 |
1. תיוג |
התגים הם קווים דקים מעל לאותיות, מעין כתרים, והם מסומנים בדרך כלל מעל לאותיות ג, ז, ט, נ, ע, ץ, ש (שעטנ"ז ג"ץ), בצורת שלושה קווים זעירים.
התיוג נתייחד לספרי תורה הכתובים על קלף בצורת מגילה.
|
2. "ווי העמודים" |
בשישה מדפי ספר-התורה נקבע, כי יש להעמיד בראשם תיבות מסוימות, הפותחות באותיות בי"ה שמ"ו, ואלה הם:
|
בראשית – בראש התורה,
יהודה אתה יודוך אחיך – בראשית מט, ח.
הבאים אחריהם בים – שמות יד, כח.
שני השעירים – ויקרא טז, ח,
מה טבו אהליך יעקב – במדבר כד, ה,
ואעידה בם – דברים לא, כח. |
בשאר הדפים מתחילים המהדרין כל דף בתיבה הפותחת באות ו, לווין אלה קוראים "ווי העמודים".
|
3. אריח ולבנה |
אף לצורה שבה יש לכתוב את השירות שבתורה נקבעה מתכונת מחייבת. שירת הים נכתבת "אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח". לעומתה שירת האזינו נכתבת "אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה".
כן נקבעו כללים לכתיבת שאר השירות והרשימות שבמקרא כגון: שירת דוד, רשימת מלכי כנען ביהושע, ועוד. עניין זה נזכר כבר בתלמוד וראה בבלי מגילה טז ע"ב.
|
4. ניקוד על אותיות |
בחמישה-עשר מקומות במקרא – עשרה בתורה, ארבעה בנביאים ואחד בספר תהלים – מסומנות נקודות מעל אותיות מסוימות. נקודות כאלה מופיעות לעתים קרובות גם בכתבי מדבר יהודה, והדבר מעיד על קדמותן. לעתים מסומנת נקודה מעל לאות אחת כגון: ובקומה (בראשית יט, לג). ולעתים על תיבה שלמה כגון: וישקהו (בראשית לג, ד), וכן: לנו ולבנינו (דברים כט, כח). התיבה לולא (תהלים כז, יג), ניקודה מיוחד במינו. כל אותיותיה נקודות מלמעלה ומלמטה, פרט לוו הנקודה רק מלמעלה.
ניקוד זה הוא כנראה רמז לאפשרות של ביאור מדרשי. וכך דרשו רבותינו: "בשכבה ובקומה – למה נקוד על וי"ו ובקומה של בכורה? לומר – שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע" (נזיר כג, ע"ב). כלומר כאשר קמה בתו הבכירה של לוט כבר לא היה לוט שיכור מן היין וידע מה שעשתה לו בתו, ואעפ"כ לא נזהר בלילה השני. וכן דרשו: "וישקהו - ...יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י לבראשית, לג, ד).
אבל יש שהניקוד מרמז אולי על התלבטות ביחס לנוסח: "...כיוצא בו 'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו'. נקוד על 'לנו ולבנינו'... למה? אלא כך אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי 'מפני מה כתבת כך?', אומר אני לו 'כבר ניקדתי עליהן'. ואם יאמר לי 'יפה כתבת', אעביר נקודה מעליהן" (אבות דרבי נתן, פרק מג).
|
5. נונין הפוכות |
נון הפוכה באה במקרא תשע פעמים. בספר במדבר י, לה-לו סגורה פיסקה בת שני פסוקים "ויהי בנסע הארן" בתוך שתי נונין הפוכות. הסימן הזה מופיע עוד שבע פעמים בתהלים קז, כג-מ, והוא נקרא במקורות בשם נון מנוזרת, סימניות, נקוד ועוד. לא נתבאר תפקידם של הסימנים הללו בתהלים, אבל את שתי הנונין ההפוכות שבספר במדבר פירשו שהן באו לסמן ריווח בין הפרשיות, או שהפרשה באה שלא במקומה: "ויהי בנסוע הארון: נקוד עליו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו. רבי אומר מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו" (ספרי). כלומר, לדעת רבי (= רבי יהודה הנשיא) פרשה זו, שיש בה פ"ה (= 85) אותיות חשובה במיוחד ונחשבת ספר תורה בפני עצמו. לפי דעה זו נחלק ספר במדבר לשלושה ספרים וכלל ספרי התורה הוא שבעה, כמו שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א) ופירשו: אלו שבעה ספרי תורה. והשווה שבת קטו ע"ב – קטז ע"א: "ת"ר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר... מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו... רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות... לפורענות...". באמת נראה כי לדעת רשב"ג מקומה הראוי הוא בפרשת הדגלים – במדבר ב, כמו שפירש רש"י. ועיין בעל הטורים לבמדבר י, לה-לו הטוען, כי הנון ההפוכה מרמזת על מקומה האמיתי של הפרשה – חמישים (נ) פרשיות לפניה.
|
6. אותיות מיוחדות |
המסורה מונה אותיות מסוימות במקרא שיש לכתבן בצורה מיוחדת, שונה מן הרגיל.
I. אותיות תלויות
|
ארבע אותיות תלויות במקרא:
מנשה - שופטים יח, ל
מיער - תהלים פ, יד
רשעים - איוב לח, יג
מרשעים - איוב לח, טו |
תליית האות נון בשופטים יח, ל מוסברת היטב. הכתוב אומר: "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבע הדני...".
גרשם איננו אלא גרשם בן משה, וכדי שלא יזכר שמו של משה רבנו על צאצאיו שהיו כהנים לעבודה זרה תוקן שמו ל- מנשה. וראה רש"י שם: "בן מנשה: מפני כבודו של משה כתוב נון לשנות את השם ונכתב תלויה, לומר שלא היה מנשה אלא משה".
II. אותיות גדולות – רבתי
המסורה מסמנת עשרות אחדות של תיבות, שבהן אות אחת נכתבת גדולה מחברותיה. ברוב המקומות אין לנו הסבר של ממש לטעם השינוי, אבל במקומות אחדים אפשר למצוא לו טעם. ב רבתי של בראשית כאות הבאה בראש התורה. גחון (ויקרא יא, מב): וו דגחון – חצי התורה באותיות והוו רבתי. והתגלח (ויקרא יג, לג) – כאן חציים של פסוקים שבתורה. וכן אפשר למצוא טעם ל-ס רבתי שבקהלת יב, יג, ל-ע רבתי ול-ד רבתי שבדברים ו, ד, ל-ה רבתי שבדברים לב, ו ועוד.
קטע נאה מן המסורה הקטנה בתחילת דברי-הימים א מביא רשימת אותיות רבתי בסדר א-ב: "אלפא ביתא רבתי בקריאה וסי' א-אדם שת אנוש, ב-בראשית ברא אלהים, ג-והתגלח ואת הנתק לא יגלח, ד-שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ה – הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, ו – על גחון וכל הולך על ארבע, ז – זכרו תורת משה עבדי, ח – חור כרפס ותכלת, ט – טוב שם משמן טוב, י – ועתה יגדל נא כח ה', כ – וכנה אשר נטעה ימינך, ל – וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מ – משלי שלמה בן דוד, נ – ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב, ס – סוף דבר הכל נשמע, ע – שמע ישראל, פ – באדין מלכא בשפר- פרא, ק – גם צפור מצא בית ודרור קן לה, ר – כי לא תשתחוה לאל אחר, ש – שיר השירים אשר לשלמה, ת – תמים תהיה עם ה' אלהיך.
III. אותיות קטנות – זעירות
מספרן קטן מן האותיות הגדולות. אין טעם ברור למסורת לכתוב אותיות אלה בגודל זעיר, לפעמים נמצאה דרשה מבארת, כמו ל-א זעירא של ויקרא שבראש ספר ויקרא. עיין בעל הטורים: "אלף דויקרא זעירא. שמשה [שהיה גדול ועניו] לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג, ד), כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האלף, וכתבה קטנה".
|
7. סימון לאיבחון שמות קודש |
התיבות "אל", "אלהים" פעמים הן קודש ופעמים חול, ויש מקומות שלא ברור מן ההקשר אם התיבה קודש או חול. את שמות הקודש יש כידוע לכתוב ביתר כוונה ויש גם כללים מיוחדים לתיקון ולמחיקה בשמות אלה. מובן אפוא מפני מה הוצרכו בעלי המסורה לסמן מתי תיבות אלה קודש ומתי חול. נתחברו רשימות מפורטות המציינות במקומות המסופקים אם קודש או חול הם.
לפריטים נוספים בנושא:
א. מהי מסורה?
ב. מי הם בעלי המסורה?
ג. הערות המסורה הנוגעות לדרך כתיבת המקרא.
ד. הערות המסורה העוסקות בשמירת נוסח המקרא.
