הסדרי נגישות
עמוד הבית > אחר > חינוך גופני וספורט
פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך


תקציר
ספורט ופוליטיקה היו כרוכים יחדיו מרגע היווצרותם. השימוש בתרבות הגוף לטובת האידיאולוגיה הציונית, ובספורט הייצוגי למימוש פונקציות פוליטית ולחיזוק הזהות הלאומית - אינו מאפיין רק את ישראל. מה שמייחד את הספורט וההתעמלות בישראל היא העובדה שהם הפכו לביטוי פוליטי של המגזרים השונים שהתפתחו בחברה הישראלית, ולכלי פוליטי בידי כל אחד מהם.



חלפו ימי ה"פיפטי-פיפטי"
מחבר: ד"ר חיים קאופמן


הספורט הישראלי נולד במגזרים ובמאבקים בין קבוצות פוליטיות; מהחלוקה בין "סוציאליסטיים" ו"לאומיים" לא נשאר דבר, פרט להסדרים אנכרוניסטיים ומועדונים המזוהים עם עיר או קהילה.

ספורט ופוליטיקה היו כרוכים יחדיו מרגע היווצרותם. הספורט התחרותי ביוון העתיקה שימש בין היתר אמצעי להידוק הזהות ההלנית, והספורט בתקופת האימפריה הרומית שימש את השליטים לצבירת הון פוליטי ותמיכה עממית. התנועות ההתעמלותיות של המאה ה- 19 ("תנועת המתעמלים הגרמנית" וה"סוקול" הצ'כי) היו אמצעי של אחדות והגדרת זהות לאומית, באמצעות טיפוח הלכידות החברתית והחישול הפיזי לקראת המאבק הלאומי העתידי.

תקצר היריעה מלעמוד במסגרת זו על הפונקציות הפוליטיות של הספורט, ששימש במאות האחרונות כאמצעי להאדרת משטרים ולמגוון קשריהם בזירה הבינלאומית ולחיזוק מעמדם בזירה הפנימית. השימוש שעשו התנועה הציונית ומדינת ישראל אינו יוצא דופן מהבחינה הזאת. השימוש בתרבות הגוף לטובת האידיאולוגיה הציונית, ובספורט הייצוגי למימוש פונקציות פוליטית (קשרי חוץ של המדינה, תעמולה וכו') ולחיזוק הזהות הלאומית - אינו מאפיין רק את ישראל. מה שמייחד את הספורט וההתעמלות בישראל בהקשר זה היא העובדה שהם הפכו לביטוי פוליטי של המגזרים השונים שהתפתחו בחברה הארץ-ישראלית והישראלית, ולכלי פוליטי בידי כל אחד מהם.

מטרתו של מאמר זה היא לנתח את הסיבות שהביאו לפוליטיזציה מגזרית זו, להציג את ההשלכות שהיו לכך, ולהסביר את הסיבות שבעטיין נעלמת תופעה זו.

* * *

ההתעוררות של אגודות הספורט הלאומיות היהודיות היתה במידה מכרעת פועל יוצא מהקמתה של התנועה הציונית. קריאתו של מאקס נורדאו ליצור "יהדות שרירים" היתה חלק מהאתוס הציוני של יצירת יהודי חדש, יהודי "שרירי", שנתפס כדמות חזקה ושורשית המחדשת את הגבורה הקדומה של עם ישראל בארץ ישראל, בניגוד גמור ל"יהודי" הגלותי, על מכלול התכונות ה"שליליות" שיוחסו לו. עצם עיסוקו של היהודי החדש בתרבות הגוף נועד לתרום תרומה לאחדותה של האומה.

"תנועת המתעמלים היהודית", שהוקמה בשנת 1903, היתה חיקוי של עמיתתה "תנועת המתעמלים הגרמנית", ושימשה כארגון גג לכל אגודות הספורט הלאומיות היהודיות. אך היא נמנעה מלהגדיר עצמה כציונית, מטעמים פרגמטיים. אגודת "מכבי", שנעשתה אגודה עולמית ב- 1921, התכוונה לפי הגדרת מטרותיה להיות תנועת התעמלות וספורט לאומית-ציונית על-מעמדית ועל-פוליטית, הבאה לשרת את צורכי האומה כולה במאבק לשחרור לאומי. אך בארץ ישראל "מכבי" לא הצליחה לעמוד בהגדרה שהציבה לעצמה. הספורט הארץ-ישראלי פוצל לאגודות ספורט, שכל אחת מהן שיקפה זהות פוליטית מגזרית מוגדרת ומאופיינת.

הסיבה היסודית לתהליך זה נעוצה בעצם ייחודיותה של התנועה הציונית. הציונות היא תנועה שרוב תומכיה לא היו מצויים בפועל במה שהם מכנים מולדת, לא היה להם מכנה משותף תרבותי מוצק, מלבד המורשת הדתית, ורוב הציבור הפוטנציאלי שלה (קרי: היהודים) לא תמך בה כלל. אין תימה כי כבר מתחילה התלבטה הציונות במציאת הגדרות למטרות ויעדים המוסכמים על כל חבריה, ומיד עם הקמתה נוצרו בה זרמים שונים. זרמים אלה (כמו ציונות מדינית, ציונות מעשית, ציונות רוחנית) איבדו אמנם את משמעותם לאחר הצהרת בלפור, אך מוקד המחלוקת היה עתה אופייה של ההגשמה המעשית בארץ ישראל, ועיצוב דרכה של המדינה-שבדרך.

אגודות הספורט הראשונות קמו בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה (הראשונה, "ראשון לציון", הוקמה ביפו בשנת 1906). בשנת 1912 נוסדה "מכבי" ארץ ישראל, כארגון הגג לאגודות אלה. "מכבי", שהתכוונה לייצג ערכים לאומיים ציוניים המקובלים על הכל, ולהימנע מנקיטת עמדה בסוגיות השנויות במחלוקת, היתה חייבת כבר עם היווסדה להתמודד עם סוגיית העבודה העברית. הפועלים בתוכה ראו בכיבוש העבודה יעד לאומי מרכזי, בניגוד ברור לעמדת בני האיכרים. מחלוקות קשות (חלקן אף אלימות) סביב שאלה זו בתוך "מכבי" העידו, כבר בשלב מוקדם זה, על חוסר היכולת למצוא ערכים משותפים לכלל. נוצרו בקיעים ראשונים, שגרמו לפילוג הספורט העברי ולהפיכתו למגזרי.

התנאים שנוצרו בעליות הראשונות לארץ ישראל שלאחר תחילת המנדט הבריטי (העלייה השלישית והעלייה הרביעית 1925-1919), הביאו להקמת אגודת ספורט נפרדת של הפועלים. בשנים אלו החלה להתגבש דמותו הפוליטית של היישוב היהודי ונוצרו מחנות פוליטיים מוגדרים, המהווים את הבסיס למבנה הפוליטי של המדינה עד היום.

המחנה ה"פועלי", שהחל להתגבש קודם למלחמת העולם הראשונה, גדל באופן משמעותי לאחריה. מחנה זה היה המאורגן והמגובש ביותר, ומפלגותיו השונות היו מאוגדות בהסתדרות הכללית. הסתדרות זו, מלבד היותה איגוד מקצועי, נטלה על עצמה משימות מעמדיות ולאומיות, שכן על פי תפיסתה, הפועל העברי נועד להיות החלוץ ההולך לפני המחנה, ומגשים את יעדי החברה. ההסתדרות עסקה בקליטת עלייה, בהתיישבות, בהגנה ובדאגה למכלול צרכיו האישיים, התרבותיים, והרוחניים של העובד. בכלל זה, גם לצרכיו הספורטיביים. הקמת התאגדות ספורט נפרדת לפועלים עלתה אם כן בקנה אחד עם היעדים של ההסתדרות הכללית, שהגשימה יעדיה באמצעות הקמת גופים בתוכה (קופת חולים, עיתון "דבר", מפעלי חברת העובדים וכו').

מחנה נוסף היה המחנה ה"אזרחי" שנוצר בקרב המעמד העירוני "הבורגני". מחנה זה היה פחות מגובש מבחינה אידיאולוגית, וכל מפלגה בו ייצגה בפועל מגזר מקצועי בסקטור הפרטי (איכרים, סוחרים, בעלי מלאכה). אנשיו התנגדו להשקפת העולם הסוציאליסטית ולהגמוניה של ההסתדרות הכללית ביישוב, ותמכו ביוזמה הפרטית ובמשק קפיטליסטי. בתוך מחנה זה התפתחה המפלגה הרביזיוניסטית מייסודו של זאב ז'בוטינסקי, שבנוסף להשקפותיה הכלכליות נתנה מענה חד-משמעי ולאומי למכלול הבעיות שעמדו על הפרק. בשנות השלושים היא היוותה איום להגמוניה של המחנה הפועלי בארץ ישראל. מחנה נוסף היה המחנה הדתי, שכלל את הציונות הדתית והחרדים האנטי-ציוניים וכן מחנה עדתי, שכלל מפלגות שתכליתן היתה לשמור על האינטרסים של בני עדתם (ג'ורג'ים, תימנים וכו').

המחנות הפוליטיים לא רק נאבקו זה בזה על צביון החברה, הם גם הקימו מוסדות משלהם, שהפכו כלי שרת במאבק האידיאולוגי. כך נוצרו קופות חולים, זרמים בחינוך, ארגוני עובדים, תנועות נוער, מחתרות צבאיות, שהיו כולם בעלי זהות פוליטית מוגדרת. את הקמת אגודות הספורט הפוליטיות יש לראות אם כן כחלק מאותה התופעה. לאחר שהוקמה התאגדות "הפועל" על ידי ההסתדרות הכללית (1926), החלה הפוליטיזציה הדינמית של הספורט העברי. "מכבי", שראתה עצמה ארגון ספורט א-פוליטי, שאינו מכוונת למגזר מסוים, נדחקה בעל-כורחה כמעט למחנה ה"אזרחי", שהרי כל מי שהיה משויך למחנה ה"פועלי" הצטרף ל"הפועל". במרוצת השנים נוסדו שני ארגוני ספורט נוספים בעלי זהות מגזרית פוליטית: בית"ר, שהיתה תנועת הנוער של המפלגה הרביזיוניסטית (נוסדה ב- 1923 בריגה), החלה לטפח גם פעילות ספורט והחלה להיות מזוהה כאגודת ספורט ובאותה המידה כתנועת נוער; ו"אליצור" (נוסדה ב- 1939), אגודת הספורט של הציונות הדתית.

* * *

הפוליטיזציה של הספורט העברי לא היתה רק תולדה של התנאים בארץ ישראל, אלא גם של התפתחויות פוליטיות בספורט העולמי. בתחילת שנות העשרים נוסדה תנועת ספורט הפועלים הבינלאומי, כמענה לספורט האולימפי שנחשב לבורגני. המטרה היתה לארגן פעילות גופנית שתכליתה לשמור על בריאות העובד, ולקדם את האינטרסים של מעמד הפועלים. הספורט ה"כללי" וה"נייטרלי" נתפס כ"בורגני". היעד היה ליצור ספורט "המוני" ("לא לאלופים אלא לאלפים"), שתודגש בו העממיות ויפותחו בו ענפים המכוונים לפועל ולא לספורטאי המיומן. ארגוני הספורט ששייכו עצמם לאינטרנציונל ("סאס"י") נטלו על עצמם משימות כוחניות וצבאיות, במסגרת ארגונים פרה-מיליטריים כדוגמת ה"שוצבונד" האוסטרי, "פלוגות הסדרן" ופלוגות "הפועל" בארץ ישראל, לשירות מפלגות הפועלים בארצותיהם.

הקמת "הפועל" בארץ ישראל היתה למעשה חלק מתהליך הקמת ארגוני ספורט אלה. ואמנם, זמן קצר לאחר היווסדה היא הצטרפה ל"סאס"י". הצטרפות זו יצרה מצב פרדוקסלי בחיי הספורט בארץ ישראל: התאגדות "הפועל", שהפכה בהדרגה לאיגוד הספורט הגדול בארץ, ייצגה הן את המחנה הלאומי ה"מוביל" במפעל ההתיישבות הלאומי, והן את ספורט הפועלים האינטרנציונליסטי. "מכבי" בחרה לה למטרה לשלב את הספורט הארץ-ישראלי בארגוני הספורט העולמיים (כמו הוועד האולימפי). "הפועל", מתוך לויאליות ל"סאס"י", הקפיד להימנע מקשירת קשר עם אותם הארגונים (מלבד פיפ"א, התאגדות הכדורגל העולמית). אך למרות סיווגו למחנה ה"חלוצי", הוא הואשם על-ידי ארגוני הספורט האחרים בארץ ישראל בהעדפת אינטרסים מעמדיים על אינטרסים לאומיים.

המגזריות הפוליטית של הספורט הישראלי ניכרה בארץ ישראל אך לא בגולה. "מכבי" העולמי, שהמאבק הפוליטי שלה בגולה התנהל נגד זרמים יהודיים אחרים, לא התחבטה בבעיות המגזריות של היישוב היהודי. כך קרה ש"מכבי" העולמי ניסתה לפשר בסכסוך הארץ-ישראלי באמצעות ההצעה לאמץ לחיקה גם את "הפועל" בארץ ישראל ("מכבי" ארץ ישראל לא הסכימה לכך). רוב אנשי תנועות הפועלים בגולה השתלבו ב"מכבי" והקשו על הניסיון של "הפועל" בארץ ישראל להקים, בתחילת שנות השלושים, את "הפועל" גם בתפוצות, ובכך להפוך לפוליטי-מגזרי גם את הספורט הציוני בגולה. זה לא הפריע להם, עם עלייתם לארץ ישראל, להצטרף ל"הפועל" ולהמשיך בחלוקתו הפוליטית של הספורט הארץ-ישראלי.

* * *

הקמת מדינת ישראל לא שינתה באופן משמעותי את אופיו המגזרי של הספורט. ספורט הפועלים הבינלאומי ספג מכה קשה במלחמת העולם השנייה, ולאחריה הפסיק להתבדל מהספורט הכללי. אפילו ברית המועצות הבינה את ערכו המדיני והתעמולתי של הספורט העולמי, ומשנת 1952 החלה להשתתף במשחקים האולימפיים. בכך הצטרפה לתנועה האולימפית שנואת-נפשה. אבל לקיום הנפרד של המרכזים בישראל היתה דינמיקה משלו - הוא לא היה כרוך עוד במחויבותה של התאגדות "הפועל" לספורט הפועלים הבינלאומי. גם הגישה הממלכתית של בן-גוריון לא מנעה את המשך הפלגנות הפוליטית בספורט והעוינות הרבה בין המרכזים. בשנותיה הראשונות של המדינה, המחנות הפוליטיים האידיאולוגיים היו עדיין ברורים ומתוחמים היטב, והספורט המשיך לשקף זאת. העוינות הרבה הביאה לא אחת לשיתוק חיי הספורט בארץ. המאבק התבטא בעיקר בשליטה במוסדות הספורט של המדינה, כמו ההתאחדות לספורט, ההתאחדות לכדורגל והוועד האולימפי. מאבקי הכוח הפוליטיים מנעו פתיחת ליגות סדירות. גם קרה שהקמת ועד אולימפי ישראלי עוכבה במשך חודשים, וכל מרכז הקים לעצמו ועד אולימפי משלו.

הרצון לקיים חיי ספורט וליגות סדירות הביא את הצדדים להסדר, הידוע בשם "פיפטי-פיפטי". הוא נחתם בשנת 1951, ונקבע בו כי הנהלת ההתאחדות לספורט תורכב על בסיס פריטטי (שישה מ"הפועל" ושישה מ"מכבי", תוך התעלמות מבית"ר ו"אליצור"). הסכם זה חל גם על הוועד האולימפי וההתאחדות לכדורגל, ונשאר תקף עד 1963. רק בהתאחדות לכדורגל הוחלט בשנת 1954 על ייצוג יחסי במוסדות. הסדר ה"פיפטי-פיפטי" היה פוליטי במובהק, אך באווירה ששררה באותם השנים היתה בו גישה פרגמטית שאיפשרה קיום "תקין" של מוסדות הספורט והליגות בענפים השונים.

הפוליטיזציה של הספורט הישראלי בשנים הראשונות של המדינה נגעה בכל הגורמים שהיו מעורבים בו. מרכזי הספורט היו קשורים בטבורם למרכזי הכוח הפוליטיים. "הפועל" המשיך להיות קשור להסתדרות הכללית, שבשנים אלה של שלטון מפא"י היתה בשיא כוחה. "מכבי" מיסד את קשריו עם ה"ציונים הכלליים". בית"ר היתה שייכת לתנועת החירות, וכמו בכנסת של אותם הימים ראתה ב"מכבי" בת ברית. "אליצור" המשיכה להיות מזוהה עם הציונות הדתית ("המזרחי" ו"הפועל המזרחי"). מרכזי הספורט מונו ומומנו בידי המרכזים הפוליטיים. אלה, מצדם, ראו במרכזי הספורט אמצעי לצבירת עוצמה פוליטית ואבן שואבת לצעירים.

גם בחירת השחקנים והאוהדים במועדוני הספורט ניזונה במידה מכרעת מהאידיאולוגיה הפוליטית. הספורט היה חובבני, והשחקנים נטו לבחור את הקבוצות לפי נטיות לבם הפוליטיות והאישיות. אך הם גם הפיקו מכך לא אחת טובות הנאה: כוחו של "הפועל" היה רב יותר, בין היתר בגלל יכולתו להציע מקומות עבודה במשק ההסתדרותי. מעבר של ספורטאים מאגודה לאגודה לא היה אפשרי כמעט. השחקנים המעטים שחפצו בכך נדרשו להיכנס למה שהיה קרוי אז "הסגר" (אי פעילות של שנה עד שלוש שנים), ומעטים בחרו לעשות זאת. גם בחירת האוהדים בקבוצות היתה לרוב לפי שיקולים של זהות פוליטית. אוהדי "מכבי", "הפועל", או "בית"ר" באו לרוב מקהל מצביעי המפלגות שעמדו מאחורי מרכזי הספורט.

הזהות המוחלטת בין מרכזי הספורט למרכזים הפוליטיים והמאבק על השליטה בספורט הישראלי יצרה בעיות לא מעטות. שליחת משלחות ספורט וקביעת הרכבי נבחרות נעשתה לא אחת לפי מפתח פוליטי, ולא משיקול מקצועי, ובעיקר בכדורגל שררה מעין "אחווה" פוליטית: קבוצות לא התאמצו במשחקיהן נגד קבוצות חלשות יותר מאותו המרכז, כדי למנוע מהן ירידה לליגה נמוכה. ניסיונות רבים שנעשו לאורך השנים להילחם בתופעה, כמו הקפאת ליגות, קיום משחקים "משפחתיים" (קודם התמודדו ביניהן קבוצות אותו מרכז, ורק לאחר מכן התמודדו הקבוצות של המרכזים השונים), לא צלחו.

* * *

החל מאמצע שנות השישים החל תהליך מודרג של אובדן הזהות המגזרית בספורט הישראלי. לתהליך זה של המעבר מטיפוס ה"פוליטי" לטיפוס ה"כלכלי" בספורט (בלשונו של הסוציולוג אמיר בן פורת), יש סיבות רבות, הקשורות בעיקרן בשינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שעברה החברה הישראלית, ובשינויים רדיקליים בספורט העולמי.

הגושים הפוליטיים בשנות היישוב ובשנות המדינה הראשונות היו מוגדרים ומתוחמים, כאמור. התפיסה האידיאולוגית של כל מפלגה התייחסה לסוגיות חברתיות, כלכליות ביטחוניות. דומה שלאחר מלחמת ששת הימים החל תהליך של טשטוש הזהות האידיאולוגית והקווים המבדילים שתיחמו כל גוף פוליטי. הוויכוח העיקרי מאז היה עתיד השטחים שנתווספו לישראל במלחמה, והוא האפיל וכמעט העלים את הוויכוח על אופי החברה בישראל. הוויכוח על העתיד הכלכלי הסתיים למעשה בנצחון התפיסה הקפיטליסטית. קשה מאוד מאז להגדיר את ההבדלים בין המפלגות והגופים השונים. ההבדל המשמעותי בין מה שקרוי היום "שמאל" קיצוני ל"ימין" קיצוני הוא ביחסם לשטחים, ולא בתפיסה החברתית-כלכלית. החברה הישראלית נותרה אמנם מגזרית, אך המגזריות האידיאולוגית-פוליטית הומרה במגזריות בעלת מאפיינים עדתיים, תרבותיים, דתיים.

הטשטוש האידיאולוגי הקרין גם על היחסים בין מרכזי הספורט הפוליטיים. המרכזים המשיכו לשמור על כוחם הארגוני, אך חדלו בהדרגה לשמש מוקד כוח מפלגתי ואמצעי לגיוס פוליטי. תופעת ה"פיפטי-פיפטי" נעלמה, הספורטאים לא בוחרים עוד בקבוצות לפי זיקתם הפוליטית, אלא לפי שיקולים כלכליים ואישיים אחרים, ואין בעיה לנוע ממרכז אחד למשנהו. ההזדהות של האוהדים עם הקבוצות אינה פוליטית אלא לכל היותר "קהילתית", לפי אזור גיאוגרפי או הצלחת הקבוצה. להוציא איים בודדים (כמו בית"ר ירושלים, וגם זה בעירבון מוגבל), אין קבוצות ספורט שניתן לראותן כ"פוליטיות" במובהק. אמנם נשתמרו כמה סמלים מן העבר (הצבע האדום והסמל של "הפועל"), אך אין מי שמקנה להם משמעות מעבר להיותם סמל של המועדון האהוב.

המגזריות הפוליטית בספורט היטשטשה גם בגלל השינויים הכלכליים הדרמטיים שעברה החברה הישראלית בכללותה. מסוף שנות החמישים החל בישראל תהליך שבישר בהדרגה את המעבר לחברה קפיטליסטית. הסקטור התעשייתי הורחב על חשבון החקלאי, והורחב הסיוע למשק הפרטי. בהדרגה חל פיחות במעמדה של ההסתדרות הכללית כמעסיק ציבורי. המשק הפרטי נעשה דומיננטי יותר ויותר, ועלה כוח מעמד המנהלים ובעלי המקצועות החופשיים. בחברה הישראלית, שהיתה חברה שוויונית בהשוואה לחברות מערביות אחרות בשנות החמישים, התרחב מאוד הפער הכלכלי. שיאו של תהליך זה היה בשנות התשעים, שבהן החלה ההפרטה המסיבית של המשק הממשלתי וחיסול המשק ההסתדרותי.

המודל הקודם, שלפיו הספורטאים באגודות הם חובבים המשחקים למען "סמל", נעלם, ובמשק המעודד התמקצעות ותמורה הולמת החלו הספורטאים להתייחס לעיסוקם כאל משלח יד ודרשו תמורה ואפשרות לעבור לכל קבוצה המרבה במחיר. שלב המעבר מחובבנות למקצוענות מלאה היה ארוך ורב-מהמורות, בעיקר בגלל הפער בין כוחות השוק שהובילו למקצוענות ובין רצון מרכזי הספורט לא לאבד את שליטתם ולשמור על מראית עין של ספורט חובבני (תהליך המתואר בהרחבה אצל אמיר בן פורת, 2002). כל זה הסתיים בשנות התשעים, שבהן הספורט הישראלי עבר תנופת הפרטה והפך ל"סחורה".

מרכזי הספורט איבדו את מרבית התמיכה הממשלתית. ההסתדרות, שאיבדה את נכסיה הכלכליים, לא יכלה עוד לתמוך ב"הפועל". השליטה בקבוצות ובספורטאים עברה לניהול בעלים פרטיים וגורמים עסקיים, או לידי רשויות מקומיות המייחסות לאגודות העירוניות ערך "קהילתי". התווית הפוליטית של האגודות אינה רלוונטית כלל ועיקר. השחקנים אינם מזוהים כבעבר עם אגודותיהם ונעים ביניהן לפי צורכיהם המקצועיים ולפי יכולתם. בענפי הכדור יש דומיננטיות של שחקנים זרים המסמלים, אולי יותר מכל דבר אחר, את המרחק שעשה הספורט בישראל מאז הוויכוח על ערך העבודה העברית במושבות העבריות.

* * *

השינוי בספורט הישראלי נובע גם מהתהליכים בספורט העולמי. ספורט המונים הפך היום בעולם לתופעה תרבותית מרכזית, ויש הרואים בו "הדת של המאה העשרים". מיליוני בני אדם צופים בתחרויות, הספורט הוא מקצועי לעילא ואפילו יוקרתי ומביא רווחים. הוא נתפס כמוליך חשוב של ה"גלובליזציה" חסרת הגבולות התרבותיים. התחרויות נצפות בו זמנית בעולם כולו, והאהדה לספורטאי או לקבוצה (רובן היום רב-לאומיות) חוצה גבולות, תרבויות ומעמדות.

הספורט הישראלי הוא היום חלק מהכפר הספורטיבי הגלובלי. השיקולים בהתנהלותו הם כלכליים, מקצועניים, תקשורתיים והישגיים, ושיקולי הכוח של מרכזי מפלגות הוא אנאכרוניזם מוחלט. השיקולים הפוליטיים שמובאים עדיין בחשבון הם לאומיים, כמו בכל המדינות, ומתייחסים לפונקציות הייצוג של הספורט (יחסי חוץ, יוקרה, תעמולה).

מרכזי הספורט הפוליטיים ("הפועל" "מכבי" בית"ר, ו"אליצור" ) לא נעלמו. הם עדיין בעלי השפעה. המבנים הארגוניים של מוסדות דוגמת הוועד האולימפי וההתאחדות לכדורגל משמרים את מעמדם הפורמלי, הכולל נציגות לפי מפתח של מרכזים מן העבר. אך ההשפעה היא אינסטרומנטלית בלבד. מרכזי הספורט אינם קשורים עוד קשר הדוק למפלגות. הייחוד של הספורט הישראלי במגזריותו הפוליטית אינו קיים בפועל.

והנה, דווקא אובדן המשמעות והכוח הפוליטי של המרכזים יצר מצב, שהמרכזים הפוליטיים יכולים פתאום להתמקד ביעדים ייחודים שנטלו על עצמם עם ייסודם. "הפועל" יכולה להתמקד יותר בפעילות במסגרת מקומות העבודה ובספורט העממי, "מכבי" יכולה לטפח קשרים עם הספורט היהודי בעולם, "אליצור" יכולה לטפח פעילות גופנית בקרב הנוער הדתי ובית"ר יכולה לטפח את פעילות הספורט בתנועת הנוער הלאומית.

מקורות:
אלמוג, עוז, (1998) מ'כיבוש ההר' לכיבוש השער: מהפכת הספורט המקצועני בישראל והשפעתה על התרבות, מפנה, 23 עמ' 32-37
בן פורת, אמיר (1999), כמה עשתה הפועל? הטרנספורמציה של הכדורגל הישראלי לסחורה, מגמות לט(4) עמ'1 517-534.
בן פורת, אמיר (2002), ממשחק לסחורה, הכדורגל הישראלי, 1948-1999, אוניברסית בן-גוריון
גולדשטיין, יעקב (2002). המעורבות הפוליטית של הפועל: פרשת איגוד הסדרן, בתוך: קאופמן חיים וחגי חריף (עורכים) תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, עידן 22, יד בן צבי ומכון וינגייט עמ' 129-159
קאופמן, חיים (1998) אגודות הספורט הציוניות - מספורט לאומי לספורט פוליטי, זמנים 63 עמ' 81-91.
קאופמן, חיים (2002), מכבי נגד הפועל, היווצרותו של הפילוג הפוליטי בספורט הארץ-ישראלי, בתוך: קאופמן חיים וחגי חריף (עורכים) תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, עידן 22, יד בן צבי ומכון וינגייט עמ' 89-113.
רזניק, שלמה (2002), אגודת הספורט בית"ר: ספורט ופוליטיקה בחברה מפולגת, בתוך: קאופמן חיים וחגי חריף (עורכים) תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, עידן 22, יד בן צבי ומכון וינגייט עמ' 159-183.

ביבליוגרפיה:
כותר: חלפו ימי ה"פיפטי-פיפטי"
מחבר: קאופמן, חיים (ד"ר)
תאריך: קיץ 2003 , גליון 25
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה:

1. ד"ר חיים קאופמן, המכללה על שם זינמן במכון וינגייט.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית