עמוד הבית > מדעי החברה > כלכלה וניהולעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה פוליטיתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדינית
פרידמן, ש.



תקציר
קרל מרכס היה סוציולוג, כלכלן ומהפכן בן המאה התשע עשרה. עיקר פרסומו נובע מתוך מאמציו לגלות ולנסח את החוקים הקובעים את התנהגות בני האדם בחברה.
שני כוחות קיימים בחברה באופן תדיר, טוען מרכס, אלו הרוצים לשנותה ואלו הרוצים לשמר אותה כמות שהיא. ההיסטוריה האנושית ניתן לאפיון כמלחמת מעמדות מתמדת.



מרכס, קרל
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1883-1818). נולד בטריר (Trier), גרמניה, ומת בלונדון. מרכס לא היה בעיקרו של דבר פילוסוף. עיקר פירסומו נובע מתוך מאמציו הבלתי-נלאים לגלות ולנסח את החוקים הקובעים את התנהגות בני-האדם בחברה תוך יצירת תנועה שביקשה להביא תמורה בחיי בני-האדם בהתאם לחוקים אלה. הוא היה סוציולוג, כלכלן ומהפכן פעיל; השקפותיו הפילוסופיות השתבצו לתוך תורתו לא כסדרת-מחקרים נפרדת, אלא כיסוד בתוך תורתו הכוללת על האדם. עם זאת מעוגנת ראשית דרכו דווקא בפילוסופיה ואת עמדתו הפילוסופית הכוללת ניתן לגזור מתוך כתבי-נעוריו, למרות אי-דיוקם וחוסר התיאום ביניהם, שלא פורסמו בימי חייו. הפילוסופיה המרכסיסטית של ימינו היא תערובת של יסודות שונים: כתבים ורישומים משל מרכס עצמו שבחלקם פורסמו ובחלקם לא פורסמו, יצירות מטפיסיות משל אנגלס (Engels) (שדיבר על "הדיאלקטיקה של המטריאליסם") ותוספות מאוחרות יותר שהן בבחינת פירושים לכתביהם ופיתוח הגותם של מרכס ואנגלס. המונח "מטריאליסם דיאלקטי", שהוא מן המשותף והמקשר של התורות הקומוניסטיות הקיצוניות, הומצא על-ידי הסוציאליסט הרוסי גיאורג פליכאנוב (Georgi Plekhanov). אחד הטעמים העיקרים להעדר התעניינותו של מרכס בפילוסופיה בתור שדה-עיון בעל ייחוד משל עצמו, היתה ללא ספק סברתו - שבדומה לחלקים רבים של שיטתו שנלקחה מרעיונותיו של הגל (Hegel) - שאי-אפשר לחקור באורח מועיל את האידיאות כשלעצמן, באשר הן חלק בלתי-נפרד מפעילותם של יחידים ושל קבוצות ואין להבינן אלא כאשר רואים אותן כאחד האספקטים של פעילותם הכוללת של בני-האדם. אין להתייחס אל העיון כאל תחום מנותק מן המעשה. דעותיהם, מניעיהם ומושגיהם האמיתיים של בני-האדם, כמו גם אמונותיהם המפורשות, מגולמים במעשיהם ובהתנהגותם הבלתי-מחשבתית. יתר-על-כן, בידודה של פעילות אחת, ולו גם למען הסיקור המדעי, וההתייחסות אליה ללא שימת לב למקומה בתוך ההתפתחות ההיסטורית של המעשה האנושי הכולל שאליו היא שייכת - משמעה הבנה מוטעית ופירוש מוטעה של פעילות זו. נטייה מעין זו ל"הפשטה" היא בעצמה סימן-היכר לאחיזת-עינים מיוחדת במינה, המותנית בהקשר היסטורי-חברתי מסויים; מרכס עצמו ביקש לחשוף ולהפיג את אחיזת העינים הזאת. כדי להבין את תורתו הפילוסופית של מרכס, מן ההכרח איפוא להבין את השקפתו על השאלה, מהו האדם ומה מניע אותו לפעול כפי שהוא פועל.


בדומה למטריאליסטים הצרפתיים הרדיקליים בני המאה ה-18 - אשר להם הוא חב לא מעט-סבר אף מרכס שהאדם הוא קודם כל מושא בטבע, גוש תלת-מימדי של בשר, דם, עצמות וכדומה; מושא זה כפוף לחוקי הטבע, המתגלים ומתנסחים על-ידי מדעי-הטבע, במידה לא פחותה מאשר כל מושא חומרי אחר. בדומה למטריאליסטים אלה שלל גם הוא את קיומם של נפש בלתי-חומרית ושל עצמים רוחניים מכל סוג שהוא. לפיכך אף שלל את קיום האלוהים והתייחס אל התיאולוגיה ואל המטפיסיקה כאל תורות שקריות, החותרות לגזול את מקומם של מדעי-הטבע, אשר הם בלבד מסוגלים לספק פתרונות אמיתיים לכל השאלות העובדתיות, ובכלל זה החוקים החולשים על התפתחותם של יחידים ושל חברות.

לפי מרכס שונים בני-האדם ממושאים אחרים בטבע בעיקר בשל כושרם להמציא כלים. האדם ניחן ביכולת יחידה במינה המאפשרת לו לא רק להשתמש במכשירים אלא גם ליצור מכשירים למען ספק את צרכיו הבסיסיים - מזון, דיור, הלבשה, התרבות, בטחון וכדומה. המצאות אלה שינו את יחסו של האדם אל הטבע החיצוני, עיצבו אותו ואת החברות שהוא נתון בהן ושימשו לו אתגר למען המצא המצאות נוספות שבאו לספק צרכים וטעמים חדשים שצמחו מתוך השינויים שחלו הן בטבעו-הוא והן בעולם החיצוני. לדעת מרכס, סגולותיו הטכנולוגיות של האדם מהוות את טבעו הבסיסי; הן האחראיות למוּדעוּת של תהליך החיים ולהתכוונות התודעתית הקרויה היסטוריה. בני אדם מגיעים למה שהינם והם שונים איש מרעהו לא בשל עקרונות פנימיים קבועים של טבעם - שכן אין בנמצא עקרונות כאלה - אלא באמצעות העבודה, שאינם יכולים להימנע מלעשותה אם רצונם לספק את צורכיהם. התארגנותם החברתית נקבעת על-ידי הדרכים שבהן הם עובדים ויוצרים למען שמירת החיים ושיפורם. לגבי המטריאליסם של המאה ה-18, היו תולדות האנושות במידה רבה תולדותיהן של טעויות אנושיות שאפשר היה להמנע מהן, של מעשי-איוולת ואשליות שעירפלו את דעת הבריות, בטרם גילתה המתודה המדעית, המבוססת על תצפיות ניסיוניות ועל דרכי היסק הגיוניות, הן את השאלות הנכונות שיש לשאול והן את הדרכים הנכונות לחיפוש אחר התשובות; תקופה זו היתה מעין ליל מחשכים ממושך של בורות ואמונות תפלות, שבו הבזיקו לעתים ניצוצותיהם של גאונים, אשר נוצלו על-ידי מנהיגים למיניהם - מלכים, כוהני-דת או אנשי-צבא - למען מטרות-שלטונם.

בעיני מרכס אין העניין פשוט כל-כך. בדומה לאבות הסוציולוגיה, הגל וסן-סימון (Saint Simon), לא האמין גם מרכס באמיתות כוללות אל-זמניות על אודות יחידים וחברות, התופסות בכל מקום ובכל זמן והניתנות עקרונית לגילוי על-ידי כל אחד. מרכס סבר שההתקדמות הטכנולוגית הכרוכה בהתפתחות האנושית, נושאת בחובה את אופקיה הרוחניים והמוסריים. רעיונותיו של אדם אינם נולדים בו במנותק מפעילויותיו האחרות: הרעיונות מהווים בהכרח כלי-נשק במאבק להשגת מטרותיהם של בני-האדם או של קבוצות חברתיות, ממש כמו סוגים אחרים של כלים או המצאות או דרכי-התנהגות - כגון הצבאות, או אבק-השריפה, או החקלאות, או העבדות, או השיטה הפיאודלית. הטכנולוגיה - פרי היצירה האנושית, קובעת רעיונות וצורות חיים, ולא להיפך: הצרכים קובעים את הרעיונות ולא הרעיונות את הצרכים. טחנות הרוח יצרו את המשטר הפיאודלי וגלגל הטוויה יצר את המשטר התעשייתי: אפיגרמה זו היא ניסוח מרכסיסטי אופייני אודות הגורמים היסודיים הפועלים בהיסטוריה האנושית. לדעת מרכס יוצרות טחנות-הרוח טיפוס מסויים של ארגון חברתי, וזה מצידו מצמיח דעות, עמדות, רעיונות ודרכי-חיים, העשויים לקדם ולקיים את החברה המיוחדת הזאת ולהתנגד להתקפתו עליה, היינו - להגן על הסוג המיוחד הזה של חלוקת הכוח והסמכות בין בני-אדם - בין אם הנוגעים בדבר ממחישים זאת לעצמם ובין אם לאו. לדעת מרכס ניתן להבין את חיי הרוח של בני-האדם, המתגלמים באורח קונקרטי ביצירות ובמוסדות מוסר, דת, פילוסופיה, משפט, מדינה ואמנות - כחלק מכוליות חיי החברה; ואילו מטרות החברה נקבעות בראש וראשונה על-ידי הטכניקות שבה משתמשת החברה למען ספק את צרכיה. ההמצאות והתגליות משנות את הצרכים - ואת צורות החיים - ואלה יוצרים שאיפות חדשות, המצאות חדשות, סדרי חברה חדשים. ברם, המפתח להבנת החיים החברתיים יהיה נעוץ תמיד בקביעת הצורות שלובש המאבק למען הקיום וסיפוק הצרכים הבסיסיים, או למען הכוח המסוגל לספקם במקום ובזמן הנתונים. זהו הגורם השליט בכל חברה; תפישת אופיו של גורם זה פירושה – יכולת להסביר ולחזות מראש את מסלול התפתחותם המיוחדת של הרעיונות, העמדות והכללים החברתיים והמוסריים ודרכי בילוי שעות הפנאי, ומעל לכל - את מבנה הכוח והסמכות בחברה נתונה, אשר השקפות בני-האדם מוכרחות להסתגל אליהם. זוהי תורה טכנולוגית בדבר התפתחות חיי-החברה. היא נושאת אופי היסטורי מובהק, בכך שהיא טוענת ליכולת להסביר את כל חייהם הפיסיקליים והרוחניים של בני-האדם על-ידי קביעת מקומם המיוחד בנתיב ההתפתחות היחיד, אשר בו נעים בהכרח כל החיים ואשר הוא הקובע את כל רעיונותיהם משאלותיהם, תקוותיהם, פחדיהם וצורות התבטאותם העצמית של בני-האדם, בין אם הם יודעים זאת ובין אם לאו. לפיכך, הטענה בדבר קיומן של אמיתית אל-זמניות היא מבחינה עקרונית חסרת-שחר. באשר אין שום דבר אל-זמני בחייהם של בני-אדם: כל האמיתות מתמצות ביחסים מסויימים בין מחשבותיהם של בני-האדם לבין המושאים שהן מוסבות עליהם. ומאחר שגם המושאים וגם המחשבות אינם קבועים, אלא משתנים ללא הרף עם השתנות התנאים ההיסטוריים, הרי שכל אלה הכלואים בתוך חברה נתונה ולוחצים כלפי דפנותיה - ואשר האינטרסים שלהם מחייבים לשנותה או אף להרסה לחלוטין - יראו את הדברים בצורה שונה מכפי שרואים אותם אלה הנמצאים בדרגה גבוהה של הרמוניה עם החברה, ואשר משום כך - אם מתוך אינסטינקט ואם מתוך תודעה – יתנגדו לכל שינוי. כך למשל, אין אמיתות חברתיות על-מוסריות אשר תהינה תקפות במידה שווה לגבי שני המעמדות הללו; מחשבות, אמונות, רגשות מוסריים - כל אלה הם בעיני מרכס צורות שונות של פעילות, ותקפותן, או אמיתותן, כמו אמיתותה של תעמולה, מותנית באינטרסים של החבורה המקיימת צורות פעילות אלה. רק את יעילותן היחסית ניתן לשפוט ולהעריך באופן אובייקטיבי. יסודות אלה בתרבות נתונה אשר יש בהם כדי לתרום לה, מחזיקים מעמד גם לאחר חיסולה והן עוברות ונטמעות בתוך התרבות היורשת את מקומה, שהיא השלב הבא במאבק למען התקדמות חומרית. מרכס, בדומה להוגי-הדעות הרציונליסטיים בני המאות ה-17 וה-18, סבר שהחירות האנושית מתמצה בהשתלטות שיטתית על כל מה שעומד כנגד הצרכים האנושיים - אם בטבע החיצוני ואם בתשוקותיו ההרסניות והפראיות של האדם עצמו. החירות היא בבחינת פיקוח מתוכנן על המקורות שבהישג היד; ככל ששיטת הפיקוח היא רציונלית יותר, כן ניתן לנצל ביתר יעילות את המקורות; ככל שגדול יותר מספר האנשים המקיימים פיקוח זה, כן גדולה יותר מידת החירות.

לחזון זה יש ללא-ספק נקודות קירבה מרובות עם הגותו של הגל, אשר ממנה הושפע באורח מכריע. מרכס, כמו הגל, חשב שההיסטוריה היא המפתח להבנת האדם והתייחסויותיו, שכן ישנו דפוס מובחן ותכלית מובנת בתהליך התפתחותן של הסגולות האנושיות. טיפוסי פעילות מסוימים, אם מעשיים ואם רוחניים, לא יכלו להתחולל כל עוד לא הגיעו הכשרים הדרושים לדרגת ההתפתחות הנאותה. כשרים אלה בעצמם גיבשו והצמיחו פעילויות וכשרים חדשים, שלא היו באפשר ולא התקבלו על הדעת בשלבים מוקדמים יותר. לפיכך, הן לפי מרכס והן לפי הגל, הנטייה לסקור תורות וסברות פילוסופיות בבידודן, כדי לקבוע את אמיתותן או את שקריותן, פירושה "הפשטה מעוותת": נטישת ההקשרים שבהם בלבד יכלו מחשבות אלה לעלות על הדעת או להיות בעלות משמעות, משמעה סותר-אפשרות להשיב תשובות מספקות לשאלות הנדונות. אמיתות ושקריות, עמקות או שטחיות - מתייחסיים בהכרח, לדעת מרכס, אל העולמות החברתיים, שאליהם משתייכים באופן אורגני הרעיונות והמחשבות שמדובר בהם. למשל, המושג של חירות הפרט או רכוש פרטי והרעיונות הקשורים במושגים אלה, כגון צדק כלכלי, זכויות הפרט, וכיוצא באלה - עשויים, פשוטו כמשמעו, להיות חסרי כל מובן בגבולותיהן של חברות פרימיטיביות מסויימות, שבהן רעיון הבעלות אינו קיים כל עיקר. מאידך, התורות המגלמות בתוכן את המושגים האלה, המתפתחים מבחינה היסטורית, אינן יכולות לבטא אמיתות אל-זמניות או ערכים נצחיים, שעצם המושג שלהם הופך להיות אחיזת-עיניים. טענה זו תופסת לגבי כל המושגים, להוציא, אולי, את התהליך ההיסטורי עצמו. לגבי הגל, הסדר האובייקטיבי שבהתפתחות האנושות היה חלק מן התודעה-העצמית ההולכת וגדלה של הרוח המוחלטת. מרכס, ששלל את המושג של מציאות אל-חושית, תירגם אותו למונחים של התפתחות חברתית קונקרטית. לגבי דידו, הממשות היא תולדות התפתחותן של השליטה העצמית וההשתלטות על הטבע על-ידי החברה האנושית, באמצעות ההתקדמות הטכנולוגית. בתורת חלק מן ההיסטוריה הזאת מתגלה גם התפתחותן של דעות, אמונות, השקפות, עמדות ותרבויות, אשר אף בתקופה שבה הן זוכות להשפעה והופכות לדחף מכריע אינן אלא "בבואות" של ההתקדמות החמרנית בתוך "ראשיהם" של בני-אדם, שכן כל אחד מן היסודות האלה מוריש לבא אחריו רק מה שהיה בו מן המועיל, היינו, רק מה שהיה בו כדי לתרום ליצירת חיים חברתיים, המהווים היענות יעילה לצורכיהם החומריים.

מהי הצורה שהתפתחות זו מקבלת? הגל לימד שההתקדמות האנושית מתרחשת בצורת ספירלה "דיאלקטית" בלתי רציפה; המאופיינת על-ידי מעברים פתאומיים משלב אחד אל אחר. לגבי הגל, כל שלב בנתיב ההתפתחות ההיסטורי שיצורים אנושיים עברו בו, מקבל צורה של מתיחות בין עמדה מסויימת בעלת עליונות – המגולמת בפעילויות ובמוסדות מקובלים - לבין עמדה נוגדת, הנאבקת בה מבפנים; מתיחות זו מובילה למאבק בין עקרונות או כוחות מנוגדים, לאחר שהתודעה והפעילות האנושית מתפצלות ללא-רחם לכוחות מנוגדים אלה. דו-קרב בלתי פוסק זה שבין מגמות סותרות, בכל רמה של מחשבה, הרגשה והתנהגות אנושיות, הוא הנושא באחריות לשינוי ולהתקדמות. כל אימת שהמתיחות ההולכת וגוברת מגיעה לנקודת משבר נוצר קרע, התפוצצות: האנושות (או חלק כלשהו ממנה - כנסיה או אומה או תרבות) פוסעת לתוך נתיבי התקדמות חדשים. הכוחות הנאבקים שואפים כל אחד להריסת רעהו, אלא שבאופן כזה הם יוצרים משהו חדש – מצב תודעתי חדש או צורת חיים חדשה, שהם עצמם נאבקים בגבולותיה של סתירה פנימית לקראת משבר חדש וחוזר חלילה, בצורה ספירלית, עד אינסוף. ההשקפה הסוברת שהמאבק והמשבר הם הם הסיבה היחידה להתקדמות, מקורה עוד בהרקליטוס (Heraclitus), אלא שמרכס תירגם את קטגוריות-הרוח של הגל ואת מנגנונו הלוגי (לפעמים בתוצאות חסרות שחר מבחינה הגיונית) לשפת הסוציולוגיה. לגבי דידו, ההתפתחות ההיסטורית היא מאבק הנובע בראש ובראשונה מתוך צרכים חומריים והמצאות טכנולוגיות; והוא מתרחש לא בתוך רוח האדם, אלא בחברה - בין קבוצות בני-אדם, הנלחמות אלה באלה. מרכס סבר שמעמד הוא קבוצה של בני-אדם המאוחדים על-ידי אינטרס חברתי אובייקטיבי כלשהו: אינטרס אובייקטיבי פירושו הצורך להשיג או לרכוש את מה שמסוגל להעניק לבעליו חירות יתרה, היינו, השתלטות טובה יותר על חיי עצמם למען השגת סיפוק רציונלי של צורכיהם-הם. לגבי מרכס, תולדות האנושות הן תולדות מלחמות המעמדות. פילוסופיית ההיסטוריה שלו היא מקור לכל דעותיו הפילוסופיות האחרות.

דעתו היא (ואם אין זו דעתו-שלו, הרי שלפחות כך סבר השותף למפעלו, אנגלס ), כי מאז תום הקומוניסם הפרימיטיבי, ששימש נקודת-מוצא לחיי האדם עלי אדמות ואשר לו הושם קץ על ידי ההמצאות הטכנולוגיות, שאיפשרו לבעליהן לסחוט מאחרים עבודה וצורות אחרות של שירותים - עומדים חיי בני-האדם בסימן מאמציהם של אלה שהשתלטו על אמצעי-הייצור, לקיים בידם את מעמדם ולנצל אנשים אחרים לטובת האינטרסים שלהם. תוך כדי כך הם מתחילים להתייחס אל המנוצלים כאל עדר; פירוש הדבר שהם גוזלים לעצמם את ההפרש שבין ההוצאות הדרושות למען קיים את פעילותו של המנוצל ואת יכולתו ליצור, לבין ערך מוצריו. הפרש זה קרי בפי מרכס "ערך מוסף"; מתוכו נוצר בעצם כל הון, ומאבק המעמדות, נערך כדי לשמור עליו. במהלכה של אחיזת-כפייה זו מצד חלקה האחד של החברה על חלקה האחר, נרתמים האדונים – ברצון או בלעדיו - לפעילות חברתית וכלכלית שמגמתה להנציח ולהגביר עוד יותר את הכוח המצוי כבר ברשותם. פעילות זו עצמה איננה יכולה שלא לטפח שיטות טכניות חדישות המשנות את המבנה החברתי, ואם גם מסתבר כי האדונים לא התכוונו לכך, הרי היא מוסיפה לכשרונותיהם ולעוצמתם של המנוצלים. אלה האחרונים, המקבלים את הכשרתם במקצועותיהם השונים מידי אדוניהם, מערערים בבוא העת את היסודות שעליהם מושתת שלטון אדוניהם, אלא שגם לאדונים החדשים צפוי גורל דומה בהגיע המעמד שמתחתיהם למצב של משבר והתפוצצות (דבר המותנה במצב הטכנולוגי), לקראת קפיצה "דיאלקטית" לשלב חדש. האידיאות הן כלי-נשק המטופחים על ידי המעמד השליט, המשתמש בהם במאבק על השלטון. אידיאות אלה - בשל המקור שממנו צמחו - פועלות בהכרח בשלב הראשון לטובת המעמד השליט. אלה מבין המנוצלים המקבלים את האידיאות הללו – ואת המוסדות שהן מתגלמות בהם - מקבלים ללא כל ביקורת משהו הפועל נגד האינטרסים שלהם-עצמם ולטובת אלה של אדוניהם. ייתכן שהם יאמינו בתמימותם כי אידיאות ומוסדות אלה הם בעלי תוקף נצחי, על פי ערבויות של הדת, המטפיסיקה וסדר-הטבע, הנחשב לנצחי, בלתי משתנה וצודק; התוצאה היא, שמצבים שהם לאמיתו של דבר תוצר של אינטרסים אנושיים משתנים, של כשרים אנושיים ושל מאבק האדם על השלטון - נחשבים בעיניהם כאילו נקבעו על פי צו של אלוהות נצחית, או על-ידי קנה-מידה אובייקטיבי כלשהו של אמת, טוב או יופי השווים לגבי כל בני האדם בכל הזמנים ובכל המקומות. קני-מידה מעין אלה אינם קיימים כל עיקר, לדעת מרכס. כל דבר תָקֵף רק במקומו ובזמנו וניתן להבינו רק בתוך המבנה החברתי הנזקק לו. ואשר לאשלייה שקיימים ערכים אנושיים אוניברסליים, או שמוסדות אשר נוצרו בידי האדונים יכולים להיות טובים או מועילים למנוצלים - הרי זו אינה אלא צורה של "התנכרות" (קטיגוריה הגליאנית נוספת), תוספת בלתי נמנעת להתקדמות רבת-הסבל של האנושות.

ה"התנכרות" היא תופעה המתרחשת כאשר משהו שנוצר מעיקרו של דבר למען סיפוק הצרכים האנושיים, רוכש לעצמו חיים ממוסדים משל עצמו וקיום עצמאי, וחושף את עצמו בפני בני-אדם לא ככלי מלאכותי שנוצר בידי כוחות אנושיים למען הצרכים המסויימים - שבינתיים ייתכן וחלפו כליל מן העולם - אלא כישות אובייקטיבית, בעלת כוח וסמכות כחוק טבע שאיננו ניתן לחקירה או כאלוה כל-יכול. מרכס סבור כי הערכים הדתיים והמוסריים המקובלים על מה שקרוי בפיו השיטה הקפיטליסטית בת-זמנו, השולטים ללא מצרים על החברה כולה, החל מן העשיר והחזק ביותר וכלה בדל ואביון ביותר, אינם אלא צורות כאלה של התנכרות: ערכים ומוסדות שכל מטרתם היא (אף-על-פי שייתכן כי הדבר נשכח) לקדם את כוחו של מעמד מסויים, השליט מבחינה כלכלית, החלו נחשבים על-ידי החברה כולה לערכים ומוסדות בעלי תוקף לגבי כל בני-האדם באשר הם. התוצאה היא: שהמוסדות אשר נועדו לשרת את האינטרסים של המעמד השליט, הורסים, באמצעות צורותיהם המאובנות והנוקשות, לא רק את חייהם של המנוצלים, אלא במידה מסויימת גם של המנצלים עצמם. דבר זה נכון לא-פחות גם לגבי מערכות מוסריות ומדיניות; ובעצם לגבי כל דבר, אשר משימתו לקדם את ענייניו של מעמד חולף כלשהו והוא מעוות שלא-במודע את חייהם של קרבנותיו, כך שבני-האדם חשופים לא רק להשתוללותו של הטבע הבלתי מרוסן, אלא הופכים למין פרנקנשטיינים הנתונים לחסדן של המפלצות שאותן יצרו בעצמם - מוסדות, הרגלים וסברות, שמקורותיהם נשכחו ותפקידם אינו מובן עוד. בני-האדם מתייחסים אל סחורות כאילו היו בעלות-חיים וערך משל עצמן; המייצר ניתק מן המוצר שהוא יוצר ומן הכלים, והללו רוכשים לעצמם מעמד עצמאי, מאחז-עיניים, שלעתים קרובות הוא עומד בניגוד לאינטרסים של המייצרים עצמם.

עם זאת, עצם תפיסת המצב הזה והבנתו עדיין אינה עשויה לסלקו. הרעיונות המיועדים לנתץ את דמותה של המציאות הישנה, בדומה לכל שאר הרעיונות בעלי-ההשפעה, אינם יכולים להיות יעילים אלא אם כן יהוו בעצמם חלק בלתי-נפרד מפעילות מהפכנית-משחררת, פעילות שאיננה יכולה להתחולל כל עוד לא הגיעו הקרבנות עצמם לשלב מסויים בהתפתחותם החברתית, שבאמצעותו בלבד תבוא אחרי-כן ההתארגנות האינטלקטואלית והמוסרית. ה"התנכרות", אותו תהליך של ניפוץ הסולידריות האנושית על-ידי קיומם של מוסדות שמטרתם המקורית היתה לקדם אותה, היא בלתי-נמנעת, לדעת מרכס, כל עוד נשלטים חייהם של בני-אדם על-ידי מלחמת המעמדות – הצורה שאין להימלט ממנה של מאבק האדם למען השתלטות על הטבע ועל תאוותיו האי-רציונליות שלו-עצמו. רק כאשר האחרון שבסולם המעמדות, הפרולטריון - אותו מעמד של בני אדם שאין ברשותם דבר ולפיכך הם עצמם נקנים ונמכרים כסחורות - יתגבר על מנצליו, דבר שהוא בלתי-נמנע על-פי המבנה הפנימי של ההיסטוריה - רק אז תגיע הדיאלקטיקה ההיסטורית אל פתרונה הסופי: מלחמת המעמדות תחלוף מן העולם והרעיונות והמוסדות שנוצלו לרעה על-ידי קבוצה מסויימת של בני-אדם כנגד חירותם של בני-אדם אחרים יוחלפו במוסדות וברעיונות שיוכלו לעמוד לרשותה של האנושות כולה.

ברם, אם כל מה שמתרחש בחיים האנושיים מותנה במעמד שאליו שייך האדם ובעמדה של מעמד זה בתוך מלחמת המעמדות, כי אז ברור שמחשבותיו ורעיונותיו של אדם, יהיה כוח-השפעתם כאשר יהיה, מן ההכרח שייקבעו ויעוצבו על-ידי מעמדו הכלכלי ולא על-ידי שום דבר אחר. הרעיונות מהווים, לדעת מרכס, יסוד אחד בתוך "בניין-העל" (superstructure) הנקבע על-ידי ה"בניין" היסודי, היינו, המבנה הכלכלי של קבוצה אנושית נתונה, הנקבע על-ידי מכשירי הייצור המצויים בשימוש ועל-ידי בני-האדם המפקחים עליהם. בנייני-על כאלה קרויים בפי מרכס אידיאולוגיות. לעתים הוא מדבר על אידיאולוגיות אלה כאילו היו סדרה גדולה אחת של בדותות, שכל עניינן הוא רציונליזציה - היינו, מתן הסברים שקריים אך מרגיעים - לעובדות שמעמד או תת-מעמד מסויים נרתע מהן באופן אינסטינקטיבי, כיוון שהן מוליכות להריסתו הבלתי-נמנעת בידי יריביו, הם בני המעמד המנוצל. כך, למשל, מדבר מרכס על רעיונותיה של החברה הבורגנית כעל רציונליזציה מודעת או בלתי-מודעת לאינטרסים של עצמה המוסווים כאידיאלים אוניברסליים, היינו - תיאור הדמות שהיתה מועידה לעולם אשר היא עצמה תמשיך להתקיים בו. כיוון שלאמיתו של דבר, עולמה לא יתקיים לעד, הרי שהאידיאלים שלה אינם אלא שקר והטעיה. עם זאת, אין מרכס קובע (כפי שעושה זאת אנגלס) שהכימיה, למשל, או המתמטיקה, הן בלתי-תקפות כיוון שהתהוו ונמצאו בשימוש בידי בני המעמד השליט של התקופה ההיא. הוא מוכן לטעון שהתנאים החברתיים עשויים להיות בלתי-בשלים לתגלית פיסיקלית או מתמטית, זו או אחרת, כך שזו חייבת להמתין לרגע המתאים מבחינה היסטורית (למשל ההמצאה של מכונת קיטור באלכסנדריה העתיקה, או המצאת הצוללת על ידי לאונרדו דה וינצ'י). כן מוכן מרכס לטעון שהתקדמותו של המדע קשורה קשר אמיץ להתקדמותה של הטכנולוגיה ושל המוסדות החברתיים המלווים אותה, אך אין הוא מוכן לומר שנוסחה כימית או משפט מתמטי מעוותים באופן ממשי את חייהם של בני-האדם השייכים למעמד שונה מן המעמד שאליו שייכים הממציאים, כפי שהוא סבר לגבי מחשבות ורעיונות היסטוריים, מוסריים או משפטיים. ממשיכי דרכו של מרכס ניסו להציג תורות מדעיות ומשנות פילוסופיות ולוגיות מסויימות כאחיזות עיניים המותנות במלחמת המעמדות, אולם מרכס עצמו נמנע מלנסח טענה כזו במפורש. יתר-על-כן, דומה שמרכס סבר כי אף-על-פי שטרם התהוו התנאים האובייקטיביים להחלתם היעילה של רעיונותיו על החברה בת-זמנו, בכל זאת יש לראות את תורתו-שלו כמשוחררת יחסית מן העיוות והחד-צדדיות שאין מהם מנוס, אשר אותם הוקיע במרירות כה רבה ברעיונותיהם של יריביו.

דו-משמעות זו מאפיינת גם את רעיונותיו המדיניים והמוסריים. לעתים משתמעת מתוך דבריו, הטענה, כי משפטי המוסר - ובעצם כל המשפטים הערכיים, בין אם הם מפורשים ובין אם הם מובלעים בתוך ההתנהגות ודרכי החיים - לעולם אינם אלא כלי-נשק, לעתים מוסווים ולעיתים לאו, במסגרת המאבק על הכוח והקיום העצמי. אם אמנם כך הדבר, כי אז תורת-המידות של מעמד מסויים - למשל הבורגנות - אינה מצריכת בדיקה, שכן היא רק אופן מסויים של הסוואה, שתפוג מן העולם עם הריסתו ההכרחית של המוסווה. מתוך כך נובע ששום נסיון להגיע להסכמה רציונלית באמצעות דיון וויכוח בין בני-אדם השייכים באורח מודע למעמדות חברתים שונים, אודות בעיות השנויות במחלוקת בתחומו של המוסר (או בתחומים אחרים), איננו יכול להיות יעיל, באשר בני-מעמד מסויים נידונו עקרונית על-ידי ההיסטוריה שלא להבין אל נכון את העולם שבו הם חיים, שכן הם ויחסם לחיים מתעוות על-ידי מנגנון הגנה, היוצר למענם גן-עדן של טפשים ומונע מהם לראות נכוחה את גזר-דינה של ההיסטוריה - התמוטטותו של המעמד שהם שיכים אליו.

עם זאת, לעתים אחרות מדבר מרכס על הערכים כאילו אינם ניתנים כלל להבחנה מעולם-העובדות. האנושות, צועדת בכיוון אחד בלבד, מעמד כובש ומשתלט על מעמד עד אשר לא יהיו עוד מעמדות בנמצא; אזי יהיו בני-אדם חופשיים מן העיוות שאליו נידונו על-ידי מלחמת המעמדות ויוכלו ליטול על עצמם את המשימה של ארגון חייהם יחדיו, באורח רציונלי. שום יצור רציונלי איננו רוצה שקיומו יופרע או יעורער. אדם רציונלי הוא זה המבין את החוקים ואת הגורמים הפועלים בתוך חברתו. לתור ולחפש אחר הבלתי אפשרי, משמע להיות בלתי-רציונלי; להאמין בבלתי-אפשרי, משמעו לגלוש לתוך האוטופיה. יוצא איפוא כי טענה האומרת שאופן-התנהגות מסויים הוא טוב או צודק, זהה לטענה שהתנהגות זו מקדמת את האנושות יותר משהיא מפריעה לה בחתירתה לעבר חברה חסרת-מעמדות, חברה שאיננה אלא התבונה עצמה בפעולתה. מכאן נובע כי חסרת-משמעות היא הטענה האומרת, כי "אף-על-פי שמן הראוי כי יקרה X קרה בכל זאת Y", שכן "מן הראוי" פירושו "מוצדק-על-פי התבונה" ולפיכך קשור ביטוי זה קשר בל-יינתק עם המימוש ההיסטורי – אם ההיסטוריה היא באמת צעדת-התבונה בצורת מלחמת-מעמדות, כפי שהניח מרכס. לפיכך "טוב", "ריאליסטי" "מצליח", "חופשי", "מדעי", "יעיל", "אובייקטיבי" "מותנה בהקשר החברתי", הם ביטויים זהים במשמעותם, בדיוק כפי ש"רע", "טיפש"; "כשלון", "סובייקטיביסם" "מאמצים לשחות כנגד זרם ההיסטוריה", הם ביטויים שווי משמעות. דון-קישוט איננו רק מגוחך, הוא גם מרושע: להיות מנוצח כליל משמעו להיות לצד הרע, מבחינה מוסרית. צדק, רחמים, חירות, ערכים אנושיים אוניברסליים, שאליהם פנו סוציאליסטים לא-מארכיסטים, כל אלה אינם בעיניו אלא בדותות בעלמא. הפנייה האמיתית היחידה היא הפנייה אל תנועתה של ההיסטוריה, זו העולה בקנה אחד עם הצרכים של המעמד, המגלם בתוכו את הפלג המתקדם ביותר של האנושות. אם מעשה מסויים מקדם את האינטרסים של המעמד הזה, הריהו בבחינת טוב, או במילים אחרות - הוא יצליח; אם מעשה יש בו כדי להזיק לאינטרסים אלה, כי אז הוא בבחינת רע ואשליה, ועתיד הוא להוביל לקראת כשלון ול"התנכרות" מצד עושה-המעשה אל החיל הצועד, שהאינטרסים שלו הם הקובעים את כל הערכים האמיתיים.

ההשקפה הרואה באידיאלים אשליות בלבד ("אידיאולוגיות"), והסברה האומרת שהם נקבעים על ידי סוג זה של תועלתנות קוסמית - לא התיישבו מעולם באופן מלא זו עם זו, לא בכתבי מרכס עצמו, אף לא בכתבי תלמידיו. זאת ועוד, המושגים הפוליטיים השגורים בפי מרכס לעולם אינם ברורים די הצורך: דרך משל, לעתים הוא מגדיר את המדינה כוועדה של המעמד השליט, הקיימת למען הטלת כפייה על המעמדות הנשלטים, ולעתים הוא מגדיר אותה כבעלת חיים משל עצמה, בכך שהיא חותרת לתפקיד אשר על פי הגיון-ההיסטוריה לא תוכל למלאו לעולם, היינו - לשמש כבורר ניטראלי בין המעמדות. בין כך ובין כך חייבת המדינה לחלוף מן העולם, שכן עם נצחון הפרולטריון לא יישאר עוד שום איש שיהיה מוסמך לכפות. בני-האדם הרציונליים לא יחלקו עוד אלה על אלה בעניני מטרות: חילוקי הדעות יהיו טכנולוגיים בלבד – אודות אמצעים - ואותם ניתן יהיה ליישב בין מומחים בלא שימוש בכוח, לפיכך, כלי הכפייה המובהק – המדינה - יחלוף מן העולם. בדומה לכך מנסח מרכס לעתים את דבריו כאילו המהפכה היא בלתי-נמנעת באותה מידה כמו מלחמת המעמדות; היא בבחינת וודאות אובייקטיבית ואוטומטית. בקטעים אחרים מדבר מרכס על כך שסילוקה של השיטה החברתית המעוותת מותנה בעיתוי הנכון של מאמציהם המודעים של הפועלים ומנהיגיהם, ואילו מאמצים אלה בעצמם מותנים בהכרעה אנושית חופשית. ושוב, ישנם מקומות בכתבי מרכס שבהם אנו מוצאים רמזים שכל שלב נוסף במלחמת המעמדות מהווה התקדמות ביחס לקודמיו ולפיכך הוא בבחינת תנאי "טוב יותר" באשר הוא קרוב יותר אל המטרה והאחרונה; זוהי המשמעות היחידה שמרכס יכול לייחס באופן עקבי למילה "טוב".

עם זאת דומה, כי הוא מייחס ערך עצמי להישגיהם התרבותיים של כל השלבים המוקדמים שבהתפתחות מלחמת המעמדות; יתר-על-כן, הוא מייחס ליצירותיהם של אייסכילוס (Aeschylus) , דנטה (Dante) ושקספיר (Shakespeare) ערך רב יותר מאשר לאמנות הבורגנית. פעמים אחרות הוא מדבר כאילו אין לייחס כל ערך אף לאחד מן השלבים של הסולם ההתפתחותי עד להתפרצות הסופית, כאשר המעמדות ושלטון-עריצותם יחלפו לבלי-שוב. אף תלמידיו-ממשיכיו של מרכס לא השכילו לפזר ערפילים אלה ואחרים, המאפיינים את תורותיו המדיניות והמוסריות.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: מרכס, קרל
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית