הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה
פרידמן, ש.


תקציר
לודוויג ויטגנשטיין, פילוסוף ולוגיקן אוסטרי חשוב ביותר שחי בראשית המאה ה-20, כתב ב"טרקטטוס הלוגי-פילוסופי" שלו שתמונת העולם של בני האנוש היא גבולות השפה שלהם, שכן הלשון היא בחינת כלי מחשבה שתפקידו לתאר את העולם.בכך הוא שינה עמדות פילוסופיות בתחום המדע בכלל ובפילוסופיה של הלשון בפרט.



ויטגנשטיין לודביג יוסף יוהן
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1951-1889). פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי. למד הנדסה בברלין, ולאחר מכן, החל מ-1908, במנצ'סטר, שם החל מתעניין במטוסים. הצדדים המתמטיים של עבודתו הביאו את ויטגנשטיין להתעניינות גוברת והולכת במתמטיקה צרופה ובפילוסופיה של המתמטיקה, ובעקבות זאת בא במגע עם עבודותיהם של ראסל (Russell) ופרגה (Frege) בתורת-ההגיון המתמטית. הוא עבר לקיימברידג' ובילה את מרבית השנים 1913-1912 בעבודה עם רסל - תחילה כתלמידו ואחר-כך כחבר. ויטגנשטיין שירת בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה ונשבה באיטליה, לקראת סוף המלחמה. באותה תקופה בערך השלים את חיבורו "מסכת לוגית - פילוסופית (Tractatus Logico - Philosophicus)שהופיע בגרמניה בשם 1921 ובלונדון בשנת 1922. בעת ההיא סבר ויטגנשטיין שעבודתו היא בבחינת פתרון סופי ומוחלט לבעיות הפילוסופיה; בעת שירותו בחזית המזרחית בתקופת המלחמה אף התנסה בחוויה מיסטית עמוקה, כפי הנראה, בעקבות קריאת טולסטוי. כתוצאה מכך, לאחר שחרורו מן השבי, תרם את הרכוש הרב שקיבל כירושה והתחיל לעבוד כמורה בבית ספר יסודי באוסטריה; באותו זמן החל מנהל חיים פשוטים וכך נהג עד ליומו האחרון. בשנות העשרים התחיל לחדש את קשריו עם הפילוסופיה; הוא ביקר שוב בקיימברידג' בשנת 1925, תחת חסותו של קיינס (Keynes), ובאותה עת לערך קשר קשרים אישיים עם שליק (Schlick) ווייסמו (Waismann), שניים מראשי התנועה הפוסיטיביסטית בוינה. ב-1929 משתקע בקיימברידג' והתאזרח באנגליה לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה. במשך שלוש או ארבע השנים שלאחר מכן הגיע באופן הדרגתי, באמצעות ביקורת עצמית נוקבת, אל עמדתו הפילוסופית החדשה, שהיתה בעלת השפעה מכרעת על הפילוסופיה האנגלו - סכסית. עמדה זו נוסחה לראשונה ב-Blue and Brown Books - קובצי רשימות שהכתיב ויטגנשטיין לתלמידים בשנים 1935-1933 ואשר פורסמו לאחר מותו, בשנת 1958. הוא ירש מג'. א. מור את משרת הפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג', אולם בשנת 1939, עם פרוץ המלחמה, התנדב לעבוד כשוער בבית חולים לונדוני. ב-1947 התפטר ממשרתו כפרופסור כדי להתמסר למחקר, אך בריאותו נהרסה במהרה והוא מת מסרטן ב-1951.

ויטגנשטיין היה אדם בלתי-רגיל; גם כשהיה פרופסור בקיימברידג' לבש תמיד חולצה עם צווארון פתוח, חדרו לא הכיל הרבה יותר מכמה כסאות מתקפלים והוא נמנע מלאכול עם המרצים. גילוי - לבו לא ידע סייג עד כי קל היה לחשבו לגס רוח. בעיני העולם הפילוסופי עורר תכופות רושם של כוהן - גדול לפולחן סודי, יותר מאשר של חבר לעבודה.

עבודתו הפילוסופית של ויטגנשטיין מתחלקת לשתי תקופות. סיכום ממצה של השקפותיו המוקדמות מצוי בספרו "מסכת לוגית - פילוסופית", שנכתב בין השנים 1918-1914; הוא בעצמו לא פרסם שום סיכום לדעותיו המאוחרות, אך גרסה מוקדמת עליהן מצויה ב- Blue and Brown Books, אשר נכתבו בין השנים 1935-1933, וגרסה מאוחרת יותר של אותן ההשקפות הגיעה אלינו בספר "מחקרים פילוסופיים" (Philosophical Investigations); חיבור זה מכיל את מחשבותיו ואת רעיונותיו, תוך שהם נבדקים מחדש, חזור והיבדק, מאמצע שנות השלושים עד ליום מותו. "הערות על יסודות המתמטיקה" (Remarks on the Foundation of Mathematics), שהופיע לאחר מותו, מכיל את השקפותיו הבשלות ביותר על הפילוסופיה של המתמטיקה. יש להניח כי צפוי פרסום – שלאחר - המוות לעוד כמה וכמה חיבורים מפרי יצירתו.

ה"מסכת הלוגית - פילוסופית" היא ללא ספק יצירה קלאסית של הפילוסופיה החדישה; ברם, זהו חיבור קשה מאד, הכתוב בסגנון אפוריסטי. מוצגת בו עמדה הקרובה מאד, מבחינת תוכנה, לאטומיסם הלוגי של רסל, אלא שדומה כי תורה זו נתפרשה לעתים יותר מדי קרובות במונחים רסליאניים, שלא בטובתה, כיוון שתורתו של ויטגנשטיין שונה מזו של רסל בנקודות רבות: בין השאר, עמדתו של ויטגנשטיין היא הרבה יותר עקיבה וקיצונית באמפיריציסם שלה מאשר זו של רסל. ויטגנשטיין - שלא כרסל - מנסח בראש וראשונה מטפיסיקה, שלפיה העולם מורכב מעובדות פשוטות שאינן תלויות זו בזו; עובדות אלה מהוות את החומר - הנושא האחרון של המדעים הניסיוניים. בניגוד לרסל אין ויטגנשטיין נותן דוגמאות למה שנחשב בעיניו כעובדות יסודיות פשוטות; מן ההכרח, שתהיינה כאלה, אך אין הוא מוכן לומר שאכן זיהה אחת כזאת. מכל מקום דומה, כי העובדה שג'ון יורה ביוהן, תיראה בעיניו כקרובה יותר אל עובדה פשוטה, מאשר העובדה שאנגליה נמצאת במצב של מלחמה עם גרמניה; מה שנחשב לרוב כעובדות אמיתיות, איננו בעיניו אלא אוספים של עובדות יסודיות. תכליתה של הלשון, בחינת כלי של המחשבה, היא לקבוע עובדות, ואת זאת היא עושה על-ידי דימוי או העלאת תמונות (picturing) של העובדות; טענתו של ויטגנשטיין שהשפה מדמה את העובדות, מתכוונת לומר שהשפה חייבת להיות דומה מבחינה מבנית למתואר על-ידיה. משפט או קביעה אינפורמטיבית הם דימוי של מצב עובדתי אפשרי כדרך שתרשים עשוי לתאר את מהלכו של קרב מסוים או את סידור הרהיטים בחדר. טענה זו נכונה, אף על פי שהשפה האידיומטית הרגילה מלאה כל כך במוסכמות מיוחדות וכללים "אד – הוק", עד כי אי אפשר כמעט לזהות אותה כתמונת דימוי - ממש כשם שמפה של אוסטרליה עלולה להיות בעלת השלכה כה מוזרה, עד כי באורח אינטואיטיבי לא נוכל לזהותה כלל בתור שכזאת; ברם, מבחינה עקרונית ניתן להעלות על הדעת את אפשרות קיומה ובנייתה של לשון מושלמת, שבה, למשל, יצויינו היחסים החללים שבין עצמים בצורה ברורה לחלוטין על-ידי היחסים החלליים שבין שמותיהם. השימוש היחיד בשפה שהוא משמעותי מכול וכול, הוא השימוש הבא לדמות עובדות; מעבר לכך, יש ללשון שימוש נגזר - אך חוקי בהחלט - למען ניסוחן של טאוטולוגיות (דרך משל "יורד גשם או אין יורד גשם"); שימוש זה בשפה כולל, לדעת ויטגנשטיין, את כל המתמטיקה ואת כל תורת ההגיון, שהן אמיתיות באופן ריק ואינן אומרות לנו דבר. מעבר לשני שימושים משמעותיים אלה בשפה - דימוי עובדות וטאוטולוגיות ריקות - אין בנמצא שימוש מותר נוסף בשפה, וכל ניסיון להשתמש בה באופן אחר, יהיה חסר משמעות; בייחוד כל הביטויים המטפיסיים והאתיים הם משפטים מדומים, עיוותים חסרי-משמעות של השימוש הנכון בשפה, שכן אין הם ביטויים אמפיריים ואף אינם טאוטולוגיות (כאן מתנסח למעשה לראשונה, מה שיקרא אחר-כך בפי הפוסיטיביסטים הלוגיים עיקרון האימות, בחינת קנה-מידה למשמעות). בניסוח פרדוכסלי, אך מתוך שהעקיבות הפנימית תובעת זאת, מוקיע ויטגנשיין ב"מסכת" שלו את המטפיסיקה ותורת-השפה שלו - עצמו, בתורת דברי - הבאי חסרי-משמעות; שכן, כאשר נאמר, למשל, שהלשון נותנת דימוי של עובדות, הרי זה כאילו ניסיוני לתת דימוי של היחס הדמויי, העומד בתוקפו בין טענה ועובדה, דבר שהוא אבסורדי. היחס הדימויי מתאר את עצמו - ומה שמתאר את עצמו אי אפשר לאמרו. ויטגנשטיין התייחס אל המטפיסיקה שלו כאל חוסר משמעות מועיל ובעל חשיבות, המסייע בידי הפילוסוף להכירה בתורת שכזו ולהכיר דברים אחרים בתורת חסרי-שחר. נטייתנו לדבר דברי הבל, במיוחד בפילוסופיה, מקורה באופייה המרושל של השפה הרגילה; ויטגנשטיין מקדיש תשומת-לב רבה לבעיה הטכנית של בניית שפה אידיאלית אשר בה לא יעמוד איש בפני הפיתוי לדבר דברים חסרי משמעות. לבסוף, מי שהבין אל נכון את ה"מסכת", לא יתפתה עוד לעסוק בפילוסופיה - שאיננה אמפירית כמו המדע ואף לא טאוטולוגית כמו המתמטיקה; בדומה למעשהו של ויטגנשטיין ב-1918, עלול הדבר להוליך לנטישת הפילוסופיה, אשר לפי המקובל לחשוב במסורת המערבית נעוצים שורשיה באנדרלמוסיה.

הפילוסופיה המאוחרת של ויטגנשטיין זכתה לניסוחה הפשוט, הכללי והמובן ביותר - אף כי לא השלם והבוגר ביותר ב-Blue Book שהופיע ב-1933. עניינו העיקרי, אף כי לא המפורש, של חיבור זה, הוא - להראות במדויק מדוע מוטעית דרך המחשבה שננקטה ב"מסכת"; הספר מרחיק לכת ומנסה לערער את כל הגישות המסורתיות לפילוסופיה. ביסוסה של גישה חדשה זו הוא בראייה חדשה של השפה; הראייה הישנה של ה"מסכת", הקובעת כי מבחינה עקרונית קיימת שפה מדעית מושלמת שכל משימתה היא לתאר את העולם, ניטשת, והשפה נחשבת עתה כמערכת בלתי - מסוימת של פעילויות חברתיות, שכל אחת מהן באה לשרת מטרה אחרת. כל אחת מן הדרכים המובחנות הללו שבהן ניתן להשתמש בשפה, נקראת משחק-לשון (language-game). אין ספק שישנו שימוש בשפה לתיאור העולם, ואחת הדרכים לתארו היא באמצעות "תמונות", כדרך שויטגנשטיין עצמו כינה את מעשה - השפה ב"מסכת"; ברם יש גם שימושים אחרים לשפה - מתן פקודות, ציווים, בקשות, תודות, איחולים; תפילות. ויטגנשטיין קובע רשימה ארוכה למדי של משחקי – לשון שונים בסעיף 23 של "מחקרים פילוסופים", המסתיים בהערה הבאה: "מעניין להשוות את ריבוי הכלים בשפה ודרכי השימוש בהם עם ריבוי סוגי המילים והמשפטים שבעזרתם ניסחו לוגיקנים את דבריהם אודות מבנה הלשון (לרבות מחבר ה'מסכת לוגית - פילוסופית').

אף על פי שלדעת ויטגנשטיין אנו לומדים לשחק את משחקי הלשון הללו אל - נכון תוך כדי אימונים בתקופת הילדות ולא על-פי הנחיות תיאורטיות, בכל זאת אנו עשויים להתרשם במיוחד מאופן זה או אחר של השימוש בשפה, תוך שאנו מוסרים לעצמנו דין-וחשבון מפושט יתר-על-המידה על אופנים אלה (כפי שאירע לדין-וחשבון שלו עצמו ביחס לשפת-המדע). לפיכך אנו חושבים את המילה כשמו של משהו, שעליו ניתן לעמוד באמצעות הגדרה, או על ידי הצבעה ("זהו חתול") או באמצעות משפטים מן הסוג "החתול נמצא על המחצלת" או "תום שמן" - היינו, דיווחים על הדרך שבה מתנהל העולם. התוצאה היא, שכאשר אנו הוגים בשימושי הלשון שהם בעצם שונים זה מזה ואשר אנו שולטים בהם בשעת השימוש בשפה באורח בלתי רפלקטיבי ובהקשרה הנכון - הרינו מנסים לדחוס את כולם לתוך תבנית אחת. כך למשל, יכולים אנו להגות במשחק-הלשון של תקווה ולנסות לכלוא אותו בתוך התבנית הקבועה, תוך שנתייחס אליו כאל "תיאור מצבי השכלי הנוכחי"; בצעד הבא אנו יכולים לנסות - תוך כדי הפנמה - לבודד את ההתרחשות הרוחנית המיוחדת הזו, ששמה תקווה. בכך רואה ויטגנשטיין את המקור העיקרי למבוכה הפילוסופית ולפרדוכס המטפיסי; אנו מגיעים אל החידה הפילוסופית כאשר אנו מבינים שלא - כראוי את דרכי פעולתם של כלינו המושגיים. אנו יכולים לדבר כאילו בעייתנו היא הבעיה של מתן הגדרה מדויקת לתקווה, אף-על-פי שלמען מטרות הדיבור הרגילות ידיעתנו מספקת, אך בפילוסופיה דרושה מידת דיוק גדולה יותר. ויטגנשטיין סבר שמה שאנו צריכים מבחינה פילוסופית הוא - לראות שאנו מרכיבים בצורה פסולה את מושג התקווה, אם אנו טוענים כי "תקווה" היא שמו של תהליך פסיכי מסוים. יוצא איפוא, כי מי שנתקל בבעיה פילוסופית דומה למי שאיננו מסוגל למצוא את דרכו בתוך עיר מתוך שאיננו מבין את תוכניתה, או לזבוב הנמצא בתוך בקבוק ועושה מאמצים נואשים להיחלץ ממנו דרך הדפנות ולא דרך הפתח; קיצורו של דבר, בעיה פילוסופית איננה אלא תבונה מכושפת. במצב מביך זה אין דרושה התגלותו של הסמוי, אף לא תורה או הסבר מעודנים או ניתוח חד, שכן כל אלה אין בהם כדי לרפא אי - הבנות יסודיות. המושגים המביכים אותנו ידועים לנו היטב ואנו שולטים בהם ללא קשיים מיוחדים (כך למשל, במהלך רכבות, מושג הזמן איננו מטיל עלינו שום מבוכה). מה שאנו צריכים איפוא, הוא פשוט תזכורות בדבר המטרות שלמענן אנו משתמשים במושגים אלה ובדבר דרכי - השימוש הנכונות בהם, כך שנחדל להיות סומים לגבי "כל מה שכבר גלוי לעין". גיבוש מבחר ערוך היטב של תזכורות כאלה, התובע נתונים פילוסופיים ואיננו בבחינת עשייה אוטומטית, ואפשר לנו לעמוד על דרכי השימוש שלנו במושגים הנדונים ועל טבעם הכללי של משחקי הלשון משנראה את כל אלה, נחדל להיות קורבנות למבוכה הפילוסופית.

זה עתה נוכחנו לדעת שויטגנשטיין גילה את מקור המבוכה הפילוסופית בנטייתנו לנסות לפרש את כל דרכי השימוש בלשון במונחיו של דגם מפושט יתר-על-המידה, בניסיוננו להטמיע את השונה. מקור חשוב אחר למבוכה הפילוסופית הוא מוצא בחיפוש אחר התכונה המשותפת לכל הדברים הקרויים באותו השם. כך, דרך משל, עשויים אנו לנסות למצוא, או אפילו להמציא, תכונה משותפת לכל המשחקים, שהודות לה הם נקראים משחקים. ברם, ויטגנשטיין סבר שאין הכרח כי תכונה כזו תהיה בנמצא; אס טניס קרוי משחק, כי אז לא יקשה, למצוא דמיון בין טניס לבין ברידג', ובין ברידג' לבין פסיאנס; ודי בכך כדי להסביר את שמם המשותף - "משחק", בלא שנצטרך לחפש אחר תכונה משותפת לכדורגל ולפסיאנס, המצויה בכל המשחקים ובהם בלבד. במקרה כזה, דיבר ויטגנשטיין על "דמיון משפחתי", (Family resemblance). כך , יכולים אנו לנסות לחפש אחר התרחשות פסיכית משותפת לכל המקרים של תקווה ושל התכוונות, לא רק משום שאנו סבורים שהפעלים "לקוות" ו"להתכוון" הם שמות לתהליכים, אלא גם משום שאנו חושבים שתהיה בנמצא תכונה משותפת לכל המקרים אשר כל אחד מן המושגים האלה חל עליהם; ויטגנשטיין יציע במקרה כזה שאפשר כי יש רק דמיון משפחתי בין כל מקרי ההתכוונות.

במכלול עבודותיו המאוחרות משתמש ויטגנשטיין במתודה פילוסופית זו כדי לטפל בבעיות רבות, תוך כדי עקיבה אחר קשריהן ההדדיים. ויטגנשטיין לוקח סדרה של מושגים מן המתמטיקה או מן הדיבור הרגיל - ומבליט את כל הפרדוכסים שאנו נוטים ליחס להם בהשפעת החידה הפילוסופית בשלב הבא הוא מנסה להיחלץ מן החידה הזו, על - ידי כך שהוא מזכיר לנו את השימוש הרגיל במושגים אלה, תוך המצאת משחקי-לשון חדשים אשר יתגלו כדומים ושונים בעת ובעונה אחת, ותיאור שימושי לשון ממשיים ואפשריים, בהקשרים שונים.

על פי הנתונים המתארים את ההשקפה הזאת על הפילוסופיה כגלישה לחידה מושגית אשר נחלצים ממנה על ידי היזכרות בשימושם של המושגים הללו בהקשרם הטבעי - לא היה ויטגנשטיין מסוגל למצוא מקום לכל התורות, דעות או השקפות פילוסופיות. את משימתו ראה בכך, שיזכיר לנו את אשר מונח על פני השטח, בלי לבטא דעות כלשהן או להציע הסברים עמוקים יותר. ובניסוחו שלו (ב"מחקרים", סעיפים 126 ו- 129): "הפילוסופיה פשוט מעמידה כל דבר לפנינו, אך איננה מסבירה אף איננה גוזרת.., באשר הכל פתוח וחשוף בפני הראייה והסיקור, הרי שאין בנמצא דבר המועמד להיות מוסבר... בחינותיהם של הדברים, החשובות לנו ביותר, סמויות לגבי דיודנו, בשל פשטותן וקירבתן אלינו." דווקא בשל כך, כמעט ואי אפשר לסכם את תוכן עבודותיו המאוחרות של ויטגנשטיין; אין כאן כל דוקטרינה, ושיטת - התיאור של עניינים מושגיים אשר הוא משתמש בה היא חסרת כל כללי - נוהל תיאורטיים; יש לתאר בפשטות את הדברים בדרך כזאת שתשים קץ לתמיד לכישוף התבונתי שבו נתון האדם הנבון. השפעתו של ויטגנשטיין על הפילוסופיה המודרנית, במיוחד בארצות הדוברות אנגלית, היתה גדולה מאד. לספרו "מסכת לוגית - פילוסופית" נודעת חשיבות מרובה לגבי צמיחת הפוסיטיביסם הלוגי בארצות אירופה ובאוסטריה במיוחד; רבים מן האמפיריציסטים הלוגיים אשר הושפעו במידה מועטת בלבד על-ידי חיבוריו המאוחרים, חבים רבות להשקפותיו המוקדמות. השפעתה הישירה של ה"מסכת" על הפילוסופיה האנגלו – סכסית צומצמה במידה ניכרת בשנים הראשונות, בשל הנטייה לחשוב את ההשקפות המובעות בה פשוט כגרסה קיצונית ופרדוכסלית יותר של הפילוסופיה של רסל; כמו-כן נתפרשה תורה זו שלא כהלכה לאור האטומיסם הלוגי של רסל, בשל תרגומם שהיה לא רק בלתי-מדוייק, אלא גם השתמש במינוח הטכני של רסל (למשל, "עובדה אטומית").

השפעת חיבוריו המאוחרים של ויטגנשטיין היתה מכל מקום, גדולה באנגליה, אף כי הוא ידוע במידה מועטה באירופה ואילו באמריקה משנתו החלה מתפשטת רק בשנים האחרונות.

תהיה זו טעות לראות את הפילוסופיה הבריטית המודרנית כפרי עיצובו של ויטגנשטיין בלבד, שכן יש בכך משום המעטת ערכם של מור, רסל ורייל (Ryle); זאת ועוד, מעטים בלבד מבין הפילוסופים האנליטיים המודרניים יסכימו לנקודת הראות של ויטגנשטיין, שלפיה כל עניינה של הפילוסופיה הוא היחלצות ממבוכה. יתר-על-כן, ישנם פילוסופים אחרים, המתקדמים בכיוונו של ויטגנשטיין באורח בלתי-תלוי ובאותו זמן; שכן, עם כל מקוריותו הדגולה של ויטגנשטיין, הרי בדומה לכל בני האדם היה גם הוא שייך לתקופתו. ברם, מעטים יחלקו על כך, שבין הפילוסופים האנליטיים - שביניהם קיים דמיון משפחתי בלבד - מתנשא ויטגנשטיין משכמו ומעלה כגאון פילוסופי מקורי ביותר.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: ויטגנשטיין לודביג יוסף יוהן
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית