הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא
ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגיתהאוניברסיטה העברית בירושלים. הפקולטה למדעי הרוח. המרכז להוראת מדעי היהדות. המכון למדעי היהדות


תקציר
יש דמיון בין חוקי התורה לחוקי בבליים. יש דמיון מפתיע בין חוקים המופיעים במשנה ובתלמוד לבין חוקים בבליים. מה ניתן ללמוד מתופעה זו על היוצרותו של החוק הישראלי?



חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום
מחבר: מרדכי כוגן


ראינו שהמקרא מדגיש את קבלת החוק במדבר כדרך להבליט את ייחודו של עם ישראל ואת היבדלותו משאר העמים, במובן זה שחוקיו חפים מהשפעה זרה. בסעיף זה נתייחס אל העמדה המקראית הזו באופן ביקורתי. נבדוק: האם היכרותנו עם חוקי המקרא ועם חוקיהם של עמי המזרח הקדום מאששת את התפיסה המבודדת את עם ישראל מכל השפעה? את הסוגיה הזו נוכל לברר באמצעות השוואה בין חוקי המקרא לבין חוקים הידועים לנו מן המזרח הקדום.

לפנינו סעיפים מחוקי ח'מורבי ומשמות כא 24-27.
א. בין שני קובצי החוקים יש שוויון מבחינת העיקרון שאותו הם מציינים ודמיון בפרטים. ציינו דמיון זה.
ב. מהו השוני בין שני קובצי החוקים בענישה?

חוקי ח'מורבי

החוק הישראלי

196 –
197 –
198 –

199 –

202 –

203 –

204 –




איש כי ישחית את עינו של איש אחר – הם את עינו ישחיתו.
אם שיבר עצם של איש אחר, הם את עצמו ישברו.
אם השחית את עינו של אדם מן המעמד הנמוך או שיבר את
עצמו של אדם מן המעמד הנמוך, ישלם מנה אחת כסף.
אם השחית את עינו של עבד איש אחר או שיבר את עצמו של
עבד איש אחר, ישלם חצי ערכו.
איש כי יכה איש גדול ממנו על הלחי, בשוט זנב הפר שישים
יכו בו לפני העדה.
וכי יכה בן איש את בן איש אחר השווה לו על הלחי – מנה
אחד כסף ישלם.
וכי יכה אחד העם את אחד העם אחר על הלחי – עשרה
שקלים כסף הוא ישלם.



וכי ינצו אנשים ונגפו אשה
הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה
אסון ענוש יענש כאשר ישית
עליו בעל האשה ונתן
בפללים: ואם אסון יהיה
ונתתה נפש תחת נפש: עין
תחת עין שן תחת שן יד תחת
יד רגל תחת רגל: כויה תחת
כויה פצע תחת חבורה תחת
חבורה: וכי יכה איש את עין
עבדו או את עין אמתו ושחתה
לחפשי ישלחנו תחת עינו: ואם
שן עבדו או שן אמתו יפיל
לחפשי ישלחנו תחת שנו:

(שמות כא 24-27)

ח'מורבי (או ע'מורפי) מלך בבבל בין השנים 1792-1750 לפנה"ס. הוא היה המלך השישי והמפורסם בשושלת המלכים של התקופה הבבלית הקדומה, המכונה גם תקופת השושלת האמורית. האמורים (מקור המילה Amurrum באכדית – מהמילה השומרית המציינת 'מערב') היו שבטי נוודים שמיים מערביים שחדרו למסופוטמיה מצפון סוריה, ובשלהי המאה ה-20 לפנה"ס ייסוד שושלות מלכים בבבל ובמקומות נוספים.
שימו לב לתקופה שבה חי מלך זה. חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא מציינים את המאות ב-12-11 לפנה"ס כתקופת התגבשותו הראשונה של ישראל. לאור נתונים אלה נראה שלא ייתכן שתרבותו וחוקיו של עם ישראל השפיעו על התרבות הסובבת. יש לשקול את האפשרות שחוקי בבל הם שהשפיעו על ישראל. אך קודם שנכריע בסוגיה, נמשיך לבדוק את הנושא "עין תחת עין" מפרספקטיבה רחבה יותר כדי לעמוד על אופיים של המשפט הבבלי והמשפט הישראלי ועל נקודות מגע אפשריות ביניהם.

המסורת המשפטית בבבל משקפת מסורת אורכת שנים. 150 שנה לפני המלך ח'מורבי, בעיר אשנונה בדרום בבל, נאספו חוקים, וביניהם אנו מוצאים את החוקים האלה:

חוקי אשנונה, סעיף 42:
אם אדם ישך באפו של אדם אחר ובתקו, הוא ישלם מנה אחת (60 שקל) כסף. אם בעינו – מנה אחת (60 שקל) כסף. אם שן – חצי מנה (30 שקל); אם אוזן – חצי מנה (30 שקל); סטירת לחי – ישלם עשרה שקל כסף.

נזכור שאצל ח'מורבי, יש מקרים שבהם אין החוק מאפשר תשלומים כספיים עבור פגיעות בגוף אלא דורש תמורה שווה, ובמילים אחרות – איבוד עינו של המכה תמורת העין שהשחית. בדומה לכך גם בישראל, לפי שמות כא, 24-27, מצאנו שאין אפשרות לשלם בעבור כל פגיעות שהן בגוף האדם אלא "עין תחת עין" הוא הכלל שנוהג. רק במקרה של פגיעה בעבד, המוחזק כרכוש אדונו, "ניצל" הפוגע מעונש חמורה והעבד הנפגע יישלח לחופשי.

בתקופה מאוחרת בהרבה, חז"ל פרשו "עין תחת עין" כדרישה לתשלום פיצויים עבור הנזק שנגרם לאיש שנתעוור. לא עוד פגיעה בעינו של הפוגע בחברו, אלא פיצוי כספי עבור הנזק (בדומה לתשלומים המתקבלים מחברת הביטוח בעבור נזקים בתקופה המודרנית שלנו).

לאור הנמצא בחוקי אשנונה, נראה שחז"ל לא חידשו או פרצו דרך בתפיסת הענישה. יוצא שהחוק המקראי קרוב יותר לח'מורבי, ואף נראה שהוא שמרני ממנו בדרישה לעונשי תמורה בכל מקרה של פגיעה! אכן, מפתיע לגלות שלהלכה של ימי בית שני יש מקבילה בחוקי אשנונה הרחוקים ממנה בכאלפיים שנה. יתרה מזאת, אין זה המקרה היחיד שבו ניתן למצוא קרבה כה רבה בחוקים.

מסכת בבא קמא, פרק ח משנה ו:
התוקע לחברו, נותן לו סלע. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: מנה. סטרו, נותן לו מאתים זוז; לאחר ידו – נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק – נותן ארבע מאות זוז. זה הכלל: הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

זו איננה הדוגמה היחידה. יש תחומים נוספים שבהם אנו מוצאים חוקים במשנה שאינם מצויים במקרא ומקבילות להם במסורת המשפטית המסופוטמית. כך בנושא גירושין ביוזמת האישה. חוקי המקרא אינם מזכירים אפשרות כזו: המקרא מכיר רק גירושי אישה ביוזמת בעלה, ואילו חוקי ח'מורבי מתייחסים לאפשרות כזו:

142 – אישה כי תשנא את בעלה ואמרה לו – "לא אהיה לך" – בשער, יבדקו את התנהגותה. אם היא נהגה בזהירות ואין בה כל אשם, בעוד שבעלה היה רגיל לצאת, אותה אישה לא תישא בכל עונש. היא תקבל את הנדוניה שלה ותחזור לבית אביה.
143 – אם היא לא הייתה זהירה ונהגה לצאת הרבה וכילתה את רכוש הבית וביזתה את בעלה, אותה אישה תושלך לנהר.

כאמור, האפשרות של גירושין ביוזמת האישה איננה מצויה כלל במקרא, אולם הוא מצוי במשנה ובגמרא.

משנה כתובות ה, ז









המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתבתה
שבעה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר:
שבעה טרפעיקין. עד מתי הוא פוחת? עד
כנגד כתבתה. רבי יוסי אומר: לעולם הוא
פוחת והולך, שמא תפל לה ירשה ממקום
אחר, גובה הימנה, וכן המורד על אשתו,
מוסיפין לה על כתבתה שלשה דינרין
בשבת. רבי יהודה אומר: שלשה
טרפעיקין.

המורדת על בעלה- שהיא מסרבת לעשות
חובותיה שהיא חיבת לבעלה. טרעפיקין-
טרעפיק הוא חצי דינר. עד כנגד
כתובתה- וכשפחת את כולה, יגרשנה
ותצא בלא כתובתה. אבל אינו משהה
אותה, כדי לפחות לה מנכסיה שלה,
העומדים ברשותה. לעולם הוא פוחת
וכו'- שאינו מגרשה והוא פוחת לה אפילו
מן הנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה.
המורד על אישתו- שהוא מסרב לעשות
את חובותיו שהוא חייב לאישתו.

הגמרא במסכת כתובות המפרשת משנה זו עוסקת במניע של האישה, ממש כמו חוקי ח'מורבי.

כתובות סג, ע"ב






ב היכי דמיא מורדת? אמר אמימר:
דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה",
אבל אמרה "מאיס עלי" – לא כייפינן
לה.



לעצם ההלכה מבררים: היכי דמיא (כיצד היא
בדיוק)
מורדת? אמר אמימר: דאמרא "בעינא
ליה ומצערנא ליה" (שאומרת אני רוצה אותו
וחפצה להיות נשואה לו, אבל אני רוצה לצער
אותו) בגלל סכסוך שבינהם. אבל אמרה
"מאיס עלי"- לא כייפנן לה (אם היא אומרת
"מאוס הוא עלי"- אין כופין אותה) שאין כופין
אדם להיות עם מי שמאוס עליו.

תופעה מתמיהה העולה מדוגמאות אלה ומדוגמאות נוספות היא תופעת הדמיון בין חוקי מסופוטמיה מהמאות 20-18 לפנה"ס לבין ההלכות בארץ ישראל מהמאה הראשונה לספירה. כיצד ייתכן שאנו מוצאים את הדיהם של חוקי אשנונה וח'מורבי הקדומים במשנה היהודית?
אם היו חוקים אלה – כמו הכאה על הלחי או יוזמת האישה לגירושין – מצויים במקרא, לא היה מקום להפתעה. היינו טוענים כי המקרא הכיר את חוקי ח'מורבי ואשנונה ואימץ חלק מהם. המשנה ביססה רבות מהלכותיה על חוקי המקרא ופיתחה והרחיבה אותם. אולם התופעה המפתיעה כאן היא כי חוק ההכאה על הלחי וחוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין אינם מצויים במקרא; ואילו בין חוקי ח'מורבי ואשנונה לבין חוקי המשנה קיימים פערים גדולים בזמן ובמקום.

דומה שבכל זאת ניתן לגשר על הפערים האלה. נחזור להרהר בקשר הראשוני – המקראי – של עם ישראל עם העולם המסופוטמי. כדי להסביר את השפעת חוקי מסופוטמיה על החוק בימי בית ראשון העלו חוקרים שונים כמה אפשרויות:
• את החוק הבבלי קבלו בני ישראל באמצעות אברהם ומשפחתו שנדדו מארם נהרים לארץ כנען.
• מסורת משפטית מסופוטמית השפיעה על התרבות הכנענית, וכשהתיישבו בני ישראל בארץ כנען הם אימצו חלק מהחוק הכנעני-מסופוטמי.
• החוק המסופוטמי היה מוכר בכל המזרח הקדום. חוקים אלה נלמדו ונמסרו במסגרת המורשת התרבותית הכללית, וכן גם בישראל.

בנוסף למורשת המשפטית המשותפת, הניתנת לבדיקה בחוקים כתובים, יש תחומים שלמים שלא נמסרו בתורה הכתובה. חז"ל הכירו ב"חלל" זה וכינוהו "תורה שבעל-פה". תורה זו כללה פירושים לחוק הכתוב וחוקים נוספים בנושאים שונים שאין להם בסיס במקרא. תורה זו נמסרה מדור לדור עד שהועלתה על הכתב ב"משנה" על ידי רבי יהודה הנשיא במאה ה-3 לספירה.
חוק "ההכאה על הלחי" יכול לשמש דוגמה לחוק שהיה מוכר בישראל מקדמת דנא, אך נשאר בתחומי המסורת שבעל-פה. כך הגיע לאחר אלפיים שנה למשנה, בלא שיש לו סימוכין כתובים במקרא.
אם הסבר זה נראה דחוק משהו – משום פער הזמן הגדול בין האלף השני לפנה"ס ובין המאה ה-3 לספירה, אזי יש לזכור שמן המאה השישית לפנה"ס, בעקבות חורבן ירושלים והגלות התפתחה קהילה יהודית גדולה בבבל. באותם ימים – ימי נבוכדנאצר – ידוע לנו ש"בבתי הספר למשפטים" בבבל עדיין למדו את חוקי ח'מורבי. בידינו עותקים של החוקים הישנים בכתב יתדות של התקופה המאוחדת. זאת אומרת, עם ישראל בגלות בבל יכול היה להתוודע מחדש אל המורשת המסופוטמית הישנה-חדשה.

ביבליוגרפיה:
כותר: חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום
שם  הספר: לא לבדד ישכון : ישראל ושכניו בימי הבית הראשון
מחבר: כוגן, מרדכי
תאריך: 2000
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית; האוניברסיטה העברית בירושלים. הפקולטה למדעי הרוח. המרכז להוראת מדעי היהדות. המכון למדעי היהדות
הערות: 1. בשיתוף רוני מגידוב ויהודה קפלן.
2. מתוך כרך ראשון: עם ועולם : מפגשים בין תרבות ישראל ותרבויות העמים.
הערות לפריט זה:

1. פריט זה לקוח מתוך הפרק החמישי של הספר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית