עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה פוליטיתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדינית
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על צמיחתה והתפתחותה של המדינה המודרנית. המדינה צמחה מתוך הצרכים של החברה המערבית, והיא סיפקה את המסגרת שבה התפתחו האומה, לשונה, תרבותה ואורחות חייה. מאז צמיחתה מנסה ישות זו למצוא שיווי משקל בין זכויותיו של היחיד לזכויותיה של החברה, בין החירות לשוויון.



הצמתים של החשיבה הפוליטית בת-זמננו
מחבר: אלי בר-נביא


המסורת הדתית היהודית-נוצרית מציעה למאמין תפיסה של אחרית הימים - הווה אומר, מפלט מעמק הבכא. העולם הזה הוא רע; מרדנותו של אדם שברה את ההרמוניה הבראשיתית של יצירת הבורא, וכתוצאה מכך עלוב מצבו הקיומי עלי אדמות: הוא נדון לסבל, לעבדות ולמלחמות אין ספור. אך קץ הימים יגיע; משיח יבוא וישחרר אותו מחבלי העולם הזה. אז ישוב ויכון עידן של הרמוניה ושל שלום, עידן שיימשך לנצח נצחים. נאמר זאת אחרת: המסורת הדתית היהודית-נוצרית מציעה למאמין תפיסה אסכטולוגית של יציאה מן ההיסטוריה.

נוסטלגיה זו אל גן העדן האבוד, תקווה זו של יציאה מן ההיסטוריה, חילחלו גם אל תוך האידיאולוגיות החילוניות. את מקום המשיח השמימי תפס משיח ארצי כלשהו. המשיח הארצי התגלם בדמותו של איש אחד - נביא גואל, בדרך כלל חמוש - או בקולקטיב - האומה, הפרולטריון, העולם השלישי. הליטורגיה השתנתה, תהליך הגאולה עבר חילון ומקום הגשמתה הורד מהשמים ארצה; אך התקווה שפעמה בלב המאמין נותרה כשהיתה: שינוי גדול עומד בפתח, מהפכה אדירה אפוקליפטית - ואחר-כך תשקוט הארץ, לתמיד. כך, למעשה, תצא האנושות מכבלי ההיסטוריה. הגלגול האחרון, הקריקטורלי כמעט, של מיתוס הקץ, הוא ספרו של פרנסיס פוקוימה, אמריקני ממוצא יפאני, שפורסם לפני שנים אחדות, בעת האופוריה הגדולה שליוותה את התמוטטות העריצות הקומוניסטית. שמו של הספר: 'סוף ההיסטוריה והאדם האחרון' (The End of History and the Last Man) לא פחות. אלא שהפעם, מילאה את תפקיד המשיח הדמוקרטיה הליברלית.

אבל מה פירוש הדברים "לצאת מן ההיסטוריה"? היציאה מן ההיסטוריה אינה אלא יציאה מן הפוליטיקה; שכן הפוליטיקה היא במהותה עימות, וניסיון מתמיד ליישב אותו. גן העדן לא היה זירה פוליטית. שם חי האדם בהרמוניה עם בוראו, עם הטבע, עם עצמו, אפילו עם בת זוגו. הפוליטיקה התחילה לאחר שגורש אדם מגן העדן; והאקט הפוליטי הראשון היה רצח הבל בידי קין אחיו.

גן העדן אבד, אך הגעגועים אליו נותרו. באחד הדיאלוגים של אפלטון, 'טימאיוס', מסופר על עולם בראשיתי אידיאלי מעין זה, הנשלט על-ידי האלים. בני אדם בעוונותיהם מרדו באלים, ומשום כך פרצה מהפכה גדולה והסדר הטוב היה לנחלת העבר. על בני-אדם אפוא, לשוב ולמצוא אותו מחדש. חלומות, ולעתים חלומות מסוכנים, רוויי דם וסבל. "הבעיה שלו," אמר פעם הסופר והמדינאי אנדרה מלרו (Malraux) על אחד הנשיאים של הרפובליקה החמישית, "היא שהוא אינו יודע שההיסטוריה היא טראגית." לכן נידון האדם, מן הסתם, לעסוק בפוליטיקה; ככלות הכל, במשמעותה האמיתית, העמוקה של המלה, הפוליטיקה היא מהות ההיסטוריה - כלומר, החיים עצמם. אף ציוויליזציה לא ירדה אל שורשי האמת הזאת טוב יותר מן הציוויליזציה המערבית.

היוונים היו אלה שלימדו אותנו, כי האדם הוא "חיה פוליטית" - כלומר, יצור חברתי, שאינו מסוגל להגיע ליעדים נשגבים אלא באמצעות התאגדות עם בני-אדם אחרים. היוונים הם האחראים לכך שההיסטוריה כולה, הפכה בסופו של דבר להיסטוריה של השלטון, להיסטוריה פוליטית. מושגי היסוד שגיבשו, משמשים אותנו עד עצם היום הזה. מהם למדנו את הצורות הבסיסיות של ההתארגנות המדינית, את האופי הרציונלי של המשחק הפוליטי, את תהילתה של החירות האזרחית ואת הכורח המעיק של החובה האזרחית.

הרומאים השתמשו באותם מושגים של החשיבה הפוליטית היוונית, אך הרחיבו אותם לממדי העולם שבו שלטו. האזרח פינה מקומו לנתין, הדמוקרטיה - למונכריה, והפוליס היתה לאימפריה; אך הקטגוריות הפוליטיות נותרו כשהיו. מאוחר יותר הכנסייה הנוצרית, שראתה את עצמה כיורשתה של רומא, הציבה גבולות לאימפריאליזם של הפוליטיקה, אך בה-בעת, בכך שהבחינה בין סדר רוחני וסדר ארצי, בין "חרב ספיריטואלית" ל"חרב טמפוראלית", היא איפשרה את התפתחותה של הפוליטיקה המודרנית.

ספרון זה סקר קטע בהגות ובעשייה הפוליטית המערבית, הניצבת על בסיס תלת-רגלי - הגות יוון, רומא העתיקה, ורומא הנוצרית; בקטע זה, שבין מקיאוולי לרוסו, מצוי נתיב צמיחתה והתפתחותה של המדינה המודרנית, שבמסגרתה אנו חיים עד היום. ליצור החדש-ישן קמו אויבים רבים, משחר נעוריה של המדינה עד ימינו אנו, רבים אלה שלא רצו לראות בה אלא כלי ניצול בידי המעמדות המנצלים, מנגנון של כוח עירום השולל את חירות נתיניו, מדיאה מודרנית הזוללת את בניה. ואכן, במאה ה-20, יותר מאי-פעם בעבר, משדות הקטל של מלחמת-העולם הראשונה, עבור דרך ההרפתקה הפשיסטית העקובה מדם וכלה בחבלי התפרקותה של האימפריה הסובייטית, מיצתה המדינה עד תום את הפוטנציאל ההרסני שלה.

אך יהיה אווילי לראות רק את הצד האפל של המטבע. המדינה לא קמה מתוך חלום הבלהות של עריץ בודד. היא צמחה מתוך הצרכים של החברה המערבית, באחד הצמתים של תולדותיה, וכתולדה של הכוחות שפעלו בה באותה עת. המדינה סיפקה את המסגרת שבה התפתחו האומה, לשונה, תרבותה ואורחות חייה. ברגעיה הטובים היא טיפחה את חירותם של בני אדם וסיפקה להם מידה סבירה של ביטחון. ואמנם, לא במונחים אבסולוטיים יש לשפוט מוסדות אנושיים, אלא במונחים יחסיים, והמכשיר הראוי לשיפוטם הוא ההשוואה. די לפנות לניסיונם של עמים נטולי ריבונות, כדי להבין מדוע הבוז למדינה בתור שכזו הוא בבחינת מותרות של עשירים. העמים היחידים שהתנסו בטבח שיטתי במאה ה-20 - הארמנים, הצוענים וכמובן, היהודים - היו עמים חסרי ריבונות. זאת ועוד. דווקא המשטרים המזוויעים של דורנו - הפשיזם, הנאציזם והטוטליטריות הקומוניסטית - לא פרחו במדינות-הלאום הוותיקות שבמערב, כי אם במדינות חדשות, בקרב עמים שהשיגו את מדינת-הלאום שלהם בשלב מאוחר בהיסטוריה האירופית, ובדרך הקשה.

אף כי אין זה אולי מתפקידו של ההיסטוריון לקבוע את ערכה המוסרי של הישות המדינתית, עדיין הוא יכול להצביע על עובדה שאינה מוטלת בספק: המדינה היא, לטוב ולרע, סיפור הצלחה מסחרר. המצאה מערבית זו הפכה לערך אוניברסלי. מן המהפכה הצרפתית ואילך, אין מעלים על הדעת צורה אחרת של חיים לאומיים משותפים. ורק מי שמיצו את הלהט הלאומי-ממלכתי הזה, ונהנו מן המדינה וממה שהיא יכולה להעניק לאזרחיה, יכולים לחשוב על העברת חלק מסמכויותיה לישות על-לאומית. הא לך אחד ההסברים לפחות לבנייתה של אירופה המאוחדת.

לא בכדי הפרק על רוסו הוא שחתם ספרון זה. רוסו סוגר עידן ופותח עידן. מושגיו ודימוייו הם פרי המסורת הפוליטית של המערב הנוצרי; אך ב"אמנה החברתית" מצוי הגרעין שממנו עתידה לנבוט ההגות הדמוקרטית המודרנית. מן החברה הקורפרטיסטית של ראשית העת החדשה, שנתפסה כמכלול של גופים המוגדרים על ידי הפריווילגיות שלהם, צמחה במאה ה-18 חברה אינדיווידואליסטית, המורכבת מיחידים והמושתתת על זכויות היחיד. לפיכך, השאלה הגדולה שוב אינה זו שהטרידה את מקיאוולי, את בודן או את הובס - כיצד למנוע את התפוררות השלטון ושקיעה אל מצולות האנרכיה - אלא כיצד לשלב את היחיד הזה, בעל הזכויות הטבעיות, בחברת בני מינו. לשון אחר, כיצד ליישב את זכויותיו עם זכויותיה של החברה.

עד להתפוגגות החלום הקומוניסטי, שהתרחשה זמן רב לפני קבורתו הסמלית תחת הריסותיה של חומת ברלין ב-1989, היו לשאלה זו שתי תשובות אפשריות: האחת שמה דגש על השוויון בין חברי הגוף המדיני; האחרת - על חירותם. הפתרון האחד הציג דגם קונסטרוקטיוויסטי, כלומר כזה השואף "לבנות" חברה חדשה על כתפיו של אדם חדש; הפתרון האחר גרס ליברליזם - אימוץ האדם כמו שהוא, ומעל לכל טיפוח זכויותיו. הדילמה הזאת בין קונסטרוקטיוויזם לליברליזם - אם תרצו, בין רוסו לבין לוק - ניצבת בליבה של הפוליטיקה המודרנית מימיה של המהפכה הצרפתית. המהפכה פרצה בשם חירות האדם, והיתה ליברלית במהותה; אבל כבר ב-1793, עם עלייתה של הדיקטטורה היעקובינית לשלטון, הופיעה בתוכה החלופה הקונסטרוקטיוויסטית.

הפתרון הליברלי מטפח אותם האינטרסים הפרטיקולריים שעוררו את קוצר רוחו של רוסו. יש לאפשר לבני אדם - יצורים תבוניים, בני חורין ובעלי אינטרסים ושאיפות לגיטימיים - לשחק משחק חופשי במגרש הפוליטי. לא רק האינטרסים הפרטיים הם טבעיים, ולפיכך לגיטימיים; גם ההתנגשות בין האינטרסים הפרטיים היא לגיטימית. תפקידה של המדינה אינו ליישב אותם באורח מלאכותי וסמכותי, אלא לדאוג לכך, שההתנגשות ביניהם תתנהל במסגרת הכללים המקובלים בין בני תרבות ולא תידרדר לאלימות. זאת ועוד: לא זו בלבד שההתנגשות בין האינטרסים הפרטיים היא לגיטימית; היא אף רצויה, שכן דווקא ממנה יצמח בסופו של דבר האינטרס הכללי. לכך תדאג "היד הבלתי נראית" כפי שמכנה זאת אדם סמית', הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, מההוגים החשובים של הליברליזם הקלאסי.

הקונסטרוקטיוויסטים, לעומת זאת, ראו בסדר הליברלי ג'ונגל פרוע, שבו ידו של הגברתן תהיה תמיד על העליונה. גם הם היללו את החירות, אך הם למדו מרוסו לפרש אותה אחרת, בשילוש הקדוש של המהפכה הצרפתית - חירות, שוויון, אחווה - הם אהבו את החירות, אך סגדו דווקא לשוויון.

האדם המודרני למד על בשרו ששיטת ממשל אידיאלית אינה בנמצא. הוא למד לחשוש מפני פתרונות קונסטרוקטיוויסטיים, הנוטים תמיד להידרדר למשטרים טוטליטריים. הוא הבין שביסוד הקונסטרוקטיוויזם מונחת אוטופיה, וכי האוטופיסט לעולם יתייחס לפרט כאל חומר ביד היוצר, כאל לבנה בבניין החברה החדשה. ההתנסות ההיסטורית המרה מלמדת שהמתחיל לשנות את טבעו של אדם סופו לאסור אותו באזיקים, וכי בקצה ההבטחה לנתיב זוהר מצוי בדרך כלל גולאג. חוט ארוך ומגואל בדם משוך מן ה'רפובליקה' של אפלטון, דרך ה'אוטופיה' של תומס מור ונאומיהם של רובספייר ושל סן-ז'וסט (Saint-Just), עד לקמבודיה של פול פוט - והוא החזון עתיר העוצמה והקסם של חברה קומוניסטית שוויונית, הבנויה מחומר אנושי חדש. אבל בני אדם סרבו להיבנות מחדש. הם הציבו בפני מי שניסו ליצור את הקריה המושלמת עלי אדמות את מחסום האינרציה של טבע האדם, ולקונסטרוקטיוויסטים לא היה מנוס אפוא אלא לשבור את התנגדותם. אין הסבר משכנע יותר מכך לטרור המהפכני. הגיליוטינה - או, בלשונם הציורית של מפעיליה, "חרמש השוויון" - היתה ביטוי הולם לקוצר רוחם של אידיאולוגים קונסטרוקטיוויסטים.

אבל האדם המודרני למד גם את מגבלותיו של הסדר הליברלי. זוועות הגולאג השכיחו מרבים את האמת שבמשל על הליברליזם: שועל חופשי, שנכנס ללול חופשי ובו תרנגולות חופשיות. ההפתעה הגדולה של סוף מאה זו היתה לגלות שתבוסת הקומוניזם אין פירושה בהכרח נצחון הליברליזם, ולא רק משום שדיקטטורות אוטוריטריות ממשיכות לחגוג ברחבי תבל. דווקא הנסיבות שנוצרו בסוף מאה זו עשויות לאפשר ביקורת עניינית על המשטר הדמוקרטי-ליברלי, ולפתוח אפשרויות חדשות לשיפורו.

ואמנם אנו שבים עתה וחוזרים אל הסוגיה המרכזית של המדינה בת-זמננו: ההכרח למצוא שיווי משקל מסוים בין זכויותיו של היחיד לזכויותיה של החברה, בין החירות לשוויון - בין לוק לרוסו. כבר אלכסיס דה-טוקוויל (Tocqueville) - האיש שכתב שני ספרים מהחשובים בהגות המדינית הליברלית של המאה ה-19, 'על הדמוקרטיה באמריקה' ו'המשטר הישן והמהפכה' - חשף את הסתירה המהותית בין שוויון וחירות: כיוון שבני אדם שואפים מטבעם להשיג כמה שיותר על חשבון הזולת, מירב השוויון חונק את החירות: ומאותה סיבה עצמה, מירב החירות הורס את השוויון. ההיסטוריה בת זמננו היא, לפחות בחלקה, ההיסטוריה של הגישושים למציאת פשרה בין השניים - פשרה שתשמר מידה ראויה של חירות היחיד, שבלעדיה אין טעם לחיים, ובה בעת תאפשר מידה ראויה של צדק חברתי, שבלעדיו אין משמעות לחירות.

לא להיסטוריון פתרונים. אלה ענייניהם של האזרחים כולם - ועליהם שומא למצוא דרכם בהליך מתמיד של דיון פתוח, שהוא לב ליבו של הסדר הדמוקרטי. אולם כאן בדיוק טמונה הבעיה. בשנים האחרונות התפתח משבר עמוק, לא רק במודלים השונים של השלטון המדיני או של ארגון כוחות השוק - אלא בתרבות הפוליטית עצמה. מן הסמל הכביר של התמוטטות "חומת החרפה" של ברלין - שאירעה, במעין מקריות קסומה, מאתיים שנים בדיוק לאחר המהפכה הצרפתית - לא נותר כמעט דבר. על חורבן האידיאולוגיות הגלובליות לבלבו אמנם רעיונות חדשים - זכויות אדם, איכות הסביבה - אך אלה היו מלכתחילה נטולי כוח מגייס של ממש. החשיבה הפוליטית פנתה עורף לטוטליטריות, היתה לתובענית פחות ולאנושית יותר; אך היא גם התגמדה, עד כדי היעלמות גמורה. הייאוש מן השיטות האידיאולוגיות הגדולות גרר בעקבותיו ייאוש מהפוליטיקה בכלל. הבריחה מן החיים הפוליטיים והזלזול בפוליטיקאים הם ה"בון טון" של שלהי האלף השני. בחלק מהאשמה נושאים כלי התקשורת ההמוניים והפוליטיקאים עצמם. היוונים ראו בפוליטיקה את הנשגב שבעיסוקי אנוש; מרקע הטלוויזיה ואלה המשתמשים במרפקיהם כדי להופיע על גביו, דרדרו אותה לרמה של הצגה זולה.

ואולי המשימה הדחופה ביותר הניצבת בפנינו היא שיקום מעמדה והחזרת כבודה של הפוליטיקה בעיני עצמנו. הדיון הפוליטי חייב להימשך - שכן הפוליטיקה, כאמור, היא החיים עצמם.

ביבליוגרפיה:
כותר: הצמתים של החשיבה הפוליטית בת-זמננו
שם  הספר: צמיחתה של המדינה המודרנית
מחבר: בר-נביא, אלי
תאריך: 1995
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער גם: מטכ"ל - קצין חינוך ראשי - גלי צה"ל.
2. ספרית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק יג' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית