ראשיתו של המתח שבין עובדי האדמה לרועי הצאן מצוי כנראה בפרהיסטוריה של האנושות.
האדם הקדמון התקיים, בדיוק כמו בעלי החיים האחרים, מציד ומליקוט של מזון מהחי ומהצומח. הניצנים הראשונים של חקלאות היו כנראה בין האלף העשירי לאלף החמישי לפני הספירה. המעבר לחקלאות מכוּנה בפי ארכאולוגים 'המהפכה הנאוליתית'. עד אז לא התערב האדם בעיצוב העולם, אלא ניצל את המשאבים שהטבע הקרה בדרכו.
לצורך העניין אפשר לדמיין לרגע אדם שהסתובב באזור הביצות המכוּנה היום תל אביב לפני כ-10 אלפים שנים. אילו ניהל יומן, הוא היה ודאי מספר כיצד יום אחד הוא נתקל, באורח פלא ממש, בגווייה טרייה של מָמוּטָה והכין ממנה ארוחת צהריים נפלאה לכל בני השבט שלו; כיצד הוא הסתובב למחרת שעות ארוכות באזור הסבוך של הביצות (בקרב בני השבט האזור הזה מכוּנה משום מה 'עזריאלי'...) ולכד עז בר שלא הבחינה בו; כיצד ביום שלאחר מכן הוא חזר הביתה ובידיו רק כמה גרגרים ירוקים וקטנים ('למה את כועסת? חשבתי שאת בדיאטה...'); כיצד הלך לישון לילה אחד כשהוא רעב, וחוזר חלילה. המהפכה החלה כשהאדם הקדמון הפסיק לחכות למה שיזדמן לו במקרה וניסה ליזום את השגת האוכל. הוא התחיל לביית בהמות: קשר לעץ את עז הבר שתפס, ואחר כך גם תיש, ולאט לאט נצבר לו עדר קטן. העזים שהוא גידל סיפקו לו חלב וצמר וניזונו מעשב שצמח פרא בסביבה. אבל גם העשב לא היה מצוי בשפע, ובמשך הזמן למד האדם הקדמון שהעדר צריך לשוטט במרחבים כדי למצוא את מזונו.
הבעיות החלו כשהעדר מצא את מזונו דווקא בחלקה קטנה ובה שיחים רבים מאוד עם גרגרים ירוקים קטנים. השיחים האלה לא צמחו במקרה. הם היו פרי של פיתוח חדשני של השכן מהמערה שממול. השכן הזה שמע שאם מכניסים לאדמה גרגרים קטנים, לאחר כמה שבועות צומח במקום שיח שמניב עוד גרגרים קטנים. מן הסתם לא שמח השכן הזה כשהבחין בעדר הקטן לוחך את השיחים. כך התפתח העימות הראשון בין רועים לעובדי אדמה.
מטבע הדברים, כדי להצליח לגדל צמחים צריך הרבה יותר ניסיון ותחכום מלביית בהמות, ולכן חוקרים רבים סבורים שהרועים קדמו לעובדי האדמה. על מתחים שבין הרועה הנודד ובין עובד האדמה אנו למדים מן הספרות של עמי המזרח שהשתמרה בידנו, ובכללה הטקסט המקראי.
בספרות השוּמרית יש יצירות ספרות רבות המתארות ויכוחים בין שתי דמויות. כל אחת מהן מייצגת 'מוסד חברתי' אחר - מקצוע, מעמד, משאב טבע וכדומה. יש מיתוסים העוסקים גם במתח שבין רועי צאן ובין עובדי אדמה. אחד המיתוסים מתאר ויכוח בין דֻמֻזִ, אל הרועים, לאֶנְכִּמדֻ, האל של עובדי האדמה. שניהם ניסו לזכות בידה של אִננַ, אֵלת האהבה. כל אחד מנה את יתרונותיו לפניה. בתחילה סירבה אִנַנַ לאל הרועים והעדיפה את האל של עובדי האדמה, ואולם לבסוף הצליח אל הרועים לשכנע אותה להינשא לו. יום אחד פגש דֻמֻזִ את אֶנכמדֻ והתחיל לריב אתו. אבל אֶנכִּמדֻ לא רצה להתקוטט והרשה לדֻמֻזִ לרעות בשדות המרעה שלו. המיתוס מסתיים בהתפייסות בין דֻמֻזִ לאֶנכִּמדֻ לקראת חתונתם של דֻמֻזִ ואִנַנַ.
מדוע אריב אתך, רועה-הצאן, אתך מדוע אריב, רועה-הצאן?
יאכל צאנך את עשב שפת הנהר
ישוטט צאנך באחו אשר לי
יאכלו דגן בשדות אֶרֶךְ [שם עיר] המרהיבים
ישתו גדייך וכבשותיך את מי תעלת אֻנֻנֻ אונון אשר לי...
(אופנהיימר, קין והבל, עמ' 34, שורות 84-87)
מיתוס שומרי אחר מתאר ויכוח בין אלת החיטה ובין אלת הצאן. כל אחת מהן מונה את יתרונותיה. לאחר שאֵל השמים, אֶנְכִּ, מקשיב לדבריהן, הוא פוסק שאֵלת החיטה ניצחה בוויכוח. הטיעון שבזכותו היא ניצחה מעניין מאוד לענייננו: הצאן יכול להיות מגורש ממקומו, בעוד שהחיטה נטועה תמיד באותו המקום.