לעתים מדמים אנו לעצמנו שהעולם כולו איננו אלא חלום משלנו. הסוליפסיסם הוא תורה דומה לדמיון-שווא זה, אך מבוססת על טיעונים. אם אשאל, מדוע מאמין אנוכי בקיומם של כוכבים, עצים ובני-אדם, שומה עלי להשיב: "ראיתי, שמעתי, מיששתי, קיצורו של דבר, תפיסותי מלמדות אותי כך. כמובן, שאת התפיסות ממיינים ומשלימים כזכרונות והיסקים והשערות; אך בלא תפיסות, אין לחשיבה על מה לפעול. כידוע, לתפוס פירושו להתנסות בתחושות. אך אינך יכול לחוש, למשל, את תחושות הראייה והמישוש שלי, כפי שאינך יכול לחוש את כאבי השיניים שלי. יוצא איפוא שאינך יכול לתפוס דבר ממה שאני תופס. העולם שחושי מקנים לי היכרות עמו הוא עולמי הפרטי. אף ה"אתה" שאני רואה ושומע איננו יכול להיות קיים בלא קיומי-שלי, כפי שכאב השיניים שלי איננו יכול להיות קיים בלא קיומי-שלי, כפי שכאב השיניים שלי איננו יכול להיות קיים בלעדי. תאב אני להאמין כי דברים בלתי-נתפסים וקיימים קיום עצמאי מתאימים לתוכן הנתפס של עולמי הפרטי; אך אני חייב להאמין שאני לבדי (soulus ipse) קיים כשלעצמי, וכל השאר תלוי ומותנה בי, כפי שכאב השיניים שלי מותנה בי". שום הוגה-דעות דגול איננו מקבל עמדה דוחה זו. אך רבים, בקבלם את הטיעון למענה, נאלצים לקבוע נימוקים לא-חושיים כדי להאמין בקיומם הבלתי-מותנה של דברים ובני-אדם. דומה כי מוטב לשלול את תוקפו של צעד אחד בטיעון, היינו ש"תפיסה משמע להיות בעל תחושות" .

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.