|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
היש מותר לאדם על הבהמה? מהו מותר האדם מן הבהמה? על שאלה זו ניתנו תשובות רבות ומגוונות, ולא אחזור עליהן כאן. במאמר זה אציג טיעון שיראה כי מותר האדם קשור ב"התפתחות" תודעתו העצמית, שניתקה אותו מההקשר האבולוציוני-הישרדותי. ניתוק זה מתבטא ביכולתו של האדם לעסוק בדברים שאינם קשורים כלל להגדלת סיכויי הישרדותו - כאדם בודד או כמין ביולוגי – ובכך הוא שונה מכל האורגניזמים בכדור הארץ. אנסה להראות כי הגילוי העתיק ביותר לניתוק הקשר האבולוציוני-הישרדותי של האדם הוא העיסוק ב"אמנות לשמה", ואסתמך על עדויות ארכיאולוגיות המעידות כי ה"קפיצה" הזאת התרחשה לפני כמה עשרות אלפי שנים. ייתכן, כמובן, שהיו ביטויים נוספים לניתוק, אך הם לא נתגלו.
על פי הידע המדעי הנוכחי, כדור הארץ נוצר לפני כ-5 מיליארד שנים. כחצי מיליארד שנים לאחר מכן הופיעו צורות החיים הראשונות, האורגניזמים הראשונים. כל האורגניזמים עד לפני כ-700 מיליון שנים היו חד-תאיים, ואז, מסיבות לא ברורות, החלו להתפתח אורגניזמים רב תאיים, ובתהליך של ברירה טבעית התפתחו צמחים ובעלי-חיים מורכבים יותר ויותר, עד שלפני זמן זעיר מבחינה אבולוציונית - 200 אלף שנה בלבד - נוצר המין הביולוגי הידוע בשם "הומו ספיינס" - האדם הנבון - כלומר המין שלנו. שאלת היווצרות החיים מחומר דומם, כלומר ממולקולות שאינן מראות "סימני חיים", סימנים כגון שכפול עצמי, מטבוליזם, ארגון פנימי פונקציונלי ושמירה על סביבה פנימית יציבה (הומאוסטזיס), היא שאלה מסקרנת. השערות ותאוריות מרתקות הועלו לפתרונה, ואולם אף לא אחת מהן מאוששת באופן משביע רצון. על כן, בעצם, נשארה הבעיה בלתי פתורה, ומדענים רבים עדיין עוסקים בה. ייתכן כי בעיה זו חורגת מתחומו של המדע, ואולי היא אפילו – לפחות בחלקה - נושקת למטפיזיקה. מכל מקום, כל התאוריות העוסקות במוצא החיים ובאבולוציה בדרך הברירה הטבעית מציגות מנגנונים פיזיקליים כימיים סטנדרטיים, אשר בהינתן תנאים מתאימים וזמן ארוך דיו יאפשרו היווצרות של מולקולות שיכולות לשכפל את עצמן וגם ליצור מולקולות - בעיקר חלבונים - שברבות הימים יהפכו לאורגניזמים הכפופים להתפתחות בדרך הברירה הטבעית, ומשם הדרך האבולוציונית פתוחה והדברים ידועים. חשוב להדגיש כי כל התאוריות מציגות תיאור מטריאליסטי-פיזיקליסטי בלא שימוש בהסברים מטפיזיים הכוללים מושגים כגון "תודעה", "רצון" או "כוונה", ובלא הזדקקות למאורעות ניסיים ולהתערבות אלוהית ישירה.
האורגניזמים הראשונים יצרו סביבה פנימית יציבה מאחורי קרום התא, סביבה המגינה עליהם מפני שינויים בתנאי הסביבה, אך זוהי הגנה פסיבית בעיקרה. מעין הסתגרות ב"בונקר" מאחורי קרום התא, ו"תקווה" כי תנאי הסביבה יישארו ידידותיים. אם האורגניזם נקלע באקראי לתנאי סביבה חריגים, זה הוביל בוודאות לאבדנו. חסר כאן משהו חיוני להישרדות יעילה יותר - היכולת לחוש בסכנה קרובה בסביבה, והימנעות מלהיקלע אליה. מדובר בהתפתחות אבולוציונית של מערכות חישה שיאותתו לאורגניזם על הסכנה הקרובה. במילים אחרות, מדובר בהתפתחות סוגים מגוונים של רפלקסים שרובם ניתנים להסבר ביולוגי "סטנדרטי". בשלב זה אין מדובר בהתנהגות או בתגובה נלמדת על תנאים סביבתיים משתנים, אלא על תגובות רפלקסיביות/אוטומטיות, פרי עיצובם של הגנים. יתרונם של רפלקסים מולדים להישרדות ברור מאליו. בנוסף על כך התפתחו גם דפוסי התנהגות מוכתבים בצורה גנטית לשיפור יכולת ההישרדות של האורגניזמים. כמה מן ההתנהגויות הן מורכבות מאוד - למשל ריקוד הדבורים, אך אפשר להראות כי הן מוכתבות גנטית.1 בשונה מרפלקסים אוטומטיים והתנהגות מוכתבת בצורה גנטית, התפתחות של תודעה מחייבת יכולת למידה התלויה בזיכרון. למידה במובנה הראשוני היא היכולת להפיק לקחים מן הניסיון, ולהשליכם על מקרים דומים. למשל, אם הכנסתי את ידי לאש ונכוויתי, לא אכניסה שנית לאש - למדתי מתוך הסתייעות בזיכרון. ועוד: כיוון שהאש הייתה חמה, אמנע מלהכניס את ידי למקום חם גם אם אין שם אש. כלומר, הלמידה הורתה לי על דמיון של מאפיינים רלוונטיים יוצרי סכנה, שמהם אמנע גם אם לא התנסיתי בהם באופן ישיר. גם היכולת לשימוש בכלים שאיננה מוכתבת מבחינה גנטית, מעידה על תודעה. הלמידה, כאמור, מחייבת זיכרון. "אגירה" בזיכרון מחייבת קיום של מבנים מורכבים, למשל מוח או לפחות מערכת עצבים מורכבת. על כן הקשר בין התפתחות תודעה להתפתחות אבולוציונית של מערכת עצבים מורכבת ומוח ברור, אם כי לא מובן, ולכך עוד אחזור בהמשך. ואשר לזיכרון, יש להדגיש כי אין די באגירת זיכרון פסיבית בלבד, למידה מחייבת זיכרון פסיבי ואקטיבי גם יחד. זיכרון פסיבי משמעותו יצירת "מאגר", שהוא פוטנציאל לשימוש במועד מתאים, וזיכרון אקטיבי משמעותו "שליפה" ופעילות מתאימה לנסיבות חדשות, על סמך התנסות בעבר. גם אם נוכל להסכים כי "מאגר" הזיכרון הפסיבי ניתן להבנה ביולוגית/כימית (אם כי אני מטיל ספק בזאת), הרי ה"שליפה" של פריט זיכרון ממאגר הזיכרון אינו יכול להיות מובן אלא אם נוסיף לתיאור את המונח "כוונה", הקשורה למושג הרצון. בלא כוונה רצונית לא אוכל להבין מדוע "נשלפה" פיסת זיכרון זו ולא אחרת מתוך המאגר הכללי. שוב, רק לשם אילוסטרציה, בתקליטים שבביתי אגור מידע מוזיקלי רב; אבל אני "שולף" מתוך כוונה רצונית מודעת דווקא תקליט זה ולא אחר. מובן שהאנלוגיה אינה שלמה, בחירת התקליט המסוים אין בה שום יתרון הישרדותי על פני בחירה בתקליט אחר, שעה ששליפת מידע מתוך מאגר הזיכרון בנוגע לסכנה אפשרית, או למזון, יש לה יתרון הישרדותי מובהק. אורגניזמים בעלי תודעה הכרוכה ביכולת לימוד, זיכרון וכוונה, בניגוד לאורגניזמים בעלי רפלקסים אינסטינקטיביים, כבר מחוננים ביכולת בחירה אקטיבית רצונית בין אלטרנטיבות. אם כן, נוסף לנו כאן דבר מה על הביולוגיה ועל התכתיבים ההתנהגותיים הגנטיים. נוצרה כאן תודעה! קיומם של זיכרון, יכולת למידה ובחירה רצונית מכוונת, וקיומה של יכולת לפרשנות של נסיבות, פרשנות המניעה לפעולה אחת מתוך אלטרנטיבות שונות, מחייבים, לדעתי, קיום תודעה שמספקת את הפרשנות. בכימיה, בפיזיקה ובביולוגיה אין רצון או כוונה ואין פרשנות, יש פעולות גומלין סיבתיות תלויות חומר ואנרגיה. זוהי, לדעתי, הנקודה שבה קרתה קפיצה אבולוציונית שאיננה ניתנת, לפחות בשעה זו, להסבר ביולוגי מספק; מדובר בשינוי איכותי – לא כמותי - אך גם כאן הרציונל ההישרדותי מובן וגלוי. קיום התודעה מסייע בלא ספק להישרדות - בהגדילה את יכולת הבחירה ואת "דרגות החופש" (מושג ששאלתי מצבי ינאי) של בעל-החיים בעל התודעה. כאמור, בהתפתחות התודעה יש מעין "קפיצה קוונטית" באבולוציה. כי כפי שהזכרתי קודם, מצד אחד ברור כי התפתחות תודעה קשורה בהתפתחות אבולוציונית ביולוגית, חומרית, למשל היא תלויה בהתפתחות מוח, אך מצד אחר, אין אפשרות לעמוד על משמעותה של התודעה, שאיננה חומרית, במונחים ביולוגיים בלבד! הביולוגיה - לפחות בשלב זה, ואולי לעולם - אינה יכולה להסביר את התודעה. אפשר, לשם אילוסטרציה, לומר כי יש כאן מעין "השראה" מן החומר לשדה תודעתי בלתי חומרי. באנלוגיה: כשמזרימים חלקיקים טעוני חשמל בכבל חשמלי, הם יוצרים השראה אלקטרו-מגנטית. זרם החלקיקים יוצר שדה אלקטרומגנטי מסביב לכבל המוליך (זוהי רק מטפורה, שכן גם החלקיקים וגם השדה האלקטרומגנטי ניתנים להסבר סיבתי פיזיקלי כמותי). לתודעה אין ממדים כמותיים, לא מסה, לא אנרגיה, לא טמפרטורה ולא מיקום מוגדר. בנקודה זו, לדעתי, מתחילה הבעיה הפסיכו-פיזית (בעיית הגוף והנפש). מי שייראה לו מוזר להחיל מושגים כגון "תודעה", "כוונה" ו"רצון" על בעלי-חיים, מוזמן להציע מונחים אחרים או הסברים אחרים. על כל פנים, הפסוק "הכלב שלי רוצה בונזו ולא רוצה בשר" נשמע לי טבעי לחלוטין, ואינו נראה לי כהאנשה. הכלב פשוט מעדיף בשעה זו מזון אחד על פני אחר, ויכול היה, ויוכל, אם ירצה בעתיד, לשנות את העדפתו - את רצונו המכוון למזון. הכלב מחונן בתודעה וברצון.
המושג תודעה עצמית - יש הקוראים לה מודעות - מתייחס ליכולת האינטרוספקטיבית, הרפלקסיבית של האדם, ליכולתו לחשוב "מחשבה על מחשבה" (או מחשבה על כל תוכן נפשי שהוא). האדם חש ומודע לכאב כמו הכלב, אך רק הוא יכול, מעבר לתחושה ולתגובה ספונטנית על כאב, לומר לעצמו או לזולתו "כואב לי", או להשתמש במטפורות ולומר כי כאב זה חד, וזה כאב חודר וכיוצא בזאת. פה יש מעבר מהרגשת תחושת הכאב עצמה ותגובה אינסטינקטיבית עליה, למודעות פנימית, להתבוננות פנימית, לתודעה עצמית. האדם מסתכל על עצמו "מבפנים" ו"מבחוץ" כאחד. הוא קיים הן כסובייקט והן כאובייקט. האדם גם יכול לחשוב מחשבות על נושאים מופשטים. הוא לא רק מודע, חש, מרגיש ולומד באמצעות חושיו ושכלו - כמו בעלי-חיים מפותחים - אלא מודע למודעותו זו, מודע למחשבותיו, וחשוב מכך, הוא מודע לעצם לקיומו, הוא מודע לעצמו. רק הוא יכול לחקור את אופני תודעתו העצמיים, את הרבדים הפסיכולוגיים של עצמו, וזוהי רמה אחרת מתחושה מודעת גרידא. ניסיונות מגוונים של הוגים רבים לאורך כל תולדות התרבות האנושית ניסו להגדיר תודעה עצמית בהצלחה חלקית בלבד אף על פי שמבחינה אינטואיטיבית אנחנו תופשים אותה באופן בלתי אמצעי. לפיכך נצטרך להסתפק בכמה סימנים אופייניים. יש מי שניסו לייחד את האדם בעל התודעה העצמית בהיותו היחיד מכל בעלי-החיים בעולם שהוא בעל יכולת לשונית - שפה. זוהי תפיסתו של הבלשן הנודע נועם חומסקי. האדם (כל אדם, בלא קשר למאפייניו האינדיווידואליים) הוא היצור היחיד שיש לו כושר מולד ללמידת שפה "טבעית", שפה שהוא לומד בסביבה של דוברי השפה. ולאחר שלמד את השפה במהירות מדהימה, הוא יכול לאבחן כל שרשרת מילים בשפה כמשפט תקין או לא תקין מבחינה תחבירית, בלי שהשתתף בשיעורי דקדוק. ומה שחשוב יותר, הוא שולט בשפה, כלומר יודע להשתמש בכלליה כדי לבנות כל משפט שיעלה על דעתו - גם אם מעולם לא שמע אותו - עניין שקשור ביצירתיות, ולא בחיקוי. תכונה זו מיוחדת (כמעט) רק לאדם. מובן שלשפה, שאחד משימושיה הראשיים היא התקשורת, יתרון הישרדותי מובהק; למשל ביכולת להעביר מידע על סכנות, על מקורות מזון או על טיפול במזון וטיפול בצאצאים. ואולם יכולת זו, המצויה גם אצל בעלי-חיים, איננה כל השפה שעליה אני מדבר כאן. בשפה האנושית, מלבד תקשורת האדם יוצר במידה מכרעת את עצמו ואת עולמו (הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין אמר: "גבולות השפה הם גבולות עולמי"). האדם חושב באמצעות השפה ומבטא בה גם את מהותו הפנימית, האישית, הן לעצמו והן לזולתו (שאלה מעניינת היא, האם קיימת, ואם כן מהי, השפה הטרום-מילולית של התינוק). השפה כוללת בתוכה, אם כן, גם "שפה פנימית" הקשורה ביכולתו של האדם לנסח לעצמו את תודעתו הפנימית על כל מרכיביה ולהכיר אותה. האדם גם יכול לעשות השלכה מעצמו אל זולתו, ולהכיר בכך שגם זולתו יכול לחוש, למשל לחוש כאב, או לחשוב מחשבות מופשטות - וגם זה קשור לעובדה שלאדם שמולו יש יכולת לשונית וצורת התנהגות אופיינית דומה, ועל כן ההשלכה הפסיכולוגית מאדם לחברו כמעט בלתי נמנעת. וזאת נקודה בעלת חשיבות מיוחדת לענייננו, רק האדם המודע לעצם קיומו העצמי אינו חי את חייו סתם כעובדה גרידא, כדחף טבעי בלבד, משום שרק הוא מודע גם להכרח חדלונו הצפוי - להפסקת קיומו ההכרחית, למותו. זוהי מודעות עצמית הקשורה לחשיבה בשפה לוגית המכירה בשני מצבים אונטולוגיים (ישותיים) אפשריים בלבד - קיים ולא-קיים. לכן, מבחינה לוגית, כל מה שהתחיל להתקיים בזמן כלשהו איננו נצחי, ועל כן הוא יחדל מלהתקיים בהכרח. רק האדם, בעל המודעות העצמית, מודע למותו הצפוי וההכרחי כבר בילדותו. לבעלי-חיים, גם למפותחים שבהם, אין מודעות עצמית כזאת, קיימים אצלם רק הדחף הטבעי, האינסטינקט של החיים וההישרדות, ואין מודעות למוות במשך החיים עצמם - למעט, אולי, תחושת מוות של חיה גוססת. מסקנה רבת משמעות נגזרת ממודעות זו: רק האדם יכול למאוס בחייו, להתגבר על אינסטינקט החיים וההישרדות, ולהתאבד - זהו "מחיר" המודעות העצמית. לפיכך, לדעת הסופר והפילוסוף אלבר קאמי, שאלת ההתאבדות, או שאלת משמעות החיים, היא השאלה הפילוסופית המרכזית. שאלת משמעות החיים אינה מתעוררת בשום בעל-חיים זולת האדם. האם נוכל לומר כי למאפייני התודעה העצמית הללו יש יתרון הישרדותי כלשהו - הן לפרט האנושי והן למין האדם בכללותו? לדעתי לא. אינני רואה ביכולת ל"מחשבה על מחשבה" שום קשר להישרדות. בשלב הראשוני ייתכן אפילו שיש לה חיסרון הישרדותי, משום שכאמור, רק האדם המודע לחייו יכול לבחור להתאבד, שעה שכל בעלי-החיים המפותחים בעלי התודעה "הרגילה" מונעים על ידי דחף ההישרדות. רק האדם, המודע ל"ציווי הגנטי", יכול לפעול בניגוד לו ולהימנע מלהוליד צאצאים, ממניעים דתיים, אקולוגיים או אגואיסטיים. אינני מכחיש כי לשפות האנושיות הטבעיות, פרי התודעה העצמית, יש יתרון הישרדותי מובהק, משום ששפה אנושית היא הגורם המרכזי המאפשר את התפתחותה של "אבולוציה תרבותית" הכרוכה בהעברת מידע נרכש לדורות הבאים ולשכלולו, בלי להתבסס על גנטיקה וברירה טבעית ארוכה ואקראית. האבולוציה התרבותית היא מהירה ויעילה בהרבה בהשוואה לאבולוציה דארווינית. ואולם רק האדם, באמצעות מודעותו העצמית, יכול להתנתק מן הקשר האבולוציוני המובהק. אם נרצה, החטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדעת - עץ המודעות - הוציא אותנו מגן העדן הביולוגי/אבולוציוני, ואיפשר לנו בחירה שהיא לעתים בניגוד לאבולוציה הביולוגית. ואם נמשיך בדרש קטן על גן העדן, הרי המניע לאכילת פרי עץ הדעת היה הפיתוי החושני - בחירה מכוונת ומודעת בפרי שהוא "תאווה לעיניים", פרי העץ ה"נחמד להשכיל". ואולם רק אחרי האכילה נפתחה לפני אדם וחווה המודעות העצמית - זו הקשורה גם בבחירה ערכית בין טוב לרע ("עץ הדעת טוב ורע"). רק אז ראו אדם וחווה כי הם עירומים - "ויתבוששו". הבושה, הקשורה באינטרוספקציה, היא ראשית התרבות, פרי המודעות העצמית. זהו ניתוק הקשר הגורדי האבולוציוני.
מתי התרחש בפעם הראשונה הנתק האבולוציוני הזה? צריכים לחפש לכך עדויות היסטוריות או ארכיאולוגיות בתרבות האנושית הקדומה: עדויות לפעילות אנושית קדומה שאי אפשר לקשרה לאיזשהו יתרון הישרדותי. יש כמה מועמדים אפשריים לפעילות כזאת. כיוון שחלקם לא יכלו להותיר שרידים מוחשיים כלשהם, נוכל רק לשער את היתכנותם, אבל יש גם עדויות מוחשיות - ארכיאולוגיות – ועליהן אעמוד. מועמד ראשון שעולה על דעתי הוא הדת והפולחן הדתי. אם מסתכלים על תפיסות דתיות מודרניות, יש ביניהן כאלה שאינן "הישרדותיות" בעליל. העדפת המוות על פני "עבודה זרה" במסורת היהודית היא דוגמה לתפישה כזאת. דוגמה מובהקת עוד יותר לגישה כזאת היא תפישתו של ישעיהו ליבוביץ', אשר לפיה המאמין ה"אמיתי" נוטל עליו את חובת עבודת האל בלי שום קשר לתוצאה הצפויה, גם אם התוצאה פוגעת באינטרסים של המאמין - כולל עצם קיומו וסיכויי הישרדותו.2 גישות כאלה של "עבודת אלוהים לשמה" (בניגוד לעבודה שלא לשמה, שהיא בבחינת קרדום לחפור בו) רווחות גם בפרקטיקות דתיות מודרניות אחרות, והן אכן אינן קשורות כלל להישרדות. ואולם זוהי התפתחות מאוחרת מאוד בתרבות הדתית. בראשיתן הייתה לדתות ולפולחנים הדתיים משמעות הישרדותית מובהקת בעיני המאמינים (ואין זה חשוב כלל אם בפועל עלו סיכויי ההישרדות של המאמינים או לא - זו הייתה כוונת המאמינים, וגם זה, בעקיפין, מעיד על תודעה עצמית): הדת והפולחן נועדו לרצות את האל או האלים, למנוע אסונות, להבטיח יבולים טובים וכיוצא בזאת. הפולחן היה תאורגי - כלומר הניח כי פעילויות של האדם משפיעות על האל (או האלים) ועל העולמות העליונים. לעתים דרשה ההגנה על הקולקטיב הקרבה של יחידים לשיכוך זעם האלים, או להפסקת אסונות ועונשים שהושתתו על ידי האלים - וזה מזכיר תפיסות מסוימות המעמידות את המין הביולוגי, לא את הפרט או את הגנים, כמושא האבולוציה, ה"מצדיק" הקרבה של פרטים מהמין לשם הישרדות המין כולו. סימנים רבים לתפיסות כאלה מצויים גם בפולחנים ובתפיסות הדתיות המודרניות, אם כי לעתים הם מוסווים או שעברו עידון וסובלימציה. מועמד אחר לציון ניתוק הקשר ההישרדותי הוא המוסר. ואכן, תפישות מוסריות מודרניות, במיוחד גישות הקרויות בשפת הפילוסופים "דיאונטולוגיות" (הקשורות בחובות ובכוונות האדם, ולא בתוצאות המעשים) בנוסח עמנואל קאנט, המדגישות את הנאמנות לחובה המוסרית המוחלטת, בלי קשר לתוצאותיה, וגם גישות תוצאתניות (טלאולוגיות בשפת הפילוסופים - הקובעות כי מעשה טוב תלוי בהשגת תוצאה רצויה) אוניברסליסטיות, כמו התועלתנות בנוסח ג'ון סטיוארט מיל, הן לפעמים בלתי הישרדותיות בעליל, אבל גם הן התפתחויות מאוחרות של תפישות מוסריות. בראשיתן נועדו התפישות המוסריות, שהיו, כפי שהראה הסוציולוג אמיל דירקהיים, תלויות תרבות, להסדיר את החיים החברתיים בצורה שתשמור על קיום הקולקטיב ויציבותו. את המועמד השלישי, המדע, כמעט ברור שאפשר לשלול. הפן ההישרדותי שלו ברור בעליל, אם כי יש תפישות לא אינסטרומנטליות של המדע, המציגות את הפעילות המדעית כסיפוק הסקרנות האנושית והרצון לדעת. ואולם גם אם נקבל תפישות אלו, עדיין הידע על העולם, המושג באמצעות המדע, הוא בעל ערך הישרדותי ברור.
נשאר מועמד אחרון האמור לסמן את ניתוק הקשר ההישרדותי באדם, והקשור לתודעתו העצמית. המועמד הזה הוא האמנות. גם כאן אפשר להראות כי האמנות הקדומה לא הייתה ברובה "אמנות לשמה", היא שימשה כחלק מן הפולחנים הדתיים, כפטיש וכאמצעי מאגי שיכול להועיל לציד, למשל. ואולם כבר באותן תקופות קדומות יש סימנים להתחלה של אמנות טהורה, "אמנות לשם אמנות". אמנות כזאת אני מאפיין כדחף יצירתי בלתי נכבש של האמן עצמו, שלמרות זאת איננו קשור בהישרדות - לא של האמן ולא של קהילתו. ולכך אזדקק לראיות משכנעות. מה נחפש אם כן? אין, כמובן, אפשרות לגלות יצירות מוזיקליות קדומות, שכן תווים כתובים הם חידוש של האלף השני לספירה; ואולם יש אפשרות לגלות ביטויים אמנותיים ששרדו. צריך, אם כך, לחפש ציורים או פסלים קדומים, שאותם לא נוכל להסביר אלא כאמנות לשם אמנות, ולא כאמנות המכוונת לתכלית הישרדותית או לתכלית חיצונית כלשהי. ציורי המערות המרהיבים באלטמירה שבספרד או בלסקו בצרפת, שזמנם הוא בערך לפני 30 אלף שנה (תחילה תוארכו ל-15 אלף לפנה"ס), הן מן הדוגמאות המובהקות לאמנות הקדומה ביותר. בעת האחרונה נתגלו ציורים קדומים יותר, שנשתמרו בגלל מזג האוויר היבש, במישור פתוח ולא במערות, בפורטוגל. הציורים שנתגלו הם בעיקר, אך לא רק, ציורי חיות. לכאורה אפשר לטעון כי גם הם מיועדים לשם קידום הציד בדרך מאגית (כך טוען חוקר האמנות הנודע גומבריך, אך הוא טוען שזוהי השערה - ומדוע השערתו טובה מכל השערה אחרת?). ואולם דומני שאם בוחנים את הציורים הללו היטב, ייראה ההסבר התכליתי הזה לא מספק. ראשית, אין בציורים רבים שום זכר לכלי ציד או לתיאור של ציד או של חיות לכודות. יש אפילו ציור המראה ביזון תוקף אדם, ובציור "ריאליסטי" זה דווקא הביזון הוא ה"גיבור" של התמונה. וחשוב יותר, מגוון החיות המצוירות על הכתלים הוא גדול, וכמה מבעלי-החיים כלל אינם לא חיות טרף ולא חיות ציד מובהקות, ציפורים למשל. ועוד, למרות שהציורים הם ריאליסטיים-נטורליסטיים, התבוננות בהם מגלה התמקדות בצדדים אסתטיים - תנועה "אצילית" של כמה מן החיות (סוסים למשל), צבעוניות מרהיבה, קומפוזיציה וכיוצא בזאת. נכון שאסתטיקה היא אולי דחף "טבעי" באדם, אך קשה לקשור אותה לאיזשהו יתרון הישרדותי. ליופי ולצבעים בולטים של צמחים ובעלי-חיים יש לפעמים ערך הישרדותי, אך האסתטיקה האמנותית פרי יצירת האמן איננה מעניקה שום יתרון הישרדותי לאמן (או לקהילתו) על פני מי שאיננו אמן - ואפשר להעלות על הדעת כי דווקא האמן, בחברה הפרהיסטורית, מקטין את סיכויי הישרדותו, משום שהוא מקדיש זמן לאמנותו על חשבון הקדשת אנרגיה לתחומים מעשיים יותר, כגון שכלול מיומנויות הציד - ואולי הציירים הראשונים היו בכלל ציירות? אפשר, אם כן, לומר כי "הינף הצבע" הראשון של צייר המערות הוא הסימן הראשון שאפשר להצביע עליו כעל חריגה וניתוק של האדם מן הציווי הביולוגי ההישרדותי. אבל יש עוד משמעות לצעד זה, שהוא חשוב בעיניי אף יותר: ההינתקות הזאת מבטאת משהו עמוק, קמאי, אולי מיסטי, שקיים באדם, וזהו הדחף הטרנסצנדנטי. חוויית העולם של האדם וההתנסות המגוונת של החיים האנושיים אינם מתמצים רק במה שנקלט, מעובד ונלמד דרך החושים והמבנים השכליים המולדים. יש באדם רצון עז לחרוג מן היש הניסיוני, מן הקיום הקונקרטי היומיומי, אל משהו שמעבר, אל הראשית ואל האחרית, אל המהות הלא מוגדרת של העולם, אל האחדות האבודה שלו - אל הטרנסצנדנטי. יש שבילים רבים אל הטרנסצנדנטי, שבילים שהם מטבעם אינסופיים, ועם זאת ההליכה בהם חשובה כשלעצמה, על אף שאין שום ערובה לכך שהם יובילו אל היעד. ה"התגלות" או ה"הארה", אם ניתנו, ניתנו רק למתי מעט. אבל ההליכה בדרך ניתנת לכל אדם. מה שמשותף לכל השבילים הללו כולם הוא שכולם אינם "פרקטיים", כולם אינם מכוונים להשגת אינטרס כלשהו בעולם הזה הממשי. הם כולם נובעים מהדחף הטרנסצנדנטי. כיום אפשר להצביע על כל התחומים הערכיים המגוונים שבהם, באופן עקרוני, יכול האדם להביע את השתוקקותו הטרנסצנדנטית. מוסר, דת, כל האמנויות, מחקר "טהור", ועוד ועוד. כל התחומים הללו, שביניהם האמנות היא החלוץ ופורץ הדרך, נותנים טעם ומשמעות מיוחדת לחיי האדם, משמעות שחורגת מעצם עובדת החיים והמשכם הביולוגי הגנטי, משמעות שמעבר לאבולוציה. ועם כל זאת ראוי לומר בשעה זו: כדי שיהיה טעם לחיים האנושיים, יש להבטיח את קיומם. דומה שהאחריות האקולוגית הזאת מחייבת את כל האנשים להירתם לשמירת החיים על פני כדור הארץ, כדי שיהיה למה לתת משמעות. 1. נכון כי ישנן התנהגויות של בעלי חיים הנראות מודעות ומכוונות - אך למעשה הן פרי "תכנות גנטי", ועניין זה ניתן לבדיקה ראו למשל דוגמאות מרתקות שמביא צבי ינאי בספרו "בעקבות המחשבות". לקריאה נוספת:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
