|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקביליםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
אולם נעימה אחרת עולה מקבוצת אגדות שאף הן נמסרו לנו במדרשים. משם נסתבר, כי מעשה ההריגה לא היה ענין של התגעשות רגשית חולפת כי אם פשע מתוכנן, פשע שביצע אותו קין מתוך חשבון קר. כמו-כן מסופר שם על חוצפתו כלפי מעלה בשעה שאלוהים התחיל לחקור אותו. תשובתו לאלוהים מצטיירת שם לאו דווקא כפרי מבוכה אלא כטענתו של מי שמורד במנהיגו של עולם. אף דברי החרטה שהוא אמר מוסברים כמעשה תרמית של מי שנוהג בציניות כלפי קונו. על הדרך המוחשבת והמכוונת של מעשה הפשע מסופר במשנה סנה' פרק ד', ה'. במשנה שנינו: "דבר אחר, דמי אחיך, שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים". מביאים שם בגמרא את לימודו של רב יהודה, בן המאה השלישית: "אמר רב יהודה בריה דרבי חייא מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פציעות פציעות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאת, עד שהגיע לצווארו". בשינויים קלים מופיעה מסורת זו גם בתנחומא בראשית ס' ט: "והאיך הרגו. עשה לו פציעות פציעות, חבורות חבורות בידיו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמתו יוצאת עד שהגיע לצווארו". מסורת אחרת, הכתובה באותה רוח, מצויה בב"ר כב, ח (ע' 214): "ר' עזריה ור' יונתן.1 בשם ר' יצחק: נתבונן קין מאיכן שחט אביו את הפר 'ותיטב לה' משור פר' (תה' סט, לב) ומשם הרגו [ממקום הצוואר] וממקום הסימנין". ושוב מתוך הסתמכות על ש"א יז, מט מוסיף תרגום יונתן על בר' ד, ח: "וטבע אבנא במצחיה וקטליה". כעין זה נאמר גם בפדר"א, כא: "לקח אבן וטבעו במצחו של הבל". תערובת של כל המוטיבים האלה מצויה בס' אדם הנוצרי (הוצ' דילמן ע' 72, עיין אפטוביצר ע' 49). שם מסופר שקין היכה את הבל במקל כשהוא הלך מאחוריו. הוא הכהו עד שנפל ארצה. משנפל הבל ארצה וחש כי קין מבקש להרגו, התחנן לפניו וביקשו כי יהרגהו באבן גדולה בבת אחת ולא יענהו עד מוות בחבטות המקל אשר בידו. מכאן שקין היה רוצח, שעשה את מעשהו מתוך חשבון זדוני. הערכה שלילית ברורה ומפורשת מסורה לנו גם בשם ר' יהושע2 בשם ר' לוי בב"ר כט, ח (ע' 215): "כת' חרב פתחו רשעים (תהלים לז, יד) זה קין. להפיל עני ואביון, זה הבל. חרבם תבוא בלבם (שם שם טו), נע ונד תהיה בארץ". בהרחבה מובאת דרשה זו בשם ר' תנחומא בר אבא (תנח' מהדורת בובר, לך לך, ז'): "כך פתח ר' תנחומא בר אבא: חרב פתחו רשעים וגו', חרבם תבוא בלבם (תה' לז, יד, טו) מהו: חרב פתחו רשעים? זהו קין, שעד עכשיו לא היה הורג בעולם, ובא קין ופתח בהריגה: שנאמר: ויקם קין [אל הבל אחיו ויהרגהו]. א"ל הקב"ה: רשע, בחרב פתחת בעולם, חרב פתחו רשעים, זה קין, להפיל עני ואביון, זה הבל. אמר ליה הקב"ה, אתה פתחת חרב בעולם, תבוא החרב בלבו של אותו האיש, חרבם תבוא בלבם". כאן מצטייר קין כמי שפתח את תור החרב בעולם, כמי שהתחיל בשפיכות-הדמים. גם ביחס לתשובתו לדברי ה' מסורה לנו אגדה בעלת מגמה שלילית מובהקת כלפיו: "כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך? אמר לו, לא ידעתי, השומר אחי אנכי? אתה הוא שומר [את] כל הבריות, ואתה מבקשו מידי! משל למה"ד לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש: לבוקר תפשו השוער. א"ל למה גנבת את הכלים? א"ל אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה, אומנותך בשער לשמור. למה הנחת אומנותך ועכשיו אתה אומר לי כך! ואף קין כך אמר: אני הרגתי אותו, בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל ולי הנחת להרגו? אתה הוא שהרגהו, שאילו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו" (תנח' בראשית ט' ט). נעלמה כאן לחלוטין מבוכת קין, המודגשת ברוב המדרשים הקדומים.3 קין עונה להקב"ה בחוצפה; במקום להתנצל או להתחרט הוא מתנער מן האחריות ומגולל את האשם על הקב"ה שברא בו את היצה"ר ולא השגיח עליו. באגדה זו מתעלה קין לכופר בעיקר, לכופר בהשגחה. יתר-על-כן, עולה מתוך דברי קין דמותו הנפסדת של האל הבורא, שונא העולם והאדם, הידוע לנו מן הגנוסיס, על כל צורותיה. לא זה בלבד שאל זה אינו משגיח ושומר על עולמו ועל בני-האדם, אלא הוא אף הפקיר את בני-האדם לפשע על-ידי שנטע בהם את יצר הרע. מתוך גרונו של קין מדבר מי שכופר באופן עקרוני באחריותו המוסרית של אדם ומשליך את חטאי העולם על אלוהים מתוך דטרמיניזם אנתרופולוגי. הגינוי של העמדה הזאת בידי בעל האגדה גנוז במשל הגנב, הבא בטענה על השומר משום שהניח את אומנותו. מכאן רק צעד אחד עד לאותו ויכוח בין קין והבל, שנמסר לנו בתרגום יונתן בר' ד, ח ובתרגום הארמי המקוטע, הוצ' גינזבורגר:4 "ואמר קין להבל אחוי איתא ונפק תרינן לאפי ברא. והוה כד נפקו תריהון לאפי ברא, עני קין ואמר להבל, לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן ולית מתן אגר טב לצדיקיא ולא למתפרעא מן רשיעיא, ולא ברחמין איתברי עלמא ולא ברחמין הוא מדבר, מן בגלל מא אתקבל קורבנך מינך ברעוא, ומיני לא אתקבל ברעוא. עני הבל ואמר לקין אית דין ואית דיין ואית עלם אוחרן ואית אגר טב לצדיקיא ולמתפרעא מן רשיעיא. וברחמין איתברי עלמא וברחמין הוא מדבר, על דהוו פירי עובדיי(ן) טבין מן דידך איתקבל קרבני מיני ברעוא, ומינך לא אתקבל ברעוא. והוון תריהון מתנציין באפי ברא וקם קין על הבל אחוי וקטל יתיה". הוויכוח בין קין והבל מתלבש כאן באיצטלא אידיאולוגית. קין מתואר כנציגה המובהק של ההשקפה האפיקורסית הכופרת בצידוק הדין, בעולם הבא, בשכר ועונש והכופרת במידת הרחמים של האל הבורא והמנהיג את העולם, ואילו הבל מתעלה כאן לוחם למען העיקרים של אמונת ישראל כפי שנוסחו בשיטותיהם של חז"ל. עיקריה הם האמונה בצידוק הדין, בעולם הבא, בשכר ועונש ובשלטון מידת הרחמים בעולם. ואכן, יש יסוד להניח שכאן הכניסו הפרשנים המאוחרים את ויכוחיהם עם כיתות אפיקורסיות לתוך פרשתנו והפכו את קין לפרוטוטיפוס של הכופר האידיאולוגי. אותו כופר אידיאולוגי הופך אחר-כך בפי ר' איבו לציניקון מרושע המבקש לרמות את קונו. ר' איבו הוא הדרשן בן המאה הרביעית שבשמו נמסרו לנו גם דרשות שליליות על חנוך (ב"ר כה, א, 238-239): "ויצא קין, מאיכן יצא, ר' איבו אמר הפשיל דבריו לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונים. ר' ברכיה בשם ר' אלעזר (אמר), יצא כמפריס כמרמא בבוראו" (ב"ר כב, יג 220). גם בתנח', מהד' בובר, בראשית כה, י' נמסר לנו מפי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו בשם ר' שמעון בר יוחאי, כי קין עשה "תשובה של רמאות". נמצאנו למדים, שבמדרש נתגבשו שתי שיטות שונות זו מזו: השיטה הראשונה ממעטת בדברי הערכה; היא מציגה את הרצח כמעשה פזיז שמתוך התגעשות הלב; לאחר מכן נזדעזע קין, נשבר ועשה תשובה. לפי השיטה השניה הרצח הוא מעשה מתוכנן בכוונת זדון; קין נהפך כאן לכופר בעיקר, המורד ביוצרו. לאחר מעשה הוא נוהג כלפי קונו ברמאות ומעמיד פני חוזר בתשובה כדי להקל על עצמו את הדין. הערות לחלקים נוספים במאמר: קין והבל : מבוא
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
