הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
המאמר עוסק בספר דברים מארבעה הבטים: תוכנו ומבנהו של הספר, סוגיית זמן חיבורו, תולדותיו של הספר והאידאות שבו. במאמר נטען כי ספר דברים הוא פרי יצירה ספרותית של כארבע מאות שנה, מהמאה העשירית(תקופת יאשיהו)  ועד המאה השישית לפני הספירה. וכי למרות שהספר מורכב מרבדים שונים יש בו תפיסה הגותית אחידה.



ספר דברים-דברי סיכום
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


ספר1 דברים הוא הספר החמישי שבתורה. בא, כמקובל בספרי התורה, מפתיחתו "אלה הדברים". השם היווני שעבר ללאטינית – Deuteronomium, הוא תרגום מהשם העברי "משנה-תורה", שהיה נהוג בישראל בתקופת בית שני ולאחריה (מכילתא פ' יתרו; בב' מגילה ל"א, ע"ב). שם זה נובע מפירוש משני לדברים י"ז, יח: "... וכתב לו [המלך] את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים", שהרי המשמעות המקורית של 'משנה' בכתוב זה היא 'העתק'2.

הרכב, מבנה ותוכן

הספר מורכב משלושה סוגים ספרותיים: נאומים, שירות, וקטעים סיפוריים. עיקרו של הספר הוא בנאומים שהם שלושה: (1) א', ג'-ד', מ; (2) ד', מד-כ"ח, סח; (3) כ"ח, סט-ל', כ. בפרק כ"ז יש שלוש כותרות עצמאיות (פס' א, ט, יא), אך אין ספק שמצד תוכנו הוא שייך לנאום השני. השירות הן שתיים: "האזינו" (ל"ב, א-מג) וברכת משה (ל"ג). הקטעים הסיפוריים עוסקים במעשי משה לפני מותו. בפרק ל"א; ל"ב, מד – מז באים במעורבב: ייעדו של יהושע, מסירת ספר התורה ואזהרות עליה, מבוא לשירה; בל"ב, מח-נב ול"ד בא סיפור פטירת משה. יש גם קטעים סיפוריים שאינם מתאחים היטב בהקשר א', א-ב, שאיננו כותרת למה שבא אחריו. וכן י, ו-ט. הקטע ד', מא-מג, לעומת זאת, נוסף מתוך צרכים פרשניים, היינו הצורך להתאים את חוק ערי המקלט בדברים (י"ט, א-ז, י-יג) אל החוק המקביל במדבר (ל"ה, ט-לד).

הנאום הראשון של משה (א', ג-ד', מ) הוא ברובו סקירה היסטרית של המאורעות מחורב ועד ערבות מואב (א',ג-ג', כב); בסופה באה תפילת משה ודחייתה על ידי ה' (ג', כג-כט). הסקירה מבקשת להטעים כמה רעיונות המיוחדים לספר דברים, כפי שנראה להלן. את הנאום חותמת דרשה ארוכה (ד', א-מ) הנחלקת לשתי פרשיות נבדלות: הטפה נגד עשיית צלמים בפולחן ה' (ד', ט-לא) והוכחת יחידות ה' (ד', לב-מ).

הנאום השני (ד', מד-כ"ח, ס"ח) מתחיל בהזכרת עשרת הדברות בחורב (ה', ב-יח), כדי להסביר ולהטעים שגם "המצוה, החקים והמשפטים", הבאים בהמשך, היו צריכים להינתן לעם בחורב, אלא שניתנו למשה לבדו, משום שהעם נתיירא ושולח לאוהליו. מכאן גם ברור ש"המצוה, החקים והמשפטים" הם חלק בלתי-נפרד מברית חורב (ה', יט-כח). מכאן ואילך מוסר משה את מה שקיבל (ו', א), והוא פותח את "המצוה" בקריאה "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד" (ו', ד). "המצוה" כתובה אפוא מכאן ואילך (ו', ד-י"א, כה), ועיקרה הוא היחס הנכון של ישראל אל ה': אהבה, יראה, ביטחון, מסירות וציות.
לאחר "המצוה" באים "החקים והמשפטים" (י"א, לא-כ"ו, טז). אלה כוללים סדרות-סדרות, כגון דיני פולחן, חוקים נגד דרכי האמורי, חוקים נגד עבודה זרה, חוקי המדינה, דיני רוצח ונרצח, דיני מלחמה, דיני משפחה ואישות, חוקי חסד לעשוקים, חוקים להגנה על רכוש הפרט, ועוד. ואולם הרבה מן הסדרות נתפרקו, והחוקים סודרו לפי שלושת העקרונות הבאים:
(א) הסידור הקונצנטרי (או הסימטרי), של סוגר שהוא מעין הדלת; כך, למשל, באה בראשו ובסופו של קובץ החוקים הקריאה לשמור ולעשות את החוקים ואת המשפטים (י"א, לב-י"ב, א; כ"ו, טז) ולפנים ממנה באים חוקים הקשורים לייחוד הפולחן (י"ב, ב-ז, ח-יב; כ"ו, א-יא, יב-טו) וכן חוקים אחרים שייכנסו לתוקפם "בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב" (כ"ה, יט; השווה י"ב, י).
(ב) הסידור הענייני: זה אחר זה באים בדברים י"ז, ח-י"ח, כב דינים הנוגעים לאשיות המדינה: השופט, המלך, הכוהנים, הנביא. ואחריהם באים דיני נפשות ודיני עדים, שהם עיסוקו של השופט, ודיני מלחמה, שהיא ראש מפעליו של המלך (י"ט, א-כ"א, יד);
(ג) הסידור האסוציאטיבי, ותהיה זו אפילו אסוציאציה של תמונה ל"מחיר כלב" בכ"ג, יט נסמך איסור הנשך בפס' כ-כא), או אסוציאציה של צליל המלה (למצוות "לא תוננו" בדב' כ"ג, י"ז נסמך איסור קרשה ואתנן בפס' יח-יט).
אחרי "החקים והמשפטים" באה הכרזה חגיגית של הברית בין ה' וישראל (כ"ו, יז-יט). ישראל האמיר את ה' לאלוהים, היינו קיבל על עצמו לעובדו; וה' האמיר את ישראל לו לעם סגולה, היינו קיבל עליו לתתו עליון על כל הגויים אשר עשה. משמעותה התיאולוגית של ההכרזה תידון להלן.
פרק כ"ז כולל נספחים לנאום השני, המתקשרים היטב אל י"א, כו-ל. משותפת לפרשיות אלה הברכה והקללה בין גרזים ועיבל (כ"ז, יא-יג), שלה נספחות סדרה אחרת של קללות (כ"ז, יד-כו) ומצוות פולחניות נוספות הנוגעות להר עיבל (כ"ז, א-ח). אחרי כן, בכ"ח, א- סח, באות הברכה והקללה החותמות את ברית חורב כפי שמקובל היה לחתום בריתות במזרח העתיק. ואולם הנאום השני אינו מסתיים בקללה, אלא נחתם בנחמה ובהבטחת השבות: זו הפרשה בל', א-י ההופכות לטוב את לשונות הקללה שבכ"ח, טו-סח.

הנאום השלישי (כ"ח, סט-ל', כ, להוציא את ל', א-י) מחזיק ברית נוספת, היא הברית בארץ מואב. ברית זו, לאחר שמנכים ממנה תוספות משניות (כגון כ"ט, יט-כז), מגלה במבנה שלה דמיון מפתיע לבריתות מדיניות מן האלף השני לפסה"נ דווקא, מה שמוכיח שביסודה עומדת מסורת עתיקה ביותר. ואלה פרטי המבנה: כותרת (כ"ח, סט). מבוא היסטורי (כ"ט, א-ח), הכרזת הברית (כ"ט, ט-יב), תנאי יסוד של הברית (כ"ט, יג-יטא, כח), ברכה וקללה קצרות וסימטריות (ל', טו-יח), העדת עדים (ל', יט). הדמיון המבני-צורני האמור מלמד, שהברית הזאת, יחידה מכל הבריתות שבתורה, שומרת על המבנה המקורי של הברית שנכרתה בימי קדם בין ה' וישראל. תוכן הברית עובד אמנם בידי מחברי הספר, אך עתיקותה עוד ניכרת בפרטי רעיונות ובסגנון: וראה להלן בדבר מקום מוצאה בישראל.

תוכנם של קטעי הפרוזה בדברים ל"א-ל"ד כבר נזכר לעיל. שירת "האזינו" משלבת רוחב תיאור אפי במוסר חכמתי ובתוכחה נבואית. מן הסוג הספרותי שלה קשה לדייק במוצאה. השירה מתארת את חסדי ה' עם ישראל, סוקרת חטא העם ועוברת לעונשים, שה' מביא על ישראל בידי אויביהם. לבסוף צופה השירה את דיכוי האויבים ואת שיקום ישראל. הגלות איננה נזכרת בין עונשי ישראל, והשיקום אינו מדבר על שיבה ארצה מן הגלות. ברכת משה (ל"ג) פותחת בתיאור ה' הבא מסיני לברך את עמו, ואחר כך מונה את השבטים ומתארת אותם באפיונים של שבח וברכה. סיומה הוא שיר ניצחון קצר של ישראל, הנעזר על ידי ה' במלחמתו באויביו.

זמן החיבור

הנאומים שבספר וקצת מהחומר הסיפורי, בסך הכול כתשע עשיריות מן הספר, שויכו במחקר לתעודה ס"ד (D) המתייחדת לעומת שאר התעודות שבתורה בסגנון, ברעיונות ובחוקים משלה. חוק אחד מהם, חוק ייחוד הפולחן, החוזר בס"ד שוב ושוב בין י"א, לא ול"א, יג, אף נעשה מכשיר לתארך על פיו את המקור ס"ד, ובעקבות זאת גם לתארך את כל ספרות התורה. התיארוך נעשה בעקבות די-וטה (1805) על פי הסילוגיזם ההיסטורי דלקמן:
(א) מכל ספרי התורה רק התעודה ס"ד מצווה על ייחוד הפולחן;
(ב) ייחוד הפולחן בוצע בתולדות ישראל רק פעמיים: לראשונה, לא על פי חוק כתוב, בימי חזקיהו מלך יהודה (727-698), ובשנייה, על פי ספר תורה שנתגלה בבית ה', בשנת שמונה-עשרה ליאשיהו מלך יהודה, היא שנת 622;
(ג) נמצא שהספר שנתגלה היה התעודה ס"ד (או חלקה), וזו נתחברה במאה השביעית, בין חזקיהו ליאשיהו.
מכאן ואילך מתוארכת ספרות התורה על פי התייחסותה לס"ד. תעודות שאינן מכירות את ייחוד הפולחן נחשבות לעתיקות מן המאה השביעית, ותעודות המניחות שייחוד הפולחן ידוע, נחשבות למאוחרות מימי הגלות או לאחר שיבת ציון.

נגד השערת די-וטה יצאו חוקרים שביקשו לאחר או להקדים את חיבור הספר. המאחרים טענו שחוק ייחוד הפולחן הוא אוטופי, והסיפור על מציאת הספר ועל הגשמת החוק במל"ב כ"ב-כ"ג אינו מהימן. אבל חוק ייחוד הפולחן איננו אוטופי, שהרי הוגשם בידי יהודים ושומרונים בכל ימי בית שני, והסיפור על ייחוד הפולחן בימי יאשיהו, אפילו יש בו סימני עיבוד מאוחר, כה חורג מתיאוריו של ספר מלכים את המלכים הצדיקים האחרים מבית דוד, שחריגתו מלמדת על מהימנותו. המקדימים טענו כי שעת מציאת הספר אינה מלמדת על זמן חיבורו, והעובדה שחוק ייחוד הפולחן לא הוגשם אינה מלמדת שהחוק לא היה קיים; הרי האלילות נאסרה מקדמת דנה, ובכל זאת התמידה בישראל עד סוף תקופת המלוכה. אולם באמת אין הנידון דומה לראיה: נגד האלילות התריעו שוב ושוב, ואילו את ריבוי מקומות הפולחן לא גינו, וגם לא ניסו להצדיק כהוראת שעה. מזבחות גדעון ואליהו היו כשרים ללא עוררין, והריסת המזבחות בידי העם נחשבה לחטא כבד (מל"א י"ט, יד). תוכחות עמוס והושע נגד בית-אל והגלגל היו על החטא המלווה את הפולחן ולא על מקום הפולחן, ממש כמו תוכחות ישעיהו וירמיהו נגד העבודה בירושלים. רק בעריכת ספר מלכים, שנעשתה אחרי החורבן, והטבועה בסגנון וברעיונות משנה-תורתיים, ואחריה במקורות בית שני וחז"ל – כולם מקורות מאוחרים מן המאה השביעית – בא הגנאי לריבוי מקומות פולחן או, לגבי מנהיגים צדיקים, הניסיון להסביר מדוע הוצרכו להפר באופן חד-פעמי חוק כתוב מן התורה. לא הספר ולא רעיונות מחבריו היו ידועים בישראל לפני המאה השביעית. מבחינתו של ההיסטוריון, שצריך להסביר את המאורעות כדרך הטבע, לא נתברר ס"ד, אלא בתקופת המצאו או זמן-מה לפני כן.

על חיבורו של הספר במוצאי תקופת המלוכה מעידים גם סימנים אחרים. חוקי השיפוט (דברים ט"ז, יח-כ; י"ז, ח-יג) מבקשים להעמיד שיפוט של פקידים-ממונים במקום שיפוטם של הזקנים. אך במשך רוב תקופת המלוכה עוד נתקיימו סמכויותיהם של הזקנים. אלה נתרופפו במאה השמינית ונתעוררו לגמרי עם עקירת אוכלוסיית ערי השדה בידי סנחריב (701). זהו אפוא הרקע המתאים לחוק דלעיל. חוקי המלחמה רחוקים מאוד מן הריאליה של תקופת השופטים ומניחים את קיומה של ממלכה מאורגנת היטב, המסוגלת לפעילות של משא ומתן ולניהול מצור ממושך על עיר אויב (דברים כ', י-יא, יט-כ). זאת ועוד, בתוכחות שבדברים כ"ח וכ"ט משוקעות קללות, שנשאלו, כפי הנראה, מתוך נסחים של בריתות אשוריות, שמן המאות השמינית והשביעית. למשל, דגם השאלה והתשובה שבדברים כ"ט, כא ואילך – "... על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת... ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם..." – מופיע בכתובת של אשורבנפל מלך אשור (668-628 לפסה"נ), ומצוי בחלקו בברית של אשורניררי החמישי עם מתאל מבית אגוש (754 לפסה"נ).

קשה להניח שכל התעוד ס"ד נמצאה בימי יאשיהו. הספר הנמצא נקרא פעמיים (ואולי פעם שלישית – לפני חולדה הנביאה) ביום אחד, שהיה בלאו הכי עמוס במלאכה (מל"ב כ"ב, ג-ב), ומכאן שהיתה זו מגילה קצרה ביחס. השאיפה של החוקרים לזהות בתוך ס"ד אם "ספר יאשיהו" צומחת מן ההכרה הזאת ומן הרצון להכיר במידת האפשר את תולדות התעודה ס"ד, ועמה גם את תולדות התנועה שהביאה לחיבורה, ושמילאה תפקיד כה חשוב בחיים הדתיים של ישראל. להלן ייעשה ניסיון קצר בכיוון זה.

תולדות הספר

הספר שנמצא בימי יאשיהו, שאותו נכנה ס"ד-1, כלל בוודאי קובץ של חוקי ייחוד הפולחן, כגון י"ב, ח-יב (מקום הפולחן); י"ד, כב-כג, כח-כט (המעשר); ט"ו, יט-כג (הבכור); ט"ז א-יז (החגים); כ"ו, א-יא (הביכורים), שהרי על הגשמת חלק מן החוקים האלה מסופר במפורש במל"ב כ"ג. וכדרך קבצי החוקים, נחתם ס"ד-1 בוודאי בברכה ובקללה קצרות כגון כ"ח, ג-ו, טז-יט ("ברוך אתה בעיר" וכולי). מגבש עתיק אחר שאולי בכלל בס"ד-1 היא "הברית בארץ מואב" (כ"ח, סט-ל, כ). האיומים שבה, לאחר שהורחבו בכ"ט, יטב-כז, התאימו לגורלם של עשרת השבטים, שה' נתשם "מעל אדמתם, באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (כ"ט, כז). דברים אלה עשו רושם רב על המלך יאשיהו, והוא ביצע את הרפורמה הפולחנית על פי "הספר הנמצא" (מל"ב כ"ב, יג).

הקובץ המשפטי המקורי הזה הורחב עד מהרה על ידי הפעילות הספרותית הרבה, שבאה עם הרפורמה ועם השתלטות התנועה המשנה-תורתית. עוד בימי יאשיהו נוסף רובד היצירה של ס"ד-2. הוא כלל גרסה חדשה של חוק ייחוד הפולחן (י"א, לא-י"ב, ז), חוקים מפורטים נגד האלילות (י"ז, ב-ז; י"ג, כ-יט), וחוקים נגד דרכי האמורי בפולחן ה' (י"ב, כט-י"ג, א; ט"ז, כא-י"ז, א). מדיוק בלשונו מסתבר שס"ד-2 גם השתמש בסדרות חוקים נוספות שהיו בידיו, עיבד אותן לפי תפיסתו וצירף אותן לספר. אלה הן הסדרות של דיני רוצח ונרצח (י"ט, א-ז, י-יג; כ"א, א-ט), דיני מלחמה (כ"ד, ה; כ"ג, י-טו; כ"א, י-יד) ודיני אישות (כ"א, טו-כא; כ"ב, יג-כט; כ"ד, א-ד; כ"ה, ה-יב). ס"ד-2 הוא גם האחראי לפתיחת קובץ "המצוה, החקים, והמשפטים" המתקשרת אל ברית חורב (ה' א-ו', ט בעיקרם) ולחלקים נוספים מן המבוא הנוכחי בפרקים ו'-י"א, שהיו שייכים לכתחילה ל"המצוה" (ז', א-יא; י"א, כב-כה). במלים אחרות, המבנה הנוכחי של הנאום השני, המחזיק את ברית חורב, שמצדה נחלקת ל"עשרת הדברים, המצווה, החקים והמשפטים" (ראה ה', כח; ו', א; י"א, כב; י"א, לב-י"ב, א; כ"ו, טז) – המבנה הזה עוצב בידי ס"ד-2. מגמתו היתה בלי ספק להעמיד קובץ משפטי מקיף, שיקבל מעמד של משפט המדינה על ידי הסנקציה המלכותית שעמדה מאחוריו, ושיחליף קבצי חוקים קודמים או את המשפט המנהגי הקיים. ואפשר שהדבר באמת עלה בידו ברור שלפני החורבן.

עם זאת נכרת בקובץ החוקים פעילות משפטית נפרדת, משל משפטנים מקצועיים. אלה ביקשו להחליף את שיטת המשפט המסורתית, שנשענה על זקני הערים, על ידי מערכת אחידה של שופטים ממונים בערי השדה, שמעליהם עומד שופט אחד בעיר הבירה, והוא נועד להכריע בכל הספיקות (ט"ז, יח-כ; י"ז, ח-יג). לרובד ספרותי זה, שאותו נכנה ס"ד-ש, יש לשייך גם את הכללים השונים, שנוסחו כדי להנחות את השופטים בשלבי הדיון, הפסיקה והענישה (עדים – י"ט, טו; אבות ובנים – כ"ד, טז; מלקות – כ"ה, א-ג; תלייה – כ"א, כב-כג). ס"ד-ש סותר לפעמים בבירור את פעילות ס"ד-2; דין שני עדים (י"ט, טו) סותר לדין הסגרה של בן משפחה העובד לאלילים, שנדון להיסקל על פי עד אחד (י"ג, ז-יב)3, ודין העונש האינדיבידואלי (כ"ד, טז) סותר לחוק על עיר הנידחת הנהרגת כולה בחרב (י"ג, יג-יט). זהו אפוא רובד נפרד של חקיקה מידיהם של משפטנים.
רובד נוסף, מאוחר יותר, הוא הרובד הכוהני, המתבטא בעיקר בתחיבות אל תוך החוקים שלפניו (למשל כ', ב-ד; כ"א ה; ג-ד); כוונתו היתה להטעים את מקומו של הכוהן בטקסי המלחמה, במשפט ובפולחן.

הפעילות הספרותית האינטנסיבית שבסוף מלכות יהודה היא רק קטע מתוך התמונה כולה. בס"ד משוקע חומר עתיק יותר, המעמיד את שכם ואזורה כמרכז לכל שבטי ישראל (כ"ז, א-ח). מעמד זה היה לשכם, לפי הידוע לנו, במאה העשירית (מל"א י"ב). במרכז זה, בין גרזים ועיבל, נערך טקס של ברית, שהסתיים כמקובל בברכות וקללות (י"א, כו-ל; כ"ז, יא-יג שהמשכו בכ"ח, ג-ו, טז-יט). לפיכך נכון לקשור לחומר משכם גם את גרעין טקס הברית שבנאום השלישי, בייחוד כ"ט, ט-טוא, כח, משום שסדר הברית שבנאום השלישי שומר על הדגם העתיק של הבריתות מן האלף השני. ממוצא צפוני באה גם שירת "האזינו", כפי שמוכיחים הציטוטים ממנה בסיפור תולדות מלכות ישראל4 וקרבתה הרעיונית להושע5. ממלכות הצפון, כנראה ממקדש בעבר הירדן, באה גם ברכת משה, שבה גד תופס מקום נכבד, ומסתבר שהתרחב על חשבון ראובן שנדלדל6, ואילו יהודה נזכר כשבט שולי ובודד.

כל המורשה הצפונית הזאת מלמדת על תולדות התנועה המשנה-תורתית, שנשאה את תורת ייחוד הפולחן. פליטים מן הצפון ירדו לירושלים ובידיהם מורשה ספרותית ניכרת: שרידי מסורת הברית ושירות נשתקעו בספר דברים; שרידי מסורות היסטוריות – בספרי נביאים ראשונים; שרידי נבואה – בספר הושע. הפליטים הללו החזיקו לכתחילה באידיאולוגיה אנטי-מונארכית (שופטים ט', ח-טו; שמ"א ח', יא-יח) וברעיון מלכותו הבלעדית של ה' (שופטים ח', כג; שמ"א י', יח-יט; י"ב, השווה הושע ח', א-ז: י"ג, א-יא), המחדש מפעם לפעם את בריתו עם ישראל במקדש המרכזי בשכם. ואולם ביהודה מצאו פליטי הצפון הללו מקלט – כפי שניתן לצפות – דווקא בחצר המלך ובבתיהם של שריו הגדולים. וכך, בדורות הבאים, הפכו בניהם של הפליטים האלה לחסידי בית דוד ולמבשרי בחירת ירושלים7. המעבר היה מודרג, כפי שמוכיח חוק המלך בדברים י"ז, יד-כ, המתייחס אל המלוכה ביחס פושר למדי, רואה בה חיקוי למעשי הגויים (והוא גנאי), מגביל אותה ומזהיר מפני עיוותיה. תמורה אחרת שחלה בתנועה המשנה-תורתית נראית יותר טבעית וצפויה: בספרות המורשה של ס"ד תוארה שכם כמקדש המרכזי, שאליו נתקבצו כל שבטי ישראל לטקסט חידוש הברית; מרעיון זה התפתח בירושלים העיקרון של המקדש היחיד, שהוא הראוי לעבוד בו לאל היחיד (וראה להלן). כן ניתן להכיר בס"ד רבדים מאוחרים. אחד מאלה הוא רובד של פרשנות משפטית, מעין מדרש הלכה קדום. כאן מבקשים ליישב סתירות בין חוקי ס"ד לחוקים שבקבצים המשפטיים האחרים שבתורה; כך דברים י"ב, כ-כח המיישב את היתר שחיטת החולין שבפס' יג-יח איסורה בויקרא י"ז, וכך גם דברים י"ט, ח-ט, המשלים את מספר ערי המקלט של ס"ד לשש, כדי שיהלום את מספרן בחוק הכוהני שבבמדבר ל"ה, ט-לד. רובד מאוחר אחר מצוי בפרקים א'-ד'. תחילתו, בדברים א'-ג', היא סקירה היסטורית, מחורב ועד ערבות מואב, המתארת את המסע והמלחמות בתיאור מגמתי, כעין התיאור ההיסטורי של א'-י"א.

הסקירה שבדברים א'-ג' מצטרפת אפוא לחיבור ההיסטורי המשנה-תורתי המסתיים בסוף ספר מלכים, ועל כן אפשר שגם היא נתחברה עם אותו חיבור, באמצע המאה השישית. עוד יותר מאוחר הוא ד', א-מ, שלשונו מצטיינת בכמה ביטויים כוהניים (בר"א; זכר ונקבה; רמש). בפרק זה כבר מתוארות הגלות וציפיות הגאולה (פס' כה-לא). עדכון דומה לזה ניתן בסוף הקללה (כ"ח, סב-סח) והמשכו המידי בהבטחת השבות והגאולה (ל', א-י). אם לסכם אפוא, נראה שס"ד אוצר בתוכו יצירה משפטית, היסטורית והגותית של כארבע מאות שנה בערך, מן המאה העשירית ועד השישית. המורשה הזאת באה מחוגי הנבואה, הכהונה וחכמת החצר, וכל אלה תרמו לצורה הספרותית המיוחדת של הספר: הנאום המטיף והמשדל.

האידיאות

למרות רבדי היצירה השונים שבו, ס"ד הוא אחת התעודות העקביות ביותר מבחינה הגותית. הגותו היא בעלת אוריינטאציה תיאולוגית מובהקת ומלמדת בעליל, לאלו הישגים הגיעה המחשבה הדתית בישראל במוצאי תקופת המלוכה.

בהכרזה "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד" (ו, ד) מבטא ס"ד את הכרתו המונותאיסטית. 'אחד' פירושו 'יחיד' (השווה בראשית כ"ז, לח), ואפשר שיש כאן דו-משמעות מכוונת: (1) ה' הוא אל יחיד; (2) ה' הוא יחיד ואינו נחלק לישויות אלוהיות שונות, כגון בעל גד, בעל צפון, בעל מעון וכולי, ומה שמצאנו אודות ה' בסיפורים העתיקים: ה' אל עליון (בראשית י"ד, כב), ה' אל עולם (בראשית כ"א, לג), ה' נסי (שמות י"ז, טו), ה' שלום (שופטים ו', כד), כך יסתבר כיצד רעיון האל היחיד הוליך אל העיקרון המשפטי של מקום פולחן יחיד בארץ. עיקרון הייחוד אינו סובל שום ישויות אלוהיות אחרות על ידי ה', ואפילו לא מלאכים ההולכים בשליחותו, משרתים אותו ושרים לו שירי הלל. את האמונה בהם מצא לפניו ס"ד במקורותיו, בשירת "האזינו" (דברים ל"ב, ח-ט, מג לפי נוסח קומראן ותרגום השבעים)8 ובסיום ספר הברית (שמות כ"ג, כ-לג), וסילק את זכרם תוך כדי ניסוח מחודש של הכתובים (דברים ד', יט-כ; ו', י-טו; ז', א-יא). כן מתפלמס ס"ד בחריפות נגד האמונה בצבא השמים, אמונה שמית-מערבית עתיקה, שזכתה לפופולאריות רבה בתקופה האשורית (דברים ד', יט; י"ז, ג; מל"ב כ"א, ג, ה). המונותיאיזם של ס"ד הביא אותו לפולמוס גם נגד הכרובים ושאר חיות הקודש. הוא שולל את קיומם כנלווים בהתגלותו של ה' ואוסר על הכנת דמויותיהם (ד', ט-יג, טו-יח, כג-כד). בהתאם לכך נשתנתה דמותו של הארון בס"ד. שוב אין לו כפורת וכרובים. הארון הוא אך ורק תיבה המשמשת בית קיבול לשני לוחות עשרת הדיברות (דברים י', א-ה). מכאן בא שמו של הארון בספרות המשנה-תורתית: ארון הברית, ואם הכפורת שמעל לארון אינה מקום מושב לאל, מקל וחומר שאין לדמות שהוא יכול לשכון בפטישים העממיים – מצבות ואשרים; שיירים כנעניים אלה נאסרו בהחלטיות בפולחן ה' (ט"ז, כא-כב). מכאן גם מובן שהפולמוס החריף נגד העגלים (שמות ל"ב-ל"ג; דברים ט', ח-י', יא; עריכת ספר מלכים), שגם הם נחשבו למושבו של האל, ועל כן לא נשתנו מבחינה פינומנולוגית מן הכרובים, הוא כולו של האסכולה המשנה-תורתית, שירשה אותו מהושע (הושע ח', ד-ו; י"ג, א-ב).
בשלילת הכפורת וכרובים כמקום מושבו של ה' מתבטאת גם תפיסתו כישות לא חומרית, אלא רוחנית וטראנסצנדטית. ה' אינו "יושב הכרובים"; הוא גם איננו יושב במקדשו. המקדש הוא רק המקום שה' שיכן שם את שמו שם (י"ב, ה, יא). השם מבטא כנראה האצלה מישותו של ה' שנקבעה במקדש ונתנה לו את שמו העממי "בית ה'". משכנו של ה' עצמו הוא בשמים (כ"ו, טו), אבל גם הם אינם מספיקים להכיל אותו (מל"א, ח' כז). בכך ביקשו להביע את רעיון הטראנסצנדנטיות של ה': הוא מעבר לעולם הגשמיות, ולכן איננו יכול להימצא בתוך העולם החומרי הזה.

בדברים ד', לב-מ מנסה ס"ד להביא ראיה לקיומו של ה' כאל יחיד. הראיה היא מן המעשה היחיד במינו של הוצאת ישראל ממצרים. בכך הוכיח ה' הן את כוחו האוניברסאלי והן את ביטולם של אלוהי מצרים. נמצא ה' אל יחיד בעולם כולו. (הפסוקים על ההתגלות בחורב – ד', לג, לה – אינם מגוף הפרשה.) מכאן עולה מסקנה, שהשגחתו של ה' פרושה על העולם כולו; ובאמת בהתאם לכך מבקש הנאום הראשון להוכיח שה' הנחיל את העמים האחרים, או לפחות את בני משפחת אברהם – אדום, מואב ועמון (ב' ב-כב). ואולם אם ה' הוא אל יחיד בעולם, מדוע מכירים אותו ועובדים לו רק ישראל? התשובה היא במושג הבחירה: באקט רצוני שלו, בגלל אהבתו לאבות, בחר ה' בישראל, גילה לו את חסדו בירושת הארץ ונתן לו את חוקיו ומצוותיו. הבחירה בוטאה בס"ד גם במונחים אחדים, שבאו לשכלל את הנוסחה המקורית של הברית, כפי שנראה מיד.

מושג "הברית", למרות השימוש שנעשה בו בספר, איננו מהותי לתיאולוגיה של ס"ד.לפי האנאלוגיות הפוליטיות שלו מושג הברית הוא לכתחילה מונולאטרי, כלומר מבטא עבודה בלעדית לאל אחד. ואילו ס"ד מבקש לבטא אמונה בלעדית באל יחיד. השימוש הנפוץ במושג הברית בס"ד מסתבר בכך, שהברית בשכם עמדה ביסודה ובראשיתה של המסורת המשנה-תורתית. כן התאים מושג הברית לבטא בו את החיוב לשמור את מצוות ה'. חיוב יסודי בתיאולוגיה המשנה-תורתית (וביהדות לאחר מכן). היחס הדיאלקטי למושג הברית מתבטא היטב בעיבוד נוסחת היסוד של הברית בידי ס"ד.
צורת היסוד של הנוסחה עוד קיימת בכ"ט, יב: "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים". נוסחת התקשרות זו ביטאה בחציה הראשון את התחייבות ה' להגן על העם, ובחציה השני – את התחייבות העם לעבוד את ה'. היא לא אמרה דבר על מהותו של ה' ועל קיומם של אלים אחרים. הנוסחה המעובדת לפי אמונה ס"ד מופיעה בחתימה החגיגית של קובץ "החקים והמשפטים" שבנאום המרכזי (כ"ו, יז-יט): "את ה' האמרת (=רוממת) היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'..וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה... ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה... ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך" (ס"ד נמנע בעקביות מן השורש קד"ש לגבי ה', ולכן נקט את נרדפו אמ"ר: השווה באוגריתית 'קדש ואמרר' ובישעיה נ"ז, טו – מרום וקדוש.) עיקר התמורה התיאולוגית בנוסחה זו ניכר בהגדרת מעמדו של ישראל לפני ה': זהו "עם סגולה", כלומר כעין אוצר יקר שבעליו מעדיף אותו על פני שאר רכושו הגדול; הוא עליון על כל הגויים שה' עשה; והוא "עם קדוש", כלומר קרוב לה' לשרת אותו יותר מאחרים, כשם שקדוש הוא הכוהן הקרב לשרת את אלוהיו במקדשו. כך שינה ס"ד את נוסחת היסוד של הברית, כדי להביע בה את מה שנובע מיחידותו של ה' בעולמו – את בחירת ישראל מכל העמים להיות לעם מועדף אצל ה'.

ארבע בחירות הן בס"ד: העם, הכוהנים הלויים, "המקום... לשכן שמו שם", והמלך. כדאי לשים לב לכך שעל הארץ לא חלה לשון בחירה. מרובים הם שבחי הארץ בס"ד, היא הארץ שהובטחה לאבות, היא "הארץ הטובה", "ארץ זבת חלב ודבש", ובדברים ח', ז-ט נמנים כל שבחיה ו"שבעת המינים" בכלל. אף על פי כן נמנע ס"ד מלומר שזוהי ארץ בחירה, ולא כל שכן ארץ קדושה. אפילו לשון ברכה אינה חלה על הארץ, אלא רק בכתוב אחד, בכ"ו, טו – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו..." ויש כמה וכמה סימנים לומר, שבתפילה זו נשתקע חומר מורשה עתיק שנקלט בס"ד. בעיקרו של דבר נראה שס"ד ביקש להימנע מכל דבר שיכול היה להשתמע ממנו יחס מיתי בין האל והארץ או זיקת קבע, שבה האל מחויב מעצם טבעו להבטיח פריון ושפע בארצו. כן דחה בוודאי כל תפיסה שעשויה היתה לקבוע גבולות לשלטונו של ה', כגון "ארץ ה'" (הושע ט', ג) "נחלת ה'" (שמו"ב כ"א ג). ובאמת היחס שבין ה' והארץ נקבע בבירור בדברים י"א, י-יב והמשכה של הפרשה ההיא, בפס' יג-כא. ארץ ישראל היא "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד, עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (פס' יב). בכך מביע ס"ד מושג ברור אחד: השגחה פרטית מתמדת. על ידי השגחתו על המים, שהארץ שותה "למטר השמים", יכול ה' לתת מיד שכר לעם, אם ישמעו אל מצוותיו, או עונש, אם יפתה לבבם ויסורו ויעבדו אלהים אחרים. בהגותו של ס"ד הארץ תופסת מקום רק כפונקציה ביחס המיוחד שנקבע בין ה' ובין ישראל.

היחס המיוחד של ה' לישראל מתבטא גם בשעת מלחמה. ה' הוא אל לוחם הנמצא במחנה ישראל (כ', א-ד), אמנם בלי קשר עם הארון9. לפיכך יש להיזהר ולנהוג בטהרה במחנה (דברים כ"ג, טו). בעל הברית הזה מבטיח לישראל ניצחון גמור בכיבוש הארץ (ז', יז-כד), אלא שיש להקפיד ולציית לו ולקבל את הוראותיו לפני כל מהלך מדיני וצבאי. כך באמת מתארות הסקירות ההיסטוריות המשנה-תורתיות בדברים א'-ג' וביהושע א'-י"א את המאורעות: כל מהלך שנעשה על דעת ה' הצליח, וכל מהלך שנעשה בלי לשאול את פיו נכשל (דברים א', כב-מו; יהושע ז', ב-ה). תיאולוגיית המלחמה המשנה-תורתית אינה קוויאטיסטית, אלא אקטיביסטית: ה' נלחם לישראל, אך ישראל אינו יושב בטל, כי אם משתתף בקרב בכל כוחו. בהלוך רוח זה אפשר שמשתקפת ההתעוררות הלאומית של ימי יאשיהו, שליוותה את מסעיו להשבת גבול ישראל, ומהם ניזונה ולובתה.

ס"ד מצווה את ישראל להחרים את יושבי הארץ (ז', א-ב; כ', טז-יז). החידוש הוא בכך שזהו חוק ולא נדר (במדבר כ"א, א-ג). חוק החרם אינו נובע מסיבות פוליטיות או אתניות, אלא מחשש אלילות (ז', ג-ד; כ', ח), שהרי באותו אופן ממש מטיל ס"ד חרם על עיר ישראלית שלמה הנידחת לעבודה זרה (י"ג, יג-יט). קשה להבין את הריאליה שמאחורי מצוות החרם. בוודאי השפיעה המציאות האכזרית של התקופה האשורית. מלבד זאת, סיפורים עתיקים על חרם מקומות בודדים הוכללו על כל הארץ, כיוון שבמאה השמינית כבר נפוצה האמונה שיושבי הארץ הקודמים עזבו (ישעיהו י"ז, ט לפי תרגום השבעים)10 או הושמדו (עמוס ב', ט). כך נוצרה ההשקפה שיושבי הארץ הוחרמו על ידי הכובשים מבני ישראל. ס"ד גיבש השקפה זו כחוק ונימק את החוק בצורך להשבית עבודה זרה מן הארץ. חרם הכנעני עבר בכל אופן תהליך מסוים של ראציונאליזציה: אין הוא עוד בגדר הקדשה לה', אלא הוא מונח טכני של השמדה.

היחס האידיאלי שצריך להתקיים בין ה' וישראל הוא יחס האהבה. ה' אהב את האבות (ר', לז; י', טו) או את ישראל (ז' ח) ולפיכך בחר בעם. העם מצדו צריך להיענות על ידי אהבה שלמה (ו', ה; י', יב; י"א, יג, כב), שמשמעותה נאמנות גמורה לה' וקבלת עבודתו בלב שלם. מינוח האהבה חוזר אל הפראזיולוגיה של הברית במזרח העתיק. והוא נקלט אצל הושע, שדימה את אהבת ה' וישראל לאהבת גבר ואשה, ואהבת אב ובנים. כמו הרבה נושאים אחרים אפשר שגם דימוי זה עבר לס"ד מהושע, ואולם ס"ד נמנע מדימוי ישראל לאישה ונקט רק את הדימוי של אב ובנים (י"ד, א). ובהתאם לדימוי זה מסכם ס"ד את נסיונות העבר של ישראל: "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (ח', ה). אם נביא בחשבון את הרקע ההיסטורי של היצירה המשנה-תורתית באימי החורבן של התקופה האשורית, מפתיעה האופטימיות שבכתובים; עולה מכאן רוח איתנה של ביטחון בה', בטחונם של מאמינים בתוקפה של הברית ובנצח הבחירה.

הערות שוליים

פורסם ב"בית מקרא" שנה לב, תשמ"ז, עמ' 206-216.

  1. מאמר זה הוא עיבוד מורחב של ערך אנציקלופדי, שכתבתי על ספר דברים. סיכמתי בו את תפיסתי על תולדות הספר, תוכנו ורעיונותיו, כפי שנתגבשה בעשרים שנים של מחקר והוראה. דיונים מפורטים נתתי בפרקי המבוא לספר דברים, שפירסמתי החל משנת תשל"ה. שם גם נשאתי ונתתי בדעות המפרשים והחוקרים והבאתי ציונים ביבליוגראפיים. על מצב המחקר הבינלאומי כיום אפשר לעמוד בעזרת קובץ ההרצאות שנישאו בכינוס בלובין בקיץ 1983: ראה:
    N. Lohfnk ed. Das – Deuteronomium… (BETL 68), Leuven University Peess 1985
  2. וכן ביהושע ח', לב: "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל".
  3. בפסוקים ט-יא יש לגרוס, על פי תרגום השבעים: "...ולא תחמל ולא תכסה עליו; כי הגד תגידנו (= הלשן עליו), ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה; וסקלתו באבנים, ומת...".
  4. השווה דברים ל"ב, לו; "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" אל מל"ב י"ד, כו; "כי ראה ה' את עני ישראל, מרה מאד, ואפס עצור ואפס עזוב, ואין עזר לישראל".
  5. השווה דברים ל"ב, טו (לפי תרגום השבעים והנוסח השומרוני): "ויאכל יעקב וישבע וישמן ישרון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטש אלה עשהו, וינבל צור ישעתו" אל הושע י"ג ד-ה: "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים. ואלהים זולתי לא תדע, ומושיע אין בלתי. אני רעיתיך (על פי תרגום השבעים) במדבר, בארץ תלאבות. כמרעיתם וישבעו, שבעו וירם לבם, על כן שכחוני". רישומיו של המוטיב הזה על ס"ד ניכרים בדברים ה', יב-יד: "פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך...".
  6. ראה דברים ל"ג, ו: "יחי ראובן ואל ימת, ויהי מתיו מספר" ושם פס' כא: "ולגד אמר: ברוך מרחיב גד, כלביא שכן וטרף זרע אף קרקר".
  7. בחירת ירושלים ונצחיות בית דוד הם רעיונות יסוד שלש העריכה המשנה-תורתית של ספר מלכים. ראה למשל: מל"א י"ד, כא: "ורחבעם בן שלמה... מלך בירושלים, העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל..." וכן ראה שם, ט"ו, ד-ה: "כי למען דוד נתן ה' אלהיו לו ניר בירושלים, להקים את בנו ולהעמיד את ירושלים; אשר עשה דוד את הישר בעיני ה'. לא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו..."
  8. בדברים ל"ב, ח יש לגרוס: "בהנחל עליון גוים//בהפרידו בני אדם//יצב גבלות עמים// למספר בני אלהים". ובפס' מג יש לשחזר: "הרנינו שמים עמו// ויעלזו בני אלהים. כי דם בניו יקם// וכפר אדמתו עמו".
  9. אופייני הדבר שדברים א', מב-מג, החוזר על סיפור ניסיון הפריצה לארץ מן הדרום, שסופר במדבר י"ד, מד, משמיט לגמרי את הידיעה שבאה שם: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". גם. חוקי המלחמה של ס"ד אינם מזכירים את נוכחות הארון במחנה.
  10. יש לגרוס: "ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החרי והאמרי אשר עזבו מפני בני ישראל..."
ביבליוגרפיה:
כותר: ספר דברים-דברי סיכום
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: ינואר 1989 , גליון 5
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית