|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורט |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
פוסקים ראו ורואים בחינוך הגופני עיסוק שנועד לשמירה על בריאות הגוף לצורך שמירה על בריאות הנפש. ההגדרות מתרחבות בימינו ומיטשטשות, אך העיסוק בספורט נעשה מתוך הגבלות של זמן, מקום, צניעות, וניתוב הפעילות למישור האישי ולא התחרותי. במקורות, אנו מוצאים כי חכמי הדורות ראו בפעילות הגופנית לשם שמירה על הבריאות, שבה עסקו יהודים רבים, דבר חיובי. המושג "נפש בריאה בגוף בריא" הובן לא רק כסיסמה בעלת גוון ספורטיבי אלא כערך בסיסי בהכרת האדם. היינו, בריאות הגוף היא תנאי הכרחי לבריאות הנפש. כדי שהאדם יגיע למיצוי סגולותיו וכוחותיו עליו לשמור על בריאות הגוף (שוגרמן, 2003). פוסקים רבים ראו ורואים היום את העיסוק בפעילות הגופנית, לשם שמירה על בריאות הגוף, דבר חיוני שהוא בסיס לשמירת הנפש שכה זקוקים לה לומדי התורה. מעבר לעיסוק בפעילות הגופנית לצורך בריאותו של האדם, מיעטו חכמי ישראל לכתוב בנושא. התייחסותם אליו מתאפיינת בעיקר בתשובות לשאלות שהופנו אליהם, ובעיקרן - העיסוק בפעילויות בשבת ובנושאי פסיקה לגבי פגיעות-פציעות גופניות. מתוך פסקי ההלכה השונים נוכל להבין את התייחסותם של גדולי הדור גם לספורט המקצועני ולאו דווקא הבריאותי. היום לא ניתן להתעלם מן הספורט, שכן העיסוק בו הוא נחלת הכלל, מי לצורכי בריאות, מי לצורכי שעשוע ובידור ומי לצורכי פרנסה. על חשיבותה של הפעילות הגופנית והחובה לעסוק בה כתבו רבות ראשונים לאחרונים: הרמב"ם, הרש"ר הירש, הרב קוק ואחרים. הרמב"ם, שהיה רופא, גדול בתורה ופילוסוף, החשיב מאוד את נושא הבריאות. השמירה על בריאותו של האדם וגופו מצווה היא: "כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (משנה תורה, הלכות דעות, ג', ג'). כדאי לשים לב לעיסוקי הפעילות הגופנית המומלצים על ידי הרמב"ם לבריאות, ובעיקר לרפואה מונעת: "ההתעמלות לכל, לצעירים ולזקנים, וטוב יותר מהתעמלות - המשחק בכדור, משום שבמשחק יאפשר לך שתניע האברים כולם". (פרקי משה ברפואה, מאמר י"ח , פרק י', צחוק בכדור קטן). מעניין לראות כיצד תפיסת הרופאים בימינו דומה לתפיסתו של הרמב"ם: מתי להתעמל, כמה להתעמל, סוגי ההתעמלות, באיזה מזג אוויר להתעמל, התעמלות לזקנים, ההדרגה בפעילות ו...חיוב בדיקה רפואית קודם הפעילות הגופנית. יש לשים לב כי הרמב"ם שולל בחריפות מקומה של תרבות הגוף כהנאה לשמה, אלא אך ורק לתיקון הנפש ולהתקרבות אל בורא העולם. הרב שמשון רפאל הירש, שדגל בהשקפה חינוכית של "תורה עם דרך ארץ", שילב לימודים כללים עם לימודי קודש. בין הלימודים הכלליים נכללה גם הפעילות הגופנית לצורך בריאות הגוף. הרב קוק ראה לנגד עיניו את דמותו המתחדשת של היהודי התורני, המשלב בלימודו בניין ארץ-ישראל וכיבוש האדמה. על-מנת להשיג מטרה חשובה זו מעודד הרב את תלמידיו לעסוק בפעילות גופנית לחיזוק הגוף, ורואה בה ערך מחנך להתעלות רוחנית. כלומר, לדעת הרב קוק אווירה של ארץ ישראל מקודש ולכן הגבורה הגופנית איננה מחלישה את הנשמה, אלא מוסיפה בה כוח ורעננות (שנהב, תשס"ג). * * * ההלכה איננה מסתפקת בפרשנות של מקורות קדומים, אלא מתייחסת לשאלות שמציאות החיים הדינמית מחדשת תדיר ומבקשת להן פתרונות בהיקש וביישום. בשל התמורות המואצות, מתרבות בימינו השאלות. אף שאלות הלכתיות בעניין הספורט צפות ועולות ומחייבות את התייחסות הפוסקים לעניין. עיקר התייחסותם של הפוסקים הינה בהקשר לפעילות גופנית בשבת ובימים טובים, אך הם מתייחסים גם לפעילויות ספורטיביות שאינן בשבת. תחילה נראה כמה פסיקות המתייחסות לשבת: הרב דוד צבי הופמן, שהיה ראש ומנהל בית המדרש לרבנים בברלין, מתיר "מטעם דבחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם, משום שעושים זאת לתענוג, ולכן לא נחשב לטרחה בשבת. במקום שנהגו לאסור - אין בכוונתו להתיר, אך במקום שנהגו להתיר - אין לאסור" (הופמן, תשי"ד). הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל מתייחס לנושא ההתעמלות בשבת ומסקנתו שמותר לעשות כן (וינברג, 1977). הרב משה פיינשטיין זצ"ל הקל בריקוד בשבת, (פיינשטיין, תשכ"ד). שחייה במים בנהר - אסור מן הדין, ובבריכה ביתית שיש לה שפה - מותר (פיינשטיין, תשמ"ה). הרב קוק יצא בשצף קצף נגד משחקי הכדור בשבת. הוא כתב לקונגרס הציוני הט"ו וביקש מהם שיסדירו את הנושא בארץ ישראל (קוק, תש"א). הרב עובדיה יוסף פסק ש"אין להתיר ריקוד בשבת" (יוסף, תשל"ד). הרב שלמה גורן התייחס אף הוא לנושאים הקשורים בפעילות גופנית בשבת. הוא אסר שחייה בשבת, אולם בבריכה סגורה לא אסר (גורן, תשמ"א). הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל אביב-יפו התייחס לריקוד בשבת ואסר זאת, אך "אין למחות בבני ישיבות הרוקדים בשבת" (הלוי, תשל"ח). מעניין לראות את התייחסותם של פוסקי הדור לפעילויות גופניות שונות, שאינן בשבת דווקא. הרב קוק ראה בריקודים מעורבים משום פריצות ופריקת עול תורה, ואסר זאת מכל וכל (קוק, תש"א). בהתייחסו לריקודים מעורבים פוסק הרב חיים דוד הלוי, מי שהיה רבה הראשי של העיר תל אביב-יפו - "אסור בהחלט. כל החברה המעורבת אסורה מן הדין" (הלוי, תשל"ח). הרב יצחק יעקב וייס, מי שהיה ראש אב"ד של העדה החרדית, התייחס גם הוא לנושא הריקודים המעורבים: יש לבטל מנהג זה שיש בכך "ייהרג ובל יעבור" (וייס, תשכ"ב). הרב עובדיה יוסף מתייחס לעניין רחצה לרפואה בים מעורב כדבר שיש להימנע ממנו (יוסף, תשמ"ג). הרב חיים דוד הלוי התיר רחצה מעורבת של גברים ונשים לשם רפואה בים המלח. אך אם זה לא לשם רפואה, הרי שזהו איסור חמור (הלוי, תשל"ט). הרב שלמה אבינר, מי שכיהן כרב קיבוץ לביא, התייחס ארוכות לסוגיית הרחיצה המשותפת בבריכה ואסר את הדבר (אבינר, תשמ"ג). הרב עובדיה יוסף אסר זאת מכל וכל. הרב פיינשטיין זצ"ל אסר אף הוא שחייה מעורבת (פיינשטיין, תשמ"ה). בתשובתו של הרב עובדיה יוסף לשאלה: האם מותר לו לבן, שחייב בלימוד תורה, להקדיש עצמו לספורט? השיב הרב תשובה מפורטת, במכתב מיום י"ט באדר תשמ"ב, ועיקרו: "אין זו דרך ישרה, ואם כי חייב כל אדם לשמור על מצב בריאותו, שתהיה לו נשמה בריאה בגוף בריא, אבל מכאן ועד הקדשת עצמו לספורט - רחוקה הדרך מאוד מאוד". ניתן להסיק מדבריו שאיננו שולל פעילות גופנית, אך בהחלט שולל ספורט כמקצוע. בתשובה לשאלה זהה השיב הרב שלמה גורן, מי שכיהן כרב ראשי לישראל: "במידה שזה לצורך בריאות גופו, או שיתפרנס מזה מותר, שדינו כדין לימוד אמנות או מקצוע..., אבל בתור ספורט - דינו כביטול תורה...". היינו, אם זה מקצוענות, שממנה מתפרנס האדם - מותר, אך רק בתור ספורט אסור. הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים, שנפטר בארה"ב ב1986- נשאל: האם מותר להתפרנס ממשחק הכדורים שנקרא ball? השיב: יש להתיר לצורך פרנסה, וכן לעניין המתפרנס מצידת חיות. (פיינשטיין, תשכ"ד). ב"מאורות הדף היומי" מתאריך כ"ו באדר ב' תשס"ג, העוסק במסכת עבודה זרה, דף י"ח ע"ב, יש לימוד בסוגיה זו. ההתייחסות היא למרוצי סוסים, אך ממנה ניתן להשליך: המהר"י ברונא (שו"ת סי' ע"א) נשאל על ידי יהודים סוחרי סוסים אם מותר להם להשתתף במרוצי סוסים, והשיב כי אם מטרתם היא ללמוד את מלאכת הרצת הסוסים או לבחון את בריאותם ואת כושרם של הסוסים - רשאים הם לעשות זאת. הרמ"א מתבטא בחריפות נגד העוסקים בשעשועי בעלי חיים (ב"דרכי משה" או"ח ס"ב שט"ז, סעיף ב'). ה"פרי מגדים" (שם, אשל אברהם" ס"ק כ"ה) מתייחס אף הוא לכך ומעלה סברה, כי מי שמתפרנס ממלאכה זו - מותר לו. כאן המקום להדגיש, שגם אלה העוסקים בספורט לפרנסתם מחויבים בקביעת עתים לתורה. בעניין צפייה בתחרויות. פוסקי ההלכה כמו הרב פיינשטיין והרב אבינר תמימי דעים שיש בכך משום ליצנות, ביטול זמן וביטול תורה. גם אותם פוסקים שדגלו בעיסוק בפעילות גופנית אסרו את הצפייה. יש מן הפוסקים שהתירו את העיסוק ביוגה, אך אסרו את הפולחן הדתי המלווה את ביצוע התרגילים. פסיקות שונות ניתנו בעניין הספורט האתגרי. בשנים האחרונות בולטת מאוד התופעה של בני ישיבות המסכנים את עצמם בפעילויות אתגר, בעיקר בתקופת "בין הזמנים" (תקופה שנועדה למנוחה ולחופשה מלימודים אינטנסיביים בישיבה). בשל ריבוי התאונות בקרב תלמידי הישיבות נדרשו לכך כמובן הרבנים בפסיקותיהם. הרב שלמה כהן-דוראס, במאמרו "סיכון עצמי למטרות ספורט" (כהן-דוראס, תשס"ב), מתייחס לשעות הפנאי העומדות לו לאדם בתקופתנו, ולניצולן בעיסוק בענפי ספורט המסכנים את האדם, כגון קפיצות בנג'י מגשרים, צניחה חופשית, גלישה בגלשני רוח או בים סוער, סנפלינג, צלילה. השאלה היא: האם מותר לאדם לסכן את גופו במידה? מסקנתו היא שחובת האדם לשמור על בריאותו הגופנית כמו הנפשית. שמירה זאת מחייבת את האדם להתרחק מסכנות, כמו שכתב הרמ"א (יורה דעה, קט"ז, ה): "יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה... ושומר נפשו ירחק מהם. ואסור לסמוך על הנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה". לומר את האמת, אין בשום מקום הגדרה מהי אותה סכנה. כמו כן צריך להבדיל בין מצבים שבהם מותר לנו להסתכן: דברים הכרחיים, פרנסה שבשבילה האדם מוסר את נפשו (ציץ אליעזר ח"ט י"ז, ה'), הצלת הזולת (ישנה מחלוקת בעניין, עד לאיזו סכנה מותר לאדם להכניס עצמו על מנת להציל את הזולת) והצלת הציבור. גם כאן נחלקו הדעות. יש שטענו שאדם חייב לסכן עצמו לצורך הציבור, ויש שטענו שחייב לעשות זאת רק אם לא נשקפת לו עצמו כל סכנה. ובאשר להסתכנות בענפי ספורט, כותב הרב שלמה כהן-דוראס שיש להבחין בין עיסוק בספורט לצורכי בריאות וריפוי לבין העיסוק בו לשם בידור ולבין העיסוק בו לצורכי פרנסה. אם נעשה הדבר לצורכי פרנסה או לצורך בריאותו - יש מקום להיתר. ישנם ענפי ספורט מסוכנים שבהם כפסע בין העוסק לבין המוות. דווקא ההתרגשות היא המושכת את האדם לעסוק בהם, ולא בריאותו או פרנסתו. קירבה זו לסכנה היא שאוסרת את העיסוק בענפי ספורט אלה. הסיכון העצמי וגבולות ההיתר והאיסור תלויים במידה רבה בתנאים המשתנים ובמציאות. יש להתחשב באיכות המכשור, בכושרו של הספורטאי ובתנאים העומדים לרשותו. אך מעל לכל, מעל לצורכי הבידור ומילוי זמנו הפנוי, חייב האדם שכנגד עיניו יעמוד ערך החיים שהעניק לו בורא העולם. * * * כמה הערות באשר לפעילות הגופנית בחינוך הממ"ד. על חשיבותה של הפעילות הגופנית תעיד העובדה כי בבתי הספר הממ"ד, בישיבות תיכוניות ובאולפנות, נמצא אולמות ספורט, ציוד ספורט ומורים/ות לחינוך גופני. בבתי ספר אלה מקפידים שהתלמידים ילמדו חינוך גופני בשעות הפורמליות, ומאפשרים פעילות גופנית חופשית בשעות הערב, לאחר יום הלימודים. הרב חיים דרוקמן, ראש מרכז ישיבות בני-עקיבא, עודד את תלמידיו בישיבה לעסוק באימונים ובתרגילים לפיתוח כושר גופני, אך תמיד מתוך הגבלות של זמן, מקום, צניעות, וניתוב הפעילות למישור האישי ולא התחרותי. בחינוך העל-יסודי, במכינות הקדם צבאיות, חלק נכבד מזמנם של התלמידים מוקדש לפיתוח כושר גופני לחיים בכלל ולקראת השירות בצה"ל בפרט. בישיבות ההסדר נוהגים תלמידים רבים לעסוק בפעילות גופנית בשעות הערב וכן בימי שישי אחר הצהריים. הדבר נעשה בדרך כלל בעידודם של ראשי הישיבות. הרב צפניה דרורי, ראש ישיבת ההסדר בקרית שמונה, עודד את העיסוק בפעילות הגופנית. לדבריו, ההתעמלות מונעת מחלות גופנית מחד גיסא, ומאידך גיסא - מגבירה את הערנות וממילא את האינטליגנציה, כשרי הלימוד, הפיתוח והמימוש העצמי, כך שתלמוד התורה נשכר מכך באופן ישיר. איזון נכון של עיסוק בספורט עשוי למנוע תופעות כמו התמכרות לתחרותיות, ליצריות החברתית הכרוכה בכך ולשיבוש המשקל הפנימי. גם הרב גולדוויכט זצ"ל, מי שעמד בראש ישיבת ההסדר ב"כרם דיבנה", עודד את תלמידיו לעסוק בפעילות גופנית. בכל יום שישי היו באים תלמידי הישיבה למתקניה הנהדרים של מכללת גבעת וושינגטון הסמוכה, משחקים ומתעמלים. הדבר נעשה בהסדר שבין שני המוסדות. בחינוך העצמאי, בשנים האחרונות, הספורט הוא תופעה רחבה גם בין שומרי התורה והמצוות. אברכים רבים עוסקים בפעילות גופנית, כמובן, תוך הקפדה על הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים, בעיקר בשחייה, במשחקים באולמות הספורט, בחדרי כושר ובהליכה בריאותית. ניתן לראותם צועדים בשעות הערב המאוחרות, עם נשותיהם, על-מנת לשמור על כושרם ובריאותם. נפתחו התמחויות בתוך הסמינרים של בית יעקב, שבהן מכשירות עצמן "פרחי ההוראה" להורות חינוך גופני בבתי הספר. מנהלים רבים (רבנים) בבתי הספר של החינוך העצמאי נותנים שעות להוראת החינוך הגופני בבית ספרם ומעודדים את התלמידות לעסוק בפעילות גופנית. מורות אלה מכשירות עצמן גם להדרכה בחוגים בשעות אחר הצהריים. הורים רבים שולחים את ילדיהם לחוגים אלה. שוחחתי עם תמיר גודמן, שחקן כדורסל דתי, מקצועני, משחק בגבעת שמואל ומשתייך לחסידות הרבי מלובביץ. לשאלתי ענה לי כי בתפיסת החסידות של הרבי לכל אדם תפקיד בעולם הזה בבחינת "דירה של קדושה בתחתונים". לכל אחד כישרון מבורא העולם וחייבים להשתמש בכישרון זה כדי לעשות קידוש השם ברבים. היינו, להראות לכולם שניתן גם להיות דתי, גם להצטיין וגם להיות בן-אדם. בכך מסביר הוא את עיסוקו המקצועני בספורט. כמובן, איננו שוכח לקבוע עתים לתורה. ניתן בהחלט לראות היום כי הפעילות הגופנית מקיפה את כל רובדי החברה, כולל החברה הדתית-חרדית. אין חולקים על כך שהפעילות הגופנית והספורט בשיעור מסוים, ברכה בהם לגוף ולנפש. עידודם של הרבנים לעסוק בפעילות הגופנית הוא מטעמי שמירה על הבריאות, שעל-ידי העיסוק בפעילות זו ושמירה על הבריאות יוכלו להיטיב לימודם ולמלא את ייעודם כשומרי תורה ומצוות. מקורות
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
