עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המדעעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה
פרידמן, ש.


תקציר
פילוסוף אירי בן המאה ה 18 (1685-1753) חלוץ הגישה הפנומנליסטית. גישה זו טענה שניתן לנתח את רשמי החושים ומכך להסיק על העולם החומרי



ברקליי ג'ורג'
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1753-1685). נולד בסביבות קילקני (Kilkenny) שבאירלנד. אבותיו היו אנגלים ופרוטסטנטים, אך ברקליי עצמו בילה את שנות חייו הראשונות באירלנד, ואף שתמיד השתייך לאמונה האנגליקנית, נראה כי חשב את עצמו לאירי. ברקליי זכה לחינוך מצוין, תחילה בקולג' של קילקני והחל משנת 1700 בטריניטי קולג' בדבלין, שם שימש אחר-כך כמורה במשך שנים רבות. הוסמך לכמורה ב-1707 ונתמנה לבישוף של קלוין (Cloyne) בשנת 1734. נשא אישה ב-1728. מת ב-1753, בשעת קבלת בנו ג'ורג' לאוניברסיטת אוכספורד, ונקבר בקתדרלה באוכספורד.

חייו של ברקליי מעניינים כשלעצמם, בנפרד מהגותו, בעיקר בשל ניסיונו המוזר - במחצית ימיו - להקים אוניברסיטה בברמודה (Bermuda). מטרת ניסיונו זה היתה בעיקר מיסיונרית. ברקליי קיווה למשוך לאוניברסיטה זו לא רק את המתיישבים האמריקאיים, אלא גם חלק מהאינדיאנים, כדי להופכם לכוהני-דת ולשליחי התרבות המערבית. בשל הכוחות הטמונים בו, כושר-השכנוע שלו וקסמו הפנימי, הצליח לגייס תמיכה ציבורית ורשמית לתוכניתו. הוא השיג מינוי, סכום כסף גדול שמקורו בתרומה פרטית והבטחה מן הפרלמנט להענקת תרומה ממקורות ציבוריים. ברם, תוכניתו היתה בלתי-מעשית, וחוסר המעשיות שבה התגלה בסופו של דבר. ברמודה היא רחוקה מדי מן היבשת האמריקאית מכדי לשמש את המטרה, שברקליי הועיד למוסד המתוכנן. ולאחר שיצא לאמריקה ב-1728, התעוררו באנגליה היסוסים וספקות. ברקליי ציפה שלוש שנים בחוץ-לארץ שהכסף המובטח על-ידי הפרלמנט יועבר אליו, אך ב-1731 הודיעו ראש ממשלת בריטניה דאז - וולפול (Walpole) - כי אין סיכוי שתקוותיו תתממשנה. הבית שנבנה על-ידי ברקליי בניו-פורט, רוד - איילנד (Newport, Rhode Island) נשמר עד היום הזה.

ברקליי כתב את החיבורים שהביאו לו את עיקר פרסומו, דווקא בהיותו צעיר לימים. בשנת 1713 ,כאשר ביקר לראשונה באנגליה בהיותו בן עשרים ושמונה, פירסם כבר את "מסה לקראת תורה חדשה של הראייה" (1709), (“Essay towards a new Theory of Vision”) את "עקרונות הדעת האנושית" (Principles of Human Knowledge) (1710) ואת "שלושה דיאלוגים בין הילאס לבין פילונוס" (Three Dialogues between Hylas and Philous). בכתביו הפילוסופיים המאוחרים יותר רק הצדיק והסביר את ההשקפות שפיתח בצעירותו, והכניס בהן תיקונים בנקודות מסוימות בעלות חשיבות משנית. אין כיום ספק - והדבר מתברר מתוך מכתביו – שבמשך תקופות ארוכות למדי בחייו לא עסק כלל בבעיות פילוסופיות. במובן זה שונה הוא לגמרי מלוק (Locke), שכן חיבורו העיקרי של לוק התפרסם רק בהיותו בן ששים. ואמנם, ברקליי הצעיר, שהכיר את כתבי לוק, מסוגל להתייחס אל כתבים אלה כאל כתביו של אדם זקן מאוד, הראויים להערצה נוכח גילו המתקדם של בעליהם.

ברקליי עצמו הוא בבחינת תופעה מרשימה ויחידה במינה בתולדות הפילוסופיה. רבים היו הפילוסופים שבנו שיטות מטפיסיות נועזות וסוחפות, ולעתים אף יוצאות מגדר הרגיל. היו פילוסופים, בפרט כמסורת האנגלית, שעסקו בהבהרת המושג "שכל ישר", אף היו פילוסופים שעיקר עניינם היה בהגנה על האמונה הדתית. הישגו המזהיר והמיוחד של ברקליי היה בכך שעסק בכל אלה בעת ובעונה אחת. הישג זה תאם לגמרי את מזגו, שבו השתלבו יחדיו שאיפה לגיבוש תורה מטפיסית מקפת - כל, מכאן, ויחס של כבוד אל השכל הישר, מכאן. עם זאת, מובן, כי רק ראייתו המעמיקה והחודרת וכוחו השכלי הרב, הם שאיפשרו לו לנסח אל נכון את תורתו ולהעניק לה מסגרת רציונלית משביעת-רצון. סינתיסה זו של יסודות, שבדרך כלל אינם עולים בקנה אחד, איננה יציבה ובאמת רבים מהקוראים לא היו מסוגלים לעקוב אחר טיעוניו. בראשית, נחשב הוא, למרבית צערו, למטפיסיקאי העוסק בדמיונות "ותו לא". מאוחר יותר נמצאו מי שהגנו עליו בתורת הפילוסוף של "השכל הישר" "ותו לא". ברם, מי שמבקש לחוש את מלוא הכוח הטמון בתורתו מוכרח להתייחס אל שלושת היסודות השונים השלובים בה.

ניתן להבין ביתר נהירות את עמדתו של ברקליי, מתוך הנגדתה לזו של לוק לא רק מבחינה פילוסופית-עניינית, אלא גם מבחינת המהלך ההיסטורי. תמונת העולם של לוק, כפי שנצטיירה לנגד עיני ברקליי הצעיר, היתה בערך כך: העולם הוא באמת מערכת מכנית של גופים הנתונים בחלל. גופים אלה עשויים חומר, ואכן, הגופים החומריים הם בעלי האיכויות הדרושות לפעילותם המיכנית - "מוצקות, צורה, נפח, תנועה או מנוחה ומספר". גופים אלה פועלים, בין השאר, על אברי התחושה של בני האדם, שהם בעלי שכלים - "עצמים אל-חומריים" - ולא רק בעלי גופים חומריים. השכל הוא בבחינת "עצם בלתי חומרי". כאשר גופים אלה פועלים על אברי התחושה של האדם, הגירוי המכני של אברי התחושה ושל המוח יוצר את ה"אידיאה", את המושג בתוך השכל; ואלה מושאיה האמיתיים של התודעה. במובנים מסוימים, מושגים אלה מייצגים את אופיו הממשי של העולם החיצוני, אך במובנים אחרים אין הדבר כך; מושגים או אידיאות אודות קול, צבע, ריח, אינם ממשיים בתוך העולם; אלה הם רק אופנים שבהם צופה, הבנוי כדוגמת האדם, נפעל על-ידי הגירויים המכניים המתאימים.

ברקליי הגיע במהרה למסקנה כי תמונת עולם זו היא מגוחכת, מסוכנת ודוחה. אין זה אלא גיחוך, סבר ברקליי, באשר תורה זו טומנת בחובה ספקנות מאין כמוה, הסותרת בבירור וללא ספק את מימצאי השכל הישר. כיצד יוכל צופה, ששום דבר אינו מודע לו מלבד מושגיו - שלו, לדעת משהו על "עולמו החיצוני" של לוק? לוק סבר, בצורה אבסורדית למדי, שצבע למשל, הוא איכות - שלכאורה, איכות משנית ולא איכות ממשית של העולם. כיצד יכול אדם כזה לדעת שישנו מובן אחד כלשהו, שלגביו ההתבוננות במושגינו יש בה כדי ללמדנו אל נכון אודות אופיו הממשי של העולם? הספקן יכול להציע רק את האפשרות שמושגינו מטעים אותנו, לא רק בדרכים אחדות, אלא בכל הדרכים. באשר לאופיים של המושאים ברור כי לוק איננו יכול לקבל הצעה זו כל עיקר. יוצא איפוא שלוק קיבל על עצמו את דינה של ההשקפה המגוחכת, שלגביו כל מה שאנו יכולים "להכיר", עשויים להימצא בעולם מושאים שונים לחלוטין מכפי שאנו מתארים אותם לעצמנו, ואולי אף יותר מזה, היינו שכל מה שאנו מסוגלים להכיר, אין לו כלל מושא מתאים בתוך העולם. ברור כי כל מי ששכל ישר בקדקדו, ידחה נקודת ראות זו.

ברם, ברקליי סבר שתורתו של לוק, לא רק שהיא מגוחכת, אלא שהיא גם מסוכנת מאוד. בנוסף לכך שהוא מציע דרך לבסס את הספקנות, הרי מגמתו היסודית היא לקראת מטריאליסם ואתאיסם ולפיכך, לדעת ברקליי, לקראת עירעורו של המוסר. האלוהים הוכנס לתוך שיטתו של לוק בתורת המתכנן, הבורא והמניע של המכונה הגדולה; אך כיצד יכול היה לוק להראות שהחומר עצמו איננו נצחי? ואם החומר הוא באמת נצחי, כלום לא יהיה זה עקבי ורציונלי לגבי שיטתו להכחיש את קיום האלוהים בכלל? ושוב, לוק סבר שהתודעה שייכת ל"עצמים הבלתי חומריים", שאליהם התייחס ללא ספק כאל נפשות נצחיות. יחד עם זאת הודה, שלא יוכל לדחות על-ידי הוכחה את ההצעה - שכנגד, האומרת שהתודעה איננה אלא אחת מתכונות החומר, ולפיכך מותנית לחלוטין - כפי שיש לשער - בקיומם ובהתמדתם של תנאים פיסיקליים - חומריים מסוימים. היתה איפוא סכנה שתורתו של לוק תיתן הסכמה אם לא עידוד - להכחשת קיום האלוהים ואלמות הנשמה; עם שלילת קיום האלוהים, סבור ברקליי, תיפול גם הדת, ובעקבותיה תבוא התפוררות המוסר והמוסריות.

לבסוף ברור - אף כי הדבר לא נאמר במפורש - שברקליי חש דיכאון ודחייה נוכח הרעיון שהאוניברסום באמת איננו אלא מכונה עצומה. דימויים אלה של שעונים ומכונות, שבהם מצא לוק את מלוא הסיפוק, היו לברקליי לזרא. הוא הרגיש שהעולם איננו יכול להיות בנוי כך, במיוחד לאור העובדה שאם אנו קובעים כי אכן כך הוא, הרי שעלינו לקבוע מניה וביה שהופעתו מטעה ומשלה; במקרה כזה "יופיה הנראה של הבריאה", איננו אלא "ברק מזוייף ודמיוני", ברם, מדוע נשלול את עדותם של חושינו כדי להאמין שהאוניברסום הוא כה דוחה?

ברקליי תפס - ותפיסה זו ניראתה לו כהתגלות - את הדרך הפשוטה אם כי נועזת, שבה יש לסלק כל אותם זוועות ודברי - הבל. דיינו בשלילת קיום החומר. מה בעצם תהינה תוצאותיה של שלילה כזו? ראשית, מהלכו הממשי של ניסיוננו היום - יומי, כמעט ולא ישתנה. לוק בעצמו מסכים ששום דבר אינו מודע לנו אלא מושגינו בלבד, לשלול איפוא, את קיומו של "העולם החיצוני", של העצמים החומריים, אין פירושו להפקיע מתוך ניסיוננו משהו שהיה מצוי בו קודם לכן, היינו, יש בכך כדי להשאיר כמעט ללא שינוי את דעותיהם של מי שאינם פילוסופים. אולם אין די בכך: גישה מעין זו תשים קץ אחת ולתמיד לכל ספקנות. הרי לוק בעצמו נאלץ לוותר לספקנות ולהודות כי מושגינו עשויים להטעות אותנו באשר לאופי הדברים, דווקא משום שהוא התייחס לדברים כשונים ממושגינו. אך אם במקום השקפה זו, אנו נוקטים בעמדה שהדברים - העולם הרגיל של העצמים שבהם אנו מתנסים - אינם אלא "אוספים של רשמים", כי אז אי אפשר יהיה להציע שהדברים שונים ממה שהם מתגלים ומופיעים לפנינו ואף אי אפשר יהיה לטעון שקיומם מוטל בספק. אם תפוח-זהב איננו עצם חומרי "חיצוני" אלא אוסף של רשמים, כי אז יכולני להיות סמוך ובטוח שאכן הוא קיים והינו באמת בעל הטעם, הריח, הצבע וכו' שאני מוצא בו. במקרה כזה, ספקות עשויים להתעורר כתוצאה מן הקביעה - שאיננה נחוצה - בדבר קיומם של הדברים, במובחן מן הרשמים שיש לנו ובנוסף עליהם.

עתה יכולים אנו לבדוק כיצד ניגש ברקליי אל שתי טענות נכבדות שאפשר לטעון נגדו. ראשית, כלום אין אנו חייבים להודות שלמושגינו יש סיבות? אין אנו יוצרים בעצמנו את מושגינו, באשר הם מגיעים אלינו במלואם מתוך מקור עצמאי לגמרי. ואם כן, מה עשוי להיות מקור זה אם לא "עולם הדברים החיצונים", שעליו דיבר לוק בתורתו? ברקליי מסכים שאכן למושגינו יש סיבות, אך הוא סבור כי ההנחה, שהם נגרמים בדרך המוצעת ע"י לוק, היא בלתי נחוצה ואף בלתי-אפשרית. אין היא נחוצה כיוון שאנו יכולים להניח שאלוהים הוא סיבת המושגים; אנו יכולים להניח כי רצון האלוהים הוא הסיבה הישירה להתהוות מושגינו ברוחנו, כפי שהדבר מתרחש, מתוך סדר וארגון למופת. ודרכו של לוק אף איננה אפשרית, לדעת ברקליי, כיון שלא ייתכן שמושגינו ייגרמו באופן אחר, מחוץ לרצון האלוהים, באשר לגרום פירושו לפעול, ושום דבר איננו פעיל באמת, פרט לרצונה של ישות תבונית.

טענה שנייה שאפשר לטעון כנגד תורתו של ברקליי ניתן לנסחה בערך כך: אם שוללים אנו את דבר קיום החומר, כי אז מה יהיה על הפיסיקה? ברור שאין כל אפשרות לדחות את תגליותיהם של ניוטון ועמיתיו כדברי הבל ורעות רוח; אולם החומר, המתואר בצורת חלקיקים או "גופיפים" – הוא-הוא הדבר אשר בו גילו והוכיחו מספר כה רב של תכונות, על מה יחולו איפוא חוקי הפיסיקה - מתוך הנחה שחוקים אלה אמיתיים - אם העצמים החומריים אין בהם ממש?

הגיגיו המוקדמים של ברקליי לגבי קושיה זו היו מעורפלים למדי: אך מאוחר יותר - במיוחד בספרו De Motu שהופיע בשנת 1721, ניסח תשובה מקורית ושנונה, אשר על אף היותה מנוגדת למגמה המרכזית של תקופתו, היה בה משום אות מבשר לרעיונותיהם של רבים מהפילוסופים בני ימינו-אנו. בתשובתו הטעים את עיקר הרעיונות של פילוסופיית המדע המודרני. תשובתו היתה, שהתורות המדעיות אינן אמיתיות ואינן חלות על שום דבר. כמובן, אם תורות אלה נכונות, כי אז חלות הן על עולמנו הניסיוני, במובן זה שהן מאפשרות לנו לנבא ולפקח במידת-מה על מהלכו בעתיד, אך תפקידן של תורות מדעיות אלה איננו יותר מתפקידו של אמצעי - חיזוי. התורה בדבר המבנה הגופיפי של החומר, למשל, מאפשרת את הניסוח המתמטי המדויק של נוסחאות, והשימוש בנוסחאות אלה מאפשר חיזויים בעלי-ערך מעשי רב, ברם אין כל צורך להניח שהגופיפים והחלקיקים עליהם בנויה תורה זו, קיימים באמת. ההנחה כי הם קיימים היא הנחה המוכיחה את עצמה כשימושית מבחינה עיונית וכל זמן שהיא תוכיח את עצמה בתורת שכזו, נמשיך להחזיק בה. אך לעולם אין להתייחס אל הנחה זו כאל אמת, פשוטה כמשמעה. לפיכך, תורתו של ברקליי אין בה כדי לערער על המעש המדעי; איש המדע חייב רק לזכור שאין הוא חוקר את "טבע הדברים" כמות שהם, אלא עניינו בשיכלול הנוסחאות המשמשות כמכשיר חיזוי.

מן הראוי להעיר בהקשר זה שהטעויות שהיו מנת חלקם של ההוגים שקדמו לברקליי והדברים אמורים במיוחד לגבי לוק, נבעו גם מתוך חוסר-בהירות לשוני. ברקליי הרגיש בכך והקדיש את המבוא "שבעקרונות הדעת" לחקר הלשון. בקטע זה הוא נוהג תמיד לפרש את ביטוייו המעורפלים של לוק - תוך חוסר - הגינות בולט - במובנם המעורער והפגיע ביותר. ברם, עצם עמידתו על הטענה כי מהות הלשון מתמצה בדרכי שימושה ובהבנה הקונקרטית של ביטויים בתוך הקשריהם - הופכת מסה זו לאחת התרומות המקוריות והמעוררות ביותר לפילוסופיה.

בהקשר זה ניתן עוד להזכיר שתים מיצירותיו המאוחרות של ברקליי; "אלקיפרון" (Aliciphron) היא יצירה ארוכה הכתובה בצורת דיאלוג, שבה זוכים עיקריה של הכנסיה האנגליקנית הקיצונית להגנה נלהבת, כנגד זרמים שונים הדוגלים ב"דעות חופשיות" ובדאיסם. למרות שיצירה זו יש בה מן החריפות, הרי בכל זאת היא סובלת מן המלאכותיות שבמוסכמות ויש בה עניין מועט בלבד עתה, שעה שמרבית חילוקי-הדעות הנידונים בספר אינם עוד בנמצא. יצירתו האחרונה של ברקליי היתה "סיריס" (Siris); זוהי יצירה משונה למדי, אשר הקביעה הספיקולטיבית המסורבלת של חלקים אחדים מהגותו המוקדמת, מוליכה בה באופן מוזר וללא קשר אל חקירת תכונותיהם של מי-זפת-תרופה שטופחה והופצה על-ידי ברקליי עצמו ואשר למען הפצתה עבד מתוך התמסרות קיצונית בשנות חייו האחרונות. יצירתו העיקרית של ברקליי לא זכתה להטביע את חותמה במהירות על תולדות הפילוסופיה, אף-על-פי שיצירותיו הקדומות על הראייה זכו להתפרסם במידה ניכרת למדי. ביקורתו על לוק היתה לרוב חזקה וקולעת למטרה; המעבר אל תורתו החיובית הראויה לתשומת לב, בדבר אוניברסום תיאוצנטרי, בלתי-חומרי, שבו ה-esse זהה ל-percipi (הקיים כיוון שהוא נתפס), ואשר בו נתפשו בני-האדם כמנהלים דו-שיח ישיר עם רוח האלוהים - היה לפחות ניצחונם של הכשרון והמקוריות. ברם, תורה זו היתה יותר מדי יוצאת-דופן מכדי שיתייחסו אליה ברצינות. בני תקופתו סברו, ובצדק, כי העובדה שהניסיון, עד כמה שהוא מוסבר בתורה זו, מתגלה כחופף במידה רבה את ההשקפות המקובלות של בני האדם הפשוטים, אין בה די כדי שתהיה קיימת זהות גמורה בין השתים, וברקליי לא ראה ברכה בעמלו בתור מגינו של השכל הישר. אפילו מביקורתו על לוק נשלל חלק מיעילותה ומהשפעתה, באשר התברר שביקורת זו מוליכה ישירות אל עמדה שגם בה יקשה להחזיק, ואולי יקשה עוד יותר, לעומת הקשיים שבעמדתו של לוק; פילוסופית המדע שלו, מכל שכן שהיתה בלתי-מקובלת בימיו, הרבה יותר מאשר לו נתנסחה תורה זו בימינו אנו. באותם הימים היתה ההשקפה הרווחת שהתורה הפיסיקלית איננה אלא המשכה הישיר של התצפית הישירה ומגלה אמיתות השייכות לאותו תחום כמו אמיתותיו של הניסיון הרגיל. כיום יקשה לקבל השקפה זו, אך בני התקופה ההיא חשו כפי הנראה כי דחייתה, כמו במקרהו של ברקליי, תהיה בבחינת ניסיון מוסווה לערער את יוקרתו של הפיסיקאי. ובאמת, אין ספק בכך שזאת היתה כוונתו המקורית של ברקליי: לרוע מזלו בחל ב"השקפת העולם המדעית", בתקופה שבה היתה השקפה זו בראשית עלייתה.

מי שלומד כיום את תורתו של ברקליי, רגיל להתייחס אליו כאל חלוץ ההשקפה הקרויה פנומנליסם. אין ספק כי הטענה שהעולם החומרי ניתן לניתוח או להעמדה על אוספי רשמים, במונחי ברקליי עצמו, או על ניתנים - חושיים במונחי יורשיו - ממשיכיו, היתה חלק בלתי נפרד מתורתו. יתר-על-כן, זוהי התשובה הקלאסית לתורות המדברות על "תפיסה" בלתי-ישירה, כגון תורתו של לוק. עם זאת, אין לשכוח שברקליי, שלא כמו יורשיו וממשיכיו, לא היה משועבד לניתוח הפילוסופי הקר והאדיש, הפנומנליסם שלו היה קודם כל מבוסס על טענה אונתולוגית: הוא רצה להכחיש את קיומו של החומר, את ממשותם של העצמים החומריים. ואמנם היה מאושר באמונתו שההשקפה הרגילה, הסברה הרווחת, ניתנת לניתוח המתאים לאונתולוגיה שלו; הוא סבר כי מן הראוי להבין השקפות אלה בדרך זו. הוא היה איפוא, על-פי הכרעתו המודעת - כפי שלוק היה שלא - במודע - מטפיסיקאי ולא רק פילוסוף אנליטיקון.

העירונו כבר לעיל כי נסיונו המקורי של ברקליי לאחד את המטפיסיקה ואת השכל הישר, הוא בלתי יציב. ניתן להשכין אי-יציבות זו באופן שבו סיגל לעצמו מלוק את המנוח "אידיאה". הדרך שבה משתמש ברקליי במונח זה, בניגוד לדרכו של לוק, לוקה בהעדר הגדרה מספקת יותר מאשר בעירפול. כאשר הוא מבקש להבליט את הבחינה של השכל הישר שבתורתו, הרי הוא מדגיש את העובדה שבמונח "אידיאה" הוא מתכוון לדברים שאנו תופסים; כאשר המטפיסיקאי מדבר מגרונו והוא טוען לזהות שבין esse לבין percipi, (כלומר, ש"להתקים" פירושו "להיות נתפס") מכאן, ולחוסר ממשות החומר, מכאן - הוא עומד על כך שהאידיאות מצויות אך ורק בתוך הרוח. קרוב לוודאי שאילו היה שימושו במונח זה קפדני ומדויק יותר, כי אז היתה תורתו נעשית סבירה הרבה פחות, כשם שגם היתה כמעט בלתי ניתנת להבעה. עד כמה שהדברים אמורים בנקודה מרכזית זו, הרי שהתורה היא בלתי יציבה במידה ניכרת.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: ברקליי ג'ורג'
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית