הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > משלי
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
החלק הראשון של המאמר דן בתפקידו של האב כמחנך במקרא וסוקר את המידע הקיים על מוסדות לימוד במזרח הקדום בתקופת המקרא. החלק השני של המאמר דן בתפקידו של האב בספר משלי. בספר משלי יש פניה חינוכית של האב לבנו בשלושה תחומים: נגד הצטרפות הבן לחברה רעה, נגד התפתות הבן לאשת איש ונגד שתיית יין מופרזת.



יחסי אבות ובנים בספר משלי
מחברת: שרונה ברץ


"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"
(דב' ל"ב, ז)

א

עם ישראל מבטא יחודיותו בכך, שכבר בראשית דרכו נזכרת ההוראה להנחיל לבנים את תולדותיו.
עוד בטרם היתה כתיבת היסטוריה הבינו אבותינו את הצורך בהקניית תחושת השייכות הלאומית ע"י סיפור מאורעות העבר לבנים. עפ"י המקרא: "והגדת לבנך", ועל פי המסורת התלמודית חייב האב ללמד את בנו תורה.
הלמידה הטובה תהיה כתוצאה משאלות הבן. השאלות תבואנה כתוצאה מפעילות פולחנית וקיום המצוות ע"י האב שתעוררנה תמיהת הבן. "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים"? (דב' ו', כ) אז תוכל ללמדו ולחנכו, וזאת באמצעות למידה ושינון "והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך" (דב' ו', ז).
הבנים מצווים לזכור את הנאמר להם, - לזכור את אל מושיעם ממצרים, לזכור "את אשר עשה לך עמלק" (דב' כ"ה, יז) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" החוזר כנימוק למצוות רבות כגון דב' ה', טז.
על מנהיגי הדור מוטלת החובה ללמד את העם על כל שכבותיו: "הקהל אם העם האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם" (דב' ל"א, יב).
האב הוא המחנך הראשון בתחום המשפחה1, אך התורה מציינת גם את חלקה של האם בתפקיד זה: "איש אמו ואביו תיראו..." (ויק' י"ט, ג).

ב

אבות שאינם מצליחים בחינוך בניהם, מואשמים על ידי המקרא, כנאמר בדברי המספר בס' שמואל על עלי הזקן אשר מואשם בהתנהגות בניו. בדברי האל אל שמואל הצעיר נאמר: "והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם"2 (שמו"א ג', יג).
ושמואל הנביא מנהיג ישראל אשר ניבא את נבואת החורבן הנוראה על בית עלי ואף ראה בהתגשמותה, לא השכיל אף הוא לחנך את בניו: "ולא הלכו בניו בדרכו ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט" (שמו' י', ג). היתה זו אחת הסיבות לכך שהעם בא אל שמואל וביקש לו מלוכה.

ג

בספרות החכמה, בעיקר ספר משלי – לפנינו ספרות שכל מגמתה וכוונה לחנך את הדור הצעיר – ולגרום שנוי בהתנהגותם בהתאם לדרישותיה ולאידיאלים שלה.
השאלה הראשונה העולה מעיון בפתגמי ספר משלי היא האם זהו קובץ לימוד שהשתמשו בו במוסדות לימוד? האם היה בתקופת המקרא חינוך מאורגן ומסודר?
בשומר3 הקדומה נמצאו לוחות טין אשר שימשו כ"מחברות" לימוד לתלמידים. כלומר: היה לימוד מסודר כבר בתקופה קדומה יותר (האלף השלישי לפנה"ס). נמצאו לוחות דומים המעידים גם אחרי שקיעת התרבות השומרית כי המשיכו להעתיק וללמוד בצורה זו, וכן למדו את התרגום האכדי למלים השומריות4. כמו כן, נמצאה "עדותו" של תלמיד – ומדבריו מסתבר במפורש כי הלך ל"בית ספר", למד וכתב שיעוריו על טבלה, קבל מלקות ע"י משגיח בביה"ס והן על ידי המורה. מסתבר כי הנער התייאש מלימודיו ואביו הזמין את המורה לביתו; ובסופו של דבר גמר הנער את לימודיו והמורה אמר לו: בני יען אשר לא נטשת את דברי ולא שכחת אותם יהי רצון ותגיע אל המדרגה העליונה של מלאכת הכתיבה ומושלם תהיה בה"5.
לפי עדויות שנתגלו במצרים – היו גם שם כנראה בתי ספר בהם למדו תלמידים מוכשרים את מלאכת הקריאה והכתיבה (שהיתה מלאכה קשה במצרים בשל כתב הציורים ההרוגליפים). המסיימים את לימודיהם התקבלו לעבוד בשירות הממלכה.
נמצא סיפור מצרי6 המשווה את מקצוע הסופר למקצועות אחרים, כדי לשבחו ולהראות את יתרונותיו7.
גם בכנען8 היו כנראה מוסדות לימוד. בחפירות בחצור התגלה לוח בכתב היתדות השומרי, ויתכן כי למדו שפה זו אעפ"י שכבר לא דברו בה.
באוגרית נמצאו כתבי תלמידים ליד המקדש לבעל9.
בשכם נמצאה טבלה המעידה על חינוך מסודר באשר זהו מכתבו של מורה המופנה אל הורי תלמידו והוא מתלונן על הלנת שכרו. קשה לדעת עפ"י מקורותינו האם גם בישראל, בתקופה הקדומה, היו מוסדות לימוד כאלה (אשר לא הופנו לכל העם אלא לשכבה מסוימת שיועדה לתפקידים ליד המקדשים או ארמון המלך). ישנן עדויות כי היו בישראל יודעי קרוא וכתוב10.
ישעיהו מתאר בשיר הוראה לילדים קטנים11.
יש ואנו מוצאים במקרא הזכרת "מורים" או "מלמדים" כגון בדברי ישעיהו "ויכרת ה' מישראל ראש וזנב... זקן ונשוא פנים הוא הראש, ונביא מורה שקר הוא הזנב" (ט', יג-יד) (אפשר אמנם שהכוונה כאן לנביא שמכונה "מורה שקר").
על הלויים נאמר בשירת משה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דב' ל"ג, י) וכן מיכה: "ראשית בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו" (ג', יא). או יחזקאל "ובקשו חזון מנביא ותורה תאבד מכהן..." (ז', כו). וכן במצות הקהל – "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים" – ומצוה לעתיד – לקרוא לפני העם את התורה הזאת. אך מכל הפסוקים האלה קשה לדעת אם היה חינוך מאורגן ומסודר. וכן מה היתה אותה "תורה" שהיו הכהנים צריכים ללמד את העם? נראה כי הכוונה למצוות החוק והמשפט. כגון בדברי חגי אל הכהנים (במשל) בענין טהרה וטומאה "כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר..." (ב', יא-יג) או השאלה המופנית אל הכהנים בנושא הצומות בזכריה ואל הנביאים: "האבכה בחדש החמישי... כאשר עשיתי זה כמה שנים" (ז', ג). כלומר: הכהנים הם מפרשי התורה ומצוותיה. והם אלה שלימדו את העם קרוא וכתוב תורה ו"חכמה". כפי שנאמר בדהי"ב – נביא בשם עזריהו קורא לאנשי יהודה לשוב אל ה' (בימי אסא) ומתאר את המצב "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה" (ט"ו, ג).
בספרות החכמה מופיע מלמד או מורה המקנה חכמה לנער שעתיד להצטער על התנהגותו כי "ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני" (משלי ה', יג).

ד

לסיכום: אם כי לא ברור לנו מן המקרא אם היה בישראל לימוד מאורגן ומסודר הרי שחובת החינוך והלימוד היתה קיימת בעם ישראל מדורות קדומים; ומוטלת על ההורים ועל הכהנים מורי העם. לספר דברים12 (הדויטרונומיסט) ישנה גישה חינוכית אותה הוא חוזר ומדגיש עם הצורך ללמד את העם את החוקים והמשפטים ולשננם.
בצד הכהנים והלוויים המסבירים לעם את דברי התורה13 ובצד הנביאים אשר הוכיחו את העם על חטאיהם, מתפתח בתקופת המלוכה גם מעמד של "חכמים" שלמדו "חכמת חיים" ודרך ארץ, כשמגמתם להביא את תלמידיהם להצלחה בחיים. דבריהם נאמרו בצורת משלים ופתגמים שראשיתם כנראה במסורות שבע"פ ואח"כ גם בכתב14.

ספרות החכמה – ספר משלי

עפ"י המסורת מיוחס הספר לשלמה אם כי יש בו קבצים נוספים: "דברי חכמים", "גם אלה לחכמים...".
דברי הספר פתגמים והוראות חינוכיים המכוונים לתלמיד המכונה פעמים רבות "בן" או "בני".
בפתיחת הספר15 מופיעה מגמתו: "לתת לפתאים ערמה" "להבין משל ומליצה"16 (משלי א', א-ז).
מיד לאחר מכן, באה ההוראה הכללית: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". מלבד הפתגמים הפונים אל הבן, ישנם במשלי פתגמים המופנים אל האב ומייעצים לו כיצד ינהג בחינוך בנו. דרך נאותה היא השימוש ב"שבט".
"אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו". (כ"ב, טו) "אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (כ"ג, יג) "יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך (י"ט, יח).
"בן חכם מוסר אביו, ולץ לא שמע גערה" (י"ג, א).
עם זאת הוא יודע כי רק השבט אינו תמיד מועיל ומציע גם: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו). אלה הם אמרות ופתגמים בחשיבות החנוך.
בשלושה נושאים מרכזיים מדבר לדעתי האב הביולוגי (ולא "החכם") אל בנו המבוגר כדי לשכנעו לבל יתפתה והם: 1. נגד הצטרפות לכנופית פושעים; 2. נגד פיתוי ע"י "אשה זרה"; 3. נגד שתיית יין מופרזת (שכרות). החברה המתוארת בשירים אלה היא חברה עירונית – שניכרת בה הרדיפה אחרי מותרות והנאות. יש חוקרים הרוצים לראות בתאור עדות לתקופה מאוחרת (הלניסטית). אולם חברה כזו משתקפת גם בתקופת המקרא, כגון בדברי עמוס על "פרות הבשן אשר בהר שמרון... האמרות לאדניהם הביאה ונשתה" (ד', א) או "שאננים בציון... השכבים על מטות שן... ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (ה', א-ז) אז ישע' המדבר על "עטרת גאות שכרי אפרים" (כ"ח, א).
לכן אנו מוצאים, שירים דומים במשלי אמנמופה המצרי ובעיקר "משלי אני". שהם קדומים לספר משלי מן השושלת היח' במצרים 1580-1970 לפנה"ס ומשקפים מציאות חברתית דומה; אעמוד על שלושה נושאים אלה כנושאי חינוך חשובים בהם פונה האב אל בנו, ומבטאים את היחסים ביניהם. (א-יט).

נגד הצטרפות הבן לחברה רעה

פרק א' במשלי. בדברי פתיחתו לספר, תוך ציון מגמתו החינוכית המכון לכל אדם: לפתאים ולנבונים. כדי לתת להם דרך חיים נכונה: באמצעות משלים. דרך מוכרת בספרות המקרא לאפשר לאדם ללמוד מנסיון קודמיו ע"י משל קצר שקל לזכרו.
"דברי חכמים", "מליצות ויחידות" – אף הם משלים שדורשים מן האדם הבנה. וכן ובסיום הקטע הראשון ניכרת הגישה המיוחדת לתרבות הישראלית "יראת ה' ראשית חכמה". הקטע השני הפותח בבטוי "שמע בני" החוזר כפניית החכם אל הנער, תלמידו, אך כאן מופנה הקטע (י', יט) שלפנינו אל הבן הביולוגי. וזאת ניתן לראות מן ההקבלה בין האב והאם, שהם השותפים בחנוך הבן17 והצלחת חנוכם תביא ל"קשוט" הבן בפני החברה "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתך".
השיר (א', יט) מבטא בסגנונו בטוי רגש ולא רק גישה "חכמתית" תבונתית: "בני, אם יפתוך חטאים אל תבא". הרקע לשיר – מציאות של כנופיות שודדים צעירים האורבים לטרפם ומגמתם המוצהרת היא, לעשות רווחים קלים: מובן לאב, כי התנהגותם נוגדת את השקפת עולמו המוסרית, והוא משתמש בביטויים "נקי" "תמימים", כלפי הנגזלים, "ורגליהם לרע ירוצו"; ו"אורחות בוצע בצע" – להתנהגות חברי הכנופיה.
כלומר מעמיד זה לעומת זה, את הצעירים, ואת "התמימים" שרוצים להפיל ברשתם, כשכל מגמתם היא הבצע, "וממהרים לשפוך דם" – שהוא ודאי האסור החמור שבכולם. נכרת בשיר הבנה "פסיכולוגית" של האב לפתויים שבפני הצעיר:

  1. "שותפות ותחושת היחד" של המצטרף אל הכנופיה" "לכה אתנו".
  2. חלוקת רווחים שווה למרות היותך מצטרף חדש: "גורלך תפיל בתוכנו" "כיס אחד יהיה לכלנו".
  3. רווחים קלים שיאפשרו הנאות החיים, "כל הון יקר נמצא".
  4. לא נתפס כי נסתיר את שללנו היטב, "נמלא בתינו שלל".
    "נבלעם בשאול חיים" – כשם שהשאול מכסה על המתים שהיא בולעת ולא נכרים הם על פניה18 כך לא נתפס.

והאב, הרוצה לשכנע את הבן מתחיל בתאור תפיסתם וגישתם, (פס' ט-יט) וכנגדה – את מסקנתו ההגיונית כשהמשפט המרכזי (טו) "בני, אל תלך"...! נשמעת כזעקה, (רגשית) והנימוק שבא אחריה, נמוק מוסרי, ממנו אינו יכול להשתחרר "כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם".
כדרך שכנוע חכמתית מביא את "משל הציפור והרשת", ובמסקנתו הוא משתמש במשחק מלים: הדם שהם אורבים לו, הוא דמם שלהם.
הצפור אין בה בינה, רואה את הגרגרים ואלו הרשת פרושה "חנם" בעיניה. המלה חנם19 בקטע היא אירונית (פס' יא) "נצפנה לנקי חנם" – משמעותה בלי לחשוש מגמול על מעשינו. ובפס' יז – חנם "מזרה הרשת" – ללא סיבה, או ללא צורך (או תועלת) ומתוך ההקבלה הספרותית שיצר האב הוא מדגיש כי הקבוצה תתפס בכף. מבלי לחוש כי הם עצמם יהפכו מציידים לנצורים. האב "מוביל" את הבן להבנה כי כל היתרונות שברווחים הקלים, יהפכו לו לרועץ כשישב "בתפיסה". ומסיים בהבעת דעתו על רדיפת הבצע. מאחר שאין לה סוף, תמיד יבזבזו את רווחיהם הקלים וילכו לפעולות נוספות ובסופו של דבר ילכדו. "כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח". לא ברור לנו מה היתה מידת הצלחתו של האב, אך מענין השלוב בין ביטוי ההתרגשות וההגיון והנימה הרכה בה נקט האב.

נגד פתוי ע"י אשת איש – ("אשה זרה")

פתגמים המכוונים את הצעיר להזהר ולהמנע מללכת אחר אשה זרה20 נמצאים בספרות החכמה ובמשלי – "בני לחכמתי הקשיבה...".
"כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות"... (משלי ה', א-ו).
וכן, "ועתה בנים שמעו לי... הרחק מעליה דרכך... פן תתן לאחרים הודך ושנותך לאכזרי"... (משלי ה', ז-יד).
והצעה חיובית: "שתה מים מבורך... יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך" (ה', יד-כב). שירים קצרים, בגנות הליכה אחר אשה זרה ההפסד הכספי ודלדול הכח, הפסד הילדים ובסופו של דבר תצטער על בזבוז זה, לעומת התועלת וההנאה שבחיי משפחה תקינים. ברור לחכם כי הבעיה היא יפיה וחלקת לשונה של האשה הזרה המדיחים את הצעיר. "לשמרך מאשת רע (או רע) מחלקת לשון נכריה, אל תחמד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה", כמו כן גם פניה אל זונות גורמת נזק כלכלי ואולי אף לעוני. "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (ו', כ-כו). החכם מנסה לשכנע את הצעיר החושב שאיש לא ידע על הליכתו אל אשת איש, ומבהיר לו במשל (או חידה) כי יענש (כנראה ע"י בעלה) "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה"?...21 והפועל בדרך זו שהיא בניגוד למוסר המקראי, יכשל ואולי אף יהרג כי "קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם" (ו', לד).
קטעי חכמה אלה הם דברי החכמים.

אך בפנותנו לפרק ז' במשלי, לפנינו שיר המתאר תהליך פתויו של הבן ע"י אשת איש. האב רואה כיצד בנו נמשך אחריה, ומנסה לפקוח את עיניו ולשכנעו לבל יסחף. הרקע – חיי חברה ומסחר עירוניים: אשה נכבדה אשר אינה מהססת לפנות אל הצעיר ולמשכו אחריה: הפתיחה: "בני שמור אמרי" אפיינית לחכמים אך בהמשך נכרים דברי האב "לשמרך מאשה זרה"22 (ז' ה).
גם במשלים המצרים "משלי אני"23 (1580-1970) נמצאת הדרכה דומה להמנע מאשת איש מפתה והאב מציע לבנו לשאת אשה בגיל צעיר24.
דברי האב אל בנו פותחים במלים: "כי בחלון ביתי, בעד אשנבי נשקפתי"25, מתאר את האב המסתכל בחלון, ורואה כביכול, את ההתרחשות ברחוב:26 הוא רואה נער "חסר לב" (חסר בינה) "עבר בשוק אצל פנה (פנתה) ודרך ביתה יצעד", (ז-ח) השעה המתאימה לפתוי: היא "בנשף בערב יום, באישון לילה ואפלה" (ט) הצעיר "המועד לפורענות" זו, מסתובב בשעות בלתי מקובלות "נשף" – שעות הערב המאוחרות כשהרוח מתחילה לנשב27. "באישון לילה" – נראה כמשחק מלים פארודי לפסוק הפתיחה לקטע: (ז', ב) "שמר מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך" – "אישון העין"28 שמירה מעולה, אישון לילה "כאן כמטפורה: "עינו החשובה של הלילה – האפלה".
"והנה"! – מלת הפתעה, (כך הוא חושב) "אשה לקראתו". אם השעה אינה מתאימה להליכת נער ברחובות, ודאי שאינה מתאימה להליכת האשה. ואכן, תאור האשה הבא מיד, מצביע על התנהגות מחוצפת בכך, שאשה זו "מרשה לעצמה" לצאת "לרחובות" בשעות בלתי מקובלות בשונה כל כך מאשת החיל (משלי ל"א) המתוארת כ"צופיה הילכות ביתה", וכל מעשיה בתוך הבית ולמען הבית ובני ביתה, ומי שיוצא בזכותה "לשבת עם זקני ארץ" הוא בעלה. נראה לי, כי הנגוד לאשת החיל – מכוון. תאור הופעתה: הלבוש – צעקני כלבוש זונה. "שית זונה"29 "ונצורת לב", כנראה נוצרת בלבה את כוונותיה הנסתרות30. תאור לבוש פרובוקטיבי ופריצותי אנו מוצאים בדברי ישעיהו על "בנות ציון" ההולכות "נטוות גרון ומשקרות עינים" ומפתות (ישע' ג', יח-כה). האב מסביר לבנו כי הליכתה זו ברחובות אפיינית לה, "המיה היא וסררת"31 אורבת להזדמנות, והבן סבור כי רק אליו פנייתה. התנהגותה מחוצפת ובלתי מקובלת "והחזיקה בו ונשקה לו, העזה פניה". דוקא התנהגות זו, מושכת את הצעיר. היא מוסיפה כי יצאה לקראתו: "לשחר פניך ואמצאך" (טו) כאלו לא במקרה נפגשו אלא צפתה אך ורק לו. והאב מנסה להסביר לו, כי היא מסתובבת כל הזמן – "פעם בחוץ פעם ברחבות, ואצל כל פנה תארב" (יא).
האשה מזמינה אותו לקיים מצוות סיום הנדר בסעודה32 אך מיד מוסיפה את ההכנות, אם לא יתפתה לבוא כך לסעודת המצוה – "מרבדים רבדתי ערשי, חטבות אטון מצרים" – הכינה מקום המשכב, במצעים יקרים (מיובאים)33 ומן התאור ברור כי האשה עשירה מאוד.
"נפתי" – (נפת – כנראה זלף). בישמה את הבגדים והמצעים בבשמים יקרים: ועוברת להצעה גלויה:
"לכה נרוה דדים עד הבקר נתעלסה באהבים": ובאשר להיותה אשת איש, היא מוסיפה כי הבעל אותו היא מכנה "איש"34 כדי לא להזכיר את הקשרים ביניהם, הלך לדרך רחוקה, לצרכי מסחר כנראה, כי "צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא35 יבא ביתו". (בגוף שלישי, לא אמרה "ביתי" כדי ליצור שוב רחוק בהתיחסות לבעל).
"הטתו ברב לקחה"36 – ברור לאב שהתנהגותה ודבריה עתידים להטות אליה את הבן.
הנימוק ההגיוני בו מנסה האב לשכנע הוא כי הדרך בה הוא הולך הנראית לו כדרך בה בחר, הנה בעצם, הובלתו על ידי האשה והוא דומה לבהמה – שור – המובל אל הטבח "כעכס אויל" – כבל בו מובל האויל הוא המשל, עכס –37 תנועת רקוד, מוסיף את משל הצפור כמו בשיר הקודם: צפור הנלכדת בפח בבלי דעת. ובאירוניה אומר: "כמהר צפור אל פח". התשוקה גורמת לו למהר אל סופו, וחץ יפלח את כבדו, כנראה מעשה הבעל הנוקם, והוא מסיים: "ולא ידע כי בנפשו הוא". כמו בשיר הקודם: "והם לדמם יארבו יצפנו לנפשותם" (א, יח). הבן הצעיר רואה את התענוגות הצפויים לו, אך לא את הסכנות.
הפסוקים האחרונים בקטע כד-כז, מובאים כמעין מסקנה לשיר ולדעתי אינם שייכים אליו, אלא מדברי חכמים המביאים מסקנה כללית ומדברים על הנזק הרב, "חללים הפילה", שבהליכה אחרי האשה38.

נגד שתיית יין מופרזת (שכרות)

שתיית היין המופרזת המביאה לשכרות מגונה בכל המקרא39. "משתה" הוא הביטוי לחברה עירונית שרבה בה ההוללות. כמו לגבי הנושאים הקודמים אף כאן אני מוצאת קטע שירי בו מדבר האב המנסח לשכנע את בנו בדרך ההגיון בתוצאותיה החמורות של השכרות.

פרק כ"ג מפס' יט פונה החכם ואומר "שמע אתה בני וחכם – אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו" – כי סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה" כי נראה כי המדבר הוא האב, "זה ילדך" ומבקש גם "ואל תבוז כי זקנה אמך" ומזהיר את הבן מפני הליכה אחר זונה שתובילנו לאבדון (באר צרה שאין אפשרות לעלות ממנה).
ועובר לשיר המתאר את השכרות באירוניה: אף כאן הסגנון שונה מסגנון הפתגמים, פותח בנימת הקינה ובשאלות רטוריות "למי אוי למי אבוי?40 למי מדונים למי שיח למי פצעים חנם?" משתה היין כמו כל דרך ההוללים מתקיים בנשף41, (מאוחר) השותים נמשכים אחרי צבעו האדום של היין, ובאים "לחקור" לשאול ולברר את "הממסך" או הכלי בו הוא מוגש (נאמר באירוניה).
כתוצאה מן השתיה ההולך למישרים42 ישתנה וילך בצורה משונה. היין מתפשט בגוף כרעל הצפעוני. ואז חלים שנויים בהתנהגותו: עיניו "יראו זרות" – נשים זרות או הדברים יראו שונים ומוזרים. והלב (בקרבו) ידבר "תהפכות". (דמיונותיו של השכור נראים לו כמציאות) הליכתו כאלו נמצא שוכב באניה בלב ים ומתנדנד מצד אל צד (חז"ל פירשו שדעתו כנטרפת עליו). ואף "כשכב בראש חבל" – חבל התרן שבראש הספינה. כתוצאה מהתנהגותו אומר האב, יקבל מכות ומהלומות43 מבלי שיבין וידע על מה. וכאשר יקיץ מיינו, מיד – "אוסיף אבקשנו עוד" – כלומר תאור מדויק של שכרות כרונית (אלכוהוליזם).
טענת האב: אינך שולט עוד בעצמך אלא נשלט ע"י תשוקת היין. נגד שתיית היין יוצאת גם האם "במשלי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו" (משלי לא) – זהו קטע נפרד שאם המלך (מלך משא) או לפי הפירוש המסורתי למו אל – שלמה, מבקשת להדריך את בנה בדרך הנכונה. גם קטע זה שירי ולפי פתיחתו מדברת האם אל בנה ויוצאת נגד רדיפת נשים "אל תיתן לנשים חילך ודרכיך למחות מלכין" (לא, מ, ג) וכן נגד שתיית היין: הגורמים למלך לאבד את צלילות דעתו המשפטית. היין אולי יתאים למרי נפש כדי להשכיח ממנו "רישו" אך לא לבעל תפקיד נכבד בממלכה.

בסיפור המסגרת של ספר איוב – מתוארים בני איוב במצבם הטוב העורכים משתאות "בית איש יומו" ומאחר שהקיפו ימי המשתה – כלומר נקפו ועברו הרבו כנראה בשתיה, "וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב "אולי חטאו בני"... (כלומר האב חש עצמו אחראי להתנהגות בניו הבוגרים אשר בעת משתה היין אולי "ברכו אלוהים בלבבם"). ובשיר הישראלי אשת החיל העוסק באשה-האם, מתואר גם חינוכה את בניה "תורת חסד על לשונה", "צופיה הליכות ביתה" כלומר: מפקחת על כל הנעשה בביתה, והצלחתה ניכרת בסוף השיר, כאשר "קמו בניה ויאשרוה" כלומר שיבחו אותה. (תאור התנהגות בני ביתה מעיד על הצלחת חינוכה).

קהלת החכם בהתייחסו לבן מתאר מצב שאדם היה עשיר "ואבד עשרו" בענין רע "והוליד בן ואין בידו מאומה" "צו להוריש" לבנו, כלומר קהלת מתרעם על כך. אך בפרק ב', יח אומר "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי (אינו מזכיר בן) ומי יודע החכם והיה או סכל וישלוט בכל עמלי"... גם הבל".

נראה, כי הגישה בספרות החכמה לחנוך הבנים היא גישה אופטימית אפשר לחנך בדרך ההגיון.

לסיכום: האב והאם חשו עצמם אחראים לחנוך בניהם. אושרה ותפארתה של המשפחה בבנים ההולכים בדרך הנכונה, ומצליחים, הצלחת הבנים שמחה להוריהם. "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (כ"ג, טו).
הליכה בדרך הנכונה פירושה, להתנהג לפי מידות המוסר והיושר "גול יגול אבי צדיק יולד חכם וישמח בו" (גיל יגיל – קרי) "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (כ"ג, כד-כה).

הערות:

  1. קדושין כ"ט, ע"א – "האב חייב בבנו למולו ולפדות וללמדו תורה...".
  2. מקללים להם – תקון סופרים מזלזלים בהתנהגותם בכבוד האל כפי שנאמר קודם לכן, כלפי התנהגותם: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". כהה – לא מנע (לא הסתיר) כנגד זה אולי אומר הכתוב "ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות" שמ"א ג, ב.
  3. ש. נ. קרמר: "ההיסטוריה מתחילה בשומר", מרחביה תש"ך: אנצ. מקר. ה', עמ' 537-567.
  4. האלו – אנצי' מקראית ה', עמ' 83, אנצי' חנוכית עמ' 96-40.
  5. ש. נ. קרמר מתוך תרגומו של ח. תדמור "פרקים בתרבות המזרח הקדמון" ירוש' תשט"ז עמ' מח.
  6. י. גרינץ "סיפורי מזמורים/משלים מספרות מצרים העתיקה" מוסד ביאליק ירושלים תשל"ה.
  7. וילסון – פריצ'רד עמ' 431.
  8. מ. ד. קאסוטו אנצי' מקראית א', עמ' 89-79. פריצ'רד: "The ancient Near Eastern Texts Relating to The O.T" פרינסטון 1960-1950 עמ' 164.
  9. פריצ'רד ע"פ אולבריט: "הירחון האמריקאי לחקר המזרח" 86, עמ' 14-10.
  10. בסיפור על גדעון אשר לכד "נער מאנשי סוכות וישאלהו ויכתוב אליו את שדי סוכות ואת זקניה שבעים ושבעה איש" (שופטים ח', טו) גם אם לא הנער כתב אלא רק מסר את השמות, הרי שגדעון כתב, ואף הוא היה עובד אדמה.
  11. "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה? גמולי מחלב עתיקי משדיים כי צו לצו קו לקו... (ישע' כ"ח, טו).
  12. על גישתו החינוכית המיוחדת של ע' דברים רואה צ. אדר הערכים החינוכיים של התנ"ך ס' דברים. ישראל ברוידא: "אמצעי החינוך בס' דברים" מתוך "הגות במקרא" ב, ת"א 1976, עמ' 41-50.
  13. כמסופר בספר דבה"י על פעולות המלך יהושפט דבהי"ב י"ז, טו) ובספר נחמיה ח', א-ט על פעולות עזרא ונחמיה.
  14. "כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע" שמ"א כ"ד, יג מצטט דוד לפני שאול הרודף אחריו – "וידי לא תהיה בך".
  15. לדעת חמ"י גבריהו במאמרו: "לחקר השפעות התופעה של העברת חמר קולופוני מסיומי הטקסט לפתיחתם". דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות – מאגנס 1981 עמ' 44, היו דברים אלה דברי סיום לספר והעבירו לראשיתו בשם שמסתיים ס' קהלת.
  16. "מליצה" – יש צורך באדם שיסביר אותה: "והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" (ברא' מ"ב, כג) יחידה מחייבת מחשבה והתבוננות מעמיקה – ר' טור סיני אנציקלופדיה מקראית ג 108-110.
  17. האם מוסיפה כמחנכת בניה, האשה מופיעה "כחכמה" במקרא כגון: "אשה חכמה" מאכל בית מעכה, אשר קראה ליואב לדבר אליו, להצלת עירה (שמ"ב כ', טו). אך אין "חכמה" במובן של מורה ומלמדת. גם במשנה הסיקו כי אין חובת לימוד הבנים מוטלת על האם, באשר "מי שאינו חייב ללמוד אינו חייב ללמד", ולכן, כאשר האם מופיעה בנושא חינוך או לימוד, ברור לי כי המדובר בבן ולא תלמיד.
  18. השאול מקום: "יורדי בור" במיתולוגיה של המזרח הקדום כחיה אגדית הבולעת עד אי סוף. לוינשטאם, אנציק' מקרא ז 457-455 במקרא כגון "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ" (במצ' ט"ז, לג). וכן בספרות החכמה השאול הבולעת ללא הרף (משלי ל', טו-טז)" שלש הנה לא תשבענה... שאול...".
  19. בדומה לכך בסיפור המסגרת בס' איוב, ויען השטן את ה' ויאמר "החנם, ירא איוב אלהים"? ללא סיבה הגיונית (א', ט). ובדברי אלהים לשטן: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (ב', ד) ללא צורך או תועלת.
  20. לפי פירושנו "זרה" – אשת איש. אם כי יש המפרשים "אשה זרה" שאינה בת ישראל במקביל "נכריה" ויש מפרשים את התאור כמטפורה על החכמה (אשת חיקך) והטפשות (אשה הזרה מפתה), "חכמות בנתה ביתה" (משלי ט').
  21. הדימוי לאש בבגדים, ודאי אינו מקרי: האהבה דומה לאש, אשר מים רבים לא יכבוה, ואם עזה כמות אהבה, צריך שגם "קשה כשאול קנאה", וודאי קנאת גבר לאשתו.
  22. ללא תחמוד "אשת רעך" ו"לא תנאף" כמצוות עקריות בתורה.
  23. משלי אנו – גרינץ עמ' 152: השמר מאשה זרה – אשה רחוקה מבעלה. "אני יפה תאמר אליך יום יום, אם עד אין עמה העמוד ותשים לך פח".
  24. ...עשה לך אשה בעודך נער... גם בגמרא הבינו את חשיבות הנישואין בגיל צעיר כפתרון לבעיות פיתוי הצעיר ואמרו: (קדושין ל', ע"א). רב הונא לטעמה דאמר: עשרים שנה לא נשא אשה כל ימיו בעברה, "ובתקון – 'כל ימיו בהרהור עבירה...' עד 20 יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישר אשה".
  25. הולדה רז – "חכמה ומשל במקרא" ירוש' 1980 עמ' 162-161 סבורה כי מדובר בקטע זה ב"סיפור" מעין מחזה, שבא להיות סיום דרמאטי להטפות המוסר שקדמו לו. לא נראים לי דבריה, כי לפנינו שיר שאינו מסתמך על ה"הטפות הקודמות" אלא מתאר בעיה חינוכית בפניה עומד האב.
  26. יש המפרשים כי הפסוק הזה הוא ציטוט דברי האשה ובהמשך ל"אמריה החליקה", היא זו שאומרת כי בהיותה נשקפת בחלונה ראתה את הבן ויצאה לקראתו. לפי פירוש זה נוצר קושי במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי כפס' ד. "עובר בשוק אצל פניה ודרך ביתה יצעד". התאור מזכיר את צפייתה של אם סיסרא "בעד החלון נשקפה ותיבב..." (שע"פ כח ואפשר שהקשר אינו מקרי, - יוצר אירוניה .
  27. או בשעות שלפנות בוקר (השעות הקטנות של הלילה) כפי שכתוב בישע' ה', יא: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם".
  28. כמו בשירת "האזינו" (דב' ל"ב, ז) "יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו".
  29. "שית" – הלבוש שאדם שם לב עצמו כמו תה' ע"ג, ו"לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו" טור סיני תקן: "שית זונה ונצור כלומר: עטופה כלה לבל יכירוה.
  30. תאור הלבוש של הזונה נמצא בברא' ל"ח, כנראה שהיה לבוש מיוחד לאלמנות ולזונות. "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף". ואח"כ כתוב: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" ושונים הפירושים – האם לא הכירה בשל לבושה, או מפני שלא ראה את בניה.
  31. צרוף יחידאי – רעשנית וסרה מן הדרך הנכונה והישרה כגון: "בן סורר ומורה".
  32. כמו תה' ס"ט ג-יד "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו".
  33. ראה עמוס על עשירי העם "השכבים על מיטות שן"... (עמוס ד', ד) או על עשירי שומרון "הישבים בשומרון בפאת מטה ובדמשק ערש" (עמוס ג', יב).
  34. כך גם אשר פוטיפר בדבריה לאנשי ביתה: בר' ל"ט י"ד "ראו, הביא לנו איש עברי". (אינה אומרת בעלי. עמדה על כך נ. ליבוביץ, עיונים בס' בראשית).
  35. יום הכסא (או "הכסה") יום שהירח מלא – יום החג. או שהירח מכוסה ואינו נראה – ראש חודש.
  36. טור סיני מתקן: "ברוך לקחה", מתאים: "לבחלק שפתיה תדיחנו" (טורשטינר משלי שלמה, עמ' 100).
  37. בנות ציון בדברי ישע' ג', טז "הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה".
  38. אינם מזכירים אשה בדבריהם, אלא באופן כללי, ונראה לי כי בשל קטע זה יחסו את השיר לכסילות לעומת ערכה הטוב של החכמה.
  39. בעמוס תאור חיי הוללות העשירים: "הוי השאננים בציון... השתים במזרקי יין" (ה', ד) ישעיהו תוקף את עשירי העם החיים חיי הוללות ושכרות.
  40. כמו בישעיהו ה', יא: "הוי משכימי בבקר שכר ורדיפו מאחרי בנשף ויין ידליקם". (כ"ח, א) "הוי עטרת גאות שכורי אפרים וציף נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים הלומי יין". וכן שכרותם של נח ולוט בס' בראשית. ישעיהו משתמש בנוסח דומה כשהוא מדבר על השכורים "הוי משכימי בבקר" לבטוי "אבוי" אין במקרא אח וכנראה בא ליצור חרוז.
  41. בדומה לדברי ישע' לעיל "מאחרי בנשף", ולנער שחוזר בלילה לביתו בנשף והאשה מפתה אותו.
  42. פירושים אחרים כגון רש"י, המרבה שכרות כל העברות דומות לו למישור, כל הדרכים ישרות בעיניו.
  43. השורש "הלם" מופיע גם בקשר לשכרות בביטוי "הלומי יין" (ישע' כ"ח, ב) כלומר נראים כמזעזעים מחמת השתיה המופרזת.
ביבליוגרפיה:
כותר: יחסי אבות ובנים בספר משלי
מחברת: ברץ, שרונה
שם  הספר: ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל
תאריך: תשנ"א
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; הכהן, רפאל חיים
הערות: 1. שני כרכים.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הופיע בכרך השני של הספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית