המאבק בין געל 'ובעלי שכם' לבין אבימלך בן גדעון נסתיים בנצחונו המוחץ של אבימלך, אשר לכד את העיר שכם "ואת העם אשר בה הרג ויתץ את העיר ויזרעה מלח" (שופטים ט מה). ואמנם חורבן העיר נתאשר בעליל בחפירות הארכיאולוגיות שהתקיימו בשכם הקדומה, היא תל-בלאטה, השוכנת ממזרח לעיר שכם של ימינו: סימני הרס וחורבן נתגלו בתחום 'המגדל-המקדש' (המזוהה עם "בית בעל ברית" או "בית אל ברית", כנאמר בפסוקים ד ומו בפרק ט של ספר שופטים) ובתחום המגורים של העיר הכנענית, בשכבה המיוחסת לשלהי שלטונו של אבימלך בעיר (סוף המאה ה-12 לפניה"ס בערך).
לטקס זריעת מלח על חורבות העיר שכם אין אח ורע בכל הספרות המקראית. ברם, בכתובות-המלכים החתיות והאשוריות שרדו מקבילות מאלפות לדבר: בכתובת חתית שנמצאה בעיר ח'תשש (בוע'אזכויי שבאסיה-הקטנה) מסופר על אנתש מלך כשרש, שלכד כמה ערים ובהן גם את העיר ח'תשש: "בלילה כבשתי בסערה וזרעתי בה שחלים (צמח בר ממשפחת המצליבים). כל מלך שיבוא אחרי ויישב את העיר ח'תשש, אל הסערה של השמים ישבור אותו". שלמנאסר הראשון מלך אשור (1273-1244 לפני הספירה) מספר, כי כבש את העיר ארינה שמרדה בו, הרס אותה ופיזר עליה 'קודימה' (סוג של תבלין שיש המזהים אותו עם 'חרול' המקראי או עם 'שחלים').
תגלת-פלאסר הראשון (1115-1077 לפני הספירה) מספר באנאלים-הכתבים שלו, כי במסעו החמישי נלחם נגד הקוממאנים ולכד את עירם חנשה: "כבשתי את העיר ולקחתי את אלוהיהם, ואת רכושם הוצאתי החוצה. שרפתי את העיר באש. את שלוש חומותיה האדירות המקיפות אותה, הבנויות מלבנים כבושות, נתצתי והחרבתי. הפכתי אותה לעיי חורבות וסיפה (סוג של מינרל שיש המזהים אותו עם מלח ויש המזהים אותו עם גופרית או זפת) פיזרתי עליה". אשורבניפל (668-627[?] לפני הספירה) מתפאר באנאלים שלו, כי במסעו השמיני עלה על עילם וכבש את בירתה שושן: "את האלים והאלות שלה ואת רכושה ואת האנשים, גדולים וקטנים, לקחתי כשלל לאשור... מלח ושחלים פיזרתי עליהם".
פרטיו וטעמיו של טקס זריעת (או זריית) מלח, שחלים וכדומה, על עיר אינם מחוורים די הצורך. החוזה הארמי מספירה (צפון סוריה) המתאר את הברית, שנכרתה בין בר גאיה מלך כתך ובין מתעאל בר עתר סמך מלך ארפד (אמצע המאה השמינית לפני הספירה בקירוב), מונה בין יתר הקללות שיחולו על המלך הווסל המשועבד לו, מתעאל, אם יפר את הברית: "כמו שעווה זו הבוערת באש, כך יבערו ארפד [וערים בנותיה] ויזרע בהן הדד מלח ושחלים". מכאן שזריית מלח ושחלים על עיר היתה חלק ממערכת ענישה על הפרת ברית ושבועה.
איום בעונש הזה מצוי לא רק בעניין הפרת ברית בין מלך הגמון לבין מלך וסל, אלא אף בין אלוהים לבין עמו, שהקשר ביניהם נצטייר כחוזה בין המון לבין וסל. כך עולה מן הכתוב בספר דברים: "וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה: גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלו בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ואמרו כל הגויים: על-מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול זה? ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים... ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דברים כט כא-כו).
'מלח' נתפס, כנראה, כסמל לחוסר פריון ושממון מוחלט, כמסתבר מן הכתוב בספר דברים וממקראות נוספים, דרך משל: "מואב כסדם תהיה ובני-עמון כעמרה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם" (צפניה ב ט); "ישים נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת ישבי בה" (תהילים קז לג-לד). בתעודה חתית שעניינה השבעת חיילים חתיים, נאמר על חייל שיפר את השבועה: "כמו שאין זרע למלח, כך יקרה גם לאותו איש, הוא וצאצאיו, ביתו, בקרו וצאנו יושמדו". בכתובת מספירה עולה שהאל הדד, שהיה אלהי הגשם, הרעם והסערה, הוא המופקד על ביצוע הקללה של זריעת "מלח ושחלין" במקרה של הפרת הברית הווסלית, לאמור: הדד המוריד גשמים המשפיעים ברכה ופריון לארץ הוא שיזרע "מלח ושחלין" שיגרמו לחוסר פריון וצחיחות נצחית בארצו של מפר הברית.
כללו של דבר, זריעת מלח, שחלים וכדומה על עיר, חתמה את חורבנה הסופי בגין הפרת ברית ושבועה. ומכאן, כנראה, גם הצירוף המקראי "ברית מלח" (ויקרא ב יג; במדבר יח יט; דברי הימים ב יג ה) הטומן בחובו אזהרת 'זריעת מלח', במקרה שלל הפרת הברית. זהו אפוא מעשה סמלי שכוונתו להמיט מארת שממון והעזובה על העיר. 'בעלי שכם' – שבגדו באבימלך, ככל הנראה, בשעה שהפרו ברית שכרתו עמו באלה ובשבועה כשקיבלו את חסותו בראשית דרכו – הומתו, ועירם נתצה ונזרעה מלח.
