הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזםעמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיה > נושאי מחקר > קבוצות חברתיות > נשיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > מגדר
על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה


תקציר
למרות חוקי עבודה שיוויוניים, נשים עובדות מאיישות את תחתית הפירמידה. מדוע אין מספיק נשים בדרגות בכירות?



מי תשבור את תקרת הזכוכית?
מחברת: לילי הלפרט-זמיר


נשים אינן מאיישות את ראש הפירמידה, כי הן נתקעות בבסיסה. מקום שבו יש דרגות נמוכות והשכר נמוך תמצאי נשים רבות, אבל ככול שעולים גבוה יותר בפירמידה מתמעט מספר הנשים והשכר עולה. לא תקרת הזכוכית מונעת קידום נשים לעמדות בכירות - פשוט אין נשים שידפקו על התקרה. אילו נשים היו מאכלסות את דרגי הביניים, הן היו צומחות משם לדרג העליון, אבל כידוע, לאחר שמונה שעות עבודה נשים ממהרות לרוץ הביתה למשרה השניה שלהם - טיפול בבית ובילדים. אין להן זמן להיות פעילות בוועד העובדים או לצאת להשתלמויות שיתרמו לקידומן. (בן ישראל, 2002).

מתוך סקרים שנעשו על-ידי התאחדות התעשיינים עולה כי בחברות האלקטרוניקה בארץ נשים מהוות רק 35% מכלל העובדים ו- 41% מקרב הדרגים הבכירים וההנהלה (רוזן, 1997).

לעומת זאת, במערכת החינוך הנשים מהוות 80.9% מכלל המורים בחינוך היסודי והעל-יסודי במגזר היהודי בהשוואה ל- 19.1% גברים בלבד.
בקרב מנהלי בתי-הספר במגזר היהודי מהווים הגברים 47.5% והנשים 52.5% (סקר כוחות הוראה, 1998).

יתרה מכך, בישראל כמו בארצות אחרות, נשים מאיישות תחומי תעשייה חדשים בטרם יהפכו ליוקרתיים, כך קרה בענפי הביטוח, יחסי ציבור, דוברות, ואפילו מחשבים. ברגע שהתחום הופך ליוקרתי הנשים נדחקות לתפקידי שוליים במקרה הטוב, או החוצה במקרה הגרוע (מאור, 1997). לאט לאט אנו רואות אמנם שינויים לטובה, אבל יידרש עוד זמן רב, אם בכלל, להדבקת הפער ההיסטורי-פוליטי שנוצד בין נשים לגברים, כדי שהן תתפוסנה את המקום שהן ראויות לו, על-פי כישוריהן ולא על-פי מינן, בחברה שוויונית.

כדי להבטיח את הדרת הנשים מעמדות מפתח בכירות, גייסו הגברים את ה"אתוס הגברי" כעיקרון שסוגר את התחום בפני נשים. ונשים אכן הודרו מן החיים הציבוריים, הדתיים, והפוליטיים במשך יותר מאלפיים שנות תרבות מערבית. שתי מלחמות עולם היו צריכות לפתוח בפני הנשים את שערי המוסדות להשכלה גבוהה, ויש לתת את הדעת לכך שגם זכות הבחירה לנשים היא הישג מאוחר יחסית (נורבגיה – ב- 1907, בארה"ב – ב- 1920, בישראל – ב- 1948, שווייץ – ב- 1974, בפורטוגל – ב- 1976 ועדיין יש מקומות בעולם שלנשים אין זכות הצבעה!!). למרות שנשים הוו מאז ומתמיד את מחצית המין האנושי הן הודרו מההיסטוריוגרפיה, שסופרה על-ידי גברים ובקולם הם - שהרי מדובר ב-History ולא ב-Herstory.

גם חוקי העבודה השוויוניים, לכאורה, כמו אלה בארץ, המאפשרים לנשים, אימהות לילדים קטנים, לצאת מוקדם יותר מהעבודה, לא היטיבו עמן, ההפך הוא הנכון! העובדה שנשים עוזבות מוקדם, רק תרם לאפלייתן ולא עזרה בחייהן כאימהות. שהרי אישה שרצה לילדיה בעוד עמיתיה ממשיכים לעבודה מפסידה, בעצם, את "תרבות הפרוזדורים", שהיא אבן המסד לכל התקדמות בכל מקום עבודה.

מהי אותה "תרבות פרוזדורים"? זוהי אותה שעה או מחצית השעה, אחרי העבודה, כשהעמיתים מתעכבים להחליף דעות, לשתות משהו, ולעדכן זה את זה מה באמת קורה בתחום. בפרוזדורים אלה נרקמים קשרי העבודה החשובים ביותר, קשרים שלנשים אין בהם חלק!

כאן, בפרוזדורים אלה, שומעים אם יש תקן פנוי, כנס חשוב כלשהוא וכו', כאן גם נקשרים אותם קשרים בלתי פורמליים שינוצלו כשתתפנה משרה חדשה, או יהיה סיכוי לקידום של תחום או אדם. מי שלא נוכח במקום, מפסיד - ובעיקר מי שלא נוכחת.

כך גם קורה בכנסים בין-לאומיים; בעוד שהגברים מתרווחים בנחת ל"דרניק", הנשים רצות לטלפן הביתה, ל"בעל והילדים". לא פלא אם כן שהן נתקעות בתקרת הזכוכית המכה בקודקודן.

הראיה הטובה ביותר לכך היא שאמנם 53% מכלל מקבלי תואר ד"ר באוניברסיטה העברית ב- 2001 היו נשים אך פחות מ- 10% נשים מכהנות כפרופסוריות מן המניין.

נשים בארץ ובעולם, אינן חלק מרשתות מידע בלתי פורמליות, כמו אלה הקיימות לגברים יוצאי צבא למשל, ובארץ עובדה זו בולטת מאוד, בגלל המצב החברתי-פוליטי-ביטחוני המאפיין את המדינה מאז קומה. באופן כמעט טבעי גברים פונים אל חבר מהצבא או מהמילואים כשמתפנה משרה, מה גם שמסגרת המילואים מזמנת אפשרות להמשיך ולטפח קשרים חברתיים שלרוב לנשים אין. הן ממהרות הביתה אין להן זמן להיות חברות מועדונים, אין להן זמן לארוחות עסקיות, ואין להן זמן לפתח קשרים שאינם מתחברים לחיי המשפחה שלהן (לירן וסטמן, 1997) הסולידריות הגברית מאפשרת להם הגדרה של "חבר" כאמצעי, ולא רק כנתון עובדתי.

רק אם נשים תוכלנה להשתחרר מ"מוסד האימהות" ולהעבירו אל תחום "חוויית האימהות" (ריץ', 1976) רק אז יתאפשר לנשים בעלות מעמד והשכלה לתפוס את מקומן הריאלי בשוק. יתר על כן, זה יתרום, בעקיפין, להעצמת חוויית ההורות אצל הגברים, החשים מאויימים כיום על-ידי הנשים, שנדמה שמנסות להגיע אל ה"טריטוריה" שעד לא מזמן הייתה שלהם. דבר זה גורם להם להשקיע שעות עבודה מטורפות, בידיעה הברורה שנשים לא תוכלנה לעמוד בקצב הזה, כי הן צריכות למהר הביתה (לדוגמה: בהיי-טק יש גברים שעובדים יותר מ- 18 שעות ביום, דבר שאישה, אם לילדים, לא יכולה להרשות לעצמה).

חינוך שוויוני, שיעזור לגברים באלף השלישי להפסיק לשאוף לאוטונומיה, ויאפשר להם את העתקתה אל החוויה הנשית-אינטימית, תסייע אף היא לפתח דיאלוג מגדרי שיאפשר לשנים לשבור את תקרת הזכוכית, כך ששני המינים יצאו נשכרים.

נשים תוכלנה ליהנות משוויון הזדמנויות בכך שלא יודרו מ"תרבות הפרוזדורים" ותוכלנה לעבור בלב שקט מ"מוסד האימהות" הכובל אל "חוויית האימהות", שהיא חוויית ההורות הנפלאה, שרוב הגברים נהנים ממנה, בעוד שנשותיהם לכודות ב"מוסד האימהות".

הגברים מאידך גיסא, ירוויחו שעות איכות עם ילדיהם, בכך שיאפשרו לבנות זוגם לממש עצמן בשוק העבודה. כך תתפנינה להם שעות עבודה שאותן יוכלו להשקיע בילדיהם ובמשפחה, שכן לא יצטרכו אז לשמור על "האוטונומיה" שלהם בקנאות הכמעט פתולוגית המאפיינת אותם כיום. ההכרה בעוצמה של ניצול המשאב האנושי-אינטלקטואלי הטמון בשיתופן המלא של נשים בכל תחומי המשק, יאפשר צמיחה חברתית, תרבותית וכלכלית אדירה שממנה ייהנו גם נשים וגם גברים ובאופן שווה.

יתרה מזאת, קשה להעלות על הדעת את הכניסה לאלף השלישי, עם כל השינויים המאפיינים אותו, מבלי לראות את שבירת תיקרת הזכוכית כסמן הימני של שינויים אלה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מי תשבור את תקרת הזכוכית?
מחברת: הלפרט-זמיר, לילי
תאריך: יוני 2002 , גליון 11
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה
עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר. 
הערות לפריט זה:

1. ד"ר לילי הלפרט זמיר, ראש תחום לימודי מגדר במכללה ע"ש דויד ילין.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית