חוק השבות קובע את אופיה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. לפניכם החוק בשלמותו:1
כאמור, חוק השבות מבטא את היעד המרכזי של הציונות: הגשמת זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה ריבונית משלו בארץ ישראל, ועיקרון זה מתבטא בזכותו של כל יהודי לעלות לישראל ולהשתקע בה, משחוקקה כנסת ישראל את החוק, בראשית שנות ה- 50, הייתה המדינה הצעירה נתונה בתנופה של גידול האוכלוסייה, עם קליטתם של מאות-אלפי עולים. במהלך עשרות השנים שחלפו מאז איפשר חוק השבות את קליטתם של מיליוני היהודים שהגיעו לארץ. אולם בחוק קיימות גם הגבלות על זכות העלייה. סעיף 2 בחוק נותן לשר הפנים סמכות למנוע עלייתו לארץ של יהודי, אם הוא:
פועל נגד העם היהודי; עלול לסכן את ביטחון המדינה או את בריאות הציבור; בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.
חוק השבות התקבל בכנסת אך עורר ויכוח ציבורי ומחלוקת, בעיקר בשני נושאים:
- מיהו יהודי?
החוק מעניק את זכות העלייה ליהודים, ובסעיף 4ב ניתנת הגדרה "מיהו יהודי" לצורך חוק זה. נאמר שם:
"לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת."
הגדרה זאת יצרה קשיים ובעיות. לפי ההלכה היהודית האורתודוקסית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה, כלומר גויר על ידי רב אורתודוקסי. גיור כזה כולל ברית מילה, טבילה במקווה והתחייבות לקיים מצוות. ניסוחו של סעיף 4ב אינו זהה לגמרי לגישה המסורתית האורתודוקסית. ניסוח הסעיף גם אינו מתאים לאישים ולגופים שגישתם ליהדות שונה והם סבורים, למשל, שיהודי הוא מי שמגדיר עצמו כיהודי מבחינה לאומית, או מי שאחד מהוריו הוא יהודי, או מי שגויר בידי רב רפורמי או קונסרבטיבי.
ניסוחו של החוק ללא הגדרה מוסכמת בסוגיה קשה זאת, "מיהו יהודי", גרם לבעיות ברישום יהודים במרשם התושבים של המדינה. כתוצאה מכך עתרו יהודים לבג"ץ בבקשה להגדירם כיהודים לצורך קבלת זכויות עולה ואזרחות לפי חוק השבות.
- חוק השבות מעניק ליהודים זכות שלא מוענקת ללא-יהודים.
חוק השבות מעניק ליהודים זכות לעלות ארצה (ובעקבות זאת, על פי חוק האזרחות, לקבל בה אזרחות). החוק גם מכיר בזכות העלייה של בני זוג, ילדים ונכדים של יהודים, אך הוא אינו נותן זכות דומה ללא-יהודים.
חלק ניכר מאזרחיה הערבים של מדינת ישראל רואים בחוק השבות אפליה ופגיעה בעקרון השוויון, שהוא עיקרון דמוקרטי חשוב. לפי תפיסתם של רוב הערבים בישראל וכן של מיעוט קטן בקרב היהודים - מדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, צריכה להיות מדינה של כל אזרחיה, ללא הבחנה בין יהודים ללא-יהודים. לפי תפיסה זאת, חוק השבות יוצר אפליה של הלא-יהודים ויש לבטלו. לעומתם סבורים הרוב המכריע בקרב היהודים, שמדינת ישראל צריכה להעניק עדיפות בהגירה ליהודים כדי לממש את היעד המרכזי של הציונות: הקמת מדינה יהודית לעם היהודי, מדינה שרוב תושביה הם יהודים. לגבי היהודים חוק השבות מאפשר את מימוש הזכות להגדרה עצמית, ולכן אין לשלול אותו.
להרחבת העניין
|
פרשת רופאיזן (האח דניאל), מדגימה את הקושי שיצר ניסוחו של חוק השבות.
אוסוולד רופאיזן נולד ב- 1922 בפולין להורים יהודים. הוא התחנך כיהודי ובנעוריו היה פעיל בתנועת נוער ציונית. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא פעל להצלת יהודים רבים והצליח להימלט כמה פעמים מציפורני המשטר הנאצי. בשנת 1942, בהיותו במנזר שבו מצא מקלט, התנצר. בשנת 1945 היה לכומר ונמנה עם מסדר הנזירים הכרמליתי. בזמן מלחמת העצמאות ביקש העברה לארץ ישראל, ובשנת 1958 נענתה בקשתו בחיוב והוא הועבר למנזר הכרמליתים בישראל. בפנייתו לשלטונות פולין בבקשת ההעברה לארץ הדגיש רופאיזן שלמרות היותו נוצרי, מבחינת הכרתו הפנימית הוא רואה עצמו כיהודי-לאומי הקשור לעם היהודי. תעודת המסע שקיבל מן השלטונות הפולניים הייתה מן הסוג הניתן ליהודים העוזבים את פולין לצמיתות ועולים לישראל. אך שר הפנים של מדינת ישראל דחה את בקשתו לקבל תעודת עולה ולהירשם בתעודת הזהות כיהודי.
השאלה שעמדה לפני בית המשפט הייתה: האם המונח "יהודי" בחוק השבות כולל גם יהודי שהמיר את דתו והוטבל לנצרות ולמרות זאת רואה עצמו כיהודי ומרגיש יהודי? בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי רופאיזן אינו יכול להיחשב כעולה לפי חוק השבות, ובתעודת הזהות שלו לא נכתב דבר במשבצת הלאום. רוב שופטי בית המשפט הגבוה לצדק סברו כי יהודי שהמיר את דתו אינו יכול להיחשב ליהודי במובן המקובל על העם, גם אם הוא מצהיר בתום לב על השתייכותו לעם היהודי, וגם אם הוא יהודי על פי ההלכה ("נולד לאם יהודייה"). |
קראו עוד:
על זרמים ביהדות ועל גיור בהלכה
1. החוק לקוח מתוך: רון דלומי, מנשה כהן, משפט חוקתי, מהדורה מיוחדת לסטודנטים, הוצאת מחשבות, תש"ס- 2000
