המוקד שסביבו מתרכזות הבעיות הכרוכות בחופש הרצון, מתגבש מתוך ששתי קבוצות של סברות המקובלות עלינו עד כדי כך שאין אנו מוכנים לנטוש אף אחת מהן, אינן מתיישבות זו עם זו בין אם לכאורה ובין אם באמת. מצד אחד אנו סוברים שלעיתים יש ביכולתנו לבחור אם לפעול בדרך מסוימת, אם לאו; אנו מאמינים שהננו אחראים לפעולה מסוימת, זו או להימנעות מפעולה; אנו סבורים שאין להטיל עלינו את האחריות לגבי אותם החלקים של ההיסטוריה שלנו שאינם כלולים בתחומי בחירתנו. מצד שני אנו מאמינים שהטבע הוא אחיד, שכל המתרחש בו נגרם ע"י מערכת של סיבות ותנאים וניתן להסבר על ידיהם, וביחוד שכל פעולותינו הן תוצאה מן האופי שעבר לנו בירושה ואשר התאים את עצמו אל הסביבה. אולם, אם כל המתרחש נקבע על-ידי ההקשר ,כי אז דומה, שכל מעשינו נקבעים על-ידי הקשריהם; ובחירתנו לפעול בצורה מסוימת נקבעת ע"י ההקשרים שלה; ובמיוחד, אם מקור פעולותינו הוא באופי השייך לנו מכוחה של התורשה והמעוצב על-ידי הסביבה - כי אז דומה שאין אנו עוד אחראים למעשינו באשר איננו יכולים להיות אחראים לאופי שעוצב על-ידי גורמים שהם מחוצה לנו: התורשה והסביבה.
יתר-על-כן, דחייה גרידא של עקרון הדטרמיניסם - שהיא כשלעצמה בלתי מתקבלת על הדעת - איננה מסלקת מניה וביה את הבעיה, כיון שאם מעשינו אינם נובעים מתוך אופיינו, המעוצב על-ידי הסביבה, יקשה עד מאוד למצוא גורם אחר להתהוותם, גורם אשר יטיל עלינו את האחריות להם. מובן מאליו שאין אנו יכולים להיות אחראים למה שמתרחש באופן מקרי לחלוטין.
טרם נמצא לבעיות אלה פתרון שיהא בו אפילו כדי להתקרב להסכמה כללית. אילו מבין הוגי הדעות המתייחסים אל הדטרמיניסם כאל עיקרון שאיננו מתיישב עם חופש-הרצון והמבקשים איפוא לערער על תוקפה של התיסה הדטרמיניסטית, קרויים בדרך כלל ליברטריאנים (libertarians); מותר לציין שלא הצליחו הצלחה רבה במאמצם להסביר את הפעולה האנושית כך שהבחירה האחראית תהיה מובנת לנו. אלה מבין הפילוסופים המקבלים את תוקפו של העיקרון הדטרמיניסטי ומודים שאין אנו בני-חורין במלוא מובן המילה, קרויים דטרמיניסטים. רבים הם הפילוסופים שאינם מוכנים לקבל אף אחת מן העמדות הפרדוקסיות הללו ומנסים להראות שההנגדה שבין חירות לבין דטרמיניסם איננה אלא הנגדה - שלכאורה. לעתים קרובות מושמעת הטענה שההיפך האמיתי לפעילות חופשית, הוא פעילות הנעשית מתוך כפייה; אך - ממשיכה הטענה - חוקי הטבע הם תיאורים ואין הם מצווים או מאלצים; יתר-על-כן, אפילו חוקי התנועה מתארים בעצם את האופן שבו עצמים נעים אך אין חוקים אלה כופים על העצמים את התנועה. המסקנה תהיה איפוא שאנו באמת פועלים מתוך חירות (לא מתוך כפייה) לעתים קרובות, אף-על-פי שפעולותינו מתוארות תמיד - לפחות באופן תיאורטי - על-ידי חוקי הכללותיהם של הטבע (המתארים). עם זאת, אין זה ברוך כל עיקר, אם בהקשרים אלה הכפייה היא באמת ההיפך המוחלט של החירות : אף-על-פי שאין אני מעכל את מזוני בכפייה, יהיה זה מוזר לטעון שאני מעכל את מזוני מתוך רצוני החופשי.
נכון הוא שהדטרמיניסט איננו צריך לחשוב על החוקים כעל חוקים מצווים. אלה הסבורים שהמעשה האנושי מצווה על האדם באיזה אופן שהוא, קרויים בדרך כלל פטאליסטים. לפי דעתן של התורות הפטאליסטיות, קימת ישות כל - יכולה (האלוהים או הגורל), המכוונת את ההתרחשויות במסלוליהן, על-פי תוכנית ערוכה מראש; אל חוקי הטבע ניתן להתייחס - אף כי אין הכרח לעשות כן - כמוטלים על האדם על-ידי הגורל או האל, בתורת מתודה לביצוע התוכנית הערוכה מראש. יוצא איפוא שהפטאליסט מסכים - שלא כמו הדטרמיניסט - שהפעילות האנושית קבועה או כפויה באורח תכליתי; התורות בדבר בריאה וידיעה אלוהית מראש, מעלות בפני התיאולוג בעיות ביחס לאחריות האנושית.
* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
