(1873-1958). פילוסוף אנגלי, שימש בשנים 1898-1904 ו1939-1911- כמרצה בטריניטי קולג' ואחר כך כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג'. זכה לאותות כבוד שונים והיה חבר האקדמיה הבריטית. השפעתו האישית הישירה על הוגי - דעות בריטיים בני - זמנו היתה עצומה.

שלושה נושאים פילוסופים עניינו אותו במיוחד: המתודה הפילוסופית, תורת - המידות והתפיסה. הוא כתב אך מעט על המתודה שלו כיוון שעיקר מרצו היה מופנה כלפי השימוש בה, אך קרוב לוודאי כי עבודתו תירשם כבעלת חשיבות לדורות דווקא בשל תרומתו לגיבושה של מתודה נכונה לעיסוק בפילוסופיה.


מתודה זו מופיעה בבירור במאמר "הכרחיות" (Necessity) שפורסם בשנת 1900, היא זוכה לניסוח מחודש במסה הפרוגרמטית משנת 1925 "להגנת השכל הישר" (A Defence of Common Sense) ומתאשרת שוב בהערותיו האוטוביוגרפיות משנת 1942, בכרך "הפילוסופיה של ג'.א. מור" (The Philosophy of G.E. Moore). מה שמעניין את מור לגבי הדברים שאנו אומרים בחיינו היום - יומיים אינו משמעותם ואמיתותם, שכן - הוא סובר שיש להם משמעות ידועה היטב ובמקרים רבים הם אמיתיים, אלא משהו אודות מה שמכונה בפיו ניתוח משמעויותיהם. לעומת זאת, לגבי השקפות פילוסופיות הוא מבקש לגלות מה יכולה להיות משמעותן ואם אמנם הן אמיתיות, שכן השקפות אלה הן לרוב ניסיונות אנליטיים שמסקנותיהם מערערות את המשמעות ואת האמיתות המקובלות על מושא ניתוחיהן.

במחקריו אלה פונה מור לשני כיוונים, שלא אחת טושטשו ההבדלים ביניהם על-ידי המבקרים: הוא פונה אל האמיתות של השכל הישר ואל תכונות הדברים שאנו נוהגים לומר בשפת היום-יום.

גישתו אל השכל הישר, בדומה לתומס ריד (Thomas Reid) במאה ה-18, אומרת שרבות מן הסברות המקובלות על השכל הישר - כמו חוקי תורת-ההגיון - אינן ניתנות להוכחה אף לא להפרכה, אך בכל זאת ישנם טעמים ונימוקים משכנעים יותר לקבלתן של סברות אלה מאשר לקבלת התורות הפילוסופיות הסותרות אותן. שלא ככל הסברות הפילוסופיות למיניהן, כולנו מחזיקים בסברות השכל הישר ואין אנו יכולים לחדול מלהחזיק בהן, שכן דחייתן תסבך אותנו בסתירות לאין - ספור.

הואיל וביטויים כגון "טוב", "להכיר", "לראותו", "ממשי" - אשר מור מנתח את משמעותם - נמצאים בשימוש יום - יומי, הוא רואה בכך הצדקה להנחה שכולנו מבינים היטב את משמעויותיהן של מילים אלה. לפיכך הוא מרחיק לכת ורואה בכך הצדקה לשימוש בהן למען פרש כמה מן הדברים המוזרים הנאמרים על ידי פילוסופים. הוא דן לכף חובה כל פילוסוף המשתמש במילים אלה בניגוד לשימוש המקובל ומאשים אותו ב"פגיעה בלשון".

ביחד עם פילוסופים רבים, מאז' ימי אפלטון (Plato) ועד ימינו, טוען מור שמשמעותו של ביטוי הוא סוג של ישות, הקרויה לעיתים קרובות מושג או משפט, אשר הביטוי מביע אותה, מיצג אותה או מכנה אותה, ואשר היא עולה בדעתו של כל אחד המבין את הביטוי. מכאן הניגוד הקיים לדעתו בין ידיעת משמעותו של ביטוי לבין ידיעת ניתוחה של המשמעות, או במילים אחרות, הניגוד שבין ידיעת השימוש בביטוי לבין היכולת לנסח את דרכי השימוש באותו ביטוי. דבר זה מוצג על-ידי מור עצמו כניגוד בין הבעת המושג בפני הרוח על ידי ביטוי נתון, לבין היכולת לומר או לעשות דבר בקשר למושג זה. באשר למשימות המדויקות העומדות בפני הפילוסוף - המנתח ביחס למושג העולה לפניו, דומה כי יש למור שלוש דעות שונות, שלעתים הוא מעלה את שלושתן במסגרת חיבור אחד. בדרך כלל חייב הפילוסוף המנתח לסקור (inpect) את המושג ולנסות לתארו; במיוחד עליו לעשות אחת מן השתיים: או לציין את הדרך שבה ניתן לחלקו לקבוצת מושגים מרכיבים ולהראות את יחס-הגומלין ביניהם, או לומר כיצד יש להבחין, על דרך הדמיון וההבדל, בינו לבין מושגים אחרים המובאים בפני רוחנו על-ידי הביטוי הנדון או על-ידי ביטויים דומים. מתודת החלוקה, התלויה בתורת מושג המשמעות, היא בעלת היסטוריה ארוכה ומעמד מרכזי בתורתו של רסל ובחיבוריו המוקדמים של ויטגנשטיין, בה בשעה שמתודת ההבחנה מצויה בעיקר בכתביו המאוחרים של ויטגנשטיין ובאנליסה המקובלת בת-זמננו.

מור חשב שכדי לנתח מושג מן ההכרח למצוא מושג אחר או קבוצת מושגים זהים עם המושג המועמד לניתוח, ולפיכך אף למצוא ביטויים נרדפים לביטוי שנועד להביע את המושג המנותח. בדרך כלל אין נזקקים עוד כיום לגישה זו לאנליסה, המבוססת על מעין "שיטת תרגום".

מור סבר שהשאלה "מהו הטוב"? היא השאלה המרכזית של תורת-המידות ולפיכך הבחין בין המובן שבו השאלה תובעת ניתוח של המושג טוב, לבין המובנים שבהם היא מבקשת לדעת אלו דברים הם טובים או אלו סוגי דברים הינם טובים. אף-על-פי שבכתביו הראשונים בתחום תורת-המידות - "פרינקיפיה אתיקה" (Principia Ethica) ניסה מור להשיב תשובה קצרה על השאלה "מה הם סוגי הדברים שהם טובים?" תשובה שלפיה "ישנה רב -גוניות עצומה של דברים או סוגי דברים העשויים להיות טובים", כולל "הנאות המגע האנושי וההנאה מן הדברים היפים" - בכל זאת מוקדשת יצירתו לאחר מכן בעיקר לניתוח מושג הטוב. בהתאם למתודת הסיקור שלו, הוא מייעץ למי שבא לנתח את המושג טוב "לבחון בתשומת-לב את העולה בפועל לנגד עיני רוחו, תוך תקווה "שאם ינסה ניסוי זה ברציפות לגבי כל הגדרה (ניתוח) מוצעת, יוכל להתמחות במידה מספקת כדי להיווכח שבכל מקרה עומד לנגד עיני רוחו מושא יחיד במינו". בהשפעת מתודת החלוקה טען מור, שהגדרה "קובעת מה הם החלקים המרכיבים באופן בלתי-משתנה שלמות מסוימת; ובמובן זה המושג "טוב" אינו בר-הגדרה, שכן הוא פשוט ואין לו חלקים". מושג פשוט זה, אשר לדעתו מבוטא על-ידי הביטוי 'טוב", קרוי בפיו איכות "לא-טבעית", וכל ניסיון לזהותו עם מושג אחר, קרוי בפיו "הטעיה נטורליסטית". לעומת זאת, כאשר השתמש במתודת-הניתוח המבוססת על "הבחנה", ראה בכך ניתוח נאות של מושג הטוב כאשר עלה בידו להבחין בין מושג זה לבין מושגים אחרים. בכתביו המאוחרים נטה לסברה שלאחר ככלות הכל אין המילה "טוב" בבחינת "שם של תכונה", אלא שהשימוש בה עשוי לבטא עמדה מסוימת או הסכמה. המושג צודק מותנה במושג טוב ובכך הוא מסכים עם התועלתנות, שכן הוא מנתח את הצדק כסיבתם של הדברים הטובים כשלעצמם.

בדיוניו על מושג התפיסה מניח מור שאין כל ספק לגבי משמעותם של ביטויים כגון "אני רואה ספר" ו"זה אשר אני רואה אותו, הוא ספר", אף אין ספק לגבי אמיתותם של ביטויים אלה בשעה שהם נאמרים. בשלב זה הוא טוען שכל אימת שאנו רואים גוף אטום, למשל ספר, הרי ש"מכוח העובדה" (ipso facto) אנו רואים בחוש שני חלק מסוים ממנו, למשל פני הספר המופנים כלפינו, ובחוש שלישי אנו רואים מה שקרוי בפיו נתון חושי (Sense datum) , כגון כתם של צבע. משימתו היא איפוא להבחין ולקבוע את היחס בין שלושת המושגים המובעים על-ידי המילה האחת "לראות" ובין שלושת המושגים המובעים על-ידי מושאיהם הדקדוקיים המתאימים היינו - "אובייקט חומרי" "חלק מפניו של האובייקט החומרי" ו"נתון חושי". לשאלה כיצד מושגים שונים אלה מתייחסים זה לזה, נתן מור תשובות מרובות, אך אף אחת מהן לא סיפקה אותו ואת הוגי - הדעות בני - זמנו. דומה כי הטעם לכישלונו זה נעוץ בשתי הנחות שהיו מקובלות עליו בקביעות : האחת, שהמילה "נתון חושי" היא שם לסוג מסוים של ישות, המצוי בכל תחושה, והאחרת, שכשאני אומר "זה אשר אני רואה הוא ספר", מן ההכרח שאני מנסה לזהות את הנתון החושי עם משהו.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.