עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה עתיקה [מערבית]
פרידמן, ש.



תקציר
סוקרטס היה פילוסוף יווני שחי במאה החמישית לפני ספירת הנוצרים. אנו מכירים את סוקרטס מה"דיאלוגים" של אפלטון. בדיאלוגים דן סוקרטס במידה הטובה - אותה הגדיר כידיעה.
למרות שהוכר כ"חכם באדם" נתבע סוקרטס על ידי המדינה ונידון למוות בעוון השחתת מידות הנוער. סוקרטס לא ניסה להתנער מגזר הדין ושתה את כוס התרעלה בעודו נושא נאום על חשיבות קיום חוקי המדינה.



סוקרטס
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(399-469 לפני סה"נ). פילוסוף יווני שחי באתונה. אין אנו יודעים בוודאות דבר אודותיו, פרט לתיאוריהם של כמה סופרים, אלא שהללו רחוקים מלהיות היסטוריונים קפדנים ודקדקנים, כדוגמת תוקידידס (Thucydides). הוא לא השאיר אחריו כתבים משל עצמו וכפי הנראה אף לא כתב מעולם. כל ידיעותינו הנכונות והבלתי-נכונות אודותיו מקורן באריסטופנס (Aristophanes), כסנופון (Xenophon), אפלטון (Plato) (שחי בערך באותה תקופה כמו סוקרטס) ואריסטו (Aristotle), שנולד כפי הנראה כשלושים שנה לאחר השנה שבה נשפט סוקרטס ונידון למיתה באשמת "השחתת הנוער ואי אמונה באלי העיר".


  1. עדותו של אריסטופנס. הקביעה המשותפת היחידה לארבעת המקורות האלה היא - שהיה פילוסוף ושמו סוקרטס. דמות דיוקנו של סוקרטס כפי שהיא משורטטת במהתלה של אריסטופנס "העננים" איננה מתקבלת כלל על הדעת; התיאור איננו מכיל שום פרט העולה בקנה אחד עם תיאוריהם של שלושת המקורות האחרים ושום דבר אישי או בלתי רגיל, אלא דומה כי דמותו של סוקרטס באה לסמל את הסופיסט כפי שהוא נצטייר בעיני העם, תוך שיוחסו לו רק תכונות חיצוניות, הדומות לאלה של סוקרטס האמיתי.


  2. עדותו של כסנופון. נמצא בידנו חיבורו של כסנופון, "זכרונות על סוקרטס" (המחזיק כמאה ושמונים עמוד) ומכיל שורה של דיאלוגים משעשעים בין סוקרטס לבין בני-אדם שונים, דיאלוגים אשר כסנופון מעיד על עצמו כי היה נוכח בחלק מהם. הספר מכיל את "ההתנצלות של סוקרטס", שהוא תיאור קצר של המשפט; ברם, אין כסנופון טוען שהיה נוכח בו. כמו כן מכיל הספר את Oeconomicus דיאלוג שבו דן סוקרטס במלאכת ניהול הבית, ואת "המשתה" (Symposium), אשר בו מתוארת מסיבה שבה השתתף גם סוקרטס. אף-על-פי שבחיבורים אחרים שלו מתגלה כסנופון כהיסטוריון רציני, כמעט אין ספק בכך שחיבוריו הסוקרטיים הם סדרה של בדותות ושל אמיתות חלקיות; בדותות אלה נראות כאמיתות, כיוון שהמספר איננו שוכח להוסיף תמיד את המלים "הייתי שם", אך בעצם ראוי להאמין בהן רק עד כמה שהן עולות בקנה אחד עם עדויותיהם של אפלטון ואריסטו.


  3. עדותו של אריסטו. אריסטו, אשר ניסה להיות גם היסטוריון של הפילוסופיה, נותן לנו כנראה את התיאור המהימן ביותר על מחשבתו של סוקרטס: "סוקרטס 'העסיק' את עצמו במעלות האופי ובקשר אליהן היה הראשון שעודד את בעיית ההגדרה האוניברסלית... רק טבעי הוא שסוקרטס חיפש את המהות, כיוון שהוא ביקש 'להקיש', ומהותו של דבר היא נקודת המוצא להיקש... שניים הם הדברים שאפשר לייחס, מתוך נאמנות, לסוקרטס: את הטיעונים האינדוקטיביים ואת ההגדרה הכוללת, ששניהם גם יחד נוגעים לנקודת-המוצא של המדע; ברם, סוקרטס לא העניק קיום נפרד לכוללים או להגדרות" (אריסטו, מטפיסיקה ב', על פי תרגומו האנגלי של רוס). קטע זה מייחס לסוקרטס את התכונות הבאות:

    • הוא עסק במעלות האופי.

    • הוא שעורר לראשונה את בעיית ההגדרה.

    • הוא חיפש אחר מהותם של הדברים, או "מהו הדבר".

    • הוא ביקש "להקיש", היינו למצוא הוכחות ודאיות מאליהן.

    • הוא השתמש בטיעונים אינדוקטיביים.

    • הוא לא העניק קיום נפרד לכוללים או להגדרות.


    הטענה השישית הזאת, הנסתרת על-ידי עדותו של אפלטון, תיבחן לגופה בסוף מאמר זה. חמש הטענות האחרות מקבלות את אישורן בעדותו של אפלטון ואינן נסתרות על ידי עדותו של כסנופון, על כן מוטב שנקבלן כאמיתיות.


  4. עדותו של אפלטון. דמות דיוקנו של סוקרטס כפי שצויירה בידי אפלטון היא המרשימה והשופעת ביותר. סוקרטס הוא הדובר העיקרי בדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון. שיחותיו בדיאלוגים אלה נוגעות לטבע המידה הטובה בכלל ולטבען של מידות טובות מסויימות; סוקרטס סובר שהמידה הטובה היא הידיעה, והמידה הרעה - אי-הידיעה. הוא מתייחס אל מידה טובה מסויימת ושואל את עצמו, מידה זו מהי, בבקשו למצוא את מהותה על ידי מתן הגדרה כללית. הוא יוצר הוכחות סילוגיסטיות, היינו, הוכחות בעלות שתי הקדמות, אשר בהצטרפן יחדיו הן מחייבות משפט חדש, הוא המסקנה. לרוב מציע סוקרטס את אותן ההקדמות על פי הוכחות אינדוקטיביות לגבי מקרים דומים. מבחינות אלה מזדהה תיאורו של אפלטון בצורה מושלמת עם זה של אריסטו.



ברם, תיאורו של אפלטון הוא הרבה יותר מפורט מזה של אריסטו, מה נם שאריסטו איננו מכין אותנו לקראת העובדה המשונה שסוקרטס האפלטוני משתמש באינדוקציות ובסילוגיסמים לא למען בסס אלא למען ערער הגדרות מוצעות למידות הטובות, שאת מהיותיהן הוא ביקש. את שיחתו עורך סוקרטס ע"י העלאת שאלות לפני בן שיחה יחיד, ובכל השאלות מתבלט קו שיחה מסויים. השאלה הראשונה, באשר היא מבקשת הגדרה, איננה יכולה לקבל תשובה של "כן" או "לא" והיא עניין המוטל בספק. לעומת זאת, השאלות שלאחר מכן תובעות תשובות של "כן" או "לא" והתשובה עצמה בדרך כלל ברורה. לאחר שהוא מקבל מספר מסויים של תשובות, שדומה כי אינן קשורות זו בזו, "מקיש" סוקרטס אותן, כפי שאמר אריסטו, ומראה כי ההיקש שנוצר סותר ומפריך את תשובתו הראשונה של המשוחח. עתה הוא מבקש את בן-שיחו להציע תשובה אחרת לשאלה הראשונה ונוקט שוב באותה דרך. הכוונה היא להראות שהמשיב סותר את עצמו ואיננו יודע את אשר חשב קודם לכן שהוא יודע. עם זאת אין סוקרטס עצמו מתיימר להבין את העניין הנדון. אדרבא, הוא מכחיש כל ידיעה עליו. הוא אף מכחיש שהתכוון לשכנע את בן-שיחו שאיננו יודע. "מעולם לא הייתי מורהו של מישהו". טענתו היא ששאלותיו עשויות להוליך דווקא אל קביעתה ואל אישורה של התשובה המוצעת, ולא אל הפרכתה, כיוון שהוא ידע את הכל עוד קודם לכן. ברם, הכחשה אחרונה זו כמעט אי אפשר להאמין לה. לכן מכנים אותו קורבנותיו "ערמומי", שכן הוא מתיימר לדעת פחות מהם שעה שלאמיתו של דבר הוא יודע יותר. המילה היוונית ל"ערמומיות" היא "אירוניה", וזהו המקור לשימוש במילה אירוניה כדי לתאר הבעה של רעיון מסויים על ידי מילים האומרות לאמיתו של דבר את ההיפך, ובייחור הבעת משפט חיובי על ידי השמעת שלילתו.

יש משהו דוחה בצורה זו של שיחה ולפי אפלטון היו רבים אשר גינו אותה. הוא מציג את דמותו היוצאת מגדר הרגיל של סוקרטס כנושאת תכונות מפוקפקות, כגון נטייתו לדבר בדרך הומוסכסואלית ולהחזיק בדוקטרינות פרדוכסליות בתורת המידות. עם זאת, אין ספק בכך שהוא מצליח לשכנע אותנו שאופיו של סוקרטס היה מופלא ויחיד במינו ובערכו. ב"משתה" שלו, מתגלה לפנינו סוקרטס בשלבים אחדים: תחילה כהוגה דעות מעמיק אשר "נתקף" הרהורים בחצר בית מארחו ואינו שועה למשרתיו; אחר כך כמעמיד פני מאהב, המשיג בנקל את מקום הישיבה ליד הצעירים המושכים ביותר; לאחר מכן כחוקר-שתי-וערב ממולח של מארחו וכפילוסוף המעלה את האהבה הארצית לדרגת דת של היופי-כשלעצמו, ולבסוף כנושאו של שיר הלל קולע ונועז, של אלקיביאדס (Alcibiades). אלקיביאדס מכנהו בשם פסלו המכוער של סילנוס (Silenus), הנפתח כדי לחשוף את היופי החבוי בפנים. הוא מתוודה כי ניסה שוב ושוב לפתות את סוקרטס וכך התנסה בשליטתו העצמית האיתנה של סוקרטס. הוא מזכיר את כושר עמידתו ואת שלוותו הבלתי-רגילות של סוקרטס בשעת המערכה, ומכריז חזור והכרז, כי אין כמוהו לא בין החיים ואף לא בין המתים. כל זאת נראה לי כעדות מהימנה שראוי להאמין בה.

בדומה לכסנופון, מציע לנו גם אפלטון "התנצלות של סוקרטס", הכוללת שלושה נאומים שנשא סוקרטס בעת משפטו. אין ספק בכך שאין נאומים אלה נמסרים כלשונם ולכל היותר דומים הם דמיון-מה למה שבאמת נאמר. יש הסבורים שסוקרטס לא התגונן כלל. עם זאת, היתה ההאשמה כפי הנראה, ש"סוקרטס משחית את הגברים הצעירים, איננו מאמין באלי המדינה ומאמין באלים חדשים". יתכן שאילו שלושים שופטים נוספים הצביעו למען זיכויו, היה סוקרטס יוצא זכאי. כפי הנראה הציע סוקרטס, שעונשו יהיה כי הציבור יכלכל אותו, ורק לפי בקשת אפלטון וידידים אחרים שינה זאת להצעת עונש של קנס כספי. ואם נאמין שהיה בלתי פשרני בבחירת ה"עונש" לאחר שנמצא אשם, אזי עלינו להאמין שחיבורו של אפלטון נאמן למציאות בתארו את הנימה הגאה של תשובת סוקרטס לבית המשפט. בנפרד מן השאלה מה אמר סוקרטס בבית הדין, עולה השאלה, אלו דברים מבין אלה שאפלטון שם בפי סוקרטס נאמרו על-ידיו באמת ואלו לאו, ואם אמנם אמר את הדברים האלה בזמן ההוא. מתקבל מאד על הדעת שסוקרטס התנגד - והסתכן בכך - הן לאי-הצדק שבשלטון הטירנים והן לאי-הצדק שבשלטון ההמון. כמו-כן מתקבל על הדעת שאמת היא שסוקרטס הכריז על עצמו כי הוא זוכה מדי פעם ל"סימן אלוהי" מסתורי, מעין קול פנימי, שאסר עליו לעיתים קרובות לעשות דברים שחשב לעשותם, ואשר עצתו נראתה לו תמיד כטובה ונכוחה. עם זאת אפשר להטיל ספק בכך אם סוקרטס חשב באמת שהוא "נצטווה על ידי האל, באמצעות האורקל, או באמצעות חלומות, או בסיועו של כל אמצעי אחר שהאל הטיל אי פעם על האדם", לשכנע את בני-האדם באי-הידיעה שלהם, על ידי הפרכת סברותיהם באמצעות חקירת שתי וערב.

קל היה להימלט מן הכלא האתונאי ויש לשער שרבים מאלה אשר הצביעו בעד הטלת עונש-מוות על סוקרטס, חשבו כי אכן יימלט. אפלטון כתב דיאלוג קצר ויפה, "קריטון", שבו הוא מתאר את קריטון המתחנן לפני סוקרטס שימלט את נפשו, ואת סירובו של סוקרטס. טעמו של סוקרטס היה, כי כאשר בחר להתגורר באתונה קיבל על עצמו באופן מעשי - אם גם לא באופן מילולי - את החובה לציית לחוקי אתונה, ועתה שומה עליו לקיים את הבטחתו.

לבסוף, בדיאלוג הנפלא "פידון" (Phaedo), מצייר אפלטון את שיחתו האחרונה של סוקרטס ואת מותו, תוך שהוא רומז כי הוא עצמו לא היה נוכח באותו מעמד. יכולים אנו להאמין לאפלטון כשהוא אומר שאשתו וילדיו של סוקרטס ביקרוהו בכלא ביומו האחרון, אף כי לא היו נוכחים בעת ביצוע פסק הדין; כי ידידיו בכו, שעה שהוא שתה את הרעל וכי סוקרטס השלוו הוכיח אותם על פניהם בטרם מותו; כי מילותיו האחרונות היו - "קריטון, אנו חייבים תרנגול לאסקלפיוס; החזר אותו ואל תזניח זאת". וקריטון השיב: "זאת יעשה, חשוב אם יש עוד דבר-מה", וסוקרטס עצמו לא השיב על כך דבר. הדפים האחרונים של "פידון" יש בהם יופי וגדולה בלתי-רגילים.

דומה כי מוטב שלא להאמין שסוקרטס הגן באמת על התורות שאפלטון שם בפיו ביומו האחרון. ב"פידון" מעצב אפלטון דמות של סוקרטס המאמין שיש חיים אחר המוות; דומה כי בנקודה זו נוקט אפלטון גישה היסטורית יותר דווקא ב"התנצלות", שם מתייחס סוקרטס אל שאלה זו כאל שאלה פתוחה. ב"פידון" אומר סוקרטס שבימי צעירותו היתה תקופה שבה התעניין בבעיות פיסיקליות; ייתכן שאמנם כך היה הדבר, אך מכל מקום, הקטע ב"פידון" איננו אלא דרמיטזציה של ניגודי-השקפות מסויימים. אפלטון שם בפי סוקרטס את תורת האידיאות, בניגוד למה שאמר אריסטו כי "סוקרטס לא הניח את קיומם הנפרד של הכוללים ושל ההגדרות". מתקבל מאד על הדעת שדווקא אריסטו צדק, שכן אף לפי המסורת תורת אידיאות היא רעיון אפלטוני מובהק. היתה זו התקדמות טבעית מהגדרתו של סוקרטס, אך הצעד הזה לא עלה על דעתו של סוקרטס עצמו. אפלטון שזר את תורת האידיאות ב"פידון" לא בתורת מימצא היסטורי של ההגות הסוקרטית, אלא בתור הענקה לסוקרטס את פירות הגותו הוא.

ערכו הגדול ביותר של סוקרטס האפלטוני הוא – היותו הדובר של אידיאל התבונה והשקפתו הברורה והנעלה אודות תביעותיה של התבונה. הוא משאיר עלינו רושם יותר מאשר כל דמות אחרת בספרות בחשיבות העילאית שהוא מייחס לחשיבה וביכולתו לפעול ולחיות בהתאם לתביעותיה של החשיבה. לשם כך הוא מטיף להכרת נקודות המוצא של האדם עצמו, לחקירת תולדותיהן ותוצאותיהן, לטיפוח הרצון ללכת בעקבות הטיעונים ותהיה מסקנתן אשר תהיה, לגילוי פומבי של המחשבות תוך מתן עידוד לאחרים למתוח ביקורת ונכונות האדם לבדוק את עצמו ועם זאת להקפיד על מעשים עקביים בהתאם למצפונו. "ההתנצלות" של אפלטון הפכה את סוקרטס לקדוש המעונה הגדול ביותר של התבונה, כפי שהברית החדשה הפכה את ישו לגדול הקדושים המעונים של האמונה.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: סוקרטס
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית