הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
המאמר מציג את גישתו של חוקר המקרא ולהאוזן לשאלה כיצד חוברה התורה. התיאוריה שלו מכונה "תורת המקורות" או "התעודות", והיא אחת מהשיטות המרכזיות בביקורת המקרא. ולהאוזן סובר שהתורה אינו חיבור אחיד אלא מורכבת ממקורות שונים שחוברו בתקופות שונות ולכן יש בה סתירות וסיפורים כפולים. במאמר דוגמאות רבות על הכפילויות והסתירות שבתורה, דוגמאות המבססות את התיאוריה של ולהאוזן.



כיצד חוברה התורה?
מחבר: יאיר הופמן


בשנת 1878 פירסם יוליוס ולהאוזן (J. Wellhausen), פרופסור גרמני צעיר למקרא ולתיאולוגיה, ספר שכותרתו תולדות ישראל. חמש שנים אחר-כך פורסמה מהדורה מתוקנת של הספר, וכותרתו – הקדמות לתולדות ישראל (Prolegomena zur Geschichte Israels). הופעתו של ספר זה, בעיקר במהדורתו התוקנת. חוללה את המהפכה הגדולה ביותר בחקר המקרא. ולהאוזן התייחס בו בעיקר לשאלת חיבור התורה*, ובהקשר זה הציג היפותיזה, הידועה בכינויה 'תורת המקורות' או 'תורת התעודות', העומדת עד היום במרכז חקר המקרא, אף על פי שרבים כבר אינם מקבלים אותה כמות שהיא.

ולהאוזן לא המציא את תורתו יש מאין. קדמו לו חוקרים כגון ז'אן אסטרוק (J. Astruce, 1684-1766), רופא צרפתי שפירסם בשנת 1753 ספר ושמו השערות על דבר התעודות בהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית; המלומד הגרמני דה-וטה (De Wette, 1780-1849), שמחקרו על ספר דברים פורסם בשנת 1806; ואטקה (Vatke), שפירסם את מחקרו בשנת 1835 וגראף (Graf), שמחקרו פורסם ב-1866. חוקרים אלה ואחרים, שאת שמותיהם לא ציינו, הם שהניחו את היסוד לשיטה שגיבש ולהאוזן, המכונה 'האסכולה הולהאוזנית'.

השאלה המרכזית העומדת לדיון בפרולגומנה של ולהואזן היא כיצד חוברה התורה, ומתי. הספר עצמו יוחד לתיאור עם ישראל בתקופת המקרא. ואולם בטרם ייגש לתיאור עצמו, חש המחבר צורך לתארך, בדיוק רב ככל האפשר, את המקורות ההיסטוריים הנוגעים לאותה תקופה, ובראשם – התורה.

החוקרים שהזכרנו לא היו הראשונים שדנו בשאלה זו. קדם להם הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה (Spinoza), שטען בספרו מאמר תיאולוגי-מדיני (1670), בפרק השמיני: "ברור כשמש בצהריים... כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה". לאחר דיון נוסף, הנוגע גם בספרי נביאים ראשונים, הוא קובע שהתורה וספרי נביאים ראשונים נכתבו כולם בידי אותו מחבר, הלא הוא עזרא הסופר (450 לפנה"ס לערך). שפינוזה סבור אפוא, כי התורה היא אחד החיבורים המאוחרים בתנ"ך, וזמן חיבורה לא פחות מ-500 שנה לאחר ימי דוד המלך.

ברעיון של שפינוזה היתה העזה רבה, כמו בכל שאר רעיונותיו, ואולם הוא לא הוכיח את דבריו בצורה שיטתית ועקבית. שהרי היה פילוסוף ולא חוקר מקרא. לפיכך אי אפשר להגדיר את טיעונו כהיפותיזה מדעית. ואף על פי כן, עצם ההעזה היתה פריצת דרך חשובה בחשיבה הדתית ואין ספק שפתחה פתח לחוקרים שבאו אחריו.

לשאלות כיצד חוברה התורה, בידי מי ומתי יש כמובן תשובות ברורות מצד המסורת. במשנה נאמר: "משה קיבל תורה מסיני" (מסכת "אבות" א', א'). ואולם חוקרי המקרא אינם יכולים לקבל תשובות כאלה, המבוססות על אמיתות אמוניות, אלא מנסים לענות על השאלות בדרך מדעית.

בטרם נדון בשאלה כיצד חוברה התורה, נעמוד על כמה ממאפייניה הספרותיים. ראשית – התורה היא ספר שיש בו תערובת של ז'אנרים ספרותיים: סיפורים, חוקים, שירה, רישומים מנהליים (מפקדי אוכלוסין, כגון בספר במדבר פרקים א' וכ"ו), תוכניות בנייה (שמות, פרקים כ"ה-כ"ז, ובהם תוכניות מפורטות לבניית המשכן), ועוד. שנית – התורה מתאפיינת בריבוי סגנונות, והכוונה אינה רק להבדלים בין פרוזה לשירה, אלא גם להבדלים בתוך כל סוג ספרותי לעצמו. השוואה בין סיפור הבריאה בבראשית א' לסיפור הבריאה בבראשית ב' מלמדת, כי הסיפור הראשון הוא קצר, מדויק, מקוטע, נוסחתי: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"; "וירא אלהים כי טוב"; "יום אחד"; "יום שני", זאת ועוד – הסיפור מתאפיין בסגנון אובייקטיבי לחלוטין; המחבר אינו נוקט עמדה לכאן או לכאן, אלא מדווח בלבד. לעומתו סיפור הבריאה בבראשית ב' זורם, מתמשך, מלא תיאורים והתרשמויות ("כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", בראשית ב', ט'). בניגוד למחברו של הסיפור הראשון, כאן המדובר במחבר סובייקטיבי: הוא מתערב במסופר ומסביר מדוע לא היתה צמחייה: "כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ" (בראשית ב', ה'). בשני הפרקים מכונה האל הבורא בשמות שונים. בפרק א' הוא קרוי "אלהים" ובפרק ב' – "יהוה אלהים".

המאפיין השלישי הוא חזרות על סיפורים ועל חוקים. כך, למשל, הסיפור על אחד מאבות האומה שבא לארץ זרה, ומפחד המלך השליט מציג את אשתו כאחותו, מסופר על אברהם בבואו לפני מלך מצרים (בראשית י"ב, י'-כ'), על אברהם ואבימלך מלך גרר (בראשית כ'), ועל יצחק בבואו לפני אבימלך (בראשית כ"ו). שלוש פעמים מופיע אותו סיפור בהבדלי סגנון: פעמיים מדובר באברהם ופעם ביצחק; פעם מתרחש הסיפור במצרים ופעמיים ב"ארץ פלישתים". יש להדגיש, שאין המדובר באירוע שגרתי יום-יומי, כמו חפירת באר או סכסוכי שכנים, אלא בהתרחשות נדירה, שבה אבי האומה אומר על אשתו שהיא אחותו.

דוגמה אחת מני רבות לחזרה על חוקים אנו מוצאים בשמות כ' ובדברים ה'; בשני הפרקים מובאים עשרת הדברות בהבדלי נוסח.

מאפיין ספרותי רביעי הוא קיומם של סיפורים וחוקים, הסותרים זה את זה. כך, למשל, לפי בראשית א', קדמה בריאת הצמחייה לבריאת האדם, שהרי זו נבראה ביום השלישי ("ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי... ויהי בקר יום שלישי", פס' י"ב-י"ג), ואילו האדם נברא ביום השישי ("ויברא אלהים את האדם בצלמו... ויהי בקר יום הששי", פס' כ"ז-ל"א). לעומת זה, לפי פרק ב', קדמה בריאת האדם לבריאת הצמחייה: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (פס' ה'). כלומר – לא היתה צמחייה משום שהאדם עדיין לא נברא. רק בהמשך, לאחר שמתמלא התנאי הראשון ויש משקעים להרוות את הצמחייה ("ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני כל האדמה", פס' ו'), יוצר ה' אלוהים את האדם "עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (פס' ז'), ורק אז נבראת הצמחייה. בריאת האדם היא אפוא תנאי לקיום הצמחייה.

דוגמה נוספת לקוחה גם היא מסיפור הבריאה ונוגעת בשאלה מי נברא תחילה – האדם או בעלי החיים. לפי בראשית א' התשובה ברורה: קודם בורא האל את "חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו" (פס' כ"ה), ורק אחר-כך הוא בורא את האדם (פס' כ"ז). לעומת זה בבראשית ב' קודמת בריאת האדם ליצירת בעלי החיים. בפסוק ז' נאמר: "ויצר ה' אלהים את האדם", ורק בפסוקים י"ח-י"ט, לאחר שהאל בא למסקנה כי "לא טוב היום האדם לבדו", הוא בורא לו עזר כנגדו, את "כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". (בהמשך מסופר, כי לאחר שהאדם לא מוצא לו עזר כנגדו בחיות, בורא למענו אלוהים את האשה.)

הפרשנות המסורתית תירצה את הסתירות הללו בדרכים שונות. למשל, על עניין הצמחייה נאמר, שהיו שני סוגי צמחייה – סוג אחד נברא לפני בריאת האדם וסוג שני נברא לאחריו. על בעלי החיים נאמר, כי בבראשית ב' התכוון המחבר לומר שבעלי החיים נבראו לפני האדם, אלא שהוא מספר זאת בדרך מיוחדת, המקדימה את המאוחר. בפירושו לפרק א' בבראשית אומר רש"י: "לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום". כלומר – לא היתה כוונה לומר מה נברא ראשון ומה נברא אחרון. והרי כבר אמרו חז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כל ההסברים שלעיל מבוססים על האקסיומה, שלא ייתכנו סתירות בתורה, ואולם אם איננו מקבלים אקסיומה זו כפשוטה, עלינו להודות שיש לפנינו סיפורים סותרים, ואין דרך לישב את הסתירה.

גם בכל הנוגע לחוקים יש סתירות. בשמות כ"א, א'-י"א (ובדברים ט"ו, י"ב-י"ח – שוב כפילות!) מובא החוק בעניין שחרור העבד העברי, ולפיו העבד משתחרר בשנה השביעית לעבדותו. ואולם על-פי ויקרא כ"ה, ל"ט-נ"ד, העבד משתחרר בשנת היובל, החלה אחת לחמישים שנה. גם את הסתירה הזאת ביארו חז"ל בדרכים שונות, בהסתמך על האקסיומה שבתורה לא ייתכנו סתירות. אם לא ייתכנו סתירות, כי אז כל תירוץ, קלוש ככל שיהיה, מתקבל על הדעת. ואולם בעלי הגישה הביקורתית רואים בסתירות עובדה קיימת, האופיינית לספר התורה בכללו.

המאפיין הספרותי החמישי של התורה הוא קיומן של סתירות לא בין סיפור אחד למשנהו, אלא בתוך הסיפורים עצמם. נעיין בדוגמה מסיפור המבול. לפי בראשית ז' ארך המבול ארבעים יום וארבעים לילה: "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (פס' ד'); "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (פס' י"ב). ואולם בהמשך אותו פרק, בפסוק כ"ד, נאמר: "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום", ובפרק ח', ג' נאמר: "וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום". כלומר – המבול ארך 150 יום. ועוד: כמה בעלי חיים נכנסו לתיבה? בבראשית, ז' ב' נאמר: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה היא שנים איש ואשתו"; לעומת זה בפסוקים ח'-ט' נאמר: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה. שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח". ובכן, הסתירות בגוף הסיפור בולטות ביותר.

הצבענו על חמישה מאפיינים ספרותיים של התורה, ונראה שכולם כאחד מצביעים על היות התורה תופעה ספרותית מיוחדת במינה. במשך מאות שנים ניסו פרשנים להסביר את הקשיים השונים הטמונים בתורה אחד לאחד – מדוע סיפור מסוים חוזר על עצמו כמעט ללא שינוי, מהי הסיבה לשינויי סגנון בתוך אותו סיפור עצמו, מדוע יש סתירות בין סיפורים שונים ובתוך הסיפורים עצמם, ועוד. ביקורת המקרא סבורה, כי במקום לנסות ולתרץ כל קושי לעצמו, יש למצוא הסבר כולל לשאלה מדוע נכתבה התורה כפי שנכתבה, כלומר – מדוע התורה היא אוסף של כפילויות, סתירות, הבדלי סגנון.

האסכולה הולהוזיאנית הסבירה זאת בכך שהתורה איננה חיבור רציף ואחיד שכתב מחבר אחד, אלא אוסף של מקורות כתובים, שנקבצו לספר אחד על-ידי עורך. כל המקורות עסקו באותם נושאים – הבריאה, סיפורי האבות, יציאת מצרים, הנדודים במדבר, מעמד הר סיני ועוד, ואולם לכל מקור היו גירסה משלו, סגנון משלו.

על-פי שיטת המקורות של ולהאוזן, כללה התורה ארבעה מקורות ראשיים. המקור הראשון סומן באות J, קיצור של השם המפורש יהוה, ובעברית הוא קרוי מקור י'. מקור זה נהג להשתמש בשם המפורש יהוה בכל סיפוריו וחוקיו, החל בסיפור הבריאה.

המקור השני סומן באות E, קיצור של השם אלוהים. נהוג לקרוא לו המקור האלוהיסטי, ובעברית – מקור א'. מקור זה מכנה את האל בשם אלוהים, וזאת עד סיפור התגלות האל למשה בתוך הסנה. על-פי מקור E היה זה רגע מכריע מבחינה תיאולוגית, שכן זו פעם ראשונה מתגלה האל לאנושות, באמצעות משה, בשמו המפורש: "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל יהוה אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר ודר" (שמות ג', י"א-ט"ו). מכאן ואילך נוקט מחברו של מקור זה בשם אלוהים ובשם המפורש יהוה לסירוגין.

המקורות J (י') ו-E (א') נחשבים למקורות עממיים. לעומתם המקור השלישי, המסומן באות P (קיצור של Priestly Document, המקור הכוהני), אינו עממי. ההנחה היא שנכתב בקרב חוגים כוהניים, ולכן מרבים לעסוק בו בענייני פולחן וקורבנות. בכל הנוגע לשימוש בשמו של האל, נוהג המקור הכוהני כמקור האלוהיסטי: בכל הסיפורים, עד התגלות האל למשה בתוך הסנה, מכונה האל בשם אלוהים או אל שדי. משה נחשב לאדם הראשון שהאל גילה לו את שמו המפורש: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה. ואראה אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם" (שמות ו', ב'-ג'). מכאן ואילך נוקב מקור זה בשם אלוהים ובשם המפורש לסירוגין.

המקור הרביעי מסומן באות D, קיצור של דיוטרונומי (Deuteronomic), על-פי השם הלטיני של ספר דברים, ובעברית הוא קרוי מקור ד' או המקור הדברימי. לעומת שלושת המקורות: י', א' ו-כ', הפזורים בספרים בראשית, שמות ובמדבר, הרי המקור הרביעי, D, מרוכז כולו בספר דברים, ואין בו דבר מן המקורות האחרים.

הערות:
* התורה לשיטתו של ולהואזן, לא היתה ספר בן חמישה חלקים ('חומש' Pentateuch) אלא ספר בן שישה חלקים ('ששת' Hexateuch) הכולל את בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים ויהושע. ההנחה שיהושע הוא חלק מהתורה אינה מקובלת על דעתם של מרבית החוקרים בני זמננו, אפילו אלה המאמצים בעיקרון את השיטה הוולהואזנית. למרות זאת היחס לספר יהושע ספקני משהו ונרחיב על כך את הדיבור בפרק י'.

ביבליוגרפיה:
כותר: כיצד חוברה התורה?
שם  הספר: סוגיות בביקורת המקרא
מחבר: הופמן, יאיר
תאריך: 1997
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער גם: מטכ"ל - קצין חינוך ראשי - גלי צה"ל. 
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא הפרק החמישי בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית