ספר התנ"ך מעורר בקוראיו יראת כבוד וכובד ראש, תחושה שעליהם להלך בשביליו על קצות האצבעות ובהנמכת קול, וזאת מפני שאינו ספר ככל הספרים אלא "ספר הספרים", כתבי-הקודש של עם ישראל. אנו, האמונים על "קריאה צמודה" של הטקסט המקראי, על תשומת לב מלאה לפרטי הפרטים של עיצוב היצירה הספרותית, על ביקוש בלתי נלאה אחר משמעה של כל מלה בהקשרה,¹ ודאי שלא נטיף לקלות ראש בגישה לתנ"ך, ונהפוך הוא. עם זאת, ראוי לבחון, מידי פעם, את הנחת היסוד כאילו כל סיפור וסיפור במקרא נכתב מתוך רצינות מקפיאה, ללא חיוך וללא קריצת עין.² שאלה נוספת שעלינו לשוב ולשאול את עצמנו היא, האם המספר המקראי אכן מבקש לעצמו, בכל מקרה ומקרה, סמכות בלתי מוגבלת,³ האם הוא מצפה מאתנו, קוראיו, להאמין אמונה עוורת בכל מלה שלו?

ואם אנו מוסיפים שאלה על שאלה מדוע לא נעז ונתמודד גם עם המשפט הקדום הקובע כי כל סיפור מקראי הוא בבחינת יצירה ספרותית נפלאה, גאונית; אכן, המקרא משופע בפניני ספרות בוהקות באור יקרות ואין הוא צריך להמלצותינו או למחמאותינו, אך האם יעלה על הדעת שאיכות כל סיפוריו ללא יוצא מן הכלל אחת היא?

את תקיפותם של "הרהורי הכפירה" שהעלינו נבחן לאורו של סיפור קצרצר בן שלושים ואחת מלים, מעשה שארע בקבר אלישע, סיפור שלמרות קוצר יריעתו הריהו משופע בדמויות לרוב: אלישע המת, קברניו, גדודי מואב, האיש המושלך לקבר אלישע וקברניו-משליכיו, ובמילים אחרות: שני מתים בודדים (שאחד מהם יקום לתחיה) ושלוש דמויות קולקטיביות: שתי קבוצות של קברנים וגדוד-גדודים מואביים.

נציב, אפוא, את השאלות המתעוררות אגב קריאה ונבקש להן תשובות הן בסיפור גופו והן – תוך הרחבה הדרגתית ומבוקרת של מעגל הקשריו – בסביבתו הספרותית הקרובה והרחוקה.⁴ דווקא קוצר הסיפור יש בו כדי לעורר קושיות מפני שהפרוץ בו רב על העומד והשמא רב על הברי. תשובות לקושיות הללו עשויות לגלות לנו את מסרו-מסריו של הסיפור.

תחילה נרכז מבטנו בסיפור בבידודו; נציב את השאלות העולות למקראו ונווכח על אילו מהן יכולים אנו להשיב, אילו אינן רלבנטיות ואין ראויות לתשובה ולאילו אין פתרון עד שלא נרחיב את יריעת ההקשר. הקורא את הסיפור בבידודו – קורא שאינו מצויד בידע מוקדם על אלישע ומעלליו – לא ידע מיהו אותו אלישע שבו פותח הסיפור, דמות יחידה הנזכרת בשמה – ואף לא ידע על מה תפארתה של דמות זו ומהו טיב מעשיה עליהם בא להוסיף סיפור ההחיאה. אי ידיעה זו עלולה לגרור אחריה בילבול גדול בהמשך הקריאה.

הסיפור בבידודו אינו מגלה לנו מהי סיבת מותו של אלישע: זקנתו גרמה? חולי שחלה בו? ואולי המיתו ה' על חטאיו? דומה שאין שאלה זו ראויה להישאל מפני שהמספר בחר שלא להציע לה תשובה, מפני שאינה רלבנטית למסר שנושא הסיפור. שאלות אחרות שאינן ראויות להישאל הן זהות המטפלים בקבורת אלישע ומקום קבורתו.

דווקא משום שאין הסיפור נותן דעתו לעניינים אלו יתמה התמה האם לא נמצא אלישע ראוי כי ידובר בקבורתו ביתר פירוט? האם אין מקום לספר, דרך משל, בצער שעוררה הסתלקותו? יוסף בן מתיתיהו שחש בקושי אכן מרחיב בנקודה זו: '... הוא זכה גם לקבורה נהדרת כראוי לאיש אהוב אלוהים במידה כזו' (קדמוניות ס' תשיעי, ח, ו).

המימד ה"היסטורי" חודר לסיפור באיזכורם של 'גדודי מואב'. מדוע דווקא בהם ידבר הכתוב? היש בפרט זה משום רמז למקום קבורתו של אלישע? ושוב, קריאת הסיפור ללא הקשרו-הקשריו מותירה אותנו ללא מענה.

הביטוי המציין את מועד בואם של הארמים 'בא שנה' אינו נהיר ודומה שאין מנוס מתיקון הנוסח. נוסח התרגום הארמי 'במיעל שתא' – וכהסברו של רש"י 'בתשובת השנה' (השווה שמ"ב יא, א; מל"א כ, כב, כו) מניח את הקריאה 'כבא השנה', היינו לקראת סוף השנה, 'לעת צאת המלכים' (שמ"ב יא, א), היינו באביב, עם חלוף הגשמים, כאשר מזג האויר יפה ליציאה למלחמה;⁵ ומוסיף רש"י טעם נוסף ליציאת הגדודים בתקופה זו של השנה: 'בעוד הארץ מלאה דשאים ויש מאכל לבהמתם דרך חילות לצאת'. דרך אחרת להתמודד עם הצירוף הקשה היא כהנחת רד"ק כי 'אפשר שתהא האל"ף תמורת ה"א הנקבה והוא כמו "בה שנה", כלומר באותה שנה עצמה שמת אלישע', והיא גם דרך הבנתם של הפשיטתא והוולגטה: in ipso anno ('בה בשנה').⁶

הסיפור הקצר נמנע גם מלציין מיהו שקבר את 'האיש'. צורת הסתמי 'ויהי הם קברים' עלולה לגרור אחריה אי-הבנה ואכן יוסף בן מתתיהו נפל בפח וקבע כי מואבים הם שקברוהו: 'אותה שעה (בעת קבורתו של אלישע) קרה גם הדבר ששודדים השליכו איש אחד אל תוך קברו של אלישע...' (שם). אף זהותו של האיש, של המת, אינה חשובה בעיני מספרנו, עובדה שהפריעה לבעלי המדרש המבקשים לקרוע את מסכת האלמוניות מפניהן של דמויות שוליות במקרא. כך דרך משל, מצינו בפדר"א ל"ג שהיה המת הקם לתחיה שלום בן תקוה שנמצא ראוי מכח צדקתו שישוב ויחיה אחרי מותו.

לשון 'והנה' – לשון מובהקת של ציון הפתעה⁷ - רומזת לפליאת הקברנים נוכח הגדוד המואבי, ליראתם כי רבה: 'וישליכו את האיש' – 'מרוב חופזם מפחד הגדוד השליכוהו בקבר אלישע' (רד"ק). השלכת המת יש בה משום ביזיונו (ראה דרך משל שמ"ב יח, יז; יר' יד, טז) אף שלא נתכוונו לבזותו ולא השליכוהו אלא מתוקף הנסיבות. המת הושלך לקבר אלישע, 'במערת אלישע שנקבר בה ולא היה להם אלא לפתוח פי המערה ולהשליכו בתוכה' (רד"ק).

קברניו של המת נסו על נפשם, הגדוד הלך לדרכו מבלי לשית ליבו לקברנים ולמנוסתם ולא נותר על הבמה אלא המתי-החי לבדו.

ומה אנו שומעים אודותיו? 'וילך ויגע האיש בעצמות אלישע...'. הנוסח קשה שהרי לא שמעו על המתים שהם הולכים. רד"ק מבאר: 'ונתגלגל האיש עד שנגע בעצמות אלישע, וזהו "וילך ויגע" ' ואכן אפשר שהל"ך משמש כפועל עזר לציין מהירות הפעולה ועוצמתה. הפועל הל"ך משמש בציוויים כלשון זירוז (כדוגמת בר' יט, לב; שמ"א כו, יט; מל"א טו, יט), וראה השימוש בפועל זה לעיצוב פעולה המביעה צמיחה או התעצמות (כגון שמ"ב ג, א; יונה א, ב; אס' ט, ד).

תיקון נוסח המבטל כליל את הקושי: 'וילכו' (בעקבות הנוסח הלוקיאני של תה"ש), היינו הקברנים הם שהלכו, נטשו את המת לגורלו בפחדם מן המואבים.⁸ השיבוש המשוער ארע עקב השמטת הוי"ו ממילת 'וילכו' בהשפעת הוי"ו שבראש המילה הבאה 'ויגע' (הפלוגרפיה).

אפשרות אחרת לתיקון הנוסח – ועלינו לזכור כי תיקונים אלה משפיעים על דרך הבנתו של הסיפור – היא להעביר את מלת 'וילך' לסוף הכתוב: 'ויחי ויקם על רגליו וילך', היינו שהלך האיש למקום שהלך ממקום הקבורה, וכפי שמצינו בשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סימן ע"ט:⁹ '...חי וקם והלך'; ההנחה היא שמלך 'וילך' נשמטה בהעתקת הסיפור ממקומה, מי שחש בהשמטה העתיקה בשוליים או בין השיטין, ובהעתקה נוספת מעשה ידיו של מי שלא ידע עוד מהו המקום הראוי לה, הגיעה המלה למקום שהגיעה.¹⁰ אם אכן הלך המת משדה הקבורה הרי שהגיע למקום ישוב ונוכחו הנוכחים בנס שארע לו. אלא מאי? כיוון שלא שומעים אנו על תגובה כלשהי שעורר מעשה הנס, מדגישים חכמים שלא הלך האיש לאחר שקם והרי הם מקיימים את לשון הסיפור כצורתו על סיומו בקימת האיש על רגליו: 'ויחי ויקם על רגליו' תנא על רגליו עמד לביתו לא הלך אלא שחיה לשעה ומת ונקבר במקום אחר שנאמר 'אל תאסוף עם חטאים נפשי...' (שו"ט למזמור כו), כלומר 'שלא היתה עמידתו אלא לשעה לפרוש מאותו צדיק בלבד' (קה"ר פ"ח, י ראה גם סנה' מז, ע"א).

האיש נוגע אפוא בעצמות אלישע, ותוצאות המגע: 'ויחי'. מלת 'ויחי' עשויה לבטא קימה מן המתים (כגון מל"א יז, כב; יח' לז, ג, ט, י) ובחזון העצמות היבשות שביחזקאל אף משתקף רצף ארועים כזה שבסיפורנו: 'ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם, (פס' י). עם זאת יש ומלה זו מבטאת אך התחזקות או ריפוי מן החולי (שופ' טו, יט – בעקבות צמא; מל"ב כ, ז; יש' לח, ט).

ומהו הפירוש הראוי למילת 'ויחי' בסיפורנו? לכאורה ברור שקם המושלך מן המתים בעקבות המגע בעצמות אלישע. אך אם נדייק ונזכור שלא העיד המספר על הנקבר כי מת תחילה – בניגוד לעדותו המפורשת על אלישע: 'וימת אלישע' – אפשר לנו לפרש כאילו בטעות ביקשו לקברו, ומשהשליכוהו נזדעזע, נתעורר וקם על רגליו. ושמא דווקא פירוש זה יעלה בקנה אחד עם מלת 'וילך' במקומה וכצורתה בנה"מ, היינו שיכול היה האיש לילך כיוון שלא מת? פירוש זה יקנה מימד הומוריסטי לסיפור שהרי אז אין בו לא נס ולא בן נס!

אם בכל זאת נבאר כי המושלך אל קבר אלישע קם לתחיה הרי שכוח החיות שהיה בעצמות אלישע הוא שחייהו. ראוי לזכור כי מילת 'עצמות' עשוייה להתייחס לעצמות ממש (כגון יח' לז, א ואילך; מל"ב כג, יד וכן רבים) אך גם לגוף השלם (כדוגמת תה' לב, ג; נא, י; מש' טז, כד; איוב ז, טו). פירושה האחרון של התיבה 'עצמות' מאיר באור שונה את מהלך העניינים: הנקבר השני נגע בעצמות אלישע ואלישע הוא שקם על רגליו ושב לחיים. ואם יבקש הקורא לדייק ולומר שהפועל הקודם לפועל 'ויחי', 'ויגע' מדבר באיש ולפיכך הוא קם ולא אחר, ניתן להשיב לו מחילופי הנושאים הקיימים בסיפור, בין סוף פס' כ וראש פס' כא: 'וגדודי מואב יבאו... ויהי הם קברים' (והרי יוסף בן מתיתיהו טעה, כזכור, במשמע החילופים הללו!). על קימת אלישע עצמו לתחיה הבין את הסיפור בן-סירא: 'כל דבר לא נפלא ממנו ומתחתיו נברא בשרו. בחייו עשה נפלאות ובמותו תמהי מעשה' (מח, טז-יז).¹¹ גם כאן מאפשרת אפוא האליפטיות של הסיפור הקצר פירוש הומוריסטי – איש אלמוני הוא שעשה נס עם הנביא; אלישע שמת בראש הסיפור: 'וימת אלישע', קם לתחיה בסיומו: 'ויחי ויקם על רגליו'.

אם בכל זאת נדבק בפירוש היותר פשוט היינו שהאלמוני הוא הקם לתחייה נשאלת השאלה מה עושה המת כשהוא שב לחיים? הסיפור אינו משיב על השאלה, אינו מגלה בה עניין. גם אם נעביר את מילת 'וילך' לסוף הסיפור הרי זו תציין אך את פינוי הבמה ולא את שיבת האיש לביתו. מצטיירת פה אפוא סיטואציה הומוריסטית נוספת: קברניו של המת נעלמו, האויב היה כלא היה והמת-החי שבוודאי לא ידע את נפשו ולא הבין מהו שארע לו ואיך הגיע למקום שהגיע – עומד נבוך על עומדו. לפנינו אפוא מעשה בנס שאין לו עדים, שרק המספר מכוחה של סמכות שהוא נוטל לעצמו יכול להעיד עליו. אין בסיפור זה יד וחלק לה', אין הקם לתחיה מודה על הנס שנעשה עמו ואינו מעיד עליו קבל עם ועדה. מקום התרחשותו של הנס (שאינו ידוע) אינו הופך למקום של עלייה לרגל, ובקצרה: אין המעשה מותיר אחריו כל רושם ואין המספר מתאמץ לחזק את תוקף המעשה ואמיתותו; כך אפוא עשוי להתעורר פיקפוק באמיתות הנס, כגון בשאלה עליה משיב ר' אברהם בן הרמב"ם: 'ילמדנו רבנו מה פירוש הכתוב "ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו". האם חי המת ההוא בקרבת עצמות אדוננו אלישע כפי שנראה מפשטו של המקרא או לא?¹²

האם מיעוט מילותיו של הסיפור, הנמנע מלדבר הן בכבוד אלישע וקבורתו והן בשבח הנס, מעיד על כוונת מכוון למעט מכבוד הנביא ומעשהו? האם האפשרויות השונות שנפתחו לנו במלאכת הפירוש, אפשרויות היוצרות סיטואציות הומוריסטיות, ואולי אף נלעגות, מעידות אף הן באותו הכיוון? מחד גיסא ימצא מי שיאמר שבא הסיפור לדבר בשבח אלישע, בכוחו להחיות מתים אחריו מותו שלו, וכדברי יוסף בן מתיתיהו המסיים ומסכם את תולדות חייו של אלישע במילים: 'ובזה סיפרנו את מעשי אלישע הנביא, את הדברים שחזה ואמר בהיותו בחיים ואיזה כוח אלוהי היה בו אחרי מותו' (שם).

מאידך גיסא יש אפשרות לראות בסיפור מעשה הלועג לנביא – סיפור על-פיו חייה, אמנם, אלישע אדם לאחר מותו, אך מה טיבו של בעל נס זה המסייע לאחרים ואינו יכול לסייע לעצמו? העובדה שאין המספר מרבה בדברי שיכנוע לאמיתות סיפורו – והרי, כפי שאמרנו, אין מי שיעיד על הנס – מבהירה שהמספר משאיר כאילו לשיפוטו של הקורא את ההחלטה אם יאמין למעשה, אם לאו.¹³

אם כוונה של לעג לנביא יש כאן הרי מזכיר הדבר את טיפוס המהתלה האיסופית על חוזים העוסקים בגורלות ומנבאים לאחרים, שעה שהם עצמם נכשלים צורב. במשל ה"חוזה בכוכבים"¹⁴ מסופר על חוזה אשר 'בהיות כל רוחו נתון לשמים לא נזהר ונפל לתוך באר', ולקחו: 'את העניינים שבשמים אתה מתאמץ לראות ואת מה שבארץ אינך רואה'.

ובמשל נוסף, "המגיד עתידות",¹⁵ מעוצב כשלונו של מגיד עתידות שפרנסתו על נחוש לאחרים, ובעודו עוסק במלאכתו אין הוא חש כי ביתו נפרץ ונגנב רכושו: 'אתה מתפאר לדעת מראש את עסקיהם של אחרים ואת שעלול לבוא עליך לא ניחשת'.¹⁶

במקרא מצוי טיפוס סיפורי זה במעשה בלעם ואתונו (במ' כב, כב-לה): החוזה המפורסם אינו רואה ואינו יודע מה שנהיר לאתונו הרואה את מלאך ה' הניצב לפניה בדרך ומונע ממנה לילך; האתון היא המטיפה מוסר לנביא!¹⁷

ולא רק לעג לנביא יש בסיפורנו אלא אף מניעה ברורה להפוך את מקום קבורתו (אשר לא נודע) למקום עלייה לרגל; סיפור כה נלעג אין בו כדי לעורר רגש של הערצה לאיש ולמקום בו ארע לכאורה הנס.

לסיכום העיון בסיפור בבידודו נציין אפוא כי בין כך ובין כך אין אנו מתרשמים שהסיפור מחמיא לאלישע ולכוח ההחיאה שיש בו לאחר מותו. הסיפור מספר במעשה הנס כאילו בעל כורחו – מעשה נס ללא קהל, ללא השתאות, ללא שבח לנביא ולאלוהיו, נס שאין מעיד על אמיתותו מלבד המספר שאף הוא מקצר מאד בדבריו ומותיר בסיפורו פרטים סתומים לרוב.

הדברים כה קצרים וכה רב-משמעיים עד שאתה יכול להניח שהנקבר לא היה מת, ולפיכך לא קם לתחייה. אפשרות אחרת, מגוחכת לא פחות, היא שאלישע הוא שקם לתחייה מכח נגיעתו של המת האחר...

נעבור עתה לבחינת סיפורנו על רקע הקשרו המיידי, מה שלפניו ומה שאחריו. מעשה קבורת אלישע ניצב אחרי המעשה בנבואתו האחרונה למלך יואש, נבואה שעניינה מלחמת ישראל בארם (יג, יד-יט), ובעקבות סיפורנו אכן מתגשמת נבואת אלישע, ותן דעתך לזיקה בין דברי הנביא: '...ועתה שלש פעמים תכה אם ארם' (פס' יט) לבין התגשמות הנבואה: '... שלש פעמים הכהו יואש וישב את ערי ישראל' (פס' כה).¹⁸

סיפור הנבואה האחרונה נפתח במילים: 'ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו' (פס' יד) ומכאן קשר ברור לסיפורנו 'וימת אלישע' (פס' כ). עתה מבארת אף סיבת מותו-חוליו (ועוד לעניין זה להלן).¹⁹

בסיפור הנבואה האחרונה מכנה המלך הנרגש את הנביא: 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו' (פס' יד) אותו כינוי בו מכנה אלישע את אליהו רבו בסיפור הסתלקותו של אליהו ומעבר הרוח מאליהו לאלישע, סיפור שהוא בבחינת פתיחה למחזור סיפורי אלישע (מל"ב, ב, יב).²⁰ זיקה זו בין הסיפור שסיפורנו נסמך אליו לבין סיפור הסתלקותו של אליהו מעבירה אותנו לבחינת סיפורנו על רקע מחזור סיפורי אלישע כולו, ונפתח בזיקה למל"ב ב: בניגוד להעלמותו המרשימה של אליהו העולה בסערה השמיימה בעודנו במלוא אונו וכוחו, העלמות שאין עימה מיתה, הרי שהסתלקותו של אלישע מותירה רושם עלוב משהו: אלישע חולה ואינו יכול לרפא לעצמו, וכך מגיע עד שערי מוות. האיש אשר ריפא למי יריחו (ב, כא) והסיר מוות מן הנזיד המורעל (ד, לח-מא), מת ככל האדם. בניגוד לקהל הגדול, קהל בני הנביאים המבשרים את הסתלקות אליהו ואף צופים בה (ב, ג, ה, ז) הרי שמות אלישע מעוצב בקול דממה דקה, ללא קהל ובעליבות רבה. אמת, נושא האלמוות מופיע גם בסיפור הסתלקות אלישע, אך בין אם נפרש כי המושלך על קבר הנביא קם לתחייה ובין אם נעדיף את הפירוש כי אלישע הוא הקם בעקבות המגע עם הגוף המושלך אל קברו, השוואת שני הסיפורים אינה מחמיאה לאלישע, אם לנקוט לשון המעטה.

לפי הפירוש על-פיו אין אלישע קם לתחייה הרי הניגוד בינו ובין אדוניו חריף כפליים. בעוד שאליהו עלה השמיימה הרי שאלישע מת ונקבר, וגם אם יש בכוחו לחלץ אחרים מן המיתה הרי לא יוכל להקים את עצמו מן המתים.

מעניין כי שני סיפורי ההסתלקות משלבים רכיב של השלכה במעשה האלמוות. במל"ב ב מעלים בני הנביאים את ההשערה המוטעית כי רוח ה' נשא את אליהו 'וישלכהו באחד ההרים או באחת הגאיות' (פס' טז), ולבסוף מתברר כי לא הושלך אלא בשמים מקומו. בסיפורנו, לעומת זאת, מושלך אדם מת על קבר הנביא וגם אם אלישע הוא הקם לתחייה הרי לא מכוחו שלו הוא קם, ואין קימתו מעוררת רושם.

התבוננות בגוף מחזור סיפורי אלישע, במה שבין שני סיפורי ההסתלקות שבמסגרת, עשויה להבהיר כמה סתומות בסיפורנו. כבר תמהנו לעיל מה ראה המספר לציין דווקא את דבר בואם של גדודי מואב בארץ²¹ ולא, דרך משל, את בואם של גדודי ארם הנזכרים במחזור הן בפרק ה, ב: 'וארם יצאו גדודים' והן בפרק ו, כג: 'ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל', וראה באמת הציטוט המשובש בתוספתא סוטה ספי"ב: 'כל זמן שהיה אלישע קיים לא היו גדודי ארם מתגרין ביש'. משמת מהו אומר "וגדודי ארם באו לארץ..." '. לפני שננסה לתת טעם לבחירת המואבים נעיר כי סמיכות הפרשיות בין סיפורנו לבין הקשרו המיידי יוצרת מצב נלעג. בחייו מכונה אלישע 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו', היינו מגינו הצבאי של ישראל, והנה אך נסתלק וכבר מעיזים אויבי ישראל פניהם ועושים בארץ כבתוך שלהם.

בואם של גדודי מואב דווקא עשוי להיות מוסבר על רקע הכישלון הצורב במערכה עם מואב (פרק ג). בסיפור זה ניבא אלישע את נצחון ישראל ויהודה (פס' יח), אך בסיומו של הסיפור משתבש מהלך העניינים: 'וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה ... ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ' (פס' כו-כז). כשלונם של ישראל – כשלונו של אלישע – מותיר כוח צבאי ביד המואבים והם ממשיכים לעשות בו שימוש גם לאחר מותו של אלישע, סיפור קבורת אלישע אינו מחמיא לנביא גם מבחינה זו שהוא מנציח אפוא את זכר כשלונו.

הופעת גדודי מואב אכן מזכירה מבחינה מסוימת את הופעת גדודי ארם. האחרונים לא הופיעו כאילו אלא כדי לשבות נערה קטנה מארץ ישראל (ה, ב) ואילו כל הופעתם של גדודי מואב לא הייתה לכאורה אלא למען עורר את יראתם של הקברנים המשליכים את האיש בקבר אלישע. בעוד שבמלחמות ארם הופיעו תחילה הגדודים, ומשלא עלה בידם לגרום נזק של ממש הופיע הצבא הארמי כולו (פרק ז), הרי שסדר הדברים מהופך במה שנוגע לאויב המואבי: תחילה נלחם ישראל במואב (פרק ג) ואחר כך משלחים המואבים את גדודיהם בישראל.

דומה שהטעם העיקרי להיות הגדודים מואבים דווקא, יתברר לנו אם ניתן דעתנו על מקום עלייתו של אליהו בסערה השמיימה, בעבר הירדן מול יריחו. גדודי מואב נמצאים אפוא בטריטוריה הקרובה למואב, ומבקש המספר לרמוז לנו כי מקום הסתלקותו של אליהו ומקום קבורתו של אלישע חד הם. וראה עוד בהמשך.

את סיפורנו ראוי להשוות עם סיפור החייאה אחר של אלישע, סיפור החייאתו של בן השונמית (ד, ח-לז). גם סיפור השונמית אינו מחמיא לאלישע יתר על המידה:²² אלישע מנסה להתחמק מחובתו כלפי השונמית ובנה ומשלח תחילה את גיחזי ומשענתו – משענת הנביא – בידו (פס' כט-לא). כשלון נסיון ההחייאה על-ידי שליח ומשענת מחזק בנו, על כל פנים, את ההכרה כי הנער אכן מת, מה שאין כן בסיפור האיש המושלך אל קבר אלישע, שאינו מעיד בוודאות על מות האיש. בשני הסיפורים קם אדם לתחייה בעקבות מגע עם גוף הנביא: בסיפור השונמית: 'ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו' (פס' לד-לה), ובסיפורנו קם המת לתחייה בעקבות מגע עם נוף הנביא המת, עם עצמותיו. כח החיות שהיה בו באלישע בעודנו חי הוסיף לפכות בו גם אחרי מותו. אך רב ההבדל בין שני הסיפורים: בסיפור השונמית יש תיעוד מלא על הנס – יש לנס עדים ויש מי שמכיר תודה לנביא: 'ותבא [=השונמית] ותפל על רגליו ותשתחו על רגליו ארצה ותשא את בנה ותצא' (פס' לז), ויתרה מזאת: גיחזי שהיה עד לנס מעיד עליו בפני המלך (ח, ה) ובו ברגע מופיעים האשה ובנה, וכדברי גיחזי: '... אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע'.

את שני סיפורי ההחייאה הללו כורכים חז"ל בהצביעם על האפשרות שהחייאת המת האלמוני המצטרפת להחייאת בן השונמית יש בה כדי למלא אחר בקשת אלישע מאליהו: 'ויהי נא פי שנים ברוחך אלי' (ב, ט), היינו שהחייה אלישע שני מתים ואליהו אחד,²³ בן האלמנה מצרפת (מל"א יז, כד): 'דאמר רבי חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן שנאמר "ויהי הם קברים איש והנה ראו [את] הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו". אמר ליה רב פפא לאביי ודלמא לקיומי ביה ברכתא דאליהו דכתיב ביה "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" אמר ליה אי הכי היינו דתניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך אלא במה איקיים כדאמר ר' יוחנן שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה כמת שנאמר "אל נא תהי כמת" (חולין ז, ע"ב; ראה גם סנה' מז, ע"א).²⁴

החכמים פוסלים, אפוא, את הפירוש המוצע ומעדיפים לראות בנס ריפוי נעמן את ההחייאה השנייה. חז"ל חשו בנלעגותו של סיפורנו, בשוני המובהק שבינו ובין שאר סיפורי הניסים ולפיכך לא ראו בנס זה משום השבת המת לחיים בני קיימא אלא דרך להרחיקו מקבר אלישע.²⁵

ואכן, בכל סיפורי הניסים האחרים של אלישע ייזכר שם שמיים בין אם יאמר במפורש שהיה לה' חלק בנס כגון בסיפור החייאת בן השונמית שם פונה הנביא בתפילה לה': 'ויתפלל אל ה'' (ד, כג), ובין על-ידי כינויו של אלישע בתואר 'איש אלוהים' (כגון בסיפור ריפוי הנזיר [ד, לח-מא] או הצפת הגרזן [ו, א-ז]). כמו כן אין עוד סיפורי ניסים בהם אין עדים לנס, ויתרה מזאת: בכל שאר סיפורי הניסים מתעוררת בעייה המחייבת את התערבותו של הנביא על דרך עשיית נס. בסיפורנו, לעומת זאת, אין כל בעייה, מותו של האיש אינו מעורר צערו של אדם, ואין מי שיבקש על חייו. ההחייאה אינה אלא "תאונה"!²⁶

סיפור הפתיחה למחזור אלישע, הלוא הוא סיפור הסתלקותו של אליהו, כורך את דמות הרב עם דמות התלמיד ומציע לנו להרחיב את מעגל ההקשר ולכלול בו את מחזור סיפורי אליהו. גם אליהו כאלישע מקים נער מן המתים (מל"א יז, יז-כד) ובסיפור זה כבסיפור השונמית מתעוררת בעייה המחייבת את התערבות הנביא: אם הילד מביעה את טרוניתה (פס' יח) והנביא מתפלל לה' (פס' כ, כא) זוכה ונענה: 'וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי' (פס' כב, וראה לשון 'ויחי' גם בסיפורנו). אמנם גם במעשה אליהו יש מגע גופני בין הנביא לבין המת, אך זה שולי 'ויתמדד על הילד שלש פעמים' (פס' כא) והנס נעשה מכוח התרצותו של ה' לנביא. גם כאן מודה אם הנער לנביא (פס' כד) ונמצא שגם סיפור ההחייאה של אליהו נאצל לאין שיעור מסיפורנו שלנו.²⁷

רש"י בפירושו לגמרא סנה' מז, ע"א יודע לספר כי הנקבר האלמוני בקבר אלישע הוא: 'נביא השקר היה, הוא הנביא אשר השיב את עדו לאכול ולשתות בבית-אל ונענש על-ידו והמיתו הארי, וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחיהו'.

הקישור הנועז שיוצר רש"י בין סיפורנו לבין הסיפור במל"א יג אינו משולל יסוד: הנביא הזקן מבית-אל מבקש בסיפור זה מבניו כי במותו יקברוהו בקברו של איש האלוהים מיהודה, שהוא גרם למיתתו: 'ויהי אחרי קברו אתו ויאמר אל בניו לאמר לאמר במותי וקברתם אתי בקבר אשר איש האלהים קבור בו, אצל עצמתיו הניחו את עצמתי. כי היה יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה' על המזבח אשר בבית אל...' (פס' לא-לב). טעם בקשתו של הנביא מתבאר עם התגשמות נבואתו של איש האלוהים (כינויו המובהק של אלישע): לשאלת יאשיהו, למראה הציון על קברו של איש האלוהים מיהודה, משיבים לו אנשי העיר: 'הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל' (מל"ב כג, יז). ובעקבות השמועה מצווה המלך: '...הניחו לו איש אל ינע עצמתיו וימלטו עצמתיו את עצמות הנביא אשר בא משמרון' (שם פס' יח). בעקבות כתוב זה הושלמה על דרך ההרמוניזציה גם בקשת הנביא מבית-אל במל"א יג, בנוסח תרגום השבעים: Παрα τά όστά αύτοϋ θέτε με ίνα σωθώσι τα όστά μου μετά των όστων τοϋ 'אצל עצמותיו הניחו אותי למען תימלטנה עצמותי עם עצמותיו'. המעשה בעצמותיו של נביא, הממלטות עצמותיו של אחר ומצילות אותן מגורל מביש הוא לדעתי רציונליזציה של מעשה נס על עצמות נביא שיש בכוחן להחיות גוף המובא לקבורה אצלו.²⁸

הסיפור במל"א יג הוא אפוא שלב נוסף בסילוק הרכיב הניסי; אם בסיפורנו שבמל"ב יג בכל זאת נתרחש נס כולשהו, אם גם נלעג או אף בלתי מעורר אמון, הרי הנס נעלם כליל במל"א יג.

אם נרחיק מבטנו אל מעבר לגבולות ספר מלכים, נתבונן במסורת על הסתלקותו של נביא אחר, אדון הנביאים משה (דב' לד). בסיפור מותו של משה כמה קווי דמיון לסיפורנו: מקום קבורתו המדוייק של משה אינו ידוע: 'ויקבר אתו בני בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה' (דב' לד, ו). בעוד שכאן המספר מעיד על כך במפורש הרי שבסיפורנו הוא נמנע מציין את מקום הקבורה כאילו מתוך חסכנותו במילים. עם זאת, דומה כי המטרה אחת, וכדברי ארליך:²⁹ 'ונדמה לי שנמנעו סופרי כתבי-הקודש מלהזכיר קברות הנביאים כדי שלא יהיו מקדישים עצמותם וקבריהם, ומן הטעם הזה לא ידע איש את קבורת משה...', ודוק: ההשוואה לסיפור מותו של משה מבהירה את טעם אזכרתם של גדודי מואב. דומה כי הן משה, הן אליהו והן אלישע נסתלקותו על-פי המסורת מן העולם באותו המקום ממש.³⁰

קירבה נוספת בין סיפור אלישע לסיפור משה היא בציון הקוברים אותם על דרך הסתמי: באלישע – 'ויקברהו', ובמשה – 'ויקבר אותו בגי' (פס' ו). אלא שבסיפור משה ניתן להבין שה' הוא הקוברו משום שהוא הנזכר בסיום הכתוב הקודם: 'וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' (פס' ה).

בניגוד לאלישע שמת בחוליו (כפי שלימדנו ההקשר המיידי) משה מת בבריאות טובה וגמורה רק משום שה' מצא לנכון לאוספו: 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה' (פס' ז). והפרש נוסף בין הסיפורים – שלא כקבורת אלישע שאינה מותירה כל רושם, הרי קבורת משה מלווה באבל גדול: 'ויבכו בני ישראל את משה ... שלשים יום' (פס' ח). סיפור מות משה כסיפור הסתלקות אליהו מעמידים אפוא בצל את מעשה מות אלישע הנושא אופי עלוב ביותר.

ועוד, בסיפור אלישע מצינו כי אחד הפרושים יאפשר לנו להבין כי הקם מן המתים הוא אלישע עצמו. והנה, גם אודות משה נשתמרו מסורות שלא מת וזכה לחיי אלמוות, וראה: קדמוניות ס' רביעי, ח, מח, וסוטה יג, ע"ב, וכבר הצביע ליונשטם על כך שסיפור מות משה שבתורה אינו אלא פולמוס עם המסורת שלא מת משה – כמוהו כאליהו – כדי שלא יהפכוהו, חלילה, לאל³¹ אם הסיפור שבתורה גימד אפוא את המסורת על היסתלקות משה מעולמנו הרי שסיפור מות אלישע התאכזר עמו כפל כפליים!

לסיכום עיוננו בסיפור הן בבידודו והן על רקע הקשריו המתרחבים נוכל אולי להשיב על השאלות שהיצבנו בפתח דברינו; בראש ובראשונה נתברר לנו כי הסיפור לא נועד להיקרא ברצינות גמורה: המכשולים שפיזר המספר לאורכן של שלושים ואחת מלות הסיפור, מכשולים הנובעים בראש ובראשונה מקוצר היריעה, מן האליפטיות, מבטיחים מעין קומדיה של טעויות ותמיהות: כיצד הלך הנקבר בקבר אלישע קודם ששב לחיים? ואולי כלל לא מת והקברנים אצו לקבור אדם חי? (וממל"א יג למדנו שאין עצמותיו של איש אלוהים מחיות אלא רק ממלטות מן הביזיון...), ויתרה מזאת, סיפור על נביא מת המחייה אחרים ואינו מסוגל להועיל לעצמו, ממילא מעלה חיוך על שפתינו. ואם יאמר האומר שמגע הדיוט החייה את הנביא והוא הקם לתחייה הרי גם בכך יש מן הגיחוך שחיי הנביא ינתנו לי בדרך המקרה ועל-ידי מי שלא חננו ה' בכישורים של בעל-נס.

הסיפור החסכן אכן מציג את אלישע באור נלעג בעיקר לאורם של שאר סיפורי אלישע – מותו שאינו מעורר צער, קבורה בלתי מכובדת במקום בלתי נודע, נס שאין לה' חלק בו ועדים אין לו, נס שאיש אינו צריך לו ואיש אינו מודה עליו, ובלשונו של אברבנאל: 'כי הנה הנביאים יפעלו הנסים והנפלאות בהדבקותם בו יתברך, כי אז יגזרו אומר ויקם להם, ואחרי שבמותם נפסק אותו דבקות איך יהיה אפשר שבזולת דבקות יעשו העצמות היבשות נס תחיית המתים כזה? הלא ראית שכאשר אליהו ואלישע בחייהם הוצרכו להחיות את המת הרבו בתפילותיהם ועשו מעשים רשומים בהשתטחם עליהם כמו שנזכר בסיפוריהם, ואיך מזולת כל זה יעשו עצמותיו אותו הנס עצמו? כל שכן שהיה הנס לבלתי תכלית, כי מה היה המונע שישכבו עצמות הנביא עם עצמות איש אחר?...'

וכאן אנו מגיעים לשאלת סמכותו, של המספר: דומה כי בסיפורנו אין המספר מבקש לזכות במוניטין של מספר כל יודע ואין הוא מתאמץ לשכנע את קוראיו להאמין בסיפורו בכל מחיר: סתימות הפרטים, אלמוניות הדמויות, הסתלקות העדים הפוטנציאליים מן הזירה ואי-ידיעת מקום ההתרחשות אינם תורמים ליצירת אמון ואמינות, מה גם שבסיפורי ניסים אחרים במחזור סיפורי אלישע נמצאים אמצעי בקרה שתכליתם לשכנע את הקורא באמיתות הנס.³²

השאלה השלישית והקשה ביותר לתשובה היא אם ראוי סיפורנו לשבח, אם ראוי הוא שנראה בו "סיפור טוב". ניתן להתחמק, כמובן, מתשובה ולציין שהערכה שכזאת היא ממילא סוביקטיבית ואין לה במה לתמוך יתדותיה. אך דומה שדווקא סיפור שלא נועד אולי לגדולות מלכתחילה השיג דווקא בעירפולו, בעליבותו, וברב-משמעיותו את התכלית לשמה נוצר: הקלת ראש בקבר הנביא ובניסים המתרחשים אצלו, לבל יגיע הקורא לידי הערצה וסגידה לקבר אלישע ואם השיג הסיפור את מטרתו זו ממילא ראוי וראוי הוא לשבח.