נביאים : חופש הדיבור

לכאורה אין, בשיטה של משפט דתי, חופש דעה או דיבור. מטבעו של משפט דתי שהוא מושתת כולו על אמונה באלוהים, בחסדו, בצדקתו, בשלטונו האבסולוטי, ושאין בו מקום לדעות נוגדות ואחרות או לדיבורים נוגדים ואחרים.
אבל המשפט המקראי העתיק, העומד ביסוד המסורת היהודית, עשיר מאוד בגילויים של חופש הדעה והדיבור, אפילו של חיוב לומר את אשר מהרהרים בלב.

בשיטת המשפט העברי, כמו בשיטות משפטיות אחרות, לומדים את "חופש הדיבור" מאיסורי הדיבור. מכיוון שהוצאת שם רע אסורה, ויש עוד דברים האסורים בדיבור, הרי כל הדברים שאינם אסורים בדיבור, דברים הם המותרים בדיבור: "מכלל לאו אתה שומע הן". יש במקרא, למשל, עבירה חמורה, והיא ההסתה לעבוד אלוהים אחרים. האומר, "נלכה ונעבדה אלוהים אחרים", הוא "מסית ומדיח", והוא נחשב לפושע מסוכן ביותר. המסית והמדיח של אותם ימים הוא כמו הבוגד של ימינו: גם הבוגד יכול ויעבור עבירתו על-ידי מוצא פיו. על-ידי שהוא "מסית ומדיח" בדיבור פה, הוא בוגד באלוהים. ואולם איסור זה הוא מוגדר ומוגבל: מה שאינו עולה כדי הסתה לעבודה זרה ממש, אינו בכלל האיסור; ומאחר ו"אין עונשין אלא אם כן מזהירין", שכל ענישה צריכה "אזהרה" מוקדמת בחוק מפורש, אין עונשין על דיבורים מסיתים או אחרים שאינם בגדר הסתה לעבודה זרה.

גם איסורים כמו "לא תלך רכיל בעמך" (איסור לשון הרע), או "לא תקלל חרש" (שהורחב אחר-כך לקללה בכלל), או "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שהוא לא רק איסור קללת האלוהים, אלא גם איסור ביזוי הנשיא והמלך והשופט), או "לא תישבע בשמי לשקר", או "לא תשקרו איש בעמיתו", או "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא", "ונוקב שם ה' מות יומת" (איסור לבטא את שם האלוהים במפורש), או "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת" – כל אלה איסורים מפורשים הם, המגבילים את חופש הדיבור; וכל שיטת משפט מגבילה את חופש הדיבור כדי להגן על הזולת, על המדינה, על הדת או על ערכים אחרים.

הדעת הייתה נותנת שבשיטת-משפט דתית די בכפירה באלוהים, ואין צריך להגיע לכדי קללה כדי שההתבטאות תיכלל בכלל האיסור. ומה שאמר ישעיהו הנביא, "היאמר חומר ליוצרו מה תעשה, ופעלך אין ידים לו", מצביע רק על המגוחך שבעצם הכפירה באלוהים, אבל עבירה פלילית הגוררת עונש-מוות אינה בכפירה אלא בקללות או בנקיבה בשם המפורש או בהסתה לעבודת אלילים. בוודאי יש בכפירה משום עבירה בדיני שמים, והאלוהים יודע כיצד ואימתי להעניש עליה – אבל בבית-דין של מטה אין מענישים עליה, משום שאין בה מעשה שנקבע לו עונש.

ואמנם, מן הימים הראשונים לאחר היציאה מארץ מצרים, היו "העם כמתאוננים": הם פתחו פיהם בתלונות ובטענות נגד משה ונגד האלוהים, בלי כל מעצורים. ולא תמיד נענשו על כך, אפילו כאשר היה במחאתם משום עלבון או מרידה. לא זו בלבד שמייד לאחר מעמד הר סיני רקדו סביב עגל הזהב ואמרו, "אלה אלהיך ישראל", אלא כאשר לא קיבלו את כל סירי הבשר שהתגעגעו אליהם, כאשר לא באו על סיפוקם – היום היינו אומרים לעניין שכרם, אז אמרו לעניין מאכלם – הם פקפקו, "היש ה' בקרבנו אם אין". במשך 40 שנות ההליכה במדבר הטיל אלוהים עליהם גם עונשים חמורים מאוד: קורח ועדתו שמרדו נגד משה, נבלעו באדמה; מרים שדיברה סרה במשה, על אש לקח אישה כושית, נענשה והייתה "מצורעת כשלג"; המרגלים, "מוציאי דיבת הארץ רעה", מתו במגפה והעם "המתאווים" נקברו בהמוניהם ב"קברות התאווה". ולא פעם פגה הסבלנות האלוהית: "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי". ולא רק מדור המדבר אלא מכל דור ודור בתקופת המקרא נמצאנו למדים שלא היו לבני ישראל כל מעצורים מפני דיבורים מרדניים: כשעלתה בלבם תלונה או מועקה, נתנו להן ביטוי.

ואולם ההתגלמות הטיפוסית ביותר של חופש הדיבור בהיסטוריה הישראלית העתיקה איננה שלילית אלא חיובית – הרי היא הנבואה. עוד בתורה הבטיח אלוהים שיקים מתוכנו נביאים כמו משה ויגיד להם מה לומר לעם; והוא גם ציווה עלינו לציית לנביא, "אליו תשמעון", להזכירנו שאלוהים הוא המדבר מפיו.

ואמנם, קמו לנו נביאים אשר נבואותיהם מגלמות את חופש הדיבור; ואין נפקא מינה שדיברו בשם אלוהים. נביאי האמת לא רק התיימרו לדבר בשמו, אלא האמינו בתום לבם שכל אשר יוצא מפיהם הוא דבר האלוהים. לעומת נביאי האמת קמו גם אלפים ורבבות נביאי שקר, שגם הם התיימרו לדבר בשם אלוהים, אבל ההשראה שלהם הייתה לאו דווקא אלוהית, הם השתמשו בחופש הדיבור, לא כדי להפיץ את דבר האלוהים ואת מוסר האלוהים, אלא כדי למצוא חן בעיני המלכים והמושלים של ימיהם. אלה היו לרוב נביאי הטוב, ואילו נביאי האמת היו גם נביאי הזעם; הצד השווה שבהם היה חופש הדיבור. אצל נביאי האמת הפך חופש זה לחובה ולהכרח: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט". היה מי שאמר שהנביאים היו משוררים, מטיפים, פטריוטים, מדינאים, מבקרים וגאוני אמנות הנאום והסגנון: הריטוריקה הפומבית הייתה לחם חוקם, וקולם נשמע ברמה מעל כל במה, בשווקים וברחובות – בין אם מצא חן בעיני השליטים או השומעים ובין אם היה למורת רוחם. הם לא נרתעו, לא מלנבא ולא מלהטיף את הדברים הקשים והחריפים ביותר, נגד מלכים ומושלים, נגד העם החוטא ונגד כוהנים שאינם ממלאים תפקידם כראוי, ובעיקר נגד נביאי השקר, מתחריהם, אשר התיימרו להתנבא בשם אלוהים בלי שהוסמכו לכך. ואשר לחופש הדיבור, הרי לא הכירו הנביאים בשום צנזורה ולא היססו לחרף ולגדף את היריב בביטויים החריפים ביותר; ואמנותם הייתה, שעשו זאת בסגנון מזהיר ובריטוריקה מושלמת.

אמרתי שנצטווינו לציית לנביאים ולכל מה שהם אמרו, ואני מצטער תמיד שהנביאים כמעט ולא השתמשו בסמכות החקיקה שלהם ולא הוסיפו חוקים ומשפטים על הטפותיהם המוסריות. כנראה שלא ידעו עוד על סמכותם, שהרי הדיבור "אליו תשמעון" קיבל פירושו המחייב רק בידי חכמי התלמוד. על כל פנים, בחרו להשאיר לנו את הטפותיהם המוסריות לדורי דורות, והן הדגל אשר סביבו אנחנו מתלכדים; ולא בכדי נכנסו חזונות "השלום והצדק של נביאי ישראל" להכרזת העצמאות של מדינת ישראל, והם הדגל המוליך את המדינה היהודית בדרכה המיוחדת.

כיצד אפשר להבחין בין נביא אמת לבין נביא שקר? כתוב, "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'"? מהו סימן ההיכר של נביא השקר המתיימר לדבר בשם ה' ולא הוסמך לכך? התורה מספקת לנו מבחן פשוט: "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דיברו ה'". חכו, המתינו: והיה אם יתקיימו דברי הנביא, סימן וראיה שהוא נביא אמת, אם לא יתקיימו דברי הנביא, משמע שהוא נביא שקר. המשנה מרחיבה במעט את הדיבור, לאמור, "המתנבא בשם עבודה זרה", מי שמודה שהשראתו באה לו מעבודה זרה או מדבר בשם אלילים, מתגלה כנביא שקר על פני הדברים, ואין לחכות עד שיתברר אם ניבא אמת או ניבא שקר, אפילו בנבואתו "כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור" – ולא כל שכן שהוא מתיימר לשנות מן ההלכה. רק אם אינו מדבר בשם עבודה זרה, ולכאורה אפשר שהוא נביא אמת, אין מנוס מלהמתין אם נבואתו תתקיים.

גם כאן מבדיל הרמב"ם בין הנביא אשר מנבא טובות ובין הנביא אשר מנבא רעות. כאשר נביא מנבא טובות, אין ברירה: צרך לחכות ולראות אם נבואתו מתקיימת. שאם היא מתקיימת, סימן שהיה נביא אמת, ואם אינה מתקיימת, היה נביא שקר. אבל אם נביא מנבא רעות – אין צורך לחכות, מפני שאם נבואתו אינה מתקיימת, ובמקום הרעה באה הטובה, אין זאת אלא סימן לרחמי האלוהים ולחסדיו. אלוהים אוהב להתחרט ולהינחם, כמו שהתחרט על הריסתה של "נינוה העיר הגדולה הזאת", שיונה הנביא ניבא בשמו את הריסתה. אבל אם הנבואה הרעה מתקיימת, כמו שהתקיימה, למשל, נבואתו הרעה של ירמיהו הנביא, סימן שהיה נביא אמת.

הנבואה החלה עוד בתקופת משה רבנו, שלא "קם נביא עוד בישראל" כמותו. אלוהים ציווה עליו לאסוף 70 איש מזקני ישראל, שיתנבאו לו באוהל מועד. היו שם שניים, אלדד ומידד, שהתנבאו בתוך המחנה, מחוץ לאוהל המועד. יהושע, עבדו של משה, התרעם עליהם שעשו בניגוד לחוק, שהפרו את ההוראה שיתנבאו אך ורק בתוך האוהל; ויהושע יעץ למשה לאמור "אדוני משה – כלאם!" המפרשים מחולקים בדעותיהם, מה פירוש המלה "כלאם". אם נפרש אותה כפשוטה, "תכניס אותם לבית הכלא", הרי לפנינו ניסיון ראשון לתבוע כליאתו של אדם על אשר השתמש בחופש הדיבור שלא כדין או במקום שלא היה רשאי להשתמש בו. בין אם נפרש "כלאם" כפשוטו, ובין אם נפרשו כלשון השתקה, התגובה של משה רבנו היא מאירת עיניים: "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם". לא אעניש אותם ולא אסתום את פיהם, קל וחומר לא אכלא אותם בכלא: הלוואי וכל אחד ואחד מבני העם הזה יהיו נביאים אשר יוכלו להתנבא, בכל מקום ובכל זמן.

אבל לא כל הנביאים נמלטו מעונשם של המלכים, אשר נגדם או למורת רוחם ניבאו נבואותיהם. עמוס התנבא, למשל, כי "בחרב ימות ירבעם וישראל יגלה מעל אדמתו. ויאמר אמציה אל עמוס, חוזה, לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא, ובית אל לא תוסיף עוד להינבא, כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא". פה חייך בסכנה: המלך ירדוף אחריך ויתנקם בך. ועוד שומעים אנו על נביא בשם אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים, איש שהיה "מתנבא בשם ה'", והוא ניבא "על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו", שיפלו בשבי ויושמדו בידי מלך בבל. יהויקים המלך שמע וביקש להמיתו, ואוריהו הבין מה לפניו וברח למצרים. אפשר היה להניח שבכך נמלט והציל את נפשו, אבל המלך שלח אנשים למצרים, "ויוציאו את אוריהו ממצרים, ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב, וישלך את נבלתו אל קברי בני העם". רק נס היה זה שאחיקם בן שפן הציל את ירמיהו "לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו".

אבל גם ירמיהו ראה צרות רבות: הוא נכלא פעמיים בבית "הבור", והועמד לדין על-ידי "הכהנים והנביאים", שאמרו "אל השרים ואל כל העם לאמור, משפט מוות לאיש הזה, כי ניבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם". ירמיהו הצליח, על-ידי נאום הגנה מבריק, לצאת זכאי: "אין לאיש הזה משפט מוות, כי בשם ה' אלהינו דיבר אלינו". ללמדכם שלפעמים יש בסניגוריה מרשימה כדי להעביר את רוע הגזירה.

הלקח הטוב שנתנו לנו נביאי ישראל, וירמיהו בראשם, הוא שמי שנוטל לעצמו חופש הדיבור להשמעת דעות בלתי-מקובלות או ביקורת חריפה, או מחאת זעם, נוטל על עצמו תמיד, סיכון חמור של רדיפה והשמצה וענישה, ואף מסכן את חייו, עד שיאות לסתום את פיו. חופש הדיבור מופקד בידי עזי רוח ואמיצי לב שלא יטשו את המערכה. יונה הנביא ברח "מלפני ה'", ובלבד שלא יצטרך לנבא השמדה לעיר הגדולה ההיא, וגורלו מראה שאין בצע בבריחה, ומי שנקרא לקום ולמחות אינו רשאי להיפטר ממשימתו. ואמנם הייתה בריחה זו יוצאת דופן: תמיד הצטיינו הנביאים בעמידתם במשימתם ללא מורא או פחד. נתן עמד לפני דוד המלך, אליהו עמד לפני אחאב המלך, וכמותם רבים אחרים, והם לא רק ניבאו להוד מלכותם מה יהיו המכות האיומות שיפלו עליהם משמים, אלא גם גילו דעתם על רוע מעלליהם, שבמקום להיות לדוגמה ולמופת לעם, השחיתו כל מידה טובה של מוסר או צדק.

הנביאים לא רק התריעו בעצמם על "החוקקים חיקקי אוון... להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי", על עושק שעשקו ועל גזל שגזלו, אלא גם קראו לעשוקים ולנרדפים להתריע ולמחות מצדם: "ניגש והוא נענה, ולא יפתח פיו, כשהלטבח יובל, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו" – חופש הדיבור ניתן, או צריך להינתן, גם לעשוקים (או במיוחד לעשוקים), כדי שיוכלו להשמיע זעקתם. וזכות הזעקה – חובת ההקשבה במשמע: מידה אלוהית היא, כי "אם ענה תענה אותו, שמוע אשמע צעקתו".

בו בזמן שהמקרא מספר על מציאותם של מאות רבות של נביאי שקר (850 נביאי הבעל והאשרה נקבצו על-ידי אליהו הנביא, 400 ניבאו ליהושפט מלך יהודה), מעמידה המסורת התלמודית את מספר נביאי האמת על ארבעים-ושמונה (ועוד שבע הנביאות שהזכרנו). נמצא שנביאי האמת תמיד היו המיעוט – ואמנם הזקוקים לחופש הדיבור תמיד מיעוט הם: הדעות שאותן הרוב רוצה להשמיע, הן הדעות שאותן הרוב רוצה לשמוע, ואין מי שימחה בידו.

"מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים": אם הכוונה היא למקדש הראשון, הרי בוודאי לא ניטלה נבואה מנביאים כיחזקאל, חגי, זכריה ומלאכי; ואם הכוונה היא למקדש השני, אין לראות במה עלתה "נבואתם" של התנאים והאמוראים שלאחר החורבן על זו של אנשי כנסת הגדולה והתנאים הראשונים. יהא דבר זה כאשר יהא, חכמי התלמוד מצאו להם סימוכין בתורה למסקנתם כי "חכם עדיף מנביא": על הנביא להוכיח עצמו תחילה על-ידי ש"נתן אליך אות או מופת" – ואילו החכם אינו רוכש מעמדו באותות ובמפותים אלא בחכמתו ובלמדנותו. אבל גם אחרי חורבן הבית השני לא פסקו מישראל המוכיחים בשער, הזועקים חמס, או המשמיעים דעת מיעוט או דעת יחיד: אלא איש מהם (או גם איש זולתם) לא תבע לעצמו את כתר הנבואה. כשם שהנביאים ניבאו בהשראה אלוהית וברוח הקודש, כן הורו חכמים תורתם "שבעל-פה" כאילו ניתנה למשה מסיני: אולי צריכים היו להכריז תחילה שהנבואה בטלה מן העולם, שמא יתעורר ספק אם "נבואה" מאוחרת אינה עדיפה על ההלכה; או אולי הכריזו על בטלות הנבואה כדי למנוע היגררות אחר "נביאי" הנצרות. על-כל-פנים, משניתנה הנבואה לחכמים, לא נדם קולה – וערכיה המיוחדים קיבלו ממדים חדשים ומסגרת שונה.