ארץ ישראל ושכנותיה : בבל והמקרא

הקשר בין תולדותיה של בבל לבין תקופת המקרא נזכר לראשונה בישעיהו פרק לט, המספר על משלחת ששלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל לבקר את חזקיהו בחוליו. מכיוון שהדבר אירע בימיו של חזקיהו, ברור שביקור זה התרחש זמן קצר לאחר מפלת סנחריב.

האימפריה האשורית התמוטטה בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, לאחר עשרות שנות השפעה על ארץ ישראל. שעת הכושר נוצלה על ידי יאשיהו מלך יהודה לסיפוח אזורי אפרים והשומרון, שהיו בעבר פחוות אשוריות, לממלכתו (מל"ב כג, טו, יט; דבה"ב לד, ו). לאחר מות יאשיהו במגידו על ידי פרעה (609 לפנה"ס), נגוזו התקוות להחייאת ממלכת ישראל המאוחדת כבימי דוד ושלמה.

תוך זמן קצר פרץ מאבק בין מצרים לבבל על ירושת השלטון האשורי, שהשתרע מהפרת עד חצי האי סיני. על האירועים שאירעו בין מותו על יאשיהו (609 לפנה"ס) לבין חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס), יש לנו מידע משלל מקורות תנ"כיים ובבליים. לרשותנו כרוניקה בבלית מימי נבוכדנאצר, שנתפרסמה בשנת 1956 על ידי האשורולוג הבריטי וייזמן, הסוקרת את מסעותיו של נבוכדנאצר באחת עשרה השנים הראשונות לשלטונו (596-605 לפנה"ס).

עם מותו של יאשיהו המליכו עם הארץ את יהואחז בנו. כעבור שלושה חודשי שלטון אסר אותו פרעה נכו והמליך במקומו את יהויקים אחיו. יהודה הובאה בעול מצרים, אולם בשנת 605 לפנה"ס הוכה צבא מצרים בידי נבוכדנאצר מלך בבל בכרכמיש שעל נהר פרת, ויהודה הובאה בעול בבל. בספר ירמיהו מסופר על צום שקראו לכל העם בירושלים בשנה ה- 5 ליהויקים (ירמיהו לו, ט). מהכתובת הבבלית מתברר שבאותו זמן כבש צבא בבל את אשקלון, ובירושלים נתכנסה מועצת חירום של השרים.

לפי המסופר במקרא, יהויקים היה משועבד לבבל במשך שלוש שנים (מל"ב כד, א), אולם בגלל חולשתה של בבל עקב ההתמודדות עם הצבא המצרי, לא יכול היה נבוכדנאצר לתקוף ישירות את יהודה המורדת והסתפק בפעולות עונשין (שם, ב).

המלך יהויקים מת ובמקומו עלה לשלטון יהויכין בנו. מלך מצרים פרש מן הזירה "כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים" (שם, ז). כעבור שלושה חודשים למלכו נכנעה ירושלים לכיבוש הבבלי ויהויכן הוגלה לבבל ועמו השרים, גיבורי החיל והחרש והמסגר (שם יא-יד). התרחשות זו מתועדת בכתובת הבבלית: "בשנת שבע בחודש כסלו קיבץ מלך אכד (כינוי לבבל) את חילו וילך אל ארץ חת (=סוריה וארץ ישראל). ויחן על עיר יהודה (=ירושלים). ובחודש אדר ביום השני לכד את העיר, את המלך תפס. מלך כלבבו בתוכה הפקיד. מס כבד לקח ממנה והעבירו לבבל".

ה"מלך כלבבו" המצוין בכתובת הוא צדקיהו, אשר בסופו של דבר מרד במלך בבל (שם כ; דבה"ב לו, יג). יחזקאל הנביא ביקר בחומרה את מעשהו זה של צדקיהו (יחזקאל יז, יא-כא). מרד זה של צדקיהו הוכרז קרוב לוודאי בעידודה של מצרים: פרעה חפרע, אשר עלה לשלטון בשנת 589 לפנה"ס, נקט מדיניות חתרנית תחת שלטון בבל בארץ ישראל ובסוריה.

תגובתו של נבוכדנאצר לא איחרה לבוא. נוכח הסכנה הבבלית שלח צדקיהו שליחים למצרים לבקש סיוע דחוף: "וימרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב" (יחזקאל יז, טו).

עדות להתרחשות זו נמצאת באחת מאיגרות לכיש המודיעה: "ירד שר הצבא כניהו בן אלנתן לבא מצרימה" (חרס ג, שורות 14 ואילך). חיל פרעה יצא אמנם לעזרה, אולם שב מיד לארצו (ירמיהו לז, ה-ח). לפי יחזקאל יז, יז, חיל המשלוח המצרי היה דל. ירושלים נפלה סופית לפני צבא בבל. [מעובד לפי א' מלמט, "מלכי יהודה האחרונים ונפילת ירושלים", בתוך: ירושלים לדורותיה, הכינוס הארצי הכ"ה לידיעת הארץ, ירושלים תשכ"ט, 47-27].

ירמיהו הנביא מספר שבעת המצור הבבלי על ירושלים כרת צדקיהו ברית עם העם לשלח לחופשי את העבדים והשפחות העבריים, אולם מיד אחר כך שבו וכבשום לעבדים מחדש (ירמיהו לד, ו-יא).

כאמור, התרחשות זו אירעה בשעת המצור הבבלי על ירושלים. סביר להניח ששחרור העבדים נעשה כדי למלא את שורות צבא יהודה בחיילים. אולם כאשר נתקבלה העזרה הצבאית המצרית, או כאשר זו הייתה אמורה להגיע, שבו תושבי יהודה וכבשו את אחיהם לעבדים מחדש.

יש לציין שירמיהו הנביא ניבא לחבורת המלכים שהתכנסו בירושלים כי מאת ה' הייתה זאת, והוא קרא להם לעבוד את נבוכדנאצר. הוא אף הזהיר שאלה אשר לא יתנו את צווארם בעול מלך בבל ייענשו בידי ה' (ירמיהו כז, א-ח). בהמשך הוא קרא למלך צדקיהו שלא למרוד והזהיר שלא לשמוע אל נביאי השקר המסיתים למרוד במלך בבל (שם יב-טו).

ירמיהו הנביא שלח איגרת לגולי בבל ובה הוא עודד אותם לבנות בתים בבבל, לנטוש שם גנות ולאכול את פריים, לפרות ולרבות ולהתפלל בעדה אל ה' (ירמיהו כט, א-ז), כי רק כעבור שבעים שנות גלות בבבל תהיה לישראל תקומה (שם י).

לחלקים נוספים של המאמר:

ארץ ישראל ושכנותיה
ארץ ישראל ושכנותיה: מצרים
ארץ ישראל ושכנותיה : אשור
ארץ ישראל ושכנותיה : בבל
ארץ ישראל ושכנותיה : חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה
ארץ ישראל ושכנותיה : בבל והמקרא (חלק זה)