עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > לוגיקה
פרידמן, ש.


תקציר
דיאלקטיקה זוהי אומנות הויכוח.
אנו פוגשים את הדיאלקטיקה כבר ב"דיאלוגים" המפורסמים של אפלטון, שם מוצגות שיטות שונות של ויכוח - הצגת טענה והפרכתה.



דיאלקטיקה
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


מונח הנגזר מפועל יווני שפירושו - ל"שוחח"; במקורו, משמעותו של מושג זה היתה "אמנות השיחה, הדיון או הוויכוח". אריסטו, באמרו כי הדיאלקטיקה הומצאה על - ידי זנון (Zeno) מאליאה, התייחס כנראה לפרדוכסים של זנון; זנון הפריך אחדות מן ההיפותיסות של מתנגדיו, מתוך שגזר באורח עקיב את כל המסקנות - שברובן אינן מתקבלות על הדעת - המשתמעות מתוך היפותיסות אלה. המתודה הדיאלקטית הוכנסה לראשונה לשימוש כולל על ידי סוקרטס, המתגלה בדיאולוגים המוקדמים של אפלטון כמי שמשתמש בשתי טכניקות של וויכוח, ששתיהן נושאות אופי היפותטי: האחת, הפרכת קביעתו של מתנגד על - ידי הצגת רצף של שאלות המוליכות לבסוף למסקנה הסותרת את קביעתו זאת, (elenchus) והשניה - הבאת המתנגד לידי קבלת טענה מוכללת, על ידי הוכחתה לגבי שורה של מקרים פרטיים (epagoge), מונח המתורגם כאינדוקציה (induction).

אפלטון (Plato) עצמו התייחס אל הדיאלקטיקה כאל המתודה הפילוסופית העליונה, "אבן הפינה של המדעים"; הדיאלקטיקה עתידה, לדעת אפלטון להיות השלב הסופי בחינוכו הפורמלי של הפילוסוף-המלך. ברם, כל הערותיו לגבי הדיאלקטיקה, אף כי לרוב הן שופעות - שבחים, מנוסחות בלשון מעורפלת וייתכן מאד כי בזמנים שונים היו לו דעות שונות ביחס אליה. עם זאת, דומה כי מושג הדיאלקטיקה כפי שהוא נתפס על-ידי אפלטון, מבליע בתוכו תמיד את החיפוש אחר המהויות הבלתי-משתנות, ומעל לכול - אחר אידיאת - הטוב, אם כי יכולה להיכלל בו כמעט כל צורה של הסקה מופשטת בלתי - מקצועית. לעיתים מתברר כי הדיאלקטיקה היא המתודה של הפרכת היפותיסות; בשלב מאוחר יותר כללה הדיאלקטיקה את מתודת "החלוקה" של הסוג למינים שונים. המין שוב התחלק לקבוצות וכך הלאה, עד כמה שהחלוקה אפשרית.

אריסטו (Aristotle) העמיד לראשונה את הדיאלקטיקה על בסיס מוצק ב"טופיקה" (Topics) שלו, ספר מוכתב בעיקרו לפני גילוי הסילוגיסמים, ואשר בו מבקש אריסטו למצוא טיעונים לשם אישורן או דחייתן של עמדות נתונות כגון זו האומרת כי "כל תענוג הוא טוב". עמדות מעין אלה נידונו כנראה באקדמיה האפלטונית, שאליה השתייך אריסטו מ-368 לפני סה"נ ועד מות אפלטון ב-348 לפני סה"נ. אריסטו היה מעונין בגיבוש מתודות כלליות לשם טיפול בעמדות אלה. אריסטו סובר כי סיפרו עשוי להועיל לשלוש מטרות: אימונים, דיונים ומדעים פילוסופים. במהלך עבודתו גילה עקרונות רבים, יסודיים, של תורת ההגיון הצורנית - נושא אשר אותו פיתח אחר-כך ב"אנאליטיקה" (Analytics) שלו, בחינת תורת - הוכחה העומדת בניגוד לדיאלקטיקה; הדיאלקטיקה עצמה מטפלת בהיקשים ובדרכי ההסקה מן הסברות גרידא.

שריד של הויכוחים שהתקיימו באקדמיה היו הפלוגתות של ימי הביניים, אשר בהם המשיכו המתווכחים לטעון - לרוב באמצעות היקשים סילוגיסטים - לטובת תיסות ואנטי - תיסות. באמצעים אלה נבחנו מועמדים לקבלת תארים באוניברסיטאות של ימי הביניים.

הגל (Hegel) העניק משמעות חדשה לדיאלקטיקה; הוא התייחס אליה לא רק כאל תהליך של היסקים ושיקול דעת, אלא כאל תהליך המצוי בהיסטוריה וביקום בכללו, המתמצה בתנועה שראשיתה בתיסה, המשכה באנט - תיסה ואחריתה בסינתיסה, שהיא בבחינת הרכבה של שני הקטבים הקודמים. הדיאלקטיקה ההגליאנית היא ששימשה בסיס למרכס (Marx) בגיבוש המטריאליסם הדיאלקטי, אשר בו הוא מציב את ה"חומר" במקום מה שקרוי בפי הגל "רוח": החומר הוא הבסיס החדש לתהליך הדיאלקטי נוסח מרכס.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: דיאלקטיקה
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית