הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיהעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > אסתטיקה
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
מהו יופי? האם היופי הוא המצאה של בני-אדם? איזה תפקיד יש לו בטבע? האם ליופי בסיס אבולוציוני? היש תפיסה אסתטית אצל בעלי-חיים? על שאלות אלו מנסה צבי ינאי לענות במאמרו.



סוד היופי
מחבר: צבי ינאי


האם ליופי בסיס אבולוציוני? היש תפיסה אסתטית אצל בעלי-חיים? מה הקשר בין היקף הירך והמותן לאטרקטיביות של המין השני? היש חפיפה בין האטרקטיבי ליפה?

אני רוצה לפתוח בשלוש שאלות; מסופקני אם יש להן מענה: א. למה בני-אדם, באשר הם - בלא הבדל גזע, תרבות, מקום וזמן - מושפעים באופן עמוק ביותר מהיופי? ב. האם היופי הוא המצאה בלבדית של בני-אדם, ולפיכך הוא אינו ממלא שום תפקיד בטבע? ג. מהו יופי?

על פי "המשתה", אחת השיחות היותר יפות על יופי ואהבה אצל אפלטון, "אהבה ליופי, כמו אהבה לטוב, לא צריכה הסבר", היא נתון ראשוני, כמו התודעה העצמית. דיוטימה, שדבריה מובאים בהרחבה בדיאלוג, מסבירה כי האהבה היא התשוקה להולדה ביפה, היא הגעגועים ליפה העליון, המושלם, הנצחי, שאינו מתהווה ואינו מתכלה, שאינו גדל ואינו פוחת, שאינו יפה ביחס למשהו או למישהו אחר, אלא לעצמו ועם עצמו. ובכל זאת, מהו יופי? על כך משיב סוקרטס בדיאלוג הנושא את שמו של "פיידון", במשפט סתום ומעגלי להפליא: "הדברים היפים – יפים הם מכוח היפה".

אם כן, ככל שדבריהם של סוקרטס ובני שיחו ערבים לאוזן: איננו יוצאים מהם חכמים יותר בעניין היופי. כל שאנו למדים משיחות אלו, מתיאוריו של הומרוס ומהמיתולוגיה היוונית בכלל, שהיופי הוא דבר מופלא, שמיימי, ובעל השפעה עזה על בני-אדם, עזה עד כדי קטילה - הן ביחסים הבינאישיים והן בקשרים בין עמים, כפי שהיה למשל במלחמת טרויה, שנחרבה בגלל יופיה של הלנה.

עוד אנו למדים מספרי פרוזה, שירה ומדע, שבכל התרבויות קיימת נהייה ליופי, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה, העשויה להיות שונה מתפיסת היופי של תרבות אחרת, כמו למשל השוני בין שפתי הצלחת של בנות השבט סרה באפריקה לשפתיים של בובת הברבי המערבית. למה היופי הוא בעל אופי מקומי, אתני ולא אוניברסלי? - על כך בהמשך. אבל עצם העובדה שהוא קיים בכל מקום ובכל זמן יש בה כדי להעיד לכאורה על קיום רקע אבולוציוני ליופי. כלומר, שהוא חלק מאיזושהי מורשה שירשנו מהטבע, כפי שלמשיכה המינית, ואפילו לאהבה, אפשר למצוא שורשים בהתנהגותם של בעלי-החיים. בוב הולמס (Holmes) ("ניו סיינטיסט", 18 באוקטובר 1997) נתן לתפיסה זו דימוי נאה: "האורגניזמים בהווה הם קצות הענפים בעץ האבולוציה". משמע, אפשר ללמוד מהם לא רק על העלים ועל זרועות הענפים, אלא גם על גזע העץ - ובמידה לא מעטה גם על השורשים. השאלה היא היכן לחפש את השורשים האלה. במילים אחרות, מהי אותה תכונה בבעלי-החיים שעברה אצל בני-האדם טרנספורמציה ליופי. האם אלה סימנים חיצוניים של פריון? של חוסן גנטי? של בריאות גופנית? או מקבץ מסוים של סימנים ספציפיים המעוררים משיכה מינית?

על זנבו של הטווס

את התשובה צריך לחפש כמובן בטבע. אחד מראשי המתמודדים על התואר "אפולו של ממלכת החי" הוא בלי ספק הטווס. הצגת הראווה המרשימה של זנבו - כאשר הוא פרוש ורוטט בשלל צבעיו – הביאה חוקרים מסוימים לטעון כי תפקיד הדיסקיות דמויות העיניים המקשטות את מניפת הנוצות שלו היא להפנט את הנקבות. קשה להכריע בשאלת ה"הפנוט", אבל אין ספק שהתצוגה גובה מחיר כבד מאוד מהטווס, שכן זנב מפואר המורכב מנוצות שעשויות להגיע עד 150 ס"מ תובע מסת שרירים גדולה, הצורכת לבנייתה כמות גדולה של אנרגיה. יתר על כן, צבעוניותו, גודלו וכובדו של הזנב מעמידים את הטווס בסכנה מתמדת, שכן לא זו בלבד שהצבעוניות העזה מסגירה אותו לטורפים, אורכו ומשקלו של הזנב מקשים עליו לברוח מפניהם. שני גורמים אלו - בזבוז אנרגיה והסתכנות קיצונית - היו צריכים להביא את הבררה הטבעית להכחדת הטווסים בעלי הזנב האקסטרווגנטי, ובמקומם היו אמורים להתפתח זכרים בעלי זנב נורמלי פחות או יותר. העובדה שהבררה הטבעית לא אימצה היגיון זה מעידה על המשקל האבולוציוני המיוחד של היופי, ואולי גם על החשיבות שיש ליופי בעיני הטווסות. אלא שהסבר זה מניח הנחה שהיא עצמה טעונה הוכחה, קרי: שיש לבעלי-חיים תפיסת יופי דומה לשלנו. דרווין אמנם גרס שנקבת הטווס מעריצה את יופיו של בן זוגה, אבל פרט לאמונתו בעניין הזה, אין בידינו בדל הוכחה לכך שהטווסה מצוידת בחוש אסתטי. גם אצל השימפנזים, הקרובים לנו מבחינה גנטית כדי 98%, לא הצלחנו לגלות התייחסות ליופי. הוא הדין אצל הבבונים. עד כמה שאפשר ללמוד מהתנהגותם, לא קסם הנעורים מצודד את לבם, אלא הפטמות הארוכות והישבן האדום והנפוח של הנקבות המבוגרות.

בטבע, בעלי-חיים רבים משתמשים בצבעים ובקישוטים כדי להעביר מידע לסביבה. למשל, דגים, צפרדעים ופרפרים משתמשים בצבעים עזים כדי להזהיר את הטורפים מפני ארסיותם; פרחים משתמשים בצבעים ובתצורות סימטריות כדי למשוך אליהם חרקים, אבל אין הוכחה לקיום קשר בין הצבעוניות העזה והתצורות האסתטיות לבין מה שנתפס בעינינו ומכונה בפינו "יופי". אבל, אם לא היופי – מה יש בזנב הארוך והצבעוני של הזכר הכובש את לב הטווסות? מהו אותו משהו שאנחנו רואים בו יופי, ואילו הטווסות רואות בו משהו בעל ערך מוסף אבולוציוני כה רב, עד כי הוא מביא את הבררה הטבעית לתמוך בעקביות ובהתמדה, במשך מאות אלפי שנים, בפיתוח הדרגתי ועקבי של זנב ארוך וצבעוני, למרות ההשקעה האדירה הכרוכה בגידול מחדש של הזנב מדי שנה בשנה.

אני רוצה להמחיש את החמקמקות של המשהו הזה בדוגמה: זכר המנקין, ציפור בעלת זנב ארוך וצבעוני להפליא החיה בדרום אמריקה, הוא אחד העופות היפים ביותר בטבע. אבל בניגוד לבני- אדם, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להסתפק ביופי. כדי לרצות את בחירת לבו עליו לבצע לעיניה במשך חודשיים, מדי יום ביומו, תצוגה של אלפי ניתורים ומעופים קצרים, מלווים בשירה, בשיתוף זכר המתפקד לידו כשוליה. אם הנקבה מתרשמת לחיוב מההופעה האור-קולית ומשיתוף הפעולה שלו עם השוליה, היא מזדווגת אתו, ורק אתו, ובלבד שמלאו לו עשר שנים לפחות. מן הדין לחזור ולומר: איננו יודעים אם יופיו של המנקין ממלא תפקיד כלשהו בכיבוש לבה של הנקבה. לעומת זאת, אנחנו מניחים שהתצוגה המפרכת שהוא עורך לעיניה מעידה בעליל על כושר ההתמדה שלו, על יכולתו לשתף פעולה עם בן זוג, וכמובן על כושרו הגופני המעולה. אבל אם המנקין מצויד בכל התכונות האלה, לשם מה לו גם זנב ארוך וצבעוני? מה אמור להוכיח הזנב האקסצנטרי שלו ושל הטווס, הפסיון וציפור גן עדן? הסבר אחד תולה את התופעות הגופניות המוגזמות האלה בתחרות מינית שאיבדה את בלמיה. הטיעון הוא בערך זה: נניח שבשלב מסוים באבולוציה של הטווסים, בעקבות קרבות שליטה בין זכרים על זירות התצוגה המשמשות להם אחר כך כמרבצי כלולות, נוצר אצל הנקבות, מסיבה כלשהי, מתאם בין חוסנם ואיכויותיהם הגנטיות של הזכרים המנצחים לבין גודל זנבם וקישוטיהם. מאותו רגע ואילך נעשו הזכרים בעלי הזנב הארוך והמקושט יותר אובייקט מיני מועדף בעיני הנקבות, שהרי על ידי הזדווגות אתם הן מורישות איכויות אלו לצאצאיהן. העדפה זו התבטאה כמובן בלחץ מוגבר של הבררה הטבעית להארכת הזנב לשכלול ולתגבור הקישוטים הצבעוניים. למעשה, התפתח תהליך המזין את עצמו, שהרי בכל דור יעדיפו הנקבות את בעלי הזנב הארוך והצבעוני יותר, הנושא מספר גדול יותר של "עיניים". ההיגיון מחייב שתהליך זה ייעצר בנקודה כלשהי, ואמנם זה מה שקורה בדרך כלל, אבל במקרים מסוימים גוברת התחרות המינית על ההיגיון האבולוציוני, והתוצאה: זנב הגדל לממדים שלא רק מכבידים עליו, אלא גם מסכנים את חייו. סטיות מעין אלו אינן בלתי מוכרות בטבע. ידוע למשל על נגיפים המתפתחים לאלימים במיוחד, ועקב כך הם ממיתים שלא בטובתם את הפונדקאים שלהם. מקרה מפורסם של תחרות מינית שלוחת רסן אירע כנראה לאיל האירי, שנכחד לפני 11 אלף שנה. חוקרים מעריכים כי צווארו קרס תחת משקל הקרניים, שהגיעו לממדים מפלצתיים של ארבעה מטרים.

לא מני ולא מקצתי, טוען הסבר אחר, המתבסס על עקרון ההכבדה של אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל-אביב. הזנב הארוך של הטווס אינו תוצאה שגויה של תחרות מינית שאיבדה בלמים, אלא ביטוי מובהק של פרסום אמת. כלומר, הזנב הארוך, הכבד והצבעוני אומר לנקבה את הדבר הזה: העובדה שאני מוסיף לחיות, גבירתי, למרות הזנב הזה שעושה אותי טרף קל לאויביי, היא ההוכחה העליונה לחוסני ולאיכותי, כי אם לא הייתי סופר-טווס, הייתי נטרף מזמן. במילים אחרות: הזנב הוא המסר.

ההסבר השלישי מתייחס אל הזנב הארוך, הצבעוני והמקושט של הטווס כאל תעודה רפואית מטעם הרופא המחוזי, המאשרת את בריאותו התקינה של בעל הזנב ועל היותו נקי מטפילים (עניין חשוב במיוחד בעיני הנקבות - כפי שנראה בהמשך). תעודה רפואית זו אינה ניתנת לזיוף, כי זכר נגוע בטפילים ניכר בצבעיו הדהויים ובקישוטיו הפגומים. על פי הסבר זה, הבררה הטבעית תמכה בהגדלת הזנב של הזכר ובשכלול התצורות המקשטות אותו ובתגבורם המספרי, משום שההגדלה מאפשרת לנקבות לעמוד לאלתר על מצב בריאותו ועל עמידותו הגנטית מפני טפילים. במילים אחרות, מניפת הנוצות הגדולה מאפשרת לנקבות לבחון כאילו מבעד לזכוכית מגדלת את קווי המיתאר של העיניים המקשטות את הזנב המדומה, ועל ידי כך לעמוד בקלות על כל פגם קטן בהן שיש בו כדי להסגיר נוכחות פעלתנית של טפילים או פגם גנטי. העובדה שהזנב של הטווס אינו זנבו האמיתי אלא שובל נוצות המסתיר אותו, נותנת משנה תוקף לטענה זו.

סימטריה ובריאות

מופע הנוצות הססגוני של הטווסים, הפסיונים, ציפורי גן עדן והמנקינים מעביר אפוא מידע אמין על מצב בריאותם. אבל מה עושים כל מי שמסיבות כאלו ואחרות לא טרח לגדל זנב אזוטרי כשלהם? לשם כך הם משתמשים לדעתי בתכונה הקיימת ממילא בטבע לביצוע תפקידים מבניים: הסימטריה. למה דווקא סימטריה? כי פגמים גנטיים ופעילות טפילית מעוותים את הסימטריה של איברי הגוף ושל כסותם, ועל כן קל להבחין בהם.

אפשר לראות אפוא בסימטריה מעין דקדוק אוניברסלי של שפת טבע, המייצגת תקינות גנטית וניקיון מטפילים. דקדוק זה, אם הוא אמנם אוניברסלי, חייב להיות מובן לכול, ואמנם יודעים אותו החרקים, הדגים, הזוחלים, העופות והיונקים. על חשיבותו של דקדוק אוניברסלי זה יכולים להעיד מחקרים שנערכו בשנים האחרונות. מחקרים אלו הראו, כי הטפילות ממלאת תפקיד הרבה יותר מרכזי באבולוציה מכפי ששיערו. למשל: תרנגולות בר נגועות בטפילים מטילות פחות ביצים, ויש להן לפיכך פחות צאצאים. יתר על כן, תרנגולת נגועה בטפילים מפיצה ריח חריף המושך אליו טורפים, ועל כן תמותתן גבוהה מזו של תרנגולות בריאות. בדיקות דם שנעשו ב-109 מינים של ציפורים גילו ממצא שהיה ידוע לנקבות בטבע זה עידן ועידנים: שקיימת זיקה בין סימטריית המבנים והקישוטים של הזכרים לבין כמות הטפילים בדמם. לא בכדי זוכים הזכרים הסימטריים לעדיפות ברורה אצל הנקבות. הנה צרור דוגמות: בניסוי שנעשה במין של סנוניות בעלות זנב מתפצל, האריכו לכמה זכרים את זנבם באופן מלאכותי. מעולם לא היו זכרים מאושרים מהם, שכן תוספת קוסמטית זו הביאה להם הצלחה מסחררת בקרב הנקבות. מה שעשה אותם פופולריים לא נבע כנראה מאיזשהו יופי שנוסף להם מהארכת הזנב, אלא מהאפשרות שניתנה לנקבות לעמוד בדיוק נמרץ על מידת הסימטריה של שתי אונות הזנב. שכן, ככל שהזנב ארוך יותר, כן קל יותר להבחין בקיומה של א-סימטריה; כנפיים סימטריות אצל חרקים משמיעות זמזום שונה מכנפיים לא סימטריות, דבר המאפשר לנקבות לזהות זכר סימטרי על פי זמזומו; זכרים סימטריים במין מסוים של שפירית יפנית זוכים ב-80% מהקרבות נגד זכרים לא סימטריים - גם אם הם קטנים מהם. הניצחון מעניק להם זיכיון להפרות את רוב הנקבות; חרקים בעלי גוף סימטרי מדיפים ריח אטרקטיבי יותר, עובדה המאפשרת לנקבות לזהות אותם גם בלילה ולהתחבר אליהם; עכברים נגועים בטפילים מדיפים ריח המנטרל את האטרקטיביות המינית שלהם אצל הנקבות. מעבר לתפקיד האבולוציוני החשוב שממלאת הסימטריה בתהליך ההשבחה הגנטית של הצאצאים, אפשר לראות בסימטריה גם את חוליית הקישור בין הטבע לתרבות, בין המושג הפיזיולוגי הכללי של בריאות לבין המושג המופשט של יופי, הייחודי לבני-אדם, ושגם בו ממלאת הסימטריה תפקיד מרכזי. תימוכין לטענה זו, לפיה הטוב הביולוגי עבר טרנספורמציה ליפה התרבותי באמצעות הסימטריה, אפשר למצוא במחקר של רנדי תורנהיל מאוניברסיטת ניו-מקסיקו. הוא ביקש לבדוק מהו הדבר שעושה בני-אדם למושכים בעיני המין השני. הממצא המרכזי שקיבל: סימטריה. לפי תורנהיל (Thornhill), די באי-סימטריה של 2-1 מ"מ בפניו של אדם כדי לעורר תגובה שלילית אצל בן או בת המין השני.

היופי כממוצע

עדות ישירה יותר לקשר בין סימטריה ליופי ניתנה להערכתי בניסוי שערכו שתי פסיכולוגיות אמריקניות, ג'ודית לנגלוי (Longlois) ולורי רוגמן (Roggmann) מאוניברסיטת טקסס, אוסטין. הניסוי הראה כי מה שמושך אותנו בפניהם של בני המין השני אינו הדברים המייחדים אותם, אלא דווקא קרבתם לממוצע כללי. המחקר התבסס על 96 צילומי דיוקן של גברים ונשים. בעזרת מחשב מיזגו מספר שונה של דיוקנאות לתמונה אחת. אחר כך הציגו לפני סטודנטים תמונות המורכבות מ-16, 8, 4 ו-32 דיוקנאות לצד צילומי פנים אותנטיים של גברים ונשים, וביקשו מהם לבחור בדיוקנאות המושכים ביותר בעיניהם. התוצאה: הדיוקנאות שהיו מורכבים מ-16 ומ-32 תמונות זכו במקום הראשון. מ-96 דיוקנאות אותנטיים של נשים - רק ארבעה דורגו כמושכים יותר מהדיוקנאות המרוכבים.

מה משמעותם של ממצאים אלו? מה עלינו להבין מהעדפה ברורה כל כך של הכללי על פני האינדיווידואלי? המסקנה המתבקשת היא שדיוקן המייצג ממוצע של 32 דיוקנאות גורם להשטחה - אם לא להעלמה - של תווי פנים ייחודיים בדיוקנאות האינדיווידואליים. למשל, אם אחד הדיוקנאות לקה בא-סימטריה של 2 מ"מ, קרוב לוודאי שא-סימטריה זו תיעלם כאשר היא תתמצע עם 32 דיוקנאות בתמונה המרוכבת הסופית. מסקנה: מה שעושה את הדיוקן הממוצע לאטרקטיבי הוא הסימטריה שלו.

מכאן צצה כמובן שאלה: מדוע סימטריה המתקבלת ממחיקת הבדלים אינדיווידואליים, בתהליך המיצוע של הדיוקנאות, מושכת אותנו? כדי להשיב על כך עלינו לחזור אל מה שעושה את הסימטריה פופולרית בטבע. אמרנו שהסימטריה נהנית מתמיכת הבררה הטבעית משום שהיא משקפת תכונות המקנות לזכרים סימטריים יתרון על פני זכרים לא סימטריים - הן בקרבות ביניהם והן במאבק על לב הנקבות. יתרון זה מתורגם לצאצאים רבים יותר, שהם לא רק סימטריים יותר מהוריהם, אלא גם נתונים יותר מהם להשפעת הסימטריה. תהליך אבולוציוני זה, החוזר על עצמו בכל דור, גורם להתפשטות הסימטריה בקרב האוכלוסייה כולה. הומו-ספיאנס ירש מאבותיו בטבע את תפיסת הסימטריה, כמו תכונות גנטיות רבות אחרות, כסמן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית. אבל עם התגבשות התרבות כגורם שקול (לפחות) בחשיבותו לגנטיקה, עברה הסימטריה טרנספורמציה מסמן של איכות גנטית וכושר הולדה לסמן של יופי, סמן שהוא בעל משמעות אך ורק במסגרת התרבותית של החברה האנושית. תפקיד כפול זה מיוצג בין השאר ביחס המפורסם בין היקף המותניים להיקף הירכיים, המשקף הן כושר פריון והן יופי נשי.

השבועון "ניוזוויק" ייחד כתבה מרכזית לביולוגיה של היופי באחד מגיליונות יוני 1996, ושם צוין כי לילדים ולילדות לפני גיל ההתבגרות קווי מותן דומים, אבל במהלך ההתבגרות צוברים הנערים מסה של עצמות ושרירים, ואילו הנערות מוסיפות 16 ק"ג שומן סביב המותניים והירכיים כהכנה להיריון. מחקרים הראו, כי היחס בין היקף המותניים לירכיים אצל נשים פוריות מאוד נע בין 0.6 ל-0.8, וכי הפוריות יורדת בשליש עם כל עלייה של 10% ביחס שבין המותניים לירכיים. והנה ממצא מעניין: המידות האידאליות ליופי נשי בתחרויות יופי עומדות על יחס מותניים/ירכיים של 0.7 בקירוב. על פי משוואה זו: יופי הוא פוריות. אגב, מתברר כי היחס 0.7 פופולרי בכל הגילים, מגיל 8 ועד 80.

אידאל היופי

כאן מבצבצת ועולה שאלה אפיקורסית: איך יחס מכליל וכוללני כזה מתיישב הן עם היופי הנשי הדשן של רובנס ורנואר והן עם הגזרה הדקיקה של-הדוגמניות בימינו? התשובה עשויה להפתיע: המשקל ומידות הגוף האידאליות משתנים על פי צווי אופנה, אבל היחס בין המותניים לירכיים נותר כמעט קבוע במהלך הדורות - אולי מפני שיחס זה מושרש עמוק במבנים אבולוציוניים עמוקים. מסקנה: היופי, ככלות הכול, אינו לגמרי בעיני המסתכל.

בנקודה זו אני רוצה להתייחס לדברים שכתבתי על היופי ("מחשבות", גיליון 59) לפני שבע שנים, חודשים אחדים לפני שהתפרסם המאמר של לנגלוי ורוגמן על ממוצע הדיוקנאות כמייצג יופי. העליתי אז השערה דומה, ולפיה היופי הוא איזשהו ממוצע גופני של כלל האנשים המשתייכים לתרבות או לגזע מסוים (הגבלה זו מסבירה למה אין אידאל יופי אוניברסלי, שכן לכל גזע ותת-גזע יש מבנה פנים ותואר גוף ייחודים לו, ולפיכך גם ממוצעי היופי שלהם יהיו שונים). אבל, בניגוד ללנגלוי ורוגמן, טענתי שהיופי האידאלי הוא סטייה קלה מהממוצע הזה. במילים אחרות, עידון מסוים של תווי הפנים והגוף יקנה ליופי ממד רוחני, ואילו עיבוי מסוים יוסיף לו ממד חושני. ככל שנגדיל את הסטיות בשני הכיוונים, נקבל בכיוון אחד סגפנות או חולניות, ובכיוון האחר מיניות וולגרית.

והנה, בכתבת השער של "ניוזוויק" מן השנה שעברה, מובאות תוצאות ניסוי של ויקטור ג'ונסטון (Johnston) מאוניברסיטת ניו-מקסיקו, תוצאות שמהן הוא הסיק שהממוצע הדיוקנאי משקף את האטרקטיביות של בעל הדיוקן, אבל לא בהכרח את יופיו. כדי לעמוד על ההעדפות שלנו בתחום היופי הפעיל ג'ונסטון תוכנת מחשב המייצרת סדרות של 30 דיוקנאות של גברים או נשים. ג'ונסטון ביקש מהמשתתפים בניסוי לדרג את הדיוקנאות מ-1 עד 9 בסולם היופי. בכל סיבוב מיזגה התוכנה את הדיוקנאות שדורגו במקום הראשון, והפיקה מהם שני דיוקנאות מרוכבים; תמונות מרוכבות אלו החליפו את שני הדיוקנאות שקיבלו את הדירוג הנמוך ביותר. מלאכת הדירוג נמשכת עד שדיוקן מסוים קיבל את הציון 10. ג'ונסטון ריכז את כל הדיוקנאות שקיבלו ציון 10, והשווה אותם לדיוקנאות המייצגים את הממוצעים. התברר לו שאין זהות בין המושך ליפה. לאישה בעלת יופי אידאלי יש שפתיים של נערה בת 14, לסת של ילדה בת 11 ותווי פנים המבליטים את עיניה. האידאל הגברי, לעומת זאת, מציג לסת גדולה, סנטר חזק וגבות בולטות. פסיכולוגים סבורים שהפרמטרים העושים גברים ונשים יפים בעינינו מאפיינים נערים ונערות בפתח גיל ההתבגרות - תחת ההשפעה הראשונית של שטף הורמונים. הסיבה שבמהלך האבולוציה התפתחה בגברים ובנשים משיכה כלפי מאפיינים אלו נובעת מכך שהם מציינים את תחילת המסע לבגרות מינית - זה לעבר חוסן גברי, וזו לעבר פוריות.

להערכתי, את שיוך היופי לסטייה מסוימת מן הממוצע צריך לחפש לא בציוויים גנטיים, אלא בתרבות. ההבדל הזה בין האטרקטיביות - המתבטא בתווי פנים ממוצעים - לבין היופי, המתבטא בסטייה קלה מן הממוצע, הוא בעיניי בעל משמעות, שכן האטרקטיביות קרובה יותר למיניות, ולפיכך לאבולוציה בטבע, ואילו היופי הוא עניין תרבותי צרוף המנותק לפעמים מכל היבט אבולוציוני. כמו בהתנהגויות אנושיות מורכבות אחרות, ששורשיהן נטועים בדפוסי התנהגות של בעלי-חיים, גם תפיסת היופי עברה תהליך מורכב של זיכוך - באמצעות מסננים תרבותיים, כמו למשל הטרנספורמציה שעבר היצר המיני ממשיכה גופנית לתחושה ענוגה של אהבה רומנטית ואפילו אפלטונית. תהליך דומה עבר על המוזיקה. הפסיכולוג ניקולס המפרי (Humprey), שכתב מאמר מעניין על שירת הלווייתנים, שאל את עצמו "למה המוזיקה היא כזה תענוג?". התשובה, נדמה לי, קרובה לשאלת היופי. שכן גם המוזיקה עברה טרנספורמציה ממסר טריטוריאלי ומיני (אצל ציפורים) להנאה אסתטית צרופה המנותקת מכל תועלת אבולוציונית.

יופי מופשט

ההבדל בין התוצר הגנטי לבין התוצר התרבותי הוא כמו ההבדל בין מסע אלפי הקילומטרים שעושים דגי הסלמון במעלה הנהר – נגד מפלי מים ובין טורפים האורבים להם בדרך - כדי להטיל את ביציהם ולהפרותן, לבין מסע רומנטי של אבירי השולחן העגול. האבירים של המלך ארתור היו ששים ליטול על עצמם מסע מפרך ומבעית כמו של דגי הסלמון, ולא במטרה תכליתית וחיונית של מציאת בנות זוג להולדת צאצאים, אלא כדי לשחרר עלמה משוביה או אפילו רק כדי לנשק את כף ידה של גבירת לבם.

המסננים התרבותיים, שניתקו בהדרגה את הסימטריה של היופי הגברי מסימני זהוי של חוסן גופני ותווי פנים חזקים, ואת הסימטריה של היופי הנשי מסימני מיניות ופוריות, אחראים לכך שאנו יכולים היום לזהות יופי עם פנים מעודנים - כמעט שחפניים - של משורר, ועם גוף נזירי של נערה. ביטוי קיצוני לניתוק היופי מהמיניות ומהגשמיות בכלל על ידי התרבות מוצג על ידי הגיישה היפנית, שכן שכבת האיפור העבה על פניה ויריעת הקימונו הנוקשה על גופה מעלימים כמעט לחלוטין את הטקסטורה הטבעית של העור ואת חמוקי הגוף האותנטיים. יופי מזוכך זה, הנוצר מעידון של המיניות והחושניות הקשורות בהזדווגות ובפריון, קרוב כנראה ליפה העליון של אפלטון, שאת ביטויו אנחנו מוצאים אצל סוקרטס, המתאר באוזני פידרוס מה קורה לאדם כשהוא נפגש עם היופי העליון: נוצות נשמתו מתחילות לצמוח.

ביבליוגרפיה:
כותר: סוד היופי
מחבר: ינאי, צבי
תאריך: מרץ - אפריל 1998 , גליון 27
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. צבי ינאי עורך כתב העת "מחשבות", לשעבר מנכ"ל משרד המדע.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית