הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > אסתטיקהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > משלי
על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה


תקציר
מהו היופי?
על היפה במקרא ובכתבי אפלטון.



האומנם שקר החן והבל היופי?!
מחברת: מאירה מנסור


א.

"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". (משלי ל"א, 30-31). כך חותם את הספר אחד מחכמי העת העתיקה, שלמה (עפ"י המסורת), בבואו ללמד חוכמה את הפתי, הכסיל והלץ. למסקנה זו הוא מגיע מן הסתם בזקנתו, לאחר שעשה כברת דרך בעולם, ראה נשים יפות יותר ופחות, (1000 אומרים) וחווה על בשרו את כוח השפעתו הגדול והנורא של היופי. מן הסתם אף הבחין בשינויים הכואבים שחולל הזמן בגופו שלו, בחולשתו, בסימני הכיליון ההולכים ומתרבים ובאוזלת ידו להשיב לעצמו את נעוריו.

את מסקנתו זו הוא מוסר בעיקר לצעירים, המצויים בראשית דרכם והנופלים בפח היופי השכם והערב.

היופי הגשמי, המפתה, מיוחס בעיקר ל"אישה הזרה", זו המציעה מים גנובים ולחם סתרים. הדובר אינו מתכחש למתק המים ולנועם הלחם, אך הוא כבר יודע "כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה" (שם, ט', 17-18 ). האישה הזו, המשקיעה את כל אונה בטיפוח הארוטיקה, כפי שהוא מיטיב לתארה: "מרבדים רבדתי ערשי חטובות אטון מצרים. נפתי משכבי מור אוהלים וקינמון. לכה נרווה דודים עד הבוקר נתעלסה באהבים" (שם, ז', 15-17), פועלת על כל החושים וכל מי שחושיו בריאים יתקשה לעמוד בפניה.

האישה הזו היא מלכודת. יופייה-הבל וחינה-שקר. כוחה אם כן הוא כוח נורא, המנער את התודעה משיקולי השכל הטוב, ומשבש את ההבחנה בין אמיתות מוצקות לשקרים מהבילים.

אין ספק כי נשים מפתות היו גם בקרב בנות הבית העבריות, אולם החכם הזקן מעדיף להרחיק עדויות לכך ולייחס את תכונות היופי הזה, החושי, המשכר והמשקר, לאישה הזרה.

כנגד האישה הזרה, מתוארת אשת החיל. זו התגלמות המידות הטובות ותכונותיה הבולטות הן נאמנות לבעלה, אומנות המעשה, יוזמה, כישרון מסחרי, אומץ ועוז רוח, נדיבות לב, טעם טוב בלבוש ובעיצוב הבית, טוב לב וחסד, חוכמה ועמידה איתנה נוכח המוות. אישה זו תטביע חותם בעולם. מעשיה יהללוה בשערים כולם, ויכבשו חלקה בנצח, לא בכדי נקראת היא "אשת חיל" - לוחמת.

אשת חיל זו איננה נעדרת יופי לפחות הנה בעלת טעם יקר: "מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה" (שם, ל"א, 22) אך זו אינה תכונתה הבולטת. תיאור בגדיה לא נועד אלא לייצג את מעמדה הנכבד.

היא, ללא ספק, איננה דומה לאישה שכל מהותה פיתוי. פעולתה של אשת חיל בעולם נמדדת במעשים מסוג אחר. תכונותיה ברובן, אם לא כולן, יכולות להוות מצע נאה לכל תנועה פמיניסטית מתקדמת. בניגוד ליופי החושני, השקרי והמתעתע, המסתיר שאול ומוות, מציע החכם המקראי איכויות אחרות המתגלמות בעשייה, ביוזמה ומן המשתמע בשמה של אשת חיל, אף במלחמה, אולי מלחמת קיום.

היופי הנתפס כיופי גברי- אקטיבי ומלחמתי הרי הוא נשגב לגרסתם של חכמים מסוימים, ואין ספק בליבם באשר לעליונותו המוסרית. אשת החיל מייצגת את הטוב, ושייכת לליגת הצדיקים - המתברכים בה, ואילו האישה הזרה - מייצגת את הרע והיא נחלתם של הרשעים - מן הפתי, דרך הלץ ועד האוויל והכסיל.

האומנם הצליחו חכמי המקרא לגדור גדרות בלתי עבירים בעניינם של הטוב והיפה? האם בקלות ובאופן נחרץ הפך היופי להבל ואיבד את כוח המשיכה שלו? סביר להניח שלא... אפשר שנדרשו למשורר חיים שלמים כדי לחשוב כך, והאם שכחת הזקנים או חוכמתם היא שהולידה את המסקנה הזו?

הבה נדלג דילוג קל וננחת אל לב "שיר השירים" אשר לשלמה (באותו שלמה מדובר) אלא שנער היה. (כדברי רבי יונתן, במדרש שיר השירים, רבה, פרשה א' פסקה י').

"שיר השירים" הוא ספר שכולו שיר הלל לעוצמת החושים, ואף רבי עקיבא מעיד עליו כי "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש הקודשים", ולא רק רבי עקיבא אלא אף עיור וחרש לא יעמדו בפני ריחות שמניו הטובים:

"לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים, א', 3-4) אומרת הנערה למלך, והוא הגבר משיבה כגמולה: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי, נאוו לחייך בתורים, צווארך בחרוזים, תורי זהב נעשה לך, עם נקודות הכסף, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו". (שם, 9-12) והיא שאינה עומדת בפני הריח משיבה "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שם, 11-14).

מעניין במיוחד דמוי האישה, הרעייה היפה, העברייה, לסוסת מלחמה ברכבי פרעה דווקא. בחירת דימוי היופי מהשדה הזר כמושא לכיבוש אינה זרה, כפי הנראה, לרוח האהבה.

האם מדובר בסוסתו של הדובר או בסוסתו של המלך הזר, פרעה? או שמה מדובר ב"סוסה" שבוית מלחמה? האם היא נחשקת דווקא משום היותה זרה? או שמא יש לדמותה לזרה, על מנת שתהיה נחשקת? כפי שניתן לראות רב הנסתר על הגלוי בנפשו של המשורר על האהבה האירוטית.

מה שדי ברור הוא שאהבה זו היא נחלתם של הצעירים, אנשי הגבורה. מיטתו של המלך מתוארת כשטח מבוצר שיש להגן עליו מפני חורשי רע במחשכים: "הנה מיטתו שלשלמה ששים גיבורים סביב לה, מגיבורי ישראל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שם, ג', 7). לשם מה ומדוע נזקק המלך לגיבורים אוחזי החרב סביב מיטתו?

חרבם של גיבורי המלחמה דרוכה על ירכם, נכונה להגן על מעשה האהבה. כפי הנראה, מעשה אהבה סוער ומסוכן עתיד להתרחש במיטתו של המלך, מלחמה לחיים או למוות. או שמא נועדו גיבורי החיל להגן על מעשה האהבה מפני פולשים זרים מחוץ, או שמא מפני עצמם? והאם חרבם שעל ירכם חרב היא, או מטאפורה? על כל פנים, מעשה האהבה עם האישה הצעירה, הנחווה כמהות היופי, הריהו גם סכנה קיומית.

"יפה את רעייתי כתרצה נאוה כירושלים איומה כנדגלות, הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני" (שם, ה', 4-5). המלך אינו עומד בפני מבטה של האישה היפה, האיומה, שכוחה נצח והיא נצחית כעיר מקודשת, מקום משכנו של האל. עיניה, מרהיבות אותו, כלומר מפיחות בו העזה, אומץ רוח לעשות מעשה נועז.

אם כך מדוע מבקש הוא ממנה להסיר עיניה מנגדו? מהו פשר הפחד האיום והנורא? האם פוחד הוא מיצרו? האם פוחד הוא מן האהבה? מן המוות? האם האהובה - אויבת היא?

אולי פוחד הוא מהכוח אשר בידיה, אותן ידיים שאינן יודעות גבול, אולי מאותה רכות נוטפת, ממגעה העלול לחשוף את האמיתות הכמוסות ביותר, הנעולות: "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותיי מור עובר על כפות המנעול" (שם, ה', 5),

האימה מפני עיניה של האישה, אותה חש הדובר היא, כפי שניתן לשער מן ההקשר, אימה מפני הדבר שאין לעמוד בפניו, מפני התשוקה הממלאת אותו בתחושת עוצמה וכליון בעת ובעונה אחת. אימה שהיא תמצית מרוכזת של תשוקת כיבוש ותודעת המוות, היחסים הדקים הרקומים בין מעשה האהבה למעשה המלחמה והכיבוש ניתנים אולי להסבר, אם נבחן אותם לאור ייעודו האמיתי והמרכזי של הצדיק, שהוא אהבת ה' ויראתו. כל מי ומה שחשוד בכוח לשעבד את האדם (הגבר), הריהו בבחינת אויב מסוכן. תבנית יסוד זו היא הגורם לתנועת המטוטלת שבה נעים החכמים מאהבת הגוף לדחייתו, והיא ככל הנראה, מצמיחה את הקביעה כי "שקר החן והבל היופי".

ב.

בשירה היוונית העתיקה, מן המאה השמינית ועד למאה החמישית לפנה"ס, ימצא המבקש, ארוטיקה משוחררת מתסביכים, חסרת גבולות, המכירה בכוחו המענג, גם אם ההרסני, של ארוס. הארוטיקה שבשירה זו חוצה אף את הגבול שבין המינים, ולא מעטים הם שירי האהבה שנכתבו בה על-ידי גבר לנערו ועל ידי אישה לאהובתה. דוגמא יפה לשיר כזה, היא שירו של אנקראון, יליד טיאוס שבאסיה הקטנה, (485-570 לפנה"ס), אשר עקר מעיר מולדתו לתראקיה:

"גם הפעם בכדור ארגמן
מכה בי ארוס זהב השער,
קוראני לשחק
עם נערה בסנדלי צבעונים,
אך היא, הריהי מלסבוס
הבנויה תלפיות, בשערי
כי לבן הוא, פוסלת,
ואל אחרת עיניה לוטשת."

(מתוך "תשוקה מתירת איברים" בתרגום אמיר אור)

ארוס, שעל פי המיתולוגיה היוונית הוא ראשון לאלים ומופיע ב"תיאוגוניה" של הסיודוס כמי שהגיח מהתהום ביחד עם הארץ, הוא "בן בית" מבורך ומוערך על בני האדם, גם אם הוא מכה בהם או מסב להם סבל בזקנתם, הריהו מזכיר להם את תאוות משחק האהבה, מתיר את איבריהם והם אוהבים אותו.

"אכן בראשונה פעור נהיה, ואילו אחריו/ארץ רחבת החזה/וארוס, היפה באלים בני האלמוות/מתיר האיברים, המכניע שכל ועצה נכוחה/בלב כל האלים וכל בני האדם"
(הסיודוס, "תיאוגוניה" 116-122, בתרגום אמיר אור).

כפי שניתן לראות ממקור זה, המיתולוגיה היוונית מניחה מראש כי כוחו של ארוס גדול ורב הוא מכוח השכל הישר, וכי אף האלים אינם עומדים בפניו. מכאן ניתן להבין את הכניעה מרצון ואת גישתם חסרת האשמה והמשוחררת ביחס לתשוקה המינית.

בתקופתו של אפלטון, (429-347 לפנה"ס) מופיעה אולי לראשונה כהגות פילוסופית תפיסה חדשה ביחס לגוף, הוגלה מסדר היום של אוהבי החוכמה, בני תקופתו של אפלטון, והוגדר אף כקבר שבו כלואה הנפש. האם היופי לעולם הוא קשור לגוף הגשמי? או שניתן לדבר עליו ללא צורת הגוף? זוהי אחת משאלות היסוד של בני התקופה, והעיסוק בה הוא הנושא המרכזי המעסיק את באי "המשתה"* של אפלטון.

המשיכה ליפה ב"המשתה", ראשיתה במשיכה ארוטית גופנית ואחריתה בתפיסת היופי העילאי שבבריאה. השיחה מתחילה בהבחנה בין "ארוס העממי" - ל"ארוס השמימי". "ארוס העממי" הוא בן זוגה של אפרודיטי הצעירה, אשר מלידתה יש לה חלק גם בזכר וגם בנקבה, ולו מיוחסת אהבת הגוף ללא הבחנה. זוהי אהבת האנשים פחותי הערך. "ארוס השמימי", לעומתו, שייך לאפרודיטי הזקנה, ואהבתו היא אהבת הנערים. בדיון ב"ארוס השמימי", אם כן, מסולקת האישה מתחום האהבה הארוטית הנעלה. בהמשך לטיעון הזה נעשית ההבחנה בין אהבת-גברים נעלה לאהבת-גברים נקלית ועולה מעמדה של הנפש כשותפה משמעותית למעשה האהבה.

ומכיוון שסולקנו - אנו הנשים - מהמערכה הנשגבה, ומכיוון שלא יכירנו חלקנו באהבה ארוטית נעלה, לא נתערב בדברי החכמים ולא נפריעם בדרכם אל הנצח, אלא רק נביא את דבריהם כהוויתם ונסמוך עליהם שיחזרו בהם.

וכך אומר פאוסניאס בנאומו:
"דרך מגונה היא להיענות למאהב גרוע ובדרך גרועה, ונאה - להיענות לנאה ובדרך נאה. וגרוע הוא אותו המאהב העממי האוהב את הגוף יותר מהנשמה. על כן אף אינו מתמיד, שהרי אהב עניין שגם הוא אינו מתמיד, ובשעה שתחלוף פריחת הגוף שאהבו, יעוף משם גם הוא... אבל מי שאוהב את תכונת האדם בשל הגינותה, יתמיד בכך כל ימי חייו, שהרי ריתק עצמו למה שהוא מתמיד"
("המשתה" - כתבי אפלטן 183-184 ).

הנואם הבא, אריכסימאכוס, מעלה את האהבה הארוטית לכלל אהבת כל הדברים היפים: "למד שלא זו בלבד שארוס מעורר את נשמות בני האדם על האנשים היפים, הריהו מעורר גם על שאר הדברים, והוא מצוי גם באחרים: בגופי כל בעלי החיים, בצמחי האדמה, ואם לומר את הדבר בפה מלא, בכל הקיים. כה גדול ומופלא האל (ארוס), וידו בכל מעשה של אנוש ואלוה" (שם, 185-186).

תודה לאל, בנות, אפשר לחזור.

את הקשר בין נעורים-ארוס-יופי-טוב ואושר מיטיב לעשות פיידרוס בנאומו:
"הנני טוען שאמנם כל האלים מאושרים הם, אבל, אם ניתן לומר זאת בלא לזות שפתיים, ארוס הוא המאושר שבהם, בהיותו היפה והטוב שבכולם... תמיד הוא מתרועע עם צעירים, ובהם הוא מצוי", "צעיר הוא איפוא וגם ענוג... צעיר שבצעירים וענוג שבענוגים, ויתר על כן, גמיש הוא בדמותו. שכן לא יכול היה להתפתל בכל מקום ולהיכנס לכל נשמה באין מרגיש, וכן לצאת מתוכה, אילו מוצק היה, ועדות נאמנה לסימטריה ולגמישות דמותו אתה מוצא בחן הילוכו... כי תמיד נטושה מלחמה בין הילוך חסר-חן לבין ארוס. ויפי גון עורו מוכח מתוך כך, שהאל חי את חייו בין הפרחים. שכן בגוף או בנשמה או בכל דבר אחר שאין לו פרח, או שנבל פרחו, אין ארוס יושב, וכל מקום שפרחו וריחו טובים, שם ישב וישתהה". (שם, 195-196).

התשוקה המינית, על-פי פיידרוס הריהי ממהות ה"טוב". בשום אופן אינה קשורה לאשם או לחטא ואין בה משום סכנה או איום: "ארוס אינו עושה עוול, לא לאל ולא לאדם, ולא נעשה לו עוול, לא מידי אל ולא מידי אדם".

ומה היה אומר פרויד וממה היו מתפרנסים תלמידיו, אילו הייתה עמדתו של פיידרוס מכה שורש בעולם?

את המשתה חותם סוקרטס. חשוב לציין כי בנאומו שלו, נסמך הוא דווקא על דבריה של אישה חכמה אחת אשר פגש, דיוטימה שמה, ואשר ממנה למד דברי חוכמה. בנאומו זה מנסח סוקרטס את האידיאה של היופי, האידיאה המצויה מעל החומר ואיננה כרוכה בו. היופי, שאינו תלוי בגופה של אישה זרה או מקומית, או בגופו של מלך זה או אחר, או בסוג אומנות כזה או כזה, היופי, כשלעצמו.

"...ואילו לאחר מכן עליו להבין שהיופי בכל גוף מן הגופים הריהו אחיו של זה שבגוף אחר, ואם ירדוף הרודף אחר היפה לפי עצם דמותו, הרי שיכשל באיוולת חמורה, אם לא יראה ביופי שבכל הגופים דבר אחד ויחיד...
ולאחר מכן יוקיר את היופי שבנשמות מעל זה שבגוף... ויפליג וישקיף אל רחבי הים של היפה, ויוליד מחשבות ורעיונות רבים, יפים ונהדרים, משפע החיבה שיחבב את החוכמה." (שם, 209-211).

מאוד מעניינת הגלישה בנאומו של סוקרטס מהדיון ביופי אל הדיון בחוכמה. הקורא את דבריו ברצף כמעט ולא יבחין בגבול שבין שני המושגים. לא עוד תפיסה דיכוטומית בין היפה לטוב או היפה לחכם, אלא זרימה רכה מהוויה להוויה. היופי והחוכמה אינם זרים זה לזה, אין האחד שקרי והשנייה אמת, שניהם מצויים בעולם כאידיאות נשגבות.

מאוחר יותר לזמנו של אפלטון, בכתבי פלוטינוס, יליד 205 לספירה, כותב הביוגרף שלו פרופיריוס: "פלוטינוס, הפילוסוף בן זמננו, התבייש על שהוא נתון בתוך גוף".

אמנם לא מפתיע הוא כי בין השיר של אנקראון לעדותו של פרופיריוס, בטווח של כמעט ארבע מאות שנה, חלות תמורות ביחס חסר המעצורים אל ארוס ואל הגוף, ממש כשם שלא מפתיעות התמורות החלות בגוף עצמו, אולם שאלת מעמדו של היופי כגורם מכונן ממשיכה להיות שאלה מרכזית ואת משיכתו העזה של האדם ליפה ניתן לזהות באין ספור מעשי שחזור שטורח האדם לשחזר בעיצוב בגדיו, ביתו, עריו, ומקדשיו בכל הזמנים. אין זאת אלא כי היפה מגלם בתודעתנו את השלם, את מה שאינו ניתן לשבירה.

מהו היפה? מהן מידותיו? האם ניתן להשיב לשאלה תשובה אחת? זהו תחום עיסוקן הנצחי והבלתי מפוענח של האמנויות.

האדם הוויטרוביאני** - לדוגמא, זה השוכב בתוך המעגל של ליאונרדו דה-וינצ'י, והמייצג את הפרופורציה המושלמת, הוא כזה, שכאשר מניחים מחוגה בטבורו, יהיו אצבעות ידיו ורגליו מונחות על היקף המעגל. זהו האדם היפה, המונח שם כאנלוגיה למסד העולם. (פרופורציה, מכונה בפי היוונים אנאלוגיה).

דוגמא נוספת לעיסוק בשאלה "מהו היופי", אפשר למצוא בשירה של סאפפו משוררת יוונית מלסבוס (580-612 לפנה"ס).

בשירה המוקדם הזה ניסחה סאפפו הבחנה נפלאה. השיר כולו מתייחס להלנה היפה, אשר נטשה את בעלה, את בתה ואת הוריה והלכה לטרויה בעקבות האהבה, אך אצטט כאן רק את ארבע השורות הראשונות:

"אלה אומרים, גדוד ערוך של רוכבים,
אלה - של רגלים, ואלה – של ספינות –
יפה הוא מכל על הארץ השחורה,
אני אומרת:
זה שמישהו אהבו"

(תרגום מתוך: "תשוקה מתירת איברים"/ אמיר אור, ביתן, המפעל לתרגומי מופת, 1993 ).

בשורות השיר היפה הזה מציגה סאפפו מספר אפשרויות ל"יפה מכל על הארץ השחורה" ואף כי היא מונה ארבע, נדמה לי כי יש כאן למעשה, שתיים עיקריות. היופי שבמלחמה והיופי שבאהבה, יופיו של הריבוי המלחמתי-רוכבים, רגלים, ספינות ויופיו של היחיד והמיוחד, הנאהב. יופיו של זה, אינו הבל ואינו שקר, אלא אמת בת-תוקף בעיני המתבונן.

וכדי להדגים את תקפותו של הרעיון הזה הרי מספר שורות משיר נוסף שלה שזכה לאינספור תרגומים, ואשר בו, היפה, הוא המתבונן עצמו, זה הזוכה לשבת נוכח פני היופי, לראות אותו, לשמוע אותו;

" נראה לי כדומה לאלים
הגבר הזה היושב מולך
ומקרוב שומע את
קולך המתוק
ושחוקך הנלבב. הוי בגללם
לבי הולם בחזה...
הן די שאביט בך רגע
וקולי נאלם...

(תרגום - אהרון שבתאי, מתוך "הנשיקה מבעד למטפחת" בעריכת אשר רייך)

ועל מנת שלא להישאר שואלת בראשית ולא משיבה באחרית, איני מסכימה לקביעה כי הבל היופי ושקר החן, אך בבחינת המלצה חמה ואוהבת, כדאי מאוד להצטייד בעוד כמה תכונות לימי החורף הקרים.

* "המשתה" הוא אחד מכתבי אפלטון, תלמידו של סוקרטס הכתובים כתבנית של דיאלוגים סביב נושאים אתיים שונים המעסיקים את חכמי התקופה, והם משקפים את "השיטה הסוקרטית", שבה לימד סוקרטס את תלמידיו. השיטה בעיקרה בנויה על הצבת שאלה כלשהי, הצגת תזה והפרכתה והתקדמות בדרך זו אל מה שנראה היה כאמת לאמיתה. ב"המשתה" מסובים החכמים ובינהם סוקרטס, כאורח כבוד לשולחנו של אגאתון, משורר טראגי, בן תקופתו של סוקרטס, החוגג את נצחונו בתחרות הטרגדיות שהשתתף בה, ומשוחחים אודות האהבה והיופי. הטקסט הספרותי/פילוסופי של אפלטון הנקרא "המשתה", מוצג כתיעוד של אותה שיחה שהתקיימה במשתה ההוא שבו נשא כל אחד מהמוזמנים, בתורו, נאום אודות ארוס.

** "האדם הוויטרוביאני" - כינוי לשרטוט האדם במעגל של ליאונרדו דה וינצ'י. מושג שנגזר משמו של ויטרוביוס, אדריכל ומהנדס רומי בעל שם מן המאה הראשונה לפנה"ס, מחבר הספר "על האדריכלות" שבו תיאר את אדריכלות רומי. בתקופת הרנסאנס הפך שמו סמל לפרופורציה של היפה.

ביבליוגרפיה:
כותר: האומנם שקר החן והבל היופי?!
מחברת: מנסור, מאירה
תאריך: מאי 2004 , גליון 13
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה
עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר. 
הערות לפריט זה:

1. מאירה מנסור, מורה ומחנכת בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית