הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > קטבים



תקציר
בתחילת המאה ה-20, לאחר שכל הארצות כבר נחקרו, רק הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי נותרו כ"ארץ לא נודעת", וכמשאת נפשם של חוקרים והרפתקנים.
על מסעה המפרך של המשלחת האנגלית, בראשותו של קפטן סקוט, אל הקוטב הדרומי.
סיפור מרתק, עם כמעט ניצחון וסוף טרגי במיוחד.



הקרב על הקוטב הדרומי : קפטן סקוט קו הרוחב ה-90. 16 בינואר 1912
מחבר: סטפן צווייג


הקרב על כדור הארץ

המאה העשרים משקיפה על עולם נטול-תעלומות. כל הארצות נחקרו, רחבי הימים נחרשו. נופים, אשר עוד לפני דור שרויים היו בדימדומי האלמוניות בת החורין, משמשים כיום בצייתנות את אירופה. אל מקורותיו של הנילוס, שנשארו זמן רב כל כך חבוים מעין האדם, חותרות עתה אניות קיטור. אשדי ויקטוריה שרק לפני יובל שנים ראתם לראשונה עין אירופית, טוחנים עתה, בהכנעה כוח חשמלי, נוף הפרא האחרון, סבך היערות של חופי האמאזונס, הולך ומקליש, אזור הבתולים של ארץ טיבט נפרץ. המושג Terra incognita "ארץ לא נודעת" נמחק ביד ידענית מן המפות והגלובוסים בן המאה העשרים חשף את תעלומותיו של כוכב-חייו. וכבר תר הרצון החקרני אחרי שבילים חדשים, הוא יורד אל הצמחיה האגדית של מעמקי הים, הוא עולה לגבהי השמיים האין סופיים. ורק תעלומה אחרונה אחת נותרה לפליטה, מיסתור אחרון בפני מבטו החושפני של האדם. שתי נקודות זעירות בגופו המעונה של כדור הארץ ניצלו עדיין מלהיטותם של יצוריו הוא. שתי נקודות נטולות ממשות כמעט, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי, נטרה הארץ בפני חילול וטמיאה. למשמר תעלומה אחרונה זו הציבה חורף נצחי, הררי קרח המגינים עליה בפני להיטותם של בני האדם. כפור וסער חוסמים את הדרך אליה, אימים וסכנות-מות מרתיעות את עזי-הנפש. ואפילו לשמש ניתן להציץ בתחום מסוגר זה הצצה חטופה בלבד.

מזה עשרות בשנים יוצאות, בזו אחר זה משלחות החוקרים ופניהן אל הקוטבים אף אחת מהן לא הגיעה עדיין למטרתה רק עתה נתגלתה אי שם, בארון הזכוכית של הקרח הנצחי, גוויתו של אנדריס הגיבור, הטמונה שם מזה שלושים ושלוש שנים, אחרי שניסה בטיסת באלון לעבור על פני הקוטב ולא שב לעולם. אכן מתנפצת כל הסתערות אל חומותיו החלקלקות של הכפר. מאז ומקדם ועד לימינו מליטה כאן הארץ את פניה ומתגוננת, זו הפעם האחרונה בהצלחה, בפני תאוותיהם של יצוריה, וצניעותה עומדת טהורה בלתי נכנעת מול פני סקרנותו של העולם.

אולם המאה העשרים הצעירה כבר מושיטה בקוצר-רוח את ידיה. היא המציאה כלי נשק חדשים, במעבדות נמצאו דרכי-התגוננות חדשות בפני הסכנות וכל כשלון אין בו אלא כדי ללבות את אש להיטותה. היא מבקשת להגיע לחקר האמת כולה, וכבר בעשורה הראשון היא יוצאת לכבוש את המבצר האחרון שלא נכנע למאות השנים שקדמו לה. אל אומץ לבה של הפרט מצטרפת התחרות בין המדינות. הללו אינן נאבקות עוד על הקוטב בלבד אלא גם על הדגל אשר יונף ראשון בארץ החדשה. והנה פורצת מלחמת-צלב של גזעים ועמים על המקום אשר כיסופיהם קידשוהו מכל חלקי העולם נפתחת ההסתערות החדשה. בדריכות ממתינה האנושות היודעת, כי הקרב נטוש עתה על הסוד האחרון של מרחב-חייה. מאמריקה יוצאים פירי וקוק לעבר הקוטב הצפוני. דרומה חותרות שתי ספינות; האחת בפיקודו של אמונדסן הנורווגי ואילו האחרת בפיקודו של סקוט האנגלי.

סקוט

סקוט; רב חובל, אחד בין רבים בצי הבריטי. קצין ימי, אחד בין רבים. תולדות חייו זהות עם תחנותיו בדירוג הצבאי. הוא שרת בצי לשביעות רצונם של הממונים עליו, היה לאחר מכן אחד מחברי משלחתו של שקלטון. אין באישיותו שמץ מדמותו של איש-החיל אפופת זוהרן של עלילות גבורה מופלאות. קלסתר פניו, הנשקף מן התצלום דומה בכל לקלסתר פניהם של אלף, של רבבות אנגלים אחרים. אלה הם פנים קרים ונמרצים אשר כמו קפאו תוך כדי ריסונה של שפעת-המרץ. העינים האפורות כפלדה קשוחות הן, הפה מהודק. בשום מקום לא תמצא בפנים אלה, העשויים כוח רצון ומעשיות מפוכחת, קו רומנטי אף לא בהירות חייכנית. כתב ידו, כתב אנגלי מובהק ללא סילסולים, זריז ובטוח. סגנונו צלול ומדוקדק מרתק בתחום העובדות ועם זאת חסר דמיון כדין וחשבון יבש. סיגנונו באנגלית דומה לסגנונו של טאציטוס בלאטינית, משפטיו משולים לאבני גזית בלתי מהוקצעות. ניכר בו שהוא אדם ללא חלומות, לוחם קנאי למען העניניות הצרופה, נציג מובהק איפוא של הגזע האנגלי, המכניס אפילו את הגאוניות לתוך דפוסים של נאמנות מוגברת לתפקיד. סקוט זה כבר הופיע מאה פעמים על במת ההיסטוריה האנגלית. הוא כבש את הודו ואיים חסרי שם, יישב את היבשת האפריקנית ותמיד באותה מידה של רצון-ברזל והכרה קולקטיבית, תמיד באותו קלסתר פנים קר ונטול-מבע. אכן נוקשה כפלדה הוא. הרצון הזה; והוא את אותותיו נותן כבר בשלב ההכנה של המסע. סקוט משתוקק לסיים את מה ששלקטון התחיל. הוא מבקש לצייד משלחת אך מתברר, שהאמצעים אינם מספיקים. הוא איני נרתע. בביטחת ההצלחה העתידה מקריב הוא את רכושו, לווה סכומים נוספים. אשתו יולדת לו בן והוא, כהקטור, אינו מהסס לנטוש את אנדרומאכה. ידידים וחברים לדרך נמצאים על נקלה ועתה אין עוד כוח ארצי שיהיה בידו להכניע את רצונו.

"ארץ חדשה" נקראת הספינה המשונה, שנועדה להביאם אל ים-הקרח. משונה היא האניה, בגלל כפילות-מהותו של ציודה, חציה תיבת נוח השורצת חיות למיניהן וחציה מעבדה מודרנית מצוידת באלף מכשירים וספרים. אכן יש לקחת אל עולם הריקנות הבלתי נושב הזה את כל מצרכי האדם לסיפוקם של הגוף והרוח. מיזוג מוזר יש כאן בין אבזרי- קיומו הפרימיטיביים של האדם הקדמון כגון עורות ופרוות, ובעלי חי לבין השיכלול האחרון שבמכשירים המודרניים המסובכים. ומופלא כאניה זו, נראה בכפל-פרצופיותו המבצע כלו; זוהי אמנם הרפתקה, אולם הרפתקה שתוכננה כעסק, בחישוב קפדני, זהו מעשה נועז שניגשים לביצועו לפי כל דיקדוקי הזהירות. כאן מתיצבת אין-סופיות של חישובים קפדניים בפני האין סופיות החזקה יותר של המקרה.

באחד ביוני 1910 עוזבים את אנגליה. בתקופה זו פורח האי האנגלו-סאכסי. הדשאים מבריקים בירקותם העסיסית, שמש חמה ולטפנית ניבטת אל עולם ללא ערפל. ברטט רואים הם כיצד החוף הולך ומתרחק, הולך ונעלם וכולם מרגישים כי הם נפרדים לשנים ואולי לתמיד משמש ומחמימות. אולם על תורן האניה מתנוסס הדגל הבריטי והם מתנחמים לאור המחשבה, כי דגלה של מעצמה עולמית נודד עמם אל חבל הארץ היחידי בעולם כולו, שטרם נכבש על ידי האדם.

UNIVERSITAS ANTARCTICA

בחודש ינואר מגיעים הם, אחרי מנוחת-נופש קצרה בניו-זילנד, לכף איוונס שבשולי הקרח הנצחי ומקימים בית לחרוף בו. דצמבר וינואר הם שם חודשי הקיץ, משום שמכל חודשי השנה מופיעה השמש רק בתקופה זו בשמיים הלבנים המתכתיים וזורחת שעות אחדות. קירות העץ של ביתם אינם נבדלים אמנם מקירות בתיהם של המשלחות הקודמות, אולם בפנים הבית מורגשים היטב השגיו של הזמן. שעה שקודמיהם אנוסים היו לשבת ביום ובלילה ליד מנורות-שמן מצחינות ומבליחות, בחדרים אפלוליים למחצה; עייפים משעמום מיוגעים מחד- גווניותם של הימים הארוכים ללא קרן שמש, הביאו אנשי המאה העשרים עולם שלם אל השממון, והם מקימים שם כעין אוניברסיטה בזעיר אנפין. מנורת אצטילן שופעת אור לבן, חמים, סימטוגראפים מעלים לעיניהם כבמטה-קסם נופים רחוקים, סצינות טרופיות מאזורים רחמניים ומטיבים יותר. פיאנולה מזינה את האוזן במוסיקה, הגרמופון משמיע להם את הקול האנושי, הספריה מספקת את אוצר-הדעת של תקופתם. בחדר אחד מטקטקות מכונות הכתיבה, אחר משמש תא-איפול נחשול עכור הוא זה, המתגלגל ובא ונדחף בכוח תאוות-הבצע מכל לפיתוחם של צילומים סינמטוגראפיים וצבעוניים. הגיאולוג עורך בדיקות של המחצבים וקובע את מידת הראדיואקטיביות שבהם, הזיאולוג מגלה אצל הפינגוינים שנלכדו טפילים חדשים, תשקיפים מטרולוגיים מתחלפים בניסויים פיסיקאליים. לכל אחד הוקצה, למשך חודשי האפלה, תפקיד משלו ושיטה מחוכמת הופכת את המחקר המסווג למסכת של השכלה משותפת. חבורה זו המורכבת משלושים אנשים עורכת מדי ערב בין קרחונים וכפור ארקטי קורסים אוניברסיטאיים ובחילופי דברים ערים, בין נציגי המדעים השונים מתרחבים לעיניהם אופקי עולמם. התבדלותו של המחקר מוותרת כאן על יהירותו ומחשפת הבנה ושותפות. בלב לבו של עולם קדמון, בודדים ומבודדים בתחום אין סופי שאין לזמן שליטה עליו, מוסרים שלושים חברי המשלחת זה לזה את סיכומי השגיה האחרונים של המאה העשרים וכאן, בין כתלי הבית הזה, עולה בידם לחוש לא רק בשעותיו אלא גם בשניותיו של שעון-היקום. ונוגע עד לב הוא, כשאנו קוראים, כיצד אנשים רציניים אלה יודעים בחג המולד, לשמח לעץ האשוח, למעשיות המבדחות ב South Polar Times הוא העיתון ההיתולי שהם מוציאים, כיצד זוטות של יום יום כגון הופעתו של לוייתן או מעידתו של הפוני, הופכים כאן למאורע, בה בשעה שכוחות האימתניות, הזוהר הצפוני האדמדם, הכפור הנורא, הבדידות ללא מיצרים נחשבים בעיניהם לשגירה יום יומית.

מפעם בפעם מעיזים הם לערוך פשיטות קצרות אל עולם המות המקיף אותם. הם מריצים את המזחלות הממונעות, הם לומדים להחליק במגלשיים, הם מאמנים את כלביהם. כן הם מכינים, לקראת המסע, מחסן גדול. אולם על אף כל אלה חולפים הימים בצעדי צב וימי הקיץ (חודש דצמבר) רחוקים עדיין ורחוקה עדיין האניה, העתידה להבקיע את ים הקרח ולהביא להם מכתבים מן הבית, קבוצות קטנות יוצאות כבר עתה, בעוד החורף האימתני בעיצומו, למסעות בני יום יומיים, כשהם מעמידים את טיבם של האהלים במבחן ורוכשים נסיון. לא תמיד מאירה להם ההצלחה פנים. אולם דווקא הקשיים הם, המפיחים בהם משנה אומץ. כאשר הם חוזרים ממסעותיהם קפואים ועייפים מתקבלים הם בצהלה בבית החמים הקטן, אשר כאן בקו הרוחב ה- 77 אחרי ימי המחסור דומה הוא בעיניהם, לגן עדן עלי אדמות.

והנה, באחד הימים חוזרת קבוצה מן המערב. הבשורה אשר בפיה מהממת את כולם. הם גילו בנידודיהם, את מחנה החורף של אמונדסן; ולפתע מתחוור לסקוט, שקיים, פרט לכפור ולסכנה, עוד יריב המתחרה עמו על כתר התהילה; אמונדסן הנורווגי. סקוט עורך, בעזרת המפה, חישובים בהולים ויומנו מגלה את רגשי הפלצות, התוקפים אותו כאשר הוא נוכח לדעת, כי מחנה החורף של אמונדסן נמצא בנקודה הקרובה אל הקוטב, במאה ועשרה קילומטר ממחנהו. הוא נבהל אמנם, אך אינו אומר נואש. "קדימה למען תפארח ארצי" רושם הוא בגאוה ביומנו.

פעם אתת ויחידה בלבד מוזכר על דפי יומן אלה השם אמונדסן. עם זאת ניתן להרגיש היטב: למן היום הזה רובץ על הבית הבודד, בלב ממלכתו של הכפור, צלו של הפחד. ואין סקוט זוכה עוד לשעה, אשר בה לא יאפיל עליו שם זה בהקיץ ובחלום.

היציאה אל הקוטב

במרחק של מיל מן הביקתה, על גבעת התצפית מתחלפות המשמרות. שם הותקן מכשיר הניצב ערירי על התל התלול, בדומה לתותח המוצב מול פני אויב בלתי נראה; זהו מכשיר למדידת סימני ההתחממות הראשונים עקב התקרבותה של השמש. ימים רבים הם מצפים להופעתה.

וכבר נדלקים בשמי הבוקר הרפלקסים של צבעים לוהטים אך גלגל השמש טרם טיפס ועלה מעל לאופק. אולם שמיים אלה, המבשרים כבר באורם הקסום את בואה הקרוב, מגבירים את קוצר-רוחם. סוף סוף מגיעה מגבעת התצפית הקריאה הגואלת; השמש הופיעה! זו הפעם הראשונה מזה חודשים, הרימה, בלילה חורפי זה למשך שעה אחת את ראשה הלוהב. זוהרה קלוש אמנם וחיור, אין, כמעט, בכוחו להחיות את האויר הקפוא, ולהזיז את מחוגי המכשיר תזוזה ניכרת, אך הופעתה כשלעצמה, משפיעה אושר ושמחה. בקדחתנות בודקים עתה את ציודה של המשלחת, שלא לאבד אף יום מתקופת האור הקצרה המקיפה אביב קיץ וסתיו ואשר לפי מושגי החיים המעונגים שלנו אינה אלא חורף קשה ואכזרי. בראש מחליקות המזחלות הממונעות אחריהם המזחלות הרתומות לסוסי פוני ולכלבים. תכנית הדרך נערכה בקפדנות לכל שלביה וברווחי מרחק של יומיים מקימים מחסנים כדי לשמר בהם, למען החוזרים, לבוש, מזון - וחיוני מהם - נפט, הוא החום המשומר בכפור האין סופי. המשלחת יוצאת כולה בכוונה, לשוב לסירוגין קבוצה אחר קבוצה כדי להותיר לקבוצה הקטנה האחרונה קבוצת נבחרי- הקוטב, את הציוד המקסימלי, את בהמות המשא החסונים ביותר, ואת המזחלות החזקות ביותר.

התכנית היתה ערוכה למופת ואפילו המכשולים והתקלות הובאו בה מראש בחשבון. ואל נכון לא איחרו התקלות לבוא; אחרי מסע של יומיים מתמוטטות המזחלות הממונעות ונעזבות כנטל מיותר בדרך. גם סוסי הפוני מכזיבים מבחינת כוח עמידתם בתנאי האקלים החמורים.

באחד בנובמבר 1911 הם יוצאים לדרכם. התצלומים מראים שיירה מופלאה זו, הצועדת בשורה עורפית, - שלושים איש בתחילה, לאחר מכן עשרים ועשרה ולבסוף רק חמישה, דרך שממונו הלבן של עולם קדמון, נטול-חיים.

בלילה הם מתחפרים באהליהם. כדי להגן על סוסי-הפוני מוקמות סוללות של שלג בכיוון הרוח ובבוקר נמשך המסע החד-גווני דרך השממון המדכא, באויר המקפיא, הקולט זו הפעם הראשונה הבל פי אדם.

ברם הצרות הולכות ומתרבות. מזג האויר נשאר קודר. במקום ארבעים קילומטר אין הם מספיקים לעבור אלא שלושים בלבד. כל יום הוא יקר-מציאות, שהרי הם יודעים כי מכיוון אחר מתקדם איש אחר לעבר אותה מטרה עצמה. כל דבר של מה-בכך הופך כאן לסכנה. כלב ברח, פוני מסרב לאכול, כל הזוטות הללו מפחידות כאן משום שכל הערכים משתנים שינוי נורא בשממון הזה. כל מיצרך חיים עולה כאן אלף מונים בערכו משום שאין לו תחליף. בארבע פרסותיו של פוני אחד תלוי אולי האלמות, שמיים מעוננים וסופת שלג עשויים למנוע מעשה נצחי. אותה שעה חלה הרעה במצב בריאותם של חברי המשלחת. אחדים סובלים מעיוורון-שלג ויש שגפיהם קפאו מעוצמת הקור. כוחם של סוסי הפוני, שיש הכרח לקצץ במנות המספוא שלהם, הולך ותש, ולבסוף, בסמוך לקרחון בירדמור, הם כורעים תחתם. עתה מוטל על בני האדם התפקיד העגום, להמית את הבהמות האמיצות הללו, אשר במשך השנתיים, בבדידות הזאת, נקשרה נפשם בהן שבעתיים, עד שכל אחד מהם רגיל היה לקרא להן בשמותיהן ולגלות להן סימני חיבה. "מחנה המטבחיים" קוראים הם לתחנת-דרך עגומה זו. חלק מן המשלחת נפרד במקום זה ויוצא לדרכו חזרה, האחרים מתכוננים עתה לזינוק האחרון, לדרך האכזרית לעבר הקרחון, חומת הקרח הרת- הסכנות, בה מקיף עצמו הקוטב, חומה, שרק שלהבת של רצון אנושי אדיר עשוייה להבקיעה.

המרחק שהם מספיקים לעבור קטן מיום ליום, השלג הולך ומקרים גבשושיות גבשושיות. המזחלות אינן מחליקות עוד כהלכה ועליהם לגררן. הקרח הנוקשה שוחק את פסי המזחלות ואילו הרגליים נפצעות עד זוב דם בהליכתם בחול-התחוח. אך הם אינם נרתעים. ב- 30 בדצמבר הם מגיעים לקו הרוחב השמונים ושבע הנקודה הקיצונית, אליה הגיע שקלטון. כאן על קבוצת הליווי האחרונה לשוב על עקבותיה. רק חמישה נבחרים רשאים להתקדם עד הקוטב. סקוט סוקר את אנשיו. הם אינם מעיזים להמרות את פיו אולם אלה, שלא נבחרו מצטערים בכל לבם על שמצווים הם לחזור, כשהם כה קרובים למטרה הנכספת, שעה שחבריהם יזכו לתהילה להיות הראשונים בבני האדם שראו את הקוטב. אולם פור הבחירה נפל. עוד פעם הם לוחצים ידיים כשהם, במאמץ גברי, מנסים להסתיר את התרגשותם ולבסוף מתפרדת הקבוצה לשני ראשים. שני ראשים זעירים יוצאים, האחד דרומה אל הבלתי ידוע האחר צפונה, חזרה, אל המולדת. שוב ושוב מפנים הם מכאן ומכאן את מבטם לאחור לעבר הידידים, אשר עם התרחקותם הולך ונעלם סימן-חיים אחרון. במהרה נבלעת הדמות האחרונה בפאתי האופק. בודדים ממשיכים בדרכם אל הבלתי ידוע חמשת נבחריו של המעשה הגדול; סקוט, אוטס, בווארס, וילסון ואוונס.

הקוטב הדרומי

ברשימות הימים האחרונים האלה ניכרת עצבנות. בדומה למחט המצפן, מפרפר ורוטט לבם בקרבת הקוטב. אולם התקוה עולה ומתנשאת אל על ומבקיעה בזוהרה את הצללים. בהתלהבות הולכת וגוברת רושם סקוט את שעורי המרחקים של התקדמותם. "רק 150 קילומטר עוד נותרו עד לקוטב" כותב הוא, בלחץ העייפות בנימה פסימית עדיין, "אך אם לא יחול שינוי בתנאים לא נחזיק מעמד" וכעבור יומיים, "עוד 137 קילומטר עד לקוטב, לבטח נכון לנו עוד מסע מפרך". ולפתע נשמעת נימה חדשה מאוששת יותר; "עוד 94 קילומטר עד לקוטב ולא יותר. אם לא נצליח להגיע, הרי נהיה על כל פנים, קרובים מאד למטרתנו. ב- 14 בינואר הופכת התקוה לוודאות; "רק עוד 70 קילומטר ולא יותר והרי המטרה לפנינו"! ולמחרת היום כבר פורצת מתוך הרשימות צהלה בוטחת: "רק עוד 50 קילומטר עלובים! עלינו להגיע ויהי מה!". השורות הללו ממחישות בבהירות מזעזעת, את המתח הנפשי, שנוצר בטילטול האין סופי בין תקוה ליאוש, את רטט עצביהם הנמרטים בעוצמת הצפיה וקוצר הרוח. השלל קרוב עד מאד. וכבר הם מושיטים את ידיהם, לחשוף את התעלומה האחרונה של כדור הארץ. עוד תזוזה אחרונה והמטרה הושגה.

ה- 16 בינואר

"מצב רוח מרומם" מציין היומן. בבוקר יצאו, מוקדם מן הרגיל, חוסר הסבלנות הוציא אותם מתוך שקי השינה, להקדים ולחזות בסוד הנורא ורב ההוד. עד אחרי הצהריים, עוברים חמשת הנועזים 14 קילומטר במאור פנים צועדים הם בשממון הלבן ונטול-הנשמה. עתה אין עוד סכנה שיחטיאו את המטרה, משימתה המכרעת של האנושות כמעט ונשלמה. פתאום נחרד אחד החברים, בווארס, עיניו ננעצות בנקודה שחורה זעירה, המסתמנת בשדה-השלג הכביר. הוא אינו מעז להעלות את השערתו על דל שפתיו אולם בלבות כולם מחלחלת עתה אותה מחשבה מבעיתה: שמא יד אדם היא אשר הציבה שם ציון-דרך. באופן מלאכותי מנסים הם להרגיע את עצמם. הם מנסים להאמין כי אין זה אלא בקיע בקרח ואולי גם השתקפות כלשהי. בעצבים רוטטים הם הולכים ומתקרבים וכשהם עדיין טורחים להשלות איש את רעהו אף על פי שהאמת האיומה כבר ידועה לכולם; הם יודעים כבר, שאמונדסן, היה כאן לפניהם, שהנורווגים הקדימו אותם.

במהרה מתנפצים אחרוני-הספקות אל עובדת מציאותו של דגל שחור המתנופף על מוט של מזחלת מעל עקבותיו של מחנה זר נטוש; אמונדסן היה כאן. אכן התרחש דבר-מה בלתי נתפש בתולדות האנושות. קוטב הארץ אשר, מזה אלפי שנים לא דרכה בו רגל אדם, שאולי לא זכתה, מאז ומעולם, עין אדם לחזות בו, נכבש פעמיים בפרק זמן של חמישה עשר ימים. ולכן אין הם הראשונים הם איחרו בחודש, בחודש אחד מבין מיליוני חודשים, הם שניים בקרב אנושות; אשר לדידה הראשון הוא הכל ואילו השני - לא כלום. לשוא איפוא כל מאמץ, מגוכחים כל התלאות, מטורפות תקוותיהם של שבועות, של חודשים, של שנים. "כל העמל, כל המחסור, כל היסורים - לשם מה?" כותב סקוט ביומנו. "לשם חלומות בלבד, אשר הגיעו עתה לקיצם". דמעות מתקשרות בעיניהם. על אף עייפותם הגדולה אין עולה בידם להרדם. במרה שחורה, ביאוש, בדומה לנידונים, יוצאים הם לעשות את כברת-הדרך האחרונה אל הקוטב אשר בחלומם כבשוהו ברינה. איש אינו מנסה לנחם את חבריו אילמים הם צועדים קדימה. ב- 18 בינואר מגיע הקפטן סקוט עם חבריו אל הקוטב. מאחר שזוהרה של זכות הראשונים חדל לסנוור את מבטו, קולטות עתה עיניו הבוהות אד ורק את עגמומיותו של הנוף. "אין לראות כאן דבר וחצי דבר שיבדל מחד-גווניותם האימתנית של הימים האחרונים". אלה המלים היחידות בהן מתאר רוברט פ. סקוט את הקוטב הדרומי. הדבר היחידי, הראוי לציון, שהם מגלים שם, לא נוצר בידי הטבע אלא ביד אדם עוינת; אהלו של אמונדסן עם הדגל הנורווגי המתנוסס מחוצף ושכור נצחון, מעל חומתה הכבושה של האנושות. לאלמוני שיגיע לכאן שני, מחכה כאן מכתבו של הכובש, בצרוף בקשה, למסור את האגרת לירי האקון מלך נורבגיה. סקוט מקבל על עצמו, למלא בנאמנות את התפקיד האכזרי; לשמש, קבל עולם, עד למעשה הזר, אשר הוא עצמו השתוקק בכל לב לחוללו.

עצובים, מציבים הם את הדגל האנגלי את "יוניון ג'ק המאחר" בצד נס-הנצחון של אמונדסן. עתה הם עוזבים את "מטרתה הבוגדנית של משאת נפשם" כשהרוח הקרה מצליפה בהם. בתחושת-פורענות נבואית רושם סקוט ביומנו; כאשר אני מהרהר במסעינו חזרה, מתפלץ לבי".

ההתמוטטות

המסע חזרה מגביר את הסכנות עשרת מונים; בדרכם אל הקוטב הדריך אותם המצפן. עתה, במסע השיבה, עליהם נוסף לכך לעקוב אחר עקבות עצמם, ולא לסור מהם, במשך שבועות, אף לא פעם אחת לבל יפסחו על המחסנים המכילים את מזונם את לבושם ואת החום המשומר בגאלונים אחדים של נפט. ועל כן חרדים הם לכל צעד, כאשר סופות שלג מעיבות על ראייתם כי כל סטיה פרושה; מות בטוח. יתר על כן כבר איבדו גופיהם את רעננותה של הצעידה הראשונה, כאשר מלאי המרץ, שנצטבר תודות לתזונה העשירה והמחסה החם של מולדתם האנטארקטית, טרם הוצא ופג.

יתר על כן נתרופף קפיץ-הפלדה של רצונם. בדרך אל הקוטב חישלה את כוחותיהם התקוה השמימית, להיות מגשימי שאיפותיה של האנושות כולה והכרת המעשה האלמותי הפיחה בהם רוח של גבורה עילאית. עתה אין הם נאבקים אלא על קיומם, על הווייתם הגשמית, על שיבה חסרת-תהילה אשר בלב לבם הם אולי סולדים ממנה יותר משהם משתוקקים אליה. נורא הוא לקרוא את רשימות הימים האלה. מזג-האויר הולך ורע, החורף התחיל מוקדם מן הרגיל והשלג הרך הולך ומקרים והופך למלכודת בה נלכדות נעליהם. הכפור מתיש את גופיהם המיוגעים ועל כן נדלקת בלבם שמחה מעט, מדי הגיעם, אחרי ימים ארוכים של נידודי-תעתועים וחרדה, אל מחסן נוסף, ואז חוזרת אש האמונה לשעה חולפת ומשתרבבת מדבריהם.

אולם במרוצת הימים נכנע אומץ הלב האנושי לעליונותם של איתני הטבע, המשביעים כאן, בעוצמה שחושלה תוך אלפי השנים, את כל כוחות ההרס והאבדון, קור כפור שלג וסופה, ומטילים אותם בחמשת הנועזים. רגליהם פצועות מכבר, והגוף שנחלש בעקבות התזונה הבלתי מספקת מתחיל להכשל ולבגוד. בבהלה מבחינים החברים באחד הימים, שאוונס, החסון שבהם, מגלה לפתע סימני תמהוניות. הוא מפגר ונשאר מאחור, מתאונן בלי הרף על מיחושים ממשיים ומדומים. ברגשי זוועה מסיקים הם מדיבוריו חסרי-השחר, שדעתו של אומלל זה נטרפה עליו מחמת נפילה או מחמת יסורי הדרך הנוראים. מה איפוא לעשות בו? לעזוב אותו לנפשו בשממת הקרח? ומאידך עליהם להגיע אל המחסן הקרוב ללא שהיות אחרות - סקוט עצמו מהסס עדיין, לרשום ביומנו את המילה הזאת. ב- 17 בפברואר, בשעה אחת אחר חצות, נופח הקצין האומלל את נשמתו, במרחק של הליכת יום לכל היותר מאותו "מחנה מטבחיים" מקום שם הם מוצאים שוב, זו הפעם הראשונה אחרי זמן רב, מנות גדושות יותר של מזון שרידים משחיטת סוסי הפוני שנערכה כאן לפני חודש.

ארבעת הנותרים ממשיכים בדרכם אולם האסון אינו מרפה מהם. במחסן הבא, צפויה להם אכזבה מרה. הוא מכיל פחות מדי נפט ופרושו של דבר; עליהם לחסוך במצרך החיוני ביותר, בדלק, עליהם להתנזר מן החום, מן הנשק היעיל היחידי במלחמתם נגד הכפור. וכך הם משרכים דרכם הלאה, כשאצבעות רגליו של אחד מהם, אוטס, כבר הולכות וקופאות. הסופה משתוללת באכזריות הולכת וגוברת ,ובמחסן הבא חוזרת ונשנית ב- 2 במרץ האכזבה האיומה; גם שם אין כמות מספקת של דלק.

עתה כבר מחלחל הפחד בדבריהם. מורגש אמנם כיצד סקוט מנסה לכבוש את רגשי הזוועה, אך מפעם בפעם מפלחת זעקת-יאוש את שלות הנפש המלאכותית "כך אי אפשר להמשיך"! או "ישמרני האל, לא נוכל עוד לעמוד בתלאות האלה" או "מאבקנו מתקרב לסיומו הטרגי" ולבסוף ההכרה הנוראה; "מי יתן ותצילנו ההשגחה העליונה מבני האדם אין לנו עוד מה לקוות" אולם הם נסחבים הלאה, ללא תקוה, בחירוק שיניים. הליכתו של אוטס הולכת ומשתבשת, ויותר משיש בכוחו לעזור לחבריו הרי הוא למעמסה עליהם. בטמפרטורה של 42 מעלות מתחת לאפס בצהרי היום, נאלצים הם להאיט את הליכתם והאיש האומלל מרגיש ויודע כי הוא ממיט פורענות על חבריו. וכבר הם מכינים את עצמם למוצא האחרון. וילסון החוקר מחלק לכל אחד מהם עשר גלולות מורפיום למען יהיה בידם, במקרה הצורך, להחיש את הקץ. יום נוסף מנסים הם, להתקדם עם החולה. ובערוב היום תובע זה בעצמו, כי יעזבוהו בשק השינה שלו, ויתיקו גורלם מגורלו. הם דוחים את ההצעה הזאת בתוקף, אם כי ברור לכולם שקבלתה היתה מביאה להם הקלה ניכרת. עוד קילומטרים אחדים מדדה החולה על רגליו ומגיע עמם למחנה הלילה. הוא ישן עמם עד הבוקר. הם מציצים החוצה. בחוץ משתוללת סופת-אימים. לפתע מתרומם אוטס "רוצה אני לצאת מעט" אומר הוא לידידיו, "אולי אשאר זמן מה בחוץ". האחרים נחרדים. הכל יודעים מה פרושו של סיור זה. אולם איש מהם אינו מעז, להוציא הגה כדי לעצרו. איש אינו מעז להושיט לו יד לפרידה. כי כולם מרגישים בחרדת קודש שהקפטן לורנס י. א. אוטס מפרשי אנסקילינג צועד כגיבור לקראות המות.

שלושה אנשים עייפים ותשושים נגררים דרך שממת הקרח האין סופית, כשרק יצר הקיום האטום מדרבן את צעדיהם הכושלים. אימתנותו של מזג האויר הולכת וגוברת, בכל מחסן מצפה להם, בלעג מר, אכזבה חדשה, תמיד פחות מדי שמן, תמיד פחות מדי חום. ב- 21 במארס נמצאים הם במרחק של עשרים קילומטר בלבד, מאחד המחסנים אולם הרוח מנשבת בעוצמה כה קטלנית, שאין לאל ידם לצאת מפתח האהל. מדי ערב מקוים הם, כי למחרת יגיעו אל המטרה ובינתיים הולך ונעלם מלאי המזון ועמו התקוה האחרונה. הדלק אזל והמדחום מראה ארבעים מעלות מתחת לאפס. אכן אפסה כל תקוה. עתה נותרה להם רק הבררה, בין מות ברעב לבין מות בכפור. שמונה ימים מתגוננים שלושת האנשים האלה באוהל הזעיר, בלב לבו של השממון הקדמוני הלבן, בפני הקץ הבלתי נמנע. ב- 29 במרץ הם יודעים כי גם נס לא יציל אותם עוד. וכך הם מחליטים, לא לעשות שום צעד לקראת האבדון ולקבל את המות, ככל אסון אחר, בגאווה ובראש מורם. הם מתכרבלים בתוך שקי השינה שלהם ואף אחת מאנקות-יסוריהם האחרונים לא הגיעה לאוזני העולם.

מכתביו של הגוסס

ברגעים אלה בודד מול פני המות הבלתי-נראה, והקרוב עם זאת בהשגת יד, שעה שהסופה מסתערת בחימת-טרוף על דפנות האהל הדקות, דולה הקפטן סקוט ממעמקי נפשו את אוצר האהבה הצרורה בה. בודד באלם הקר לאין שיעור, עולה אל הכרתו אחוות-הגבורה, המאחדת אותו עם אומתו עם האנושות כולה. פאטה מורגאנה פנימית משביעה את תמונותיהם של כל אלה, שהיה קשור בהם אי פעם קשרי אהבה, נאמנות וידידות והוא פונה אליהם בדבריו. באצבעות קופאות כותב הקפטן סקוט, בשעת המות מכתביו אל כל החיים אשר אהב.

נפלאים הם המכתבים האלה. כל הקטנוניות נתקלפה מהם נוכח פני קרבתו האדירה של הקץ. ודומה כי נשמו אל קרבם את אוירם הצלול כבדולח של השמיים הדוממים שמעליו. הוא פונה בהם אל אנשים מסוימים והנה הם מדברים אל האנושות כולה. הם פונים אל תקופה מסוימת וזכרם לא ימוש לנצח.

הוא כותב אל אשתו. משביע אותה לשמור מכל משמר את בנו, מורשתו היקרה מכל, והוא מפציר בה להרחיק ממנו כל רכרוכיות ומתוודה, בסיומה של אחת מעלילות הגבורה הנשגבות בתולדות העולם; "נאלץ הייתי, כפי שידוע לך, להכריח את עצמי לשקדנות. הלא תמיד היתה בי נטיה לרפיון". כפשע מסף המות מוסיף הוא עדיין, במקום להתחרט, עליו לשבח את המסע. "כה רבות יכול הייתי לספר לך על המסע הזה. אכן טוב היה שבעתיים מן הישיבה בבית, בנוחיות רבה מדי!" וברגשי חברות נאמנה כותב הוא אל אשתו ואל אמו של אחיו למסע, אשר יחד עמם נכנס בשערי המות, ונותן עדות לגבורתם. הוא, גוסס, מנחם את קרוביהם השכולים של האחרים שהרי בלבו מפעמת הרגשה עזה של גדולת הרגע האחרון הזה ושל נצחיותו בזכרון העולם.

הוא כותב אל הידידים. צנוע ביחס לעצמו, חדור הוא גאוה נהדרת ביחס לאומה כולה אשר כבנה, כבנה הראוי, הוא רואה את עצמו בשעה גדולה זו. "אינני יודע אם הייתי מגלה גדולה" מתוודה הוא, "אך קצנו ישמש עדות לכך, שרוח הגבורה וכוח הסבל לא אפסו עוד בעמנו". ומה שנוקשות גברית וצניעות נפשית לא הניחו לו כל ימי חייו לגלות, הודאת ידידות זו מתפרצת מתוכו עתה, על סף המות; מעולם לא פגשתי אדם, "כותב הוא לטוב בידידיו, "אשר אהבתיו והערצתיו כפי שאהבתי והערצתי אותך, אך מעולם לא היה בידי לגלות לך מה יקרה לי ידידותך, שהרי לך היה כה הרבה לתת, ולי לא היה דבר לתתו לך".

והוא כותב מכתב אחרון, את היפה בכולם, את מכתבו אל האומה האנגלית, הוא רואה חובה לעצמו, למסור דין וחשבון על שהוכרע במאבק זה על התהילה האנגלית ללא עוול בכפו. והוא מונה את כל המקרים השונים שעשו יד אחת להדבירו וקורא בקול אשר הדו של המות משווה לו פאטוס נהדר, לכל העם האנגלי לבל יפקיר את יקיריו השכולים. מחשבתו האחרונה מתעלה לעבר גורלו האישי, דברו האחרון אינו מוקדש למותו שלו אלא לחייהם של אחרים; "בשם אלוהים דאגו ליקירינו!" שאר הדפים נשארו ריקים. עד לרגע האחרון, עד שקפאו אצבעותיו והעפרון נשמט מידיו הנוקשות, ניהל הקפטן סקוט את יומנו. התקוה כי ימצאו ליד גויתו את הדפים האלה, שיעידו על אומץ לבו ועל אומץ לבו של העם האנגלי הפיחה בו כוח למאמץ אלאנושי זה. כמשפט אחרון עוד רושמות האצבעות הקפואות בכתב רועד: "שלחו יומן זה לאשתי". והנה בוודאות אכזרית חוזרת היד עוד פעם ומוחקת את המילה "לאשתי" וכותבת מעליה את המילה הנוראה; "לאלמנתי".

התשובה

שבועות ארוכים המתינו החברים בביקתה. בהרגשת ביטחה בתחילה לאחר מכן תוך דאגה קלה ולבסוף בחרדה הולכת וגוברת. פעמיים יצאו משלחות-הצלה, אולם מזג האויר גרש אותם חזרה. במשך כל החורף הממושך ממתינים הם, ללא תכלית, בביקתה כשצלה של השואה מאפיל על לבם. במשך החודשים האלה גנוזים מעשהו וגורלו של הקפטן רוברט סקוט בשלג ובדממה, הקרח שומר אותם, חתומים בארון של זכוכית. רק ב- 29 באוקטובר, תקופת האביב של הקוטב, יוצאת משלחת כדי לחפש למצער, את גוויותיהם של הגיבורים, ואת בשורתם. ב- 12 בנובמבר הם מגיעים אל האוהל, שם מגלים את גוויותיהם של הגיבורים שמתו מקור, בתוך שקי השינה, את סקוט אשר, באחוה, מחבק עוד במותו את וילסון, הם מוצאים את המכתבים את המיסמכים וכורים לגיבורים הטרגיים את קברם. צלב שחור צנוע, על גל של שלג, מזדקר עתה ערירי בעולם הלבן, שקבר לתמיד את העדות החיה להשג מפואר של האנושות. האמנם לתמיד? לא, כי באורח בלתי צפוי ומופלא זוכות עלילות-הגבורה לקום לתחיה! אכן זהו אחד הפלאים של עולמנו המודרני! החברים מביאים את הפילמים הביתה, ובמרחץ הכימי נגאלות התמונות והנה רואים עוד פעם את סקוט עם מלוויו במסעם ואת נופו של הקוטב, אשר מלבדם חזה בו רק אותו יריב אמונדסון שהקדים להגיע. חוטי החשמל מפיצים את בשורת רשימותיו ומכתביו במרחבי העולם. בקתדרלה של ארצם כורע המלך ברך לזכר הגיבורים. והנה זוכה המוח ההרואי שדומה היה, כי מות-שוא הוא, לתקומה נהדרת ומן האבדון עולה רצון-החיים המוגבר ומתנשא אל על, אל האין סוף. רק השאפנות המוגבלת מתלקחת ועולה במקריותם של ההצלחה וההשג הקל, אך אין דבר המרומם את הלב התרוממות עילאית, כאבדנו של אדם במלחמתו נגד עליונותו הבלתי מנוצחת של הגורל, אותה טרגדיה נשגבת אשר תעוצב לפרקים בידי האמן ואשר החיים מעצבים אותה באלפי פנים.

לקריאה נוספת:

על המירוץ לכיבוש הקוטב הדרומי באנציקלופדיה ynet

 



אל האסופה מסע במרחבי כדור הארץ : פרקים נבחרים בגאוגרפיה פיזית3

ביבליוגרפיה:
כותר: הקרב על הקוטב הדרומי : קפטן סקוט קו הרוחב ה-90. 16 בינואר 1912
שם  הספר: שעות הרות גורל
מחבר: צווייג, סטפן
תאריך: 1958
הוצאה לאור: גרעיני זהב
הערות: 1. תרגמה: עדנה קורנפלד.
2. למרות מאמצים רבים מצדינו, לא הצלחנו לאתר את בעלי הזכויות (לא את בעלי ההוצאה, לא את המתרגמת).
במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל הרשאתם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית