"חדר הבנות" ובנות בחדר הבנים במזרח אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה

מחקרים רבים נכתבו על חינוכן של בנות ישראל, אבל תופעה אחת טרם זכתה לסיכום ראוי לשמו: הבנות במסגרת החדר בעולם המזרח אירופי.¹ דיוננו יעסוק בעיקר ברוסיה הצארית, כולל 'פולין הקונגרסאית', אבל נעיף מבט גם לעבר גליציה, שהיתה אז תחת שלטון אוסטרי.

חינוך הילדה והנערה היה מוזנח כידוע במזרח אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה.² קשה להכריע כיום איזה מודל סטריאוטיפי יותר נכון: זה של הסבתא היודעת להתפלל וקוראת ב'צאינה וראינה' בשבתות, או זה של קבוצת נשים אנאלפביתיות היושבות בבית הכנסת ועוקבות אחרי ה'זאגערקע' ('אומרת'). נראה לי, שרוב הנשים באיזור למדו קריאה מכנית בעברית ('עברי' בלשון הימים ההם) וקרוא וכתוב ביידיש. יש להדגיש 'כתוב', כי בחדר הבנות ובתחליפיו למדו כתיבה – בין השאר כדי שהכלה תוכל להתכתב עם החתן - ואילו בחדר של הבנים לא למדו כתיבה בדרך כלל. הדגשה זו על כתיבה גרמה לכך, שמורי הבנות נקראו לעתים לא מלמדים אלא 'שרייברערס'.³

להזנחה זו בחינוך הבנות גרם מעמד הנשים בחברה, אבל נוספו עליו סיבות הקשורות להלכה ואף הגבלות של הממשלה. הבעיה ההלכתית של חינוך הבנות ידועה ואין מענייננו כאן להיכנס לעומקה. הרמב"ם פסק כי 'כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה הפלות', ור' יוסף קארו הלך בעקבותיו בשולחן ערוך.⁴ פסק דין זה היה אבן נגף לכל אלה שרצו ללמד את הבנות לימודי קודש במשך הדורות, והוויכוח לא פסק עד עצם היום הזה. יש לציין, שההשכלה והתנועה הלאומית גרמו לשינויים ביחס לחינוך הנשים. עם זאת, בתקופה שאנו עוסקים בה למדו רבות מבנות העשירים בבתי הספר הרוסיים והפולניים. החוגים הלאומיים הרבו לקטרג על הסכנה שבמצב זה.⁵

ואולם, בין הבנות שנשלחו לבתי הספר הכלליים לבין אלה שקיבלו חינוך מינימלי, אם בכלל, בביתן,⁶ היתה שכבה של ילדות שביקרו בחדרים, או ביחד עם הבנים או בחדרים מיוחדים. בין המפריעים לתהליך זה, אשר כפי הנראה קיבל תאוצה בראשית המאה העשרים, היתה הממשלה הרוסית. אפשר להניח, שהסיבה היתה נעוצה בהתנגדות הידועה של השלטונות לכל מה שנראה להם כהתעוררות לאומית, אם כי גם השיגרה הבירוקרטית מילאה כאן תפקיד.

הממשלה ניסתה למנוע את פתיחתם של חדרים לבנות בכל דרך אפשרית, במיוחד על ידי פירושים מחמירים לחוק הידוע משנת 1893, שהתיר לכל 'מלמד' לפתוח חדר תמורת תשלום של שלושה רובלים לשנה. בשנים שלאחר מכן הוגשו לשלטונות בקשות לפתוח חדרים לבנות, לא רק מתוך אידיאליזם, אלא גם מפני שיהודים זריזים ראו בכך אפשרות של פרנסה חדשה. הפקידים סירבו ותלו זאת בפירושים מחמירים: 'מלמד' הוא גבר ולא אשה, 'ילדים יהודים' במובן החוקי הם זכרים ולא נקבות. באחד התזכירים אף הופיעה הסתמכות על השולחן ערוך, כנראה בעצתו של אחד 'היהודים המלומדים' שליד שר הפלך. בהסתמכות זו באו הפקידים וטענו, שגם הדת היהודית אוסרת זאת במפורש.⁷

מבחינה תיאורטית, לאשה שסיימה גימנסיה וקיבלה תעודת הוראה היה מותר לפתוח בית ספר פרטי לבנות, אבל מספרן של נשים יהודיות בעלות השכלה מתאימה היה קטן. דווקא לאלה פנה הסופר והעסקן י"ל קצנלסון בשנת 1903 בקריאה: 'ייסדנה חדרים לילדות!' לדעתו, 'בנות ציון' כבר אינן בגדר 'שבויות חרב', כפי שתיאר אותן המשורר י"ל גורדון לפני שנות דור; ועם זאת, רב מספר הבנות הלומדות בבתי ספר לא-יהודיים ועלולות להיטמע בתרבות זרה. הכותב מקווה, שהפירושים המחמירים של הממשלה ירוככו או יעלמו עם הזמן, והוא בטוח שהחדרים שתייסדנה נשים יהיו ברמה גבוהה, בדומה ל'חדרים המתוקנים' לבנים.⁸

לעומת המכשולים שהערימה הממשלה הרוסית על הנסיונות לפתוח חדרים לבנות, נראה שעל בנות שביקרו בחדרי בנים היא הקפידה פחות. עם זאת, ייתכן שלא הצליחה לגלות מקרים אלה, שאף שלא היו נדירים, לא היו דברים שבשגרה.⁹ יש לנו מספר עדויות על התופעה. השחקנית בסי טומשבסקי, שנולדה בעיירה בפלך קיוב, זוכרת ש'בלפר' (עוזר למלמד) נשא אותה על כתפו ל'חדר של איזה רבי'. אוה ברוידו, שהצטרפה בבגרותה לחוגי המהפכנים, עזבה מהר את חדר הבנים, שבו למדה כילדה יחידה, כי התלמידים עשו את חייה לבלתי נסבלים. חיה וייצמן-ליכטנשטיין, אחותו של נשיא מדינת ישראל הראשון, למדה באופן יוצא מן הכלל אף חומש ועברית. אסתר שכטר, שנולדה במז'יבוז בשנת 1867, ולטענתה היתה הילדה הראשונה במקום שלמדה שפות זרות, נשלחה לחדר עם אחיה. על לימודים בחדר בנים מספרת גם רבקה שנברג, ילידת עיירה בפלך לומז'ה שבפולין; ומוריס שולזינגר, יליד סריי שבליטא, מוסר שאחיותיו למדו, שלא כמקובל, בחדר עם הבנים.¹⁰ בוודאי יש עדויות נוספות בספרות הזכרונות המתעדות את התופעה.

ממקורות אלה ואחרים עולה, שהאיסור על חדרים מעורבים - ואולי על חינוך מעורב בכלל - היה קיים אבל האכיפה לא היתה קפדנית. בפולין סגרו השלטונות חדר בשנת 1911 בגלל שנמצאו בו ילדות, ובערעורו טען המלמד, שלא ידע על האיסור ואף לימד את הבנות בשעות נפרדות.¹¹ וייצמן-ליכטנשטיין מספרת, שבמקומה הקפידו אך ורק שבנות לא יימצאו בחדרים אחרי הגיל הרך.¹²

הבנות שלמדו בחדרי הבנים היו בדרך כלל מיעוט קטן. הן למדו רק ב'דרדקי-חדר', כלומר בחדר ברמה הנמוכה ביותר. דוד כהן - בזמנו דמות ידועה בעיר חיפה – מעיד בספרו על עיירת הולדתו שפולה, שילדות למדו בה בחדרים, אבל 'ללמוד רש"י לא הגיעה ילדה בשפולה בימי'.¹³ נשים שהגיעו לידע של ממש בעברית עשו זאת כרגיל באמצעות מורים פרטיים. הן היו מעטות ביותר ושמן הגיע למרחקים.¹⁴

יש לנו עדויות מספר על חדרי הבנות, שהיו קיימים במספר מקומות - בעיקר בפולין שבה האיסור לא חל.¹⁵ העדות המוקדמת ביותר שמצאנו היא זו של כותבת הזכרונות הידועה פאולינה ונגרוב, שלמדה בעיר הולדתה במוסד מעין זה עוד לפני שנת 1850. חדר זה שירת בנות במעמד הבינוני והגבוה.¹⁶ לעומת זאת השאירה לנו הסופרת והמחנכת אסתר רוזנטל-שניידרמן תיאור מרתק של חדר לבנות ברמה ירודה, שניהלה אשה נכה בצ'נסטוחוב בראשית המאה העשרים.¹⁷ בוורשה היה קיים חדר הבנות 'יהודיה', שבהנהלתו עמדו אישים כנחום סוקולוב, ואפשר לכנותו ספינת הדגל של התנועה הציונית בפולין בתחום חינוך הנשים. מנהלת ה'חדר', פועה רקובסקי, הוזמנה במיוחד לנהל את המוסד בשנת 1891, כי היתה אחת הנשים המועטות בפולין שידעה עברית על בוריה. למעשה היה המוסד בית ספר מוסווה, אבל מעמדו הרשמי כ'חדר' גרם קשיים, בין השאר משום שהבנות נרשמו רק ל'זמן' (חצי שנה). לכן החליטה המנהלת להפוך את 'יהודיה' מ'חדר' לבית ספר, ששפת הוראתו רוסית - צעד ששיפר את המצב הכספי והחינוכי של המוסד.¹⁸ תיאור מפורט של חדר הבנות בטישביץ, ש'רבנית' ניהלה אותו ליד חדר הבנים באותו בניין, מוסר לנו יחיאל שטרן, בספרו הידוע על החינוך היהודי בעיירתו.¹⁹ ברוסיה התקיים חדר בנות, במתכונת של 'חדר מתוקן', לזמן קצר ביקטרינוסלב סביב שנת 1902; יחסם של ההורים, שלא ראו בידיעת העברית תועלת לבנות, הזיק להמשך קיומו יותר מאשר האיסור הממשלתי.²⁰

גם בתיעוד הרשמי מצאנו רשיון שניתן בפולין לאשה לפתוח חדר לבנות. הרשיון דומה בסגנונו לאלה שניתנו בדרך שגרה למלמדים שפתחו חדרים. שם האשה הוא פסה גוטמכר, והיא הציגה מכתב מאחד הרבנים על כישוריה 'ללמד את השפה היהודית'; במקרה זה לא צוינה ברשיון הוראת 'הדת היהודית', כנהוג אצל גברים. הרשיון ניתן באוגוסט 1911 בעיר צ'נסטוחוב, וצורף אליו תנאי שתלמד גם רוסית ולא תקבל יותר מעשרים וארבע תלמידות.²¹

בכתב עת לענייני החינוך היהודי, שפרסמה 'חברת מפיצי השכלה' בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, דווח בפירוט על חדרי הבנות שבעיר מגלינה בפלך צ'רניגוב. במקום נמצאו ארבעה חדרים כאלה נוסף על שישה-עשר החדרים לבנים. לדברי הכותב, רמת ההוראה בחדרי הבנות נמוכה מאוד, שכן מורותיהן בעצמן יודעות רק מעט. פרט לכתיבה הן לומדות קריאה מכנית וכמה תפילות. בכל חדרי הבנות מלמדים כתיבה לעומת מחצית חדרי הבנים בלבד.²²

פרט לעדויות מפוזרות אלה, שבוודאי יש עוד כיוצא בהן שלא הצלחנו למצוא, ישנו חומר סטטיסטי חשוב, ש'חברת מפיצי השכלה' אספה במשך שנות מלחמתה בחדר. בעיקר מאלף סקר שפרסמה החברה בשנת 1912, כלומר לקראת סוף התקופה שאנו דנים בה.²³ הסוקרים ניסו לבקר בכל החדרים שבערים, וכן בעיירות נבחרות ברוסיה ובפולין הקונגרסאית, ומצאו הן חדרים מעורבים הן חדרים לבנות. ממצאיהם מאשרים את המסופר בעדויות שהזכרנו: הבנות במסגרות אלה הן מיעוט אבל לא מיעוט מבוטל, ובחדר המעורב כמעט תמיד הרמה נמוכה ומשך הלימודים אינו עולה על שנתיים. בפולין מצאו אנשי החברה, כי 8% מן התלמידים בחדרים הן ילדות, ולעתים תכופות אחיהן לוקחים אותן איתם; האב מוסיף משהו לשכר הלימוד לפי נדבת לבו, והמלמד אינו מעז להתנגד בגלל התחרות הקשה.²⁴ על פי הסקר, בפולין לימוד של בנים בחדרים הוא כמעט אוניברסלי, ואילו בבילורוסיה (רייסן בפי היהודים), 'המתקדמת' יותר, כ-75% מהילדים ו-14% מהילדות לומדים בחדרים ובתלמודי תורה.²⁵

מנקודת הראות של 'חברת מפיצי השכלה' יש במספרים אלה משום התקדמות: יותר בנים מקבלים חינוך כללי, ויותר בנות לומדות בכלל, ויהי זה ב'חדר'. הסטטיסטיקה מוכיחה, שמספר הילדות בחדרים הוא פועל יוצא של רוח הקידמה באיזור. בבוברויסק היו ארבעים וחמישה חדרים, ומתוכם שישה-עשר 'חדרים מתוקנים'; בנות למדו בעשרה חדרים. פרט לכך היו קיימים ארבעה חדרים מיוחדים לבנות. ב'חדר מתוקן' אחד בעיר מצאו בנות אף בכיתות העליונות. במינסק השמרנית מצאו רק 'חדר מתוקן' אחד ושישה חדרי בנות, אף שאוכלוסייתה היהודית היתה יותר מכפליים מזו של בוברויסק.²⁶ הצפיפות בחדרי הבנות מעידה על הביקוש הגובר. גם בווהלין היו הבדלים גדולים; בז'יטומיר לא נראתה אף ילדה אחת בחדרים, ואילו ברובנו היו 175!²⁷ אין הסקר מזכיר את האיסור על חדרים לבנות, ואולי הוא בוטל אחרי המהפיכה של 1905. למרות המקריות שבבחירת המקומות שנסקרו, אין הבדל גדול באחוז הלומדות בשלושת האזורים: פולין, בילורוסיה ודרום רוסיה. מספר התלמידות נע בין 6.5% לבין 8%, וממוצע של בנות בחדרים היה 7%.

על פי סקר זה ואלה שקדמו לו אפשר להניח, שמספר הבנות בחדרים גדל עם הזמן. בשנת 1894, כלומר כשמונה-עשרה שנה לפני הסקר של 'חברת מפיצי השכלה', פרסמה 'החברה החופשית לכלכלה'²⁸ את תוצאות מחקרה על החינוך היסודי ברוסיה, וכללה בו נתונים על החדרים. לפי הסטטיסטיקה של החברה, היו בכל האימפריה הרוסית 13,683 חדרים ובהם 201,964 תלמידים, ובכלל זה 10,459 תלמידות, כלומר 5.2% בקירוב.²⁹ בהסתמך על מספרים אלה מעירים חוקרי יק"א, שמוסרי המידע, רובם 'רבנים מטעם' מיעטו להזכיר את הבנות בגלל האיסור. לכן מופיעים בדיווחים על כמה אזורים המספר אפס או מספרים טריוויאליים דומים.³⁰ אך אין ספק, שמספר חדרים פעלו במחתרת, כי המלמדים, שניהלו אותם, לא רצו לשלם את דמי הרשיון של שלושה רובלים.

לבסוף נתייחס למציאות בגליציה. באיזור זה לא חלו האיסורים שברוסיה, וממקורות שונים עולה, שילדה בחדר הבנים ברמתו הנמוכה היתה תופעה שבשגרה.³¹ הממשלה ניסתה להכניס את היהודים לבתי ספר כלליים על ידי חוק חינוך חובה, ולפי אחד הפובליציסטים, 'שלחו את הבנות' ואת הבנים החזיקו בחדר, או שמצאו דרך ללמדם בחדר ובבית הספר גם יחד.³² אף כאן יש לנו דיווח של סקר מן החוץ, הפעם של שתי נשים שנודעו במאבקן למען האשה: ברטה פפנהיים מגרמניה ושרה רבינוביץ' מרוסיה,³³ שביקרו בגליציה בשנת 1904. פפנהיים, שהיתה ידועה במלחמתה בזנות בין יהודים, שמעה שמועות על דברים שלא יעשו (‘grober Unfug’) בין הבלפרים ובין הבנות בחדר.³⁴ עם זאת, היא מתלוננת שהורים דתיים מרבים לשלוח את בנותיהם לבתי ספר נוצריים פולניים, בה בשעה ששומרים בקפדנות על הבנים מ'רעל הלימודים החילוניים'.³⁵ רבינוביץ' מתלוננת על כך שילדות רבות שמצאה בחדרים סובלות מכל המגרעות הידועות של החדר: צפיפות, תנאים סניטריים ירודים והוראה ברמה נמוכה.³⁶ החומר המפוזר והסטטיסטיקה המפוקפקת מקשים עלינו בנסותנו לעמוד על תהליך ההשתלבות של הבנות בחדרים. ככלל ניתן לומר, שבזמן שיהודים אמידים החלו שולחים את בנותיהם לבית הספר הכללי, נטו העניים, אשר לפני כן הזניחו את חינוך הבנות, לשלוח אותן לחדרים במספרים גדלים והולכים. מלחמת העולם הראשונה והשינויים הפוליטיים והחברתיים שבאו בעקבותיה שמו קץ לתהליך זה. ברוסיה הסובייטית, כידוע, דוכא החדר, ואילו בפולין ובליטא נטו גם אנשי המגזר האורתודוקסי להחליף אותו בבית ספר מסודר. תמורה זו בחינוך הבנות הביאה להקמתה של הרשת החדשה של בתי הספר, 'בית יעקב'.

1. בהזדמנות זו אני מודה לנעמי שילוח, תלמידתי לשעבר באוניברסיטת חיפה, שאספה מקצת מהחומר המוצג כאן בעבודה סמינריונית שכתבה על חינוך נשים יהודיות ברוסיה הצארית.
2. צ' שרפשטיין, תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים, א, ניו-יורק 1945, עמ' 369; הנ"ל, החדר בחיי עמנו, תל-אביב תשי"א, עמ' 127-129. השווה גם דברי העסקן הציוני שמריהו לוין: בת ישראל 'גדלה בביתה כנטע זר... ורק עם בוא התנועה הלאומית בישראל התחילו לטפל במקצת גם בחינוכה היהדותי' (ש' לוין, במערכה, תל-אביב תרצ"ט, עמ' 194).
3. ראה למשל את המאמר הפרוגרמטי בגליון הראשון של כתב העת לענייני חינוך יהודיEvreiskaia shkola, 1904, עמ' 8, המזכיר לגנאי 'מלמדים ושרייברים'. המחנכת פועה רקובסקי, שעוד ידובר בה להלן, מספרת בזכרונותיה על לימודיה אצל 'כותב', שלימד ילדים וילדות ביחד קרוא וכתוב ביידיש. במאמר על תולדות קהילת סורוקה מוזכרים 'שרייבערלעך', שחיזרו על הבתים ללמד את הילדות אלפבית, קריאה בסידור וכתיבת ברכות ביידיש. ראה: פ' רקובסקי, לא נכנעתי, תל-אביב 1951, עמ' 14; ש' הלל'ס, 'העיר סורוקי והקהילה', פרקי בסרביה, א, תל-אביב 1952, עמ' 109. על מוסד ה'שרייברים' בכלל ראה גם: ש' קאזדאן, פון חדר און 'שקאלעס' ביז צישא, מקסיקו 1956, עמ' 108-76.
4. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, א, יג; שולחן ערוך, יורה דעה, סי' רמו, סעיף ו. על מחלוקת התנאים בין ר' אליעזר, שפסקו כדעתו, לבין בן עזאי, שאמר 'חייב אדם ללמד את בתו תורה', ראה: בבלי, סוטה כ ע"א, כא ע"ב.
5. ראה להלן, הערה 8, דברי י"ל קצנלסון. הסופר היירי ב' יאושזאהן (=משה יוסטמן) פרסם בשנת 1911 רומן מעניין, שנושאו טרגדיה הנובעת משידוך בין בנו של 'רבי' חסידי לבין בתו של חסיד ורשאי עשיר, שלמדה בבית ספר פולני: אינ'ם רבינ'ס הויף, ורשה תרע"א. במאמר משנת 1895 נטען, שבגלל החינוך הזר 'תפרוצנה [הבנות] את הגדר ותשלכנה אחרי גון את רוח היהדות ותחלנה לחקות כקופים דרכי עם הארץ' (נ"א מנדרוחוביץ, המגיד, 14.2.1895, עמ' 1).
6. לדוגמה, מספרת רחל ענע קאסיצא, אשה ממושבה ענייה ליד ביאליסטוק, שבמקומה כל הבנים, ואף העניים ביותר, למדו בחדר, ואילו הבנות לא. רק במשפחות העשירים, ששכרו לבניהם מלמדים פרטיים, למדו גם הבנות לכתוב ביידיש ולהתפלל. ראה: ר"ע קאסיצא, זכרונות פון א ביאליסטאקער פרוי, לוס אנג'לס 1964, עמ' 24-23. זכרונותיה ורוב הזכרונות בהמשך המאמר הםמשנות השבעים והשמונים.
7. ראה במדריך שהוציאה 'חברת מפיצי השכלה בישראל' על שאלות חינוך דאז:Spravochnaia Kniga po voprosam obrazovaniia evreev, St. Peterburg 1901, p. 97. גם ידיעה בעיתון המגיד, 3.5.1900, עמ' 209, מדווחת על איסור מטעם שר החינוך 'על המלמדים ללמד בחדריהם ילדות'.
8. המאמר, שנושא את השם 'מכתב לבנות ציון', הופיע בכתב העת הזמן, מס' 12, ג' באדר תרס"ג, עם' 3-2. על עניינו בחינוך של יהודה לייב קצנלסון, הידוע גם בכינויו 'בוקי בן יוגלי', ראה בתוספת של בן-ציון כץ לזכרונות של קצנלסון, מה שראו עיני ושמעו אזני, ירושלים תש"ז, עמ' 251.
9. דברי שרפשטיין, החדר (לעיל, הערה 2), עמ' 128, ש'כמעט לא נמצא חדר דרדקי שלא נמצאו בו ילדות', מוגזמות למדי.
10. ב' טומאשעווסקי, מיין לעבנס-געשיכטע, ניו-יורק 1916, עמ' 11; A. Broido, Memoirs of a Revolutionary, London 1967, p. 3; וייצמן-ליכטנשטיין, בצל קורתנו, תל-אביב תש"ח, עמ' 20-12, 50-47, 56; א' שעכטער, די געשיכטע פון מיין לעבן, ויניפג 1951, עמ' 7-6; ר' שנברג, לאתמול באהבה, חיפה 1975, עמ' 32 -31 ;M. Shulzinger, The Tale of a Litvak, New York 1985, p.22.
11. הדבר התרחש בנובורדומסק ושם המלמד היה שיא פכטר. לא ברור מה היתה ההחלטה הסופית על הערעור, שבו ביקש פכטר רחמים כי היה עני וזקן. ראה: הארכיון הכללי לתולדות העם היהודי, מיקרופילם HM7078. אני מודה להנהלת הארכיון על הרשות להשתמש בכתבים שברשותו, ולסטיבן רפפורט מסטנפורד, קליפורניה, על שהסב את תשומת לבי לחומר הזה על החדרים בפולין.
12. ויצמן-ליכטנשטיין (לעיל, הערה 10), עמ' 56.
13. ד' כהן, שפולה, מסכת חיים יהודיים בעיירה, חיפה 1965, עמ' 93.
14. מ"י פריד, ימים ושנים, א, תל-אביב תרצ"ח, עמ' 160.
15. ראה בסקר של יק"א על המצב הכלכלי (למעשה המצב הכלכלי-החברתי) של יהדות רוסיה:Sbornik materialov ob ekonomicheskom polozhenii evreev v Rossii, II, St. Petersburg 1904, p. 303
16. P. Wengeroff, Memoiren einer Grossmutter, I, Berlin 19132, pp. 69-85. חדר זה היה בברסט-ליטובסק.
17. א' רוזגטל-שניידרמן, אזיף ווגן אזן אומוועגן, א, תל-אביב 1974, עמ' 49-35. בעברית: נפתולי דרכים, א, תל-אביב 1970, עמ' 40-29.
18. רקובסקי (לעיל, הערה 3), עמ' 63-54.
19. י' שטערן, חדר און בית-מדרש, ניו-יורק 1950, עמ' 37-34. לפי דבריו היו גם בנות אחדות בחדר דרדקי (שם, עמ' 14).
20. ח"א זוטא, בראשית דרכי, ירושלים תרצ"ד, עמ' 136-135. יוזם החדר הזה היה מנחם אוסישקין.
21. הארכיון הכללי לתולדות העם היהודי, מיקרופילם HM7078.
22. Kh.P. Isakovich, ‘Materialy po khedernomu delu: Khedera v. g. Mgline…”, Vestnik OPE, 27 (Jan. 1914), pp. 25-30
23. Sovremennyi kheder, St. Petersburg 1912
24. עד כמה שמצאתי, לא למדו בנות כלל בתלמודי התורה, הנקראים לפעמים במקורות שברוסית 'חדרים חברתיים', בהיותם מוסדות קהילתיים לילדים עניים.
25. שם, עמ' 61.
26 שם, עמ' 52, 54, 60. רוב המחזיקים בחדרי הבנות באיזור זה מתוארים כ'שרייברים לשעבר'. במקום אחר בספר נאמר, שה'שרייבריות
(shraiberstvo) יצאה מן האופנה' (עמ' 10).
27. שם, עמ' 30. עם זאת מעיר הסוקר, שאינו מקבל שום אחריות על הדיוק במספריו.
28. במקור: Vol’no-ekonomicheckoe obshchestvo
29. המספרים מובאים באנציקלופדיה היהודית-הרוסית הישנה (Evreiskaia entsiklopediia), י 15, עמ' 593-592; וביתר פירוט בסקר של יק"א שפורסם בשנת 1904 ועסק גם ב'חדר', אם כי יק"א לא אסף חומר על מין התלמידים. ראה בסקר (לעיל, הערה 15), עמ' 303-287 (שם הממפרים קצת שונים), ופירוט בסוף הכרך, שם, טבלה 63. רשמית נסקרה כל האימפריה, אבל למעשה היה מספר החדרים שדווח עליהם באזורים שמחוץ ל'תחום המושב' קטן מאוד, ומספר הבנות שדווח עליו היה רק תשעים.
30. שם, עמ' 303.
31. ראה למשל: ד' פוהורילה, 'פרקי הוי', ספר בוטשאטש, בעריכת י' כהן, תל-אביב תשט"ז, עמ' 198-197. הינדה ברגנר מספרת בזכרונותיה, שלמדה בכמה חדרים עם בנים ועם בנות אחרות, כאילו אין בכך יוצא דופן: אין די לאנגע ווינטער-נעכט, מונטריאל 1946, עמ' 64-59.
32. ר' בנימין, מזבורוב עד כנרת, חיפה 1975, עמ' 215.
33. ברטה פפנהיים (1936-1859) כללה במפעליה המרובים גם נסיון לשפר את המצב החברתי של יהודי גליציה. שרה רבינוביץ' (1880-1918), בתו של הסופר שאול פנחס רבינוביץ' (שפ"ר), סיימה לימודי סוציולוגיה בגרמניה, היתה פעילה בשמאל האירופי, ובין השאר פרסמה מחקר כלכלי-חברתי על יהודי עיר מולדתה מוהילב.
34. B. Pappenheim und S. Rabinowitsch, Zur Lage der jüdischen Bevölkerung in Galizien, Frankfurt am Main 1904, p. 12
35. שם, עמ' 12, 14.
36. שם, עמ', 86.