררי התאבון). נכון להיום אין עדיין בשוק תרופה מסוג זה ללא תופעות לוואי. תרופה נוספת שנמצאת בשלבי פיתוח ומבוססת אף היא על הקטנת צריכת המזון, פועלת בדרך של הקטנת ספיגת השומנים במעיים ובכך מורידה את כמות השומן הזמין לגוף.

עם ההכרה בתפקידו המרכזי של הלפטין בוויסות משקל הגוף נפתח כיוון חדש בתכנון תרופות להרזיה. לכל תרופה שתגביר את פעילות הלפטין תהיינה השלכות על תהליכים רבים הפועלים, בו זמנית, להורדת המשקל. העובדה שרוב השמנים מפתחים עמידות יחסית לפעילות הלפטין מציבה אתגר נוסף בפני החוקרים. החוקרים מנסים להבין את המנגנון הגורם לחוסר התגובה ללפטין והבנת המנגנון תאפשר, אולי, התערבות תרופתית שתחזיר את הרגישות ללפטין. מועמד מתאים ל"תקיפה", מכיוון הגברת קצב הוצאת האנרגיה, הם ה"חלבונים המנתקים" - הגברת פעילותם תביא להורדת מאגר השומנים תוך כדי יצירת חום.

בינתיים, כך נראה, התרופה היעילה ביותר להרזיה היא המניעה - התמקדות במזון דל קלוריות או לפחות המנעות ממזון עתיר אנרגיה והגברת הוצאת אנרגיה באמצעות פעילות גופנית.

הפרעות אכילה

אותם הסממנים שמאפיינים את חברת השפע גורמים גם לעליה באחוז הסובלים מהפרעות אכילה. כשלושה אחוזים מהצעירים והצעירות (בעיקר צעירות) העסוקים במרדף אחר גוף רזה וחטוב, סובלים מאנורקסיה נרבוזה (הרעבה) או בולמיה נרבוזה (זלילת יתר). על המקרה הראשון של אנורקסיה נרבוזה דיווחו כבר לפני 300 שנה, ותסמיני המחלה תוארו ב-1847 כהפרעות התנהגותיות, פסיכולוגיות ופיסיולוגיות המתבטאות בעלייה בפעילות הגופנית, דיכאון, עיסוק כפייתי באוכל, ירידה בקצב הלב ולחץ הדם ובקצב חילוף החומרים, וכן ירידה דרמטית בייצור הורמוני המין. רמת הלפטין בדם ובמוח נמוכה, ונמצאת בהתאמה לירידה ברמת רקמות השומן. בזמן ההחלמה רמת הלפטין מקדימה את המשקל האופטימלי, עובדה המקשה על החולים להגיע למשקל הרצוי. ריכוז נמוך של חומר נוסף (הנוצר מהנוירופפטיד סרוטונין) גורם להתנהגות אימפולסיבית המתבטאת לעיתים בנסיונות התאבדות חוזרים. החוקרים סוברים שהנטייה לאנורקסיה נרבוזה היא תורשתית ומובנית באישיות (בין שאר התכונות המאפיינות את החולים נמנות קפדנות כפייתית ורדיפה אחרי שלמות), ואילו התפרצות המחלה נובעת מנסיבות סביבתיות. הטיפול כיום מתמקד בחזרה למשקל הרצוי באמצעות דיאטת השמנה מבוקרת בשילוב עם ייעוץ פסיכולוגי.

קיים קשר ברור בין בולמיה נרבוזה לאנורקסיה נרבוזה, וכשליש מהחולים בבולמיה נרבוזה היו בעבר אנורקטים. הסובלים מבולמיה נרבוזה מאופיינים על ידי התקפי אכילה בלתי נשלטים המלווים בהקאות מכוונות, וכמו האנורקטים סובלים גם הם מדיכאון. גם בתסמונת זו יש הפרעות בחילוף החומרים של הסרוטונין במקרים רבים מצאו גם ליקוי בתפקיד הנוירופפטידים מעכבי התיאבון. גם כאן הטיפול הוא בעיקרו פסיכולוגי, והוא מלווה לעיתים במתן תרופות כנגד דיכאון.

למרות שהתסמונות הקשורות בהפרעות אכילה מלוות בתת-משקל (במקרה של אנורקסיה נרבוזה) או במשקל נורמלי (במקרה של בולמיה נרבוזה), מסתבר שיש הפרעות כאלה בקרב שמנים, המכונות "תסמונת של התקפי אכילה". במקרים אלה אין התקפי האכילה מלווים בהקאות.

הגורם בכל התסמונות הללו הוא שילוב של גורמים תורשתיים וסביבתיים (כמו חוויות קשות בילדות) אך לא ברור עדיין למה פרטים מסוימים מבין המועדים לכך מפתחים את התסמונת ואחרים לא. נראה שמשתתפים בכך גורמי סיכון או גורמי הגנה ברמה האישית, המשפחתית והתרבותית.

קראו עוד:
מיהו שמן, מיהו בריא?



אל האסופה תזונה ואנרגיה3

ביבליוגרפיה:
כותר: כמעט כל מה שרציתם לדעת על השמנת יתר
מחברת: צפרירי, דינה (ד"ר)
תאריך: ינואר - פברואר 1999 , גליון 32
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. דינה צפרירי, דר' למיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל-רביב, עבדה כחוקרת בבקרה על חלוקת תאים במכון וייצמן.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית