מבחינה צורנית ברור שב-ג, ג נפתחת יחידה חדשה. יחידה זו כוללת שורה של שאלות רטוריות, שמבנן תואם: תחילה בא המסובב (התוצאה), המתחיל בה"א השאלה, ואחריו הסיבה, המתקשרת אליו באמצעות הביטוי "בלתי אם", או ב-ו"ו הניגוד (ג-הa). בשתי שאלות (הb – וa) הסדר הוא הפוך: תחילה באה הסיבה ולאחריה המסובב (התוצאה). פרט לשאלה הראשונה (גa) מופיעות השאלות בצמדים; הצלע השנייה באה בתקבולת נרדפת ומשלימה את הראשונה, ואף מחזקת אותה. כל השאלות הרטוריות הללו קשורות לפורענויות, שהקשר שבין הסיבה והמסובב (התוצאה) בהן הוא ישיר ומיידי. על כך אנו למדים מתוכן הפסוקים וצורתם: עמוס מעלה כאן שורה של תופעות מוכרות מן הטבע כאילוסטראציה לחוקיות הסיבתית הפועלת בו, ומהן הוא מקיש על החוקיות הפועלת גם בהיסטוריה האנושית. תגובת השומעים את דברי עמוס על השאלות הרטוריות הללו יכולה להיות אחת ויחידה, ובאמצעותה הם מונחים לקבל גם את מסקנתו הסופית של עמוס לגבי היחסים שבין ה' לעמו. את הדוגמאות הללו מחיי היומיום אפשר להבין כמשלים; דווקא בגלל פשטותן השתמש בהן הנביא לצרכיו כאן.
קויפמן כינה משלים אלה "משלי חכמה בנוסח השאלה" ומצא להם דוגמאות בספרות החכמה המקראית: "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה. כן הבא אל אשת רעהו, לא ינקה כל הנגע בה" (משלי ו, כז-כח); וכן גם איוב ח, יא-יג: "היגאה גמא בלא בצה, ישגה אחו בלי מים. עדנו באבו לא יקטף ולפני כל חציר ייבש. כן ארחות כל שכחי אל ותקות חנף תאבד". אך בעוד שבמשלים אלה מספרות החכמה המקראית מלווה השאלה המשלית הכפולה במסקנה או בלקח באמצעות המלה "כן", ובנויה על ההקבלה שבין ההסתכלות (התופעה) ובין ההיקש (הלקח), הרי השאלות הרטוריות במחרוזת של עמוס, שהן שבע במספר, אינן מלוות כל אחת בלקח משלה, אלא ההיקש בא בסופן כמסקנה כללית ומשותפת.
אמנם העיקרון המנחה את המחרוזת כולה דומה לזה שבמשלי החכמה, בהיותו מבוסס על היחס שבין סיבה למסובב (תוצאה). על טיבו של הלקח חלוקות הדעות, והחוקרים נקטו כמה גישות בפירוש המחרוזת הזאת:
- פסוקים ג-ו הם מחרוזת של שאלות רטוריות, משלי חכמה הבאים כאילוסטראציה לעיקרון האומר שאין תוצאה ללא סיבה. שיאן הוא הלקח המובע בפסוק ח: "אריה שאג מי לא יירא, אדני ה' דבר מי לא ינבא". לקח זה מכוון אל אלה השוללים את זכותו של עמוס להינבא (השווה ב, יב, ובעיקר ז, יב-טו). פסוק ז הוכנס בין המחרוזת ובין הלקח הזה על-ידי עורך, משיקולים אחרים .
- השאלות שבפסוקים ג-ו אינן שאלות רטוריות, משלי חכמה כלל-אנושיים, אלא אלגוריה ליחסים שבין ה' לישראל. האריה (פסוק ד) מסמל את אשור, והצפור הנלכדת (פסוק ה) את ישראל. הקשר המוטיבי-רעיוני בין פסוקים ג-ו לפסוק ב הוא באמצעות פסוק ו: ה' פוקד על ישראל את כל עוונותיו;
- פסוקים ג-ו מהווים יחידה לעצמה, מחרוזת של שאלות רטוריות, משלי חכמה, המדגימות את העיקרון של סיבה ומסובב (תוצאה), אך שיאן אינו בפסוק ח (או ז), אלא בפסוק וb: "אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה". פסוקים ז-ח אינם המשכה של המחרוזת אלא עוסקים בעניין אחר, ביחס שבין הנביא לבין ה'.
שתי הגישות האחרונות הללו משאירות את מחרוזת משלי החכמה ללא לקח, ובכך הן מרוקנות אותה ממשמעותה. לדעתנו הושמעו השאלות הרטוריות לצורך הלקח, שהוא עיקר המסר של עמוס. לא במקרה מובאת כאן מחרוזת של שבע שאלות (מספר השלמות): היא באה להמחיש את כוליותה של החוקיות הקיימת בטבע, למן התופעות הקשורות בעולם החי ("ביער") ועד לתופעות הקשורות בחברה האנושית ("בעיר"). עמוס משמיע שבעה משלים רטוריים כדי להקיש באמצעותם על החוקיות האימננטית (הטבועה בה מעצם בריאתה) של תופעת הנבואה בישראל, אף אם ישמיע הנביא נבואת פורענות; הנבואה אף היא חוליה בשרשרת החוקיות של סיבה ומסובב (תוצאה) הקיימת בעולם. הלקח קשור גם לעניין האזהרה מפני פורענות, שהיא גורם משותף לתופעות שבמשלי-השאלה השונים ולעקרון הסיבה והמסובב (התוצאה). הלקח כפי שהוא מופיע כאן (פסוקים ז-ח), מתייחס בצורה כיאסטית למחרוזת שבע הצלעות שבפסוקים ג-ו. פסוק ח מתייחס לפסוק ד, ופסוק ז לפסוק ו.
לקריאה נוספת:
המראות בספר עמוס
