עמוד הבית > יהדות ועם ישראלעמוד הבית > מדינת ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל
משכל (ידעות  ספרים)


תקציר
על גילגוליו של השיר "התקווה", מעת שנכתב ועד להפיכתו להמנון.
תמצאו כאן גם שירים נוספים שהוצעו כהמנון לאומי.



כיצד הפכה "התקווה" להמנון


התקוה

כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה –

עוד לא אבדה תקותנו
התקוה בת שנות אלפים
להיות עם חפשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים!

"למדפיסים חובבי ציון! ספר אתי בכתובים אשר קראתיו בשם 'ברקאי' ותוכנו שירים שונים אשר שרתים על אדמת הקודש, על ישראל ועל ישוב ארץ-ישראל ועל המושבות כולם ברוח הלאומי. מי המדפיס החפץ לקנותם ממני, יפנה אלי על פי תוי - נפתלי הרץ אימבר, ירושלים."

מודעה זו, שנתפרסמה בעיתון "הצבי" בחודש תמוז תרמ"ו (1886), בישרה את ראשית פרסומו של השיר שעתיד להיות ההמנון הלאומי של העם היהודי ושל מדינת ישראל. כעבור חודשים מעטים ראה אור בירושלים ספר השירים "ברקאי" של אימבר, חלוץ משוררי העלייה הראשונה, ובו השיר "תקוותנו".

אסופת שירים עבריים של "עולה חדש" היוצאת לאור בירושלים בשנת 1886 - לא קשה לשער את רישומה בעם היהודי. לכל אגודות חובבי-ציון בגולה היה זה יום חג: הד ראשון לצלילי ארץ- ישראל החדשים ודרישת שלום חיה מן המושבות ביהודה ובגליל. ב"המליץ", הנפוץ בעיתונים העבריים בגולה, נתפרסמו כתבות מארץ-ישראל ובהן צוטטו פסוקי "התקווה". לא נזכר שם המשורר אלא רק תוארו, "בעל הברקאי", כיאה לאנשי מעלה. ארבע שנים בלבד לאחר התפרסות היישובים החדשה בארץ, כבר היו המתיישבים מצוידים ברפרטואר של שירי מושבות – אימבר ייחד ב"ברקאי" שיר לכל מושבה, עדיין ללא לחן - ומעל לכל, השיר "תקוותנו", שנכתב, לפי הערת המשורר מתחת לשם השיר, "לבקשת אחד הלאומים הנודע".

מאז לא חדל השיר לעורר פולמוסים והשגות.
ותיקי היישוב וחוקריו נחלקו זה עם זה כמעט בכל פרטי תולדות השיר: מתי חובר, היכן ובהשפעת איזו יצירה? אימתי והיכן הולחנה או הותאמה המנגינה? מתי היה להמנון העם היהודי? שינויי הנוסח במלים ובלחן - מתי ועל-ידי מי נעשו? שבעים-ושבע גירסאות שיש בהן תערובת של אגדה ומיסתורין מלוות את השיר. אלה הם סימני-היכר מובהקים של זמר-עם.

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב אימבר בביתו של מלומד יהודי בעיר יאסי שברומניה בשנת 1877. זאת אישר המשורר בהקדשה על תמונתו ובמסמכים אחרים. בעלותו ארצה (1882) נהג לסובב במושבות ודפי השיר בידיו. כשהוזמן להתארח מפעם לפעם בבתי המתיישבים היה מתכבד תחילה במשקה, ואחר-כך שולף את ניירותיו וקורא בהתלהבות בתים אחדים מ"התקווה". בנסיבות שכאלו נחה עליו לעתים רוח היצירה, והיה משלים בו-במקום קטעים נוספים לשיר - עד שהרחיבו לכדי תשעה בתים. מאז מתחרות ביניהן מושבות אחדות על הכבוד לשמש אכסניה להולדת ההמנון. אימבר עיצב סופית את השיר בחדרו שבירושלים, שכל קירותיו היו מכוסים שברירי פסוקים ופניני לשון. כל פעם שהבריק חרוז במוחו - כך מספרים עדי ראיה - היה ממהר להנציחו בעיפרון עלי קיר, עד לגובה שידו היתה מגעת.

האם הושפע אימבר משירת נכר? – השפעה חיצונית אפשר שכן. התבנית השירית של "התקווה", עם החזרות "כל עוד... כל עוד..." בראש כל בית, מזכירה שיר שהתפרסם בשנתון "ביכורי העתים החדשים" (1845). היה זה שירו של מנדל שטרן "מענה" - תרגום "שירי הריין" של ניקלאוס בקר. מותר גם להניח שכיליד גליציה לא נעלם מאימבר משפט הפתיחה של ההמנון הפולני - "עוד לא אבדה פולין". אלא שהשפעות מסגרתיות-צורניות אלו יש בהן רק כדי לרמוז על "הכוונות ההמנוניות" של אימבר, ואין להן ולא כלום עם תוכן "התקווה", שהוא מקורי ואופייני לסגנונו של אימבר.

הניסיון הראשון להלחין את "התקווה" לא עלה יפה. וזה סיפור המעשה: הביל"ואי ישראל בלקינד מראשון לציון קיבל מכתב מידידו בזכרון יעקב, לאון איגלי, ובו בקשה לסייע לו להשתחרר מעבודה פיזית ולאפשר לו להתרכז בהלחנת שירים. איגלי, שבמקצועו היה זמר ובעל הכשרה מוזיקלית, היה אחד מששת הבחורים שנשלחו ארצה על-ידי הברון כדי להכשירם לעבורה חקלאית. בזכרון יעקב הועסק בעבודות יזומות ובסבלות והתקשה להסתגל אליהן. פקיד הברון המקומי השתכנע שיש כאן כשרון מוזיקלי מבוזבז ועד מהרה קיבל להלחין את שיריו של אימבר. לא עברו ימים רבים ולחן ראשון, מקורי, ל"התקווה" יצא מתחת ידו. תשעה בתים היו לשיר ואיגלי הלחין כל בית בלחן שונה. בני המושבה התקשו לעכל את הלחן הארוך והמורכב, ובלקינד היה מעניק שי, פרוסות שוקולד - מעדן נדיר באותם ימים - לכל נער שידע לזמר את השיר בשלמותו.

חלפה שנה ובראשון לציון נשמעה לראשונה מנגינה חדשה לשיר "התקווה". "נעימה נוחה ונעימה". אין איש שואל מאין באה וכיצד. בביתו של לבונטין, מרכז הנוער במושבה, נלמד השיר מפה לאוזן בלחן המוכר לנו עד היום.

"המולדבה" שנאסרה

ביישוב נתקבל הרושם שהמנגינה הושאלה מתוך הפואמה הסימפונית "מולדבה" ("ולטבה") של המלחין הצ'כי סמטנה. אולם גלגולו הקודם של לחן "התקווה" היה לחן-עם רומני ממחוז מולדאביה. על נסיבות התאמתו למלותיו של אימבר העיד שמואל כהן, איש העלייה הראשונה, שביצע את מלאכת ההרכבה לאחר שינויים לא מעטים בצלילים ובקצב. וכך כתב בזיכרונותיו:

בשנת תרמ"ז (1887), עשה אחי הגדול ממני, צבי, ניסיון לזרוע חיטים באדמת המושבה יסוד המעלה. בימים ההם נמצא בראש פינה נפתלי הרץ אימבר, הוא נתן לאחי את קובץ שיריו ברקאי עם כתובת חמה למזכרת, ואחי שלח לי את החוברת הזאת לגולה. מכל השירים מצא חן בעיני שיר "התקווה". כעבור זמן קצר עליתי לארץ. במולדתי רגילים היינו לשיר במקהלה את השיר הרומני "אויס-ציא". בבואי לראשון לציון והנה אין שרים את "התקווה" כמו שלא שרו את יתר שירי ברקאי. החילותי אני הראשון לשיר את התקווה על פי המנגינה הזרה שידעתי, זו המושרה כיום בכל תפוצות ישראל... ויורשה לי להגיד כי פעם בפעם מדי השתתפי באספות, בוועידות ובנשפים ושיר 'התקווה' מושר באופן רשמי, עולה על לבי זכר השיר הזה כשהושר ראשונה, ואני חושב את עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את השיר 'התקווה'.

בקונגרסים הציוניים הראשונים אין זכר לשירת המנון. לקראת הקונגרס הרביעי בלונדון בשנת 1900, נערכה בעיר זו אספה ציונית רבת משתתפים בנוכחות הרצל, נורדאו, זנגוויל (מתרגם "התקווה" לאנגלית) ואחרים, בסיומה שר הקהל את ההמנון האנגלי ואחריו פרצה לפתע שירה ספונטנית של "התקוה". צמרת המנהיגות הציונית למדה לדעת כי "התקווה" מתבקשת כהמנון. ואכן לקונגרס הציוני הרביעי הובאה קריאה להכריז על תחרות לחיבור המנון, והפעם הודגש: בעברית ועם מנגינה. התחרות לא יצאה אל הפועל, אך העובדות בשטח דיברו בעד עצמן: בגרמניה ערכה חברת "עזרא" כינוס ומפגן למען רעיון ישוב ארץ-ישראל. בסיומו הראה השיר "עוד לא אבדה" את פעולתו המעוררת והמלהיבה. בווילנה התכנסה באותה שנה אספת צירים רבת משתתפים ובסיומה: "איש לאחיו נתן את ידו באהבה ובקול אחד שרו את השיר הלאומי 'עוד לא אבדה'". איצי פרנהוף, המשורר והסופר בן עירו של עגנון, פירסם אוטופיה בשם "שני דמיונות" ובה הוא חזה שמדינת היהודים של הרצל נקראת "מדינת ישראל", על דגלה רקום מגן דוד, והמנונה ("מנגינתה הלאומית") הוא "התקווה", והוא משבץ בין ארבעת דפי היצירה בתים מתוך "התקווה".

לקראת הקונגרס הציוני ה- 5 התעורר אימבר ופנה במכתב אל הקונגרס ואל צירי הקונגרס, ובו הזכיר להם, כי מלאו חצי יובל שנים ל"התקווה".
"אני מאושר לראות את חלומי מתגשם" - כתב, בציפייה להכרה רשמית ב"התקווה". אך זו עדיין התמהמהה. בין הקונגרס ה- 5 לקונגרס ה- 6 התכנס "קונגרס זוטא" של ציוני רוסיה, והוא הסתיים "בפרוץ מאלף פיות הניגון 'עוד לא אבדה', השיר הלאומי של הלאום החדש-ישן. הרגע הזה, מי ישכחנו, לו-גם נרבה כחול ימים ולו-גם כסף זיקנה יכסה את ראשינו הצעירים".

הקונגרס הציוני ה- 6 (1903) היה הראשון שהסתיים בשירה אדירה של "התקווה". היה זה קונגרס אוגנדה, שבו המלים "עין לציון צופיה" קיבלו משמעות מיוחדת. מכאן ואילך יסתיימו כל הקונגרסים בשירת "התקווה". זו היתה ההכרעה הבלתי רשמית של העם, ללא מכרז, ללא משאל וללא החלטה של ההסתדרות הציונית.

בארץ ישראל יצא לאור באותה שנה שירונו של לונץ "כינור ציון" ובו הופיעה "התקווה" לראשונה כשיר השער בין 31 השירים שבו. העיתונים מסרו על חגיגות בבתי-הספר, שנסתיימו בנגינת "המזמור הלאומי".

בשנת 1905 חל השינוי האחרון בנוסח "התקווה". ד"ר י.ל. מטמן כהן, מורה בבית-הספר בראשון לציון, החליף את המשפט "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דור חנה" ב"להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים". ובמקום "התקווה הנושנה" שינה ל"התקווה שנות אלפים". התיקון הזה התקבל רק בארץ. יהודי הגולה המשיכו לשיר במשך יובל שנים ויותר את הנוסח המקורי של השיר.

פשוטי עם אהבו את "התקווה", אך מנהיגים ומוזיקאים החלו להילחם בה. אוסישקין קבל על הרפיון המוזיקלי שלה, ויואל אנגל טען שהיא "המנון מאוס".
העלייה השנייה הביאה עימה את שירו של ביאליק "ברכת עם" ("תחזקנה") ולרגע נדמה היה כי קם יורש ל"התקווה". ביאליק עצמו לא נקט עמדה, אך מיאן לקום בשירת "תחזקנה". כל אספת פועלים הסתיימה בשיר "תחזקנה" וברל כצנלסון נזעק והפציר שלא לזנוח את "התקווה". בעיתונות התפשט פולמוס: "התקווה" או "תחזקנה".

ניסיונות נוספים נכשלים

צצים ועולים ניסיונות להכניס למעגל הוויכוח המנונים נוספים. בצל הפולמוס הציבורי הביא י.ל. מוצקין לפני "הפרלמנט היהודי", הקונגרס הציוני ה- 18 - בשנת 1933 - את הצעת ההחלטה הבאה: "הקונגרס קובע שלפי מסורת רבת שנים הדגל הכחול-לבן הוא הדגל של ההסתדרות הציונית, וההמנון 'התקווה' הוא ההמנון הלאומי של העם היהודי".

הוויכוח לא תם. בשנת 1947, פנה משה הלוי, מנהל תיאטרון "אהל", אל דוד בן-גוריון בהצעה לבחור המנון חדש. ארגונים דתיים הציעו לקבוע את "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" כהמנון המדינה. כשקמה המדינה לא עיגנה את "התקווה" בחוק כהמנון. עד היום מושרת התקווה בתוקף המסורת ולא מכוחו של חוק.

שירים שהוצעו כהמנון לאומי

 

על הררי ציון
מ.מ. דוליצקי

שם במעון נחשים,
במקום המון חלשים
במקום הצדקה מטה
על ישר צעיף עלטה
בארץ ציה ושממה
תדכא זרוע רמה
וידי צדיקים רפו
ופני האמת חפו
שם במאורת תנים
כמתים באשמנים,
ישבנו גם עונינו,
עונינו גם בכינו,
בידי פריצי אדם,
ומציל אין מידם.

ארץ אבותי
ד"ר י. פלד

מקום שם ארזים ועבים ישקו
וגלי הירדן בשטף יוצקו
מקום עצמות אבותי נקברו שמה
ודמי המכבים רוו האדמה
על חוף ים התכלת, שם כל חמודותי
שם ארצי היא ארץ אבותי.

המנון עברי
דוד צמח

ציונה, ציונה, נלכה נא נשובה
חרדים ונאורים יחדיו, אל נא נריבה,
בנערינו, זקנינו, הטף והנשים,
כעבדים, כאדונים, כעשירים, כרשים.
ציונה, ציונה,

נלכה נא נשובה אלי ארץ אבותינו
קנאת מפלגות אל נא תפריד כינינו
אויר ארצנו הלא ירפא את הנגעים
יצמיח השלום ויאחה הקרעים.
ציונה, ציונה!

משמר הירדן
נ.ה. אימבר

כשאון רעם בשמים
קול אל חוצב להבות
קול קורא מירושלים:
שובו לארץ אבות!
לירדן לירדן אתיו
גם שימו עליו מעברות,
מקום פלגיו יהמיו
העמידו שם משמרות.
כבוד לאדוני ולארצנו
על הירדן נכין מושבנו.

הינשא
י.ל. בורוכוביץ

הנשא עם עבר, עם קדומים,
עם נודד, בגלות החל,
עם נלחם זה ימים עצומים
כגבור מלחמת האל

קדימה -שיר-ציון
דוד סולר

קומו אחי לכו ונלכה
קדימה, קדימה!
אל הארץ לה נערוגה
מימים ימימה.
מקום הירדן ילחך עפרות
הקברים היקרים
מקום יתנשא על שפת ימה
הכרמל בראש הרים.

ברכת עם
ח.נ. ביאליק

תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
עפרות ארצנו, באשר הם שם;
אל יפל רוחכם, עליזים מתרוננים
בואו שכם אחד לעזרת העם!

התקוה החדשה
י.ד. קמזון

הנה קם החזון לעינינו
מכל ארבע רוחות השמים
נשוב בטפנו וזקנינו
נשוב ונבנה ירושלים
שאו ברמה דגל ישראל
ורן תהלה שאו שמים
גוננו שוכן עליון
ופרש שלום על ירושלים

מזרחה - המנון למדינת ישראל
פנחס יסינובסקי

שם במזרח הן נשקפה
אם רוחמה כלולה, יפה,
נוה שאנן נחמד נאה
גם אב רחום שם יראה.
מזרחה, מזרחה.
שוב עמי אל ארצך
אל ישראל מדינתך
אלי ציון עיר הפלאים
עיר הקדש ירושלים

שיר האמונה
הרב אברהם הכהן קוק

לעד חיה בלבבנו
האמונה הנאמנה
לשוב לארץ קדשנו
עיר בה דוד חנה

שיר המעלות
תהילים קכ"ו

שיר המעלות
בשוב הי את שיבת ציון
היינו כחולמים
אז ימלא שחוק פינו
ולשוננו רנה
אז יאמרו בגוים:
הגדיל ה' לעשות עם אלה
הגדיל ה' לעשות עמנו
היינו שמחים.

 

ירושלים של זהב
נעמי שמר

אויר הרים צלול כיין
וריח ארנים
נשא ברוח הערבים
עם קול פעמונים
ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובלבה - חומה.
ירושלים של זהב
ושל נחשת ושל אור
הלא לכל שיריך
אני כינור.

 

ביבליוגרפיה:
כותר: כיצד הפכה "התקווה" להמנון
שם  הספר: אין זו אגדה : ציונות - הסיפור והמעשה
תאריך: 1997
הוצאה לאור: משכל (ידעות ספרים)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית