הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה פוליטיתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדינית > זרמים ואידיאולוגיות > העת החדשה
פרידמן, ש.



תקציר
תומס הובס, פילוסוף אנגלי בן המאה ה 17, מוכר בעיקר בזכות ספרו "לווייתן", אודות טבע האדם והאזרח. בספר זה הוא פורס את משנתו המדינית לפיה הריבון הוא בעל סמכות מוחלטת על נתיניו. סמכות זו אינה אלוהית אלא ניתנה לו על ידי נתיניו. הנתינים זקוקים לריבון מתוך תשוקה לכוח ומתוך פחד המוות.



הובס, תומס
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1679-1588). פילוסוף אנגלי, קנה את השכלתו באוכספורד. בשנת 1608 היה למורהו של בנו הצעיר של ויליאם קוונדיש, רוזן דונשייר (William Cavendish, Earl of Devonshire) ובילה את מרבית חיו במלאכה זו. בין השאר, היה מורהו של צ'ארלס הב', בעת גלותו בפאריס בשנת 1646, לאחר קרב נאסבי (Naseby).

הובס היה למדן בעל השכלה אקדמית נרחבת; הביוגרפיה האינטלקטואלית שלו קשורה קשר אמיץ בשלושת מסעותיו באירופה. ביקורו הראשון ביבשת בשנת 1610 עורר בו את התשוקה ללימוד מחשבת העולם העתיק. מורת-רוחו מן המסורת האריסטוטלית כפי שזו באה לידי ביטוי בסכולסטיקה, נבעה ללא ספק משיחותיו הממושכות עם פרנסיס בייקון (Bacon). ב-1628 פרסם תרגום של תוקידידס, ואחת המגמות של פרסום זה היתה להזהיר את אזרחי ארצו מפני סכנות הדמוקרטיה.



בשעת 1628, בעת ביקורו השני באירופה, השתפרה בריאותו והוא גילה התעניינות מרובה בגיאומטריה, מתוך הנחה כי יוכל להשתמש במתודה המקובלת במדע זה למען הצג את מסקנותיו על אודות הדמוקרטיה בצורה שאי-אפשר יהיה לערער עליהן. בדומה לבייקון חשב גם הובס שהידיעה פירושה כוח; הוא קיווה לרפא את תחלואי החברה הנמצאת על סף מלחמת אזרחים על-ידי התווית תכנית לתיקון החברה באמצעות המתודה השכלתנית, הנקוטה ביד הגיאומטריה.

ביקורו השלישי של הובס באירופה המציא לו את המרכיבים הסופיים של הגות-הטבע והגות-החברה שלו. הוא ביקר אצל גלילאו בשנת 1636, וכאן הגה את הרעיון רב המעוף המקיף את כל שיטתו, היינו – הכללת מדע המכניקה, וגזירה גיאומטרית של התנהגות האדם מן העקרונות המופשטים של מדע-התנועה החדש.

הובס טען למקוריות ביחס לשני חלקים עיקריים בשיטתו: האופטיקה והפילוסופיה האזרחית-חברתית שלו. ואמנם, ביכורי יצירתו הפילוסופית היו בתחומים אלה. "המסכת הקטנה" ( Treatis Little) שנכתבה בתקופה 1630-1637, כללה התקפה חריפה על תורת התחושה האריסטוטלית, תוך שרטוט קוויה של תורה מכניסטית חדשה. בשובו לאנגליה, ניסה שוב להחיל את רעיונותיו על תחום הפוליטיקה, בעיקר בשל מצב פנימי מעורער במדינה. ב-1640 פרסם את "יסודות החוק" (Eiements of Law), בעת מושב הפרלמנט. בספר זה נימק את הצורך בריבונות בלתי-מפוצלת. (מאוחר יותר, בשנת 1650, פורסם ספר זה בשני חלקים: החלק האחד נקרא "טבע אנושי" (Nature Human) והחלק האחר נקרא "על הגוף המדיני" (De Corpore Politico)). כאשר האשים הפרלמנט את סטראפורד ,(Strafford) חשש הובס לחייו ויצא שוב לאירופה, ולאחר מכן התגאה שהיה "ראשון הנמלטים". ב-1642 פרסם את (De Cive) (ספר שפורסם באנגלית ב-1651 תחת השם "עיקרים פילוסופיים הנוגעים לממשל ולחברה" - Philosophical Rudiments Concerning Government and Society). בספר זה ניסה להראות ללא עוררין מהי מטרתו הנכונה והיקפו הנאות של הכוח האזרחי, ומה צריכים להיות היחסים בין הכנסייה לבין המדינה.

מקוריותו של הובס איננה מתמצה בהשקפותיו על האופטיקה ועל המדיניות, אלא גם בניסיונותיו ליצור קשרים ביניהן. הוא חשב שאפשר לבנות תורה מקפת-כל שראשיתה בתנועות הפשוטות הנחקרות על-ידי הגיאומטריה, ואשר תגיע לשיאה בתנועותיהם של בני-אדם אלה לקראת אלה במסגרת החיים המדיניים. הובס נתן את דעתו על כתיבת טרילוגיה דדוקטיבית שתכיל דיונים על אודות הגוף, האדם והאזרח, אלא שמהלך המאורעות לא אפשר את מימושה של תוכנית זו. זמן קצר לאחר פרסום Cive De , החל בכתיבת ספר המכונה בפיו Corpore De ,אלא שלא הספיק להשלימו לפני שיבתו הסופית לאנגליה; לאחר שלימד את צ'ארלס הב' בפאריס, החל מתמסר לכתיבת יצירתו העיקרית "לויתן" (Leviathan) אשר בה נוסחו השקפותיו על האדם ועל האזרח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ספר זה הופיע בשנת 1651, ומעט לאחר מכן הורשה הובס על-ידי קרומבל לשוב לאנגליה. הובס השתמש בתורה בדבר האמנה החברתית כדי להוכיח את ההכרחיות שבקיומו של הריבון המוחלט; ברם, מקור ההודאה בסמכותו של הריבון הזה צריך להיות בהסכמת הנתונים למרותו ולא באיזו זכות אלוהית. בתורת שכזו, יכלה תורתו של הובס לשמש כלי להצדקתו של כל ממשל ,de facto בתנאי שהגיע כבר לשלטון. ואמנם היא הצדיקה תחילה את עלייתו של קרומבל ומאוחר יותר את זו של צ'ארלס ה-שני.

זמן קצר לאחר שובו לאנגליה, נתגלעה מחלוקת חמורה בין הובס לבין הבישוף בראמהל (Bramhall) בנושא חופש-הרצון. כתוצאה מכך חובר סיפרו "שאלות אודות חופש, הכרח ומקרה" (Questions Concerning Liberty, Necessity and Chance) שפורסם בשנת 1656. הובס נגרר אז לפולמוס משפיל ביותר, לאחר שבפרק העשרים של ספרו De Corpore שפורסם בשנת 1655, הציע דרך לריבוע העיגול. הזדמנות זו נוצלה על ידי ג'ון וואליס (John Wallis), פרופסור למתמטיקה באוכספורד, וסת ווארד (Seth Ward), פרופסור לאסטרונומיה - שניהם פוריטנים וחברים בחברה המלכותית - כדי לחשוף ברוב אכזריות את בורותו במתימטיקה; דברי-הביקורת החוזרים ונשנים של הובס על החינוך האוניברסיטאי באותה התקופה, הם שהעלו במיוחד את חמתם של שני הפרופסורים וגרמו לתגובתם החריפה.

אולם מרצו הבלתי-נדלה של הובס (הוא שיחק טניס עד גיל שבעים) לא נתבזבז לגמרי במחלוקת-נפל זו. ב-1657 פרסם את חלקה השני של הטרילוגיה שלו Homine De. לאחר הרסטורציה הוחזר הובס לחצר, שם זכו חידודיו החריפים להערכה מרובה. בתקופת המגיפה והשריפה הגדולה, הועלתה הצעה בפרלמנט לבטל כליל את מעמדו של האתאיסם ואף נרמז שיש לעיין בקשר לכך, בספרו של הובס "לויתן". לאחר תקופה קצרה הוסר העניק מעל סדר היום, כנראה בשל התערבות המלך, אך על הובס נאסר לפרסם את דעותיו. הוא פנה למחקר היסטורי ובשנת 1668 השלים את חיבורו "בהמות" (Behemoth) מחקר על ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, לאור השקפותיו על האדם ועל החברה. מחקר זה פורסם לאחר מותו של הובס, בשנת 1682. ידידו, ג'ון אובריי (John Aubrey) שלח אליו את סיפרו של בייקון "יסודות המשפט האזרחי" Elements of Common Law, ובגיל שבעים ושש כתב הובס ספר בשם "דו-שיח בין פילוסוף ובין חוקר משפט המדינה באנגליה" (Dialogues between a Philosopher and a Student of the Common Laws of England). אף ספר זה פורסם רק לאחר מותו, בשנת 1681. בגיל שמונים וארבע כתב את האוטוביוגרפיה שלו בחרוזים ברומית, ובגיל שמונים ושש פרסם תרגום חדש של ה"איליאדה" וה"אודיסיאה". הוא מת בגיל תשעים ואתת.


 

תרומתו לפילוסופיה



  1. המתודה הפילוסופית. הובס, בדומה לבייקון ודקרט (Descartes), סבר שבמתודה טמון המפתח להשגת הידיעה. תבונתו הטבעית של האדם נתונה, לדעתו, בתהליך של התפוררות בשל העדר מתודה נכונה. תבונה זו הולכת ומתמסמסת יותר ויותר בשל תורותיה המבולבלות של הסכולסטיקה, אשר בנאמנותה למסורת האריסטוטלית, עוסקת ב"מהויות", "רוחות" ובאמונות-הבל דומות, המחזקות את מעמדה של הכנסייה הקתולית.

    הובס התייחס איפוא לפילוסופיה לא כאל כלי גרידא, המסייע בהבהרת החשיבה, אלא כאל הקדמה הכרחית כדי להשליט ממשל רציונלי וכדי למנוע מלחמת אזרחים-הרע הגדול ביותר, המביא בעקבותיו "...טבח, בדידות, העדר כל". הוא תפס את הפילוסופיה במשמעותה הרחבה ביותר: "...ידיעה של תולדות ושל תופעות, שאנו רוכשים על-ידי גזירה תבונית נכונה מתוך ידיעת הסיבות והגורמים המחוללים תולדות ותופעות אלה". תוך כדי כך עמדו לנגד עיניו המתודה של הגיאומטריה ומתודת הפירוק וההרכבה של גליליאו, ובאמצעותן ביקש לנתח תופעות ולפרקן למרכיביהן הפשוטים ביותר, כדי להרכיבן באופן רציונלי מחדש לתוך דפוס הניתן להיתפס ע"י התבונה. כמו שאר הרציונליסטים בני זמנו, חשב גם הוא שהממשות המונחת מתחת להתרשמויות הכוזבות של החושים היא גיאומטרית לפי תכונתה. מעניין לציין כי השימוש בתבונה בפילוסופיה - שהיה בעיני הובס מעין פעולת חיבור או חיסור של "תולדות שמות כללים מוסכמים, למען סמן והענק משמעות למחשבותינו" - הסתיים במקרה זה הן במה שנקרא כיום "פילוסופיה אנליטית" או הניסיון להבהיר את משמעויותיהם של המושגים", והן במטפיסיקה, היינו - הכללה של סדרת מושגים (במקרהו של הובס, היו אלה מושגים השייכים לתחומה של המכניקה) והעברתם אל תחומים שבדרך כלל אינם בבחינת משכנם הטבעי.


  2. המטפיסיקה של התנועה. אין ספק בכך שניתוחו של הובס היה כפוף לשדה הכללי של הספקולציות שלו. חלומו בדבר טרילוגיה שתתייחס לשלושת התחומים - גוף, אדם, אזרח - נתן צביון לכל יצירתו. הוא תפס את פעולותיהם של בני-האדם כמקרים מיוחדים של גופים נעים, הניתנים להסבר במונחים של חוקים מכניים מקיפי-כל. מקור סבירותו של רעיון זה הוא במושג של "ניעה" (endeavour) הבא להסביר את דבר התרחשותן של תנועות זעירות מסוגים שונים - במיוחד בספירה המתווכת בין האדם לבין העולם החיצוני, באיברי החושים ובתוך הגוף. התופעות של תחושה, דמיון וחלום נחשבו על-ידי הובס להתגלותם של גופים זעירים המצייתים לחוקי האינרציה; תופעת המוטיבציה הוסברה כתגובה הנגרמת על-ידי גירוים חיצוניים ופנימיים (רעיון שהוא אגב מקובל ורווח בפסיכולוגיה המודרנית). הובס זכה לפרסום רב (ולא תמיד לטובה) בשל ניסיונותיו להסביר את כל המוטיבציות המונחות ביסוד הפעילויות האנושיות השונות, כמקרים פרטיים של אחד משתי תנועות גופניות יסודיות - ההשתוקקות, שהיא תנועת ההתקרבות לאובייקטים, והסלידה, שהיא תנועת ההתרחקות מן האובייקטים.


  3. פוליטיקה. בכתביו הפוליטיים התגלו תגובות בסיסיות אלה כתשוקה לכוח מכאן, וכפחד מפני המוות, מכאן. תשוקה ופחד אלה מהווים יחדיו את הממשות העומדת מאחורי כל גילוייה של ההתנהגות הפוליטית. הוא סבר שהמון של בני-אדם הופך לקהילה חברתית באמצעותה של סמכות, היונקת את עוצמתה מתוך שבני-האדם המשתתפים בקהילה מוותרים על זכויותיהם הטבעיות הבלתי מוגבלות ומעניקים אותן לאדם או לקבוצת בני-אדם, למען השתמש בהן לטובת הקהילה כולה. "אמנה חברתית" זו שהיא הכרחית למען הריבונות, היא תולדה ישירה של הפחד מפני המוות, המשתלט על האדם במצב הטבעי. הבס מר מתוך "הניסוי האידיאלי" או הפירוק הגלילאי של החברה האזרחית למרכיביה הפשוטים ביותר, שמן ההכרח הוא כי מעמדו של הריבון יהיה מוחלט, באשר הטעם היחיד לכינונו של ממשל הוא בטחון העם.


  4. תורת-המידות. הסכימה הדדוקטיבית הזאת היא שקבעה את התבנית הכללית של הגותו של הובס בענייני מוסר, חוק ודת. ברם, בכל התחומים האלה, חריפות ניתוחו הציעה וגיבשה קווי מחשבה בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה. כך, למשל, לגבי המוסר סבר הובס שאת כללי ההתנהגות המתורבתת (הקרויים באותה תקופה "חוקי טבע") ניתן לגזור מתוך כללי זהירות המקובלים על כל אדם בר דעת, הירא מפני המוות.

    הציביליזציה מבוססת על פחד ולא על יסוד הברתי השייך כביכול לטבע האדם. ה"טוב" איננו אלא מושאה של תשוקה, ה"רע" איננו אלא מושאה של סלידה. ההא האמין גם בדטרמיניסם ותרם תרומות רבות-רך למחלוקת בעניין חופש הרצון, בהעלותו את הטענה שאת התואר "חופשי" אפשר לייחס לאדם ולפעילויותיו אך לא לרצונו, אשר איננו אלא "תשוקה שיש עמה תודעה". האדם הוא חופשי אם אין חיסון לפעולתו; ברם, מששיו הם תוצאה הכרחית של סיבותיהם, אף-על-פי שייתכן כי מעשים אלה חופשיים הם. "המקרי" ולא "החופשי" הוא היפוכו של המושג "הכרחי". הובס הביע דעות ברורות גם בענייני עונשין. טענתו היתה שהעונש, לפי עצם טבעו, הוא תגמול, שכן זהו חלק ממשמעות המושג "ענישה". ברם, את הצדקתו של העונש יש לחפש במישור התועלתני.


  5. חוק. בתיאוריה שלו על החוק התפרסם הובס בשל השקפתו, שהחוק ההא פקודתו של הריבון. מבחינה היסטורית היתה טענה זו בעלת חשיבות מכרעת, באשר באמצעותה מנסה הובס להבהיר את ההבדל הפרוצדורלי שבין חוק תקנוני (שאז היה עוד בחיתוליו) לבין החוק המקובל, חוק המדינה. כמו-כן נתן את דעתו לשאלות שבהן קיים בלבול מושגים רב, כגון "מהו–חוק?", "האם החוק צודק?". במובנים רבים הקדים הובס את האסכולה האוסטינית האנליטית בחוק ובמשפט, שצמחה במאה הי"ט.


  6. דת. שקפותיו של הובס על הדת היו מכוונות במידה רבה אל מטרה אחת: להראות שישנם יסודות ונימוקים רבים וסבירים בכתבי-קודש גופא, המוליכים למסקנה שהריבון הוא הפרשן הטוב ביותר לרצון האלוהים. הדת היא מערכת חוק ולא שיטה המגלה את האמת. כדי לבסס קביעה זו, העיר הובס כמה הערות מאירות-עיניים בעניין ההבחנה שבין ידיעה לאמונה. הוא טען שאין אנו יכולים להכיר אף אחד מתוארי האלוהים. התוארים שאנו משתמשים בהם כדי לאפיינו אינם אלא ביטויים להערצתנו אותו, אך בשום פנים ואופן אינם מוצריה של התבונה. הוא נקט עמדה תקיפה בהגנתו על "הדת האמיתית" כנגד האיומים כפולי-הפנים של הקתוליות עם מערכת הסמכויות החוץ עולמיות שלה, ושל הפוריטניות, אשר קיבלה ברצינות את ההנחה כי כל אדם הוא בבחינת כוהן-דת. במהלך הסתערויותיו על יריביו נהג בהם ללא רחמים, מנקודת המבט של מטפיסיקה מכניסטית, הן ביחס לכתבי הקודש והן ביחס למושגי הנצרות, כגון, "רוח", "השראה", "נסים", "ממלכת אלוהים" וכיוצא באלה. בשאלת הרע החזיק בדעה, שהפתרון היחיד הוא להדגיש ולחזור ולהדגיש את עוצמתו של אלוהים. כלום השיב אלוהים לאיוב: "איפה היית בּיָדי-ארץ, הגּד אם-ידעתּ בינה?"


  7. פילוסופיה של הלשון. רבים הפילוסופים המודרניים הסוברים שתרומתו העיקרית של הובס לפילוסופיה היתה בתורת-לשון שלו. הוא ניסה לשלב תורה מכניסטית על סיבות הדיבור עם הסבר נומינליסטי בדבר משמעויותיהם של המונחים הכלליים. הוא גילה יחס ארסי במיוחד, כלפי תורות המהויות למיניהן, הנקוטות בידי הסכולסטיקה, והראה שתורות אלה - בדומה לתורות מוזרות אחרות המקובלות עליה - מקורן בבלבולי מושגים שונים. שמות עשויים, למשל, לציין גופים, תכונות או שמות. אם ישתמשו בקבוצת שמות אחת, כדי לציין קבוצת שמות אחרת, לא יהיה מנוס מאבסורד. למשל, "כולל" (univesal) הוא שם של קבוצת שמות ולא של מהויות המצוינות על-ידי שמות; שמות מסוימים הם "כוללים" כיוון שזוהי הדרך שבה משתמשים בהם, ולא משום שהם מתייחסים אל סוג מסוים של ישויות. בדומה לכך, האדום (שהוא תכונה) איננו נמצא בדם (שהוא גוף) באותו אופן שבו הדם נמצא על בגד מוכתם בדם (שהוא גוף אחר). בתחום-דיון זה עשה הובס הבחנות בלתי-מהוקצעות, אך הוא הטרים טכניקות מודרניות של ניתוח לוגי, בספקו את התביעה לקונקרטיות ולבהירות-הדיבור באמצעות תורה על אופן היווצרם של היגדים חסרי-שחר, בשל חוסר-רגישות להתנהגותן הלוגית של קבוצות מונחים שונים. חשיבות מרובה יותר היתה לטענתו שהדיבור הוא מהותי לתהליך השכילה (reasoning), וכי תהליך השכילה במובן זה של ניסוח הגדרות וגזירה על המסקנות המשתמעות מתוך שמות-עצם כללים, הוא המבחין את האדם מן החיה.


  8. הערכותיו של הובס. אף-על-פי שתורתו של הובס שימשה נושא לביקורת כמעט לגבי כל אחד מעיקריה, הרי שבתקופות שונות נטו לרכז את הביקורת סביב נקודות-מבט שונות. מגמות חשובות ביותר בביקורת זו היו מכוונות כלפי זרם מחשבתי שלם, ולא דווקא כלפי הביטויים המיוחדים שבהם התגלם זרם מחשבתי זה אצל הובס. דוגמה לכך יכולה לשמש הביקורת על מחדלים של הרציונליסטים להפריד את הגיאומטריה מן המדעים הניסיוניים ,אף-על-פי שהיא עוסקת רק ביחסים בין מושגים, אשר יתכן כי אי אפשר ליישׂמם לתופעות אחרות; דוגמה אחרת לביקורת מעין זו עשרה לשמש הטענה בדבר ההטעיה שבתורת-המידות, המאפשרת היסק ומעבר ממשפטי עובדה (למשל, אודות הטבע האנוֹשי) אל כללים הקובעים מה ראוי להיעשות. יוּם (Hume) היה הראשון שבנה ביקורת שיטתית על המגמות הנטורליסטיות והרציונליסטיות, המצויות בהגותו של הובס. ביקורת כללית דומה הושמעה כעד התורות המכניסטיות על האדם, המערבבות את הטעמים לפעולות האדם עם גורמיהן, דבר המוליך לתיאור הפעולות האנושיות במונחים בלתי-נאותים.


מכל מקום, גירסותיו המיוחדות של הובס בעניינים אלה עוררו קשת רבגונית של תיבות, בתקופות שונות. בני-זמנו זעקו כעד דרכו בשלילת קיומה של איזו סמכות על-אנושית וכנגד השקפתו הקיצונית על אנוכיותו של האדם. הם אף ערערו על סברתו שאין אנו מסוגלים להכיר אף אחד מתוארי האלוהים. שפינוזה (Spinoza), שחב חוב גדול לרעיונותיו של הובס, זיקק את תורתו מכל סתירותיה הפנימיות והפך את הפילוסופיה הפוליטית לתורה על כוח. לוק (Locke) ביקר את הובס בעיקר בשל תורתו בדבר טבעו האנוכי של האדם ובשל רצונו להנהיג טרור של ריבון שרירותי במקום הטרור הקיים במצב הטבעי. לייבניץ (Leibniz) רחש הערצה מרובה להובס - בייחוד ביחס לתורתו הנומינליסטית - אך דחה את תורתו הדטרמיניסטית ואת עמדתו האגנוסטית ביחס לתוארי האלוהים. במשך המאה הי"ח התרכזה הביקורת כנגד הובס סביב תורת התשוקות שלו, ובמיוחד סביב ניסיונו להראות שהצדקה, אינה אלא מלוי מיוחד של אהבה-עצמית. התועלתנים התייחסו אל הובס כאל אביהם הרוחני, התרשמו במיוחד מרעיונותיו האינדיבידואליסטים, מן הפסיכולוגיה המכניסטית שלו, מן הנומינליסם ומתורות החוק והעונש שלו. מרכס (Marx) ראה בהובס את מבשר המטריאליסם והסכים לקביעתו שיש להשתמש בידיעה למען מטרות מעשיות ולא להסתפק בידיעה ובהבנה לשמן. פילוסופים מודרניים נטו לבקר את הובס בשל תפיסתו הנטורליסטית את תורת-המידות ובשל התיאור המכניסטי שלו את האדם. עם זאת עמדו גם הם על הקרבה הרבה שבין תיאורו של הובס את המצב הטבעי, לבין מצב היחסים במישור הבינלאומי. הם שיבחו את הובס על העניין שגילה בלשון, על הטכניקות האנליטית הנקוטות בידיו ועל דרכו הבהירה בטיפול במושגים פוליטיים. ואף-על-פי שהם חולקים עליו כמעט בכל פרטי התורה, בכל זאת הם מעניקים לו את הכבוד המפוקפק להיחשב כאבי הפסיכולוגיה המודרנית וכאחד המדענים השיטתיים הראשונים בתחום מדעי-החברה.


* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: הובס, תומס
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית