מבוא לספר יונה : מגמת הספר

ספר יונה איננו ספר היסטורי, הבא לתאר קורותיה של דמות (הנביא יונה), או את תולדותיה של עיר (נינוה). הדמויות ומקום ההתרחשות אינם אלא אמצעי למסירת הלקח שבא המספר ללמד לקוראיו. הספר נחתם בדברי ה', הלובשים צורה של שאלה רטורית: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם..." (ד, י-יא). רבים מניחים שספר יונה בא ללמד את קוראיו מה כוחה של תשובה (עיין להלן, בפירושנו ל-ג, ו): כאשר שבו אנשי נינוה מחטאם (ג, ח) נשא ה' לפשעם ולא קיים את גזירתו להפוך את העיר (פסוק י). אף שרעיון התשובה אינו שולי בספרנו, ברי לנו שאין הוא מגמתו המרכזית של הספר: לו היה זה הלקח שביקש המספר להנחילנו, די היה לו בשלושת פרקיו הראשונים של הסיפור. זאת ועוד: מיקוד תשומת הלב בתשובה הופך את בריחת הנביא למיותרת.

יונה יודע היטב את מידותיו של ה', שהוא "חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ד, ב); הוא צפה מראש שה' ישוב בו מכוונתו להחריב את נינוה, ומשום כך ברח מלפני ה': יונה ידע גם ידוע, שנבואת הפורענות שהוא נושא בפיו לא תתגשם, וכך יוצג הוא כשקרן. הנביא יונה הבורח ממילוי שליחותו מייצג את התפיסה המבוטאת מפורשות בספר דברים, כי מבחנה היחיד של נבואת אמת הוא בהתגשמותה: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה', בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים יח, כא-כב).

ה' מבקש ללמד את יונה שיש ערכים נעלים יותר מאשר התגשמותה של נבואה ומהימנותו של נביא: הצלת מעשי ידיו של ה', אם אכן יימצאו ראויים להצלה. יונה חס על הקיקיון אשר לא טרח בו (ד, י) וכיצד לא יחוס ה' על ברואיו (פסוק יא)?

ספר יונה הוא, אפוא, אילוסטרציה לתפיסת מהותה של הנבואה כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור בספר ירמיה, המלמדנו כי נבואת שלום, נבואת נחמה, היא החייבת להתגשם כדי להוכיח שהנביא אשר אמרה דיבר אמת: "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (כח, ט). לא כן נבואת פורענות: זו נועדה לחנך, להחזיר בתשובה, לפתוח פתח הצלה לחוטא הניצב על עברי פי פחת. גם נבואת פורענות לגויים אינה אלא נבואה על תנאי, שתתגשם רק אם לא ישובו מרעתם: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו" (ירמיה יח, ז-ח).

דמויות הגויים שבספר אף ממחישות את טעותו של יונה: הן מלחי הספינה הן אנשי נינוה מוארים באור חיובי. המלחים מגלים מידה רבה של רחמים ומהססים זמן רב עד שהם משליכים את יונה (כשמתברר להם שזה רצון ה'), ובכך הם שונים בתכלית מיונה, המוכן להפקיר את נינוה לאבדון ובלבד שלא תיפגע מהימנותו. ובדומה לכך חוזרים אנשי נינוה בתשובה גמורה, המצדיקה את רחמי ה'. לרחמים אלה אין יונה שותף; הוא מרחם על הקיקיון העלוב משום התועלת (הצל) שהביא לו.