מה היה העץ ממנו אכל האדם הראשון?

מבוא

ועדת שנהר ממליצה ללמד את מקצועות היהדות בצורה בין-תחומית - למשל, לשלב מקרא עם מדרשי חז"ל. בעבודה זו נביא דוגמה אחת לאפשרות לעשות זאת בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון, כסיום ללימוד סיפור גן עדן.

המקרא מספר על "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב' 9, למשל) שמפריו אכלו אדם וחוה, אך אינו מזהה את סוג העץ הפלאי, כנראה בכוונה. נתון זה אינו מרכזי לדידו של הסופר המקראי, המעוניין להעביר מסרים חינוכיים ודתיים חשובים בסיפור גן עדן. סוג העץ אינו רלוונטי לפרשן ביקורתי, אך לא כך בעיני חז"ל. מבחינתם זהו פער בסיפור המקראי, הידוע כסיפור אליפלטי, והם עוסקים בהשלמת פערים מתוך כוונה ללמוד מזה דבר-מה בנוגע לזמנם ולהעביר מסר לעם.

אם נשאל את תלמידינו (ואנשים בכלל) מהו העץ ממנו אכלו אדם וחוה, ישיבו מרביתם ללא היסוס: "תפוח"! לזיהוי זה אין זכר במקרא, כמובן, וגם לא בספרות חז"ל, כפי שניתן ללמוד מעבודה זו. זיהוי עץ הדעת כעץ תפוח הוא זיהוי נוצרי, המופיע רבות גם בעולם האמנות, וכך חדר לתודעתנו.

בעבודה זו יוצגו הזיהויים השונים שהציעו חז"ל לסוג עץ הדעת. כמו-כן, ננסה להסביר מדוע וכיצד הגיעו הפרשנים לזיהויים השונים. לעתים קרובות קשה לאתר סיבה אחת לזיהוי זה או אחר, ולכן הבאנו כמה הסברים אפשריים לעניין זה.

העבודה מחולקת לכמה סעיפים, על-פי הזיהויים השונים המוצעים בספרות חז"ל. בכל סעיף נציין את מראי המקום בספרות חז"ל שבהם מופיע כל זיהוי. ישנה, כמובן, חפיפה מסוימת בין המקורות, כיוון שחלק מהם מזכירים כמה זיהויים אפשריים. היכן שמצאנו לנכון לעשות זאת, ערכנו השוואה בין נוסחי המקורות השונים. ניסינו להסביר את הסיבות להבדלים בין הנוסחים השונים.

העבודה אינה עוסקת בשאלה המורכבת של הקשרים הספרותיים בין המקורות השונים, דהיינו - מי שאב ממי? איזה מקור הוא הקדום ואיזה המאוחר? כמו-כה לא עסקנו כאן בסעיפי-המשנה של השאלה - מה היה העץ ממנו אכל אדם הראשון. למשל, בתשובה הטוענת שבכוונה לא ניתן זיהוי מפורש לעץ הדעת, או לתת-השאלה מה היה סוג התאנה שממנה אכל אדם הראשון.

את הנושא המוצג כאן עדיף, כאמור לעיל, ללמד לאחר העיסוק בסיפור גן עדן, וניתן לעבוד עליו בקבוצות, המורה יחלק את הכיתה לקבוצות על-פי הזיהויים השונים, יחלק לכל קבוצה את הטקסטים הרלוונטיים ויכין כרטיסייה לעבודת כל קבוצה ובה פירושי מילים, תרגום הטקסטים הארמיים לעברית, שאלות מנחות שיסייעו לתלמידים למצוא את הסיבות לזיהוי, ולהשוות - על-פי הצורך - בין מקורות שונים. אחר-כך ניתן לערוך דיון במליאה ולראות מהם הזיהויים השונים, מהן הסיבות לזיהויים אלה דווקא, ועוד. כמובן שאם זו הפעם הראשונה שהתלמידים מתמודדים עם מדרשים, הם זקוקים להכנה ולתרגול בעבודה עם טקסטים מסוג זה.

א. אגוז

רמז לזיהוי פרי עץ הדעת כאגוז מצוי בסידור עמרם גאון, סדר ברכת אירוסין ונישואיה ברכה קמ"ז: "ברוך אתה ה' אמ"ה [=אלוהינו מלך העולם] אשר צג [=יצר, ברא] אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשל זר במעין חתום".⁽¹⁾

גינצבורג מסביר זיהוי זה בכך שהגאונים סברו שפרי עץ הדעת עורר באדם וחוה את תאוות המין.⁽²⁾ הנחה זו של הגאונים נובעת מתפיסה הטוענת, שלאחר האכילה מעץ הדעת גילו אדם וחוה את המין, וזהו פשרו של פסוק 7 בבראשית ג'.

מעניין לראות את פירוש "מגן האלף" לברכה זג בפירוש מצוין שבכתב-יד עתיק, הנמצא באוקספורד, נכתב: "אשר צג זוג בגן עדך/ כלומר: ה' ברא זוג זכר ונקבה. על-פי דעת הפרשן, זו כוונתו המקורית של הכתוב, והמעתיק שיבש "זוג" ל"גוז", ומכאן קצרה הדרך לזיהוי "אגוז". אם נקבל פירוש זה, הרי שלמעשה הזיהוי בטעות יסודו.

ב. אתרוג

זיהוי פרי עץ הדעת כאתרוג נמצא בבראשית רבה מ ה': " 'ותאכל מן-העץ' (בראשית ג' 17) - הדא [=זה] מסיעא [=מסייע] לההיא [=לההוא], דאמר [=שאמר] ר' אבא דעכו [=מהעיר עכו]: אתרוג היה". דברים דומים מופיעים גם בפסיקתא כ', עמ' קמ"ב ובפסיקתא רבתי קע"ה ע"א.

ממקור זה קשה להבין מה הביא את הפרשן להסיק שעץ הדעת היה אתרוג. דעתו של ר' אבא דעכו מובאת גם בבראשית רבה ט"ו ז', והפעם עם נימוק: "...הה"ד [=הדא הוא דכתיב, כלומר: זה הוא שכתוב]: 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג' 6). אמרת: צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריה ואין את מוצא אלא אתרוג" דברים דומים מופיעים גם בילקוט שמעוני לבראשית, ר' כ"א.

מהו ההסבר לזיהוי, אם כך? מכיוון שעל-פי בראשית ג' 6 העץ עצמו היה טוב למאכל, ולא רק פירותיו, חיפש הפרשן עץ שניתן לאכול ממנו, ולא רק מפירותיו. העץ היחיד שהוא כזה הוא האתרוג. מירקין, בפירושו לבראשית רבה ט"ו ז',⁽³⁾ מעיר, שמתוך פירוש זה של ר' אבא דעכו ניתן ללמוד, שבאותם ימים נהגו לאכול חלקים אחרים או נוספים של עץ האתרוג, ולא רק את פריו, כפי שאנו נוהגים כיום.

לגינצבורג בספרו⁽⁴⁾ יש הסבר אחר לזיהוי פרי עץ הדעת עם האתרוג. לדעתו יש כאן מדרש על שם העץ: "אתרוג" נגזר מהשורש רג"ג, שפירושו חמד, התאווה. פירוש זה יסודו בדברי רמב"ן לויקרא כ"ג 40: "...פי' [=פירוש] אתרוג - חמדה. כד מתרגמינן [=כך מתרגמים] 'נחמד למראה' (בראשית ב' 9) - 'דמרגג למיחזי, 'לא תחמד' (שמות כ' 14) - 'לא תרוג'...". מעניין לציין בהקשר זה, שלדעת רמב"ן "אתרוג" הוא שם העץ והפרי בארמית. בעברית זהו פרי ועץ הדר.

ומה הקשר בין חמדה לבין עץ הדר? חומדים מה שהדור. ובלשון רמב"ן באותו הקשר (ויקרא כ"ג 40): "ולשון חמדה והדר שוים בטעם". על-פי רמב"ן, העץ שבו חטאו אדם וחוה הוא עץ הדר, וזהו הקשר לויקרא כ"ג 40, העוסק בלקיחת ארבעת המינים בחג סוכות, ביניהם, כידוע, "פרי עץ הדר", שבארמית נקרא "אתרוג". יש לזכור, שפרי עץ ההדר המוכר כיום עוד לא היה בארץ באותם ימים, אלא הובא לכאן מאוחר יותר.⁽⁵⁾

מעניין לציין שהאתרוג כונה "תפוח גן עדן", כפי שניתן ללמוד מהתרגום הארמי לשיר השירים ב' 5: "...רפדוני בתפוחים", ז' 9: "וריח אפך ותפוחים" - "כריחא דתפוחין דגנתא דעדן". זיהוי זה מצוי גם בשבת פ"ח ע"א.(6) אלו הרמזים היחידים שניתן למצוא בספרות חז"ל לזיהוי הנוצרי של עץ הדעת כתפוח.

ג. תאנה

זיהוי פרי עץ הדעת כפרי התאנה נפוץ למדי (אם כי לא הנפוץ ביותר, כפי שנראה בהמשך). זיהוי זה קשור במשל המופיע, בין השאר, בילקוט המכירי לתהלים ל"ו 12:⁽⁷⁾ "אל-תבואני רגל גאוה, ויד-רשעים אל-תנדני". מדרש זה משתמש בבראשית רבה: "מה היה אותו האילן שאכלו אדם וחוה ממנו? ר' יוסי אומר: תאנים היו. דבר הלמד מענינו [=דבר הנלמד מן הסיפור]. [משל לבן מלכים שקלקל באחד משפחותיו [=חטא עמה], כיוון ששמע [אביו, המלך] – טרדו והוציאו חוץ לפלטין [=ארמון], והיה מחזר על פתחיהן של שפחות, ולא היו מקבלות אותו. אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו אילן, טרדו הקב"ה והוציאו מחוץ לג"ע [=גן עדן], והיה מחזר על האילנות ולא היו מקבלות [אותו]. מה היו אומרים לו? א"ר [=אמר ר'] ברכיה: גנבא, דגניב דעתיה דברייה [=גנב, שגנב את דעתו של בוראו].⁽⁸⁾ ההייד: 'אל-תבואני רגל גאוה, ויד-רשעים אל-תנדני'. רגל שנתגאה על בוראה, ו'יד-רשעים אל-תנדני' - לא תיסב [=תקבל] ממני עלה. אבל התאנה, על-ידי שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקבלתו. הה"ד: 'ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת' (בראשית ג' 7)".

זיהוי עץ הדעת כעץ התאנה, וכן המשל, חוזרים גם בבראשית רבה ט"ו ז'; פסיקתא כ', עמ' קמ"ב⁽⁹⁾ ובילקוט שמעוני לבראשית, ר' כ"א. בפסיקתא רבתי קע"ה ע"א מופיע הזיהוי ללא הסבר. בברכות מ' ע"א מופיע הזיהוי ונימוקו (ללא המשל) וכך גם בסנהדרין ע' ע"א, אך בשם ר' נחמיה, ולא בשם ר' ברכיה, כפי שמופיע בנוסח של ילקוט המכירי ובבראשית רבה ט"ו ז'. אגב, ההבדלים בין המקורות בייחוס פירוש מסוים לחכם זה או אחר, שהם הבדלים נפוצים בסוג ספרות זה, יכולים להוות הזדמנות טובה להסביר לתלמידים על האופן שבו נוצרה ספרות חז"ל (כספרות שבעל-פה) ועל התהליך שעברה עד לכתיבתה. התלמידים יוכלו לראות את הדמיון והקשר בין תהליך זה לבין הקנוניזציה, שעליה הם לומדים במסגרת שיעורי תנ"ך, והדבר יסייע להם להבין את טיבו של תהליך מורכב זה.

בחרנו להביא לעיל את הנוסח של ילקוט המכירי, כיוון שהוא הקצר ביותר, ויחד עם זאת - ברור. כך כדאי לעשות גם עם התלמידים, אם זו התמודדות ראשונה שלהם עם מדרשים. אחר-כך ניתן לעבור להשוואה בין הנוסחים השונים של מדרש זה ולנסות לעמוד על הסיבות לשינויים.

השינויים התוכניים (ישנם שינויי נוסח וסגנון, שלא ניכנס אליהם, כיוון שהם פחות חשובים) הם:

1. בבראשית רבה מדובר במשל על בן של שר, ולא של מלה בכל אופן, הרעיון דומה: מדובר בבן של אדם מכובד. זה חשוב, כיוון שכך רוצים הדרשנים להדגיש מסרים מרכזיים לגבי הנמשל: את מעמדו הנעלה של ה' ואת הקשר הקרוב בינו לאדם הראשון, שלו מעמד מיוחד ובכיר מעל שאר הברואים.

2. בפסיקתא נמצאת בתחילת המשל תוספת חשובה: "למלך שהיה לו בן והיה לו שפחות הרבה, והיה מצווה אותו ואומר לו: בני, הזהר שלא תגע באחת מכל השפחות הללו. מה עשה? הלך וקלקל..." (מכאן ההמשך דומה לשאר המקורות). למה קטע זה חשוב? כיוון שכך נוצרת הקבלה לאיסור שהטיל האל על אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת (בראשית ב' 17). עניין זה מדגיש ביתר שאת את חטאו של אדם, שהרי הוזהר, ולא יכול היה לומר שלא ידע; כפי שעלול להשתמע מן המשל במקורות האחרים. נראה, אם כך; שזוהי תוספת מכוונת ומגמתית של הפסיקתא, שנועדה לפתור קושי, העלול לעלות מהנוסח המקוצר של המשל, כפי שהוא מופיע בשאר המקורות שהוזכרו לעיל.

3. בהמשך הקטע בפסיקתא נמצאת עוד תוספת מבהירה: " 'ויד-רשעים....' - לא תנדנד אותי ביד...". כלומר, מי שהוא רשע - שלא ינדנד את ענפיי בידו כדי לזכות בעלים, בהם יוכל לכסות את עצמו. כאן יוצרת הפסיקתא קשר צלילי מכוון לפסוק מתהלים שהזכרנו לעיל: "לא-תנדני".

כעת ניתן לסכם ולומר, מדוע זיהו הדרשנים הנ"ל את עץ הדעת כעץ תאנה: הם הסיקו זאת מסופו של הסיפור, בו נאמר שלאחר החטא תפרו לעצמם אדם וחוה חגורות מעלי עץ התאנה (בראשית ד' 7). שאלו עצמם אותם חכמים: מדוע השתמשו אדם וחוה בעלים של עץ התאנה דווקא? ותשובתם: כיוון שמעץ זה אכלו. את תהלים ל"ו 12 הציגו אותם חכמים כדברי העצים שסירבו לעזור לאדם וחוה לאחר החטא, וכך חיזקו את המדרש. גם את תהלים ל'ו 13 פירשו החכמים באותו הקשר: פסוק זה מדבר על גורלו ועונשו של הנחש (בראשית ג' 14).

הסבר נוסף לזיהוי עץ הדעת כעץ התאנה נרמז במדרש השם בבראשית רבה י"ט י"א: "תאנה... עלה שהביאה תואנה לעולם".

ד. חיטה

זיהוי עץ הדעת כחטים, המובא ומנומק בשם ר' מאיר, מצוי בכמה מקורות: בראשית רבה ט"ו ז'; ילקוט שמעוני לבראשית, ר' כ"א; פסיקתא כ', עמ' קמ"ב; ברכות מ' ע"א. בפסיקתא רבתי קע"ה ע"א מופיע זיהוי זה ללא נימוק, ובסנהדרין ע' ע"א הוא מופיע בשמו של ר' יהודה.

להלן הנוסח של בראשית רבה, שהוא השלם והברור ביותר: "ר' מאיר אומר: חטים היו. כד לא הוה בבר נש דעה [=כאשר אין באדם דעה], אנין אמרין [=אנו אומרים]: לא אכל הוא אינש פתא דחטין מן יומוי [=לא אכל האיש ההוא פת של חטים מימיו]. ר' שמואל בר [=בן] רב יצחק בעא קמי [=בשם] ר' זעירא אמר לה: אפשר חטים היו? אמר לו: הן. אמר לה: והכתיב 'עץ'? אמר לה: מתמרות היו כארזי לבנון".

גם כאן ישנם הבדלי נוסח וסגנון בין המקורות השונים, אך בכולם חוזר אותו רעיון ואותו נימוק לזיהוי: עץ הדעת - כשמו כן הוא. כלומר: אכילה ממנו נותנת לאדם דעת. ומהו הצמח, שהאכילה ממנו נותנת דעת לאדם? החיטה, שכן מקובל לומר על אדם שאין לו דעת (או על תינוק, על-פי המקור בברכות), שלא אכל פת חטים מימיו. זוהי לשון עדינה, שכוונתה לומר שאותו אדם (או תינוק) לא אכל מאכל של בני-אדם, ולכן הוא כמו בהמה.

יש לציין, שבמקורות מוצג קושי, העולה כתוצאה מזיהוי זה: איך ייתכן לזהות את עץ הדעת עם החיטה, שכידוע אינה עץ אלא צמח? התשובה הניתנת לכך במקורות היא, שהחיטה בגן עדן הייתה עולה ומיתמרת "כארזי הלבנון". כלומר: זוהי חיטה פלאית, גבוהה במיוחד, ובשל כך הרי היא כעץ. זו אינה החיטה המוכרת לנו כיום.

גינצבורג מציע הסבר אחר לקשר בין החיטה לבין עץ הדעת, הסבר שאינו מצוי במקורות הנ"ל. לדעתו הקשר מבוסס על משחק מילים בין "חיטה" ל"חטא". כלומר, לשיטתו, הדרשנים הלכו בעקבות הקשר הצלילי בין העץ שבו חטאו אדם וחוה לבין שם הצמח "חיטה".⁽¹⁰⁾

ה. גפן

זיהוי זה הוא הנפוץ ביותר בספרות חז"ל. הוא מוזכר ללא נימוק בפסיקתא רבתי קע"ה ע"א ובבמדבר רבה י' ח' ומופיע באופן מפורט בבראשית רבה ט"ו ז'; בבראשית רבה י"ט ה'; בויקרא רבה י"ב א'; באסתר רבה ה' א'; בפסיקתא כ', עמ' קמ"ב; בסנהדרין ע' ע"א; בברכות מ' ל"א; בילקוט שמעוני לבראשית, ר' כ"א; ובחזון ברוך ב ד' 9-8.

ברוב המקורות, חוץ מברכות וסנהדרין, מיוחס הפירוש לר' יהודה (בר' אלעאי). בברכות וסנהדרין הוא מיוחס לר' מאיר.

רוב המקורות נתלים בדברים ל"ב 32 כבסיס לזיהוי עץ הדעת כגפן. בפסוק זה נאמר: "...ענבמו ענבי-רוש אשכלת מררת למו". מהו הקשר לענייננו? אותם פירות שאכלו אדם וחוה בגן עדן, הביאו מרורות (מרירות ומוות) לעולם. איזה פרי מביא לעולם מרורות? פרי הגפן. מכאן הזיהוי.

ובלשון חז"ל בבראשית רבה ט"ו ז': "ר' יהודה בר' אלעאי אמר: ענבים היו, שנאמר (דברים ל"ב 32): '..ענבמו ענבי-רוש...' - אותן האשכולות הביאו מרורות לעולם". כך מופיע גם בפסיקתא כ', עמ' קמ"ב ובילקוט שמעוני לבראשית, ר' כ"א. בויקרא רבה י"ב א' מופיעים אותם דברים, אם כי בקשר לדרשה נוספת, הטוענת שאדם וחוה פרשו זה מזה במשך 130 שנה בעקבות אכילת עץ הדעת (דרשה הנמצאת גם בבראשית רבה כ' י"א).

הסבר דומה וקרוב ברוחו להסבר הנ"ל מצוי בסנהדרין ובברכות. כאן טוענים הדרשנים, שעץ הדעת היה גפן, כיוון שאכילתו הביאה יללה, צער ואבל לאדם ולעולם ו"אין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין".

הסבר שונה מצוי ב"חזון ברוך" ב ד' 9-8. שם נאמר, שעץ הדעת ניטע על-ידי סמאל, אחד מעוזרי השטן וממלאכי החבלה והגיהנום, ולא על-ידי האל. סמאל נטע את העץ, הוא הגפה בניגוד לרצונו של האל, ולכן ציווה האל על האדם לא לאכול מפריו המקולל. מדוע פרי הגפן מקולל? כיוון שהוא מביא קללה לאדם. ובלשונו של מחבר "חזון ברוך": "...העץ אשר התעה את אדם... הוא הגפן אשר נטע סמאל ובגלל זה כעס ה' אלהים".

בהקשר זה מעניין לדון עם התלמידים בשאלה - מדוע טוען מחברו של "חזון ברוך", שעץ הדעת לא ניטע על-ידי האל? זהו רעיון מתמיה, הסותר באופן ברור את כוונת הטקסט המקראי. נראה, אם כה שלמחבר "חזון ברוך" הפריע קושי חמור בכתוב ולכן אמר מה שאמר. מהו אותו קושי? נראה שזהו קושי תאולוגי: מדוע נטע האל עץ בגן עדן, אם התכוון לאסור על אדם וחוה לאכול ממנו? האם זהו ניסיון? האם זו התעללות מכוונת? האם האל שיחק בגורלם של אדם וחוה? לשם מה? קושי זה יועלה, מן הסתם, במהלך לימוד הסיפור (לפני העיסוק במדרשים) על-ידי התלמידים. התשובה המקובלת לקושי זה היא, שהאל נטע את העץ ואסר לאכול ממנו כדי לתת לאדם וחוה אפשרות בחירה, שהיא אחד המאפיינים המייחדים את האדם והופכים אותו לנעלה על צמחים ובעלי-החיים. אפשרות הבחירה כרוכה ביכולת לשאת באחריות לגבי תוצאות הבחירה - לטוב ולרע. למחבר "חזון ברוך" יש פתרון שונה לקושי זה: את העץ נטע שליח השטן, בניגוד לרצון האל. כלומר, דמות האל נשארת חיובית, הוא "אינו אשם". המחבר של "חזון ברוך" לא נתן דעתו לקושי נוסף בדמות האל, העולה עכשיו: האם האל חסר אונים מול סמאל? האם אינו אמור להיות כול-יכול? איזה מין אל הוא, אם הוא מוגבל כל-כך? באיזה מין עולם אנו חיים, אם זהו האל השולט בו? דיון כזה יוכל להראות לתלמידים דוגמה לקושי משותף לחז"ל ולקוראים מודרניים של התנ"ך, ולהראות את השוני בפתרונות. ניתן לדון עם התלמידים ביתרונות ובחסרונות של כל פירוש - הפירוש המודרני וזה של "חזון ברוך".

הסבר אחר, נוסף, לזיהוי עץ הדעת כגפן. מצוי בבראשית רבה י"ט ה': " 'ותקח מפריו ותאכל' (בראשית ג' 6). אמר ר' איבו: סחטה ענבים ונתנה לו". הקושי שקמו מתמודד כאן הפרשן הוא מדוע נאמר "ותקח מפריו" ולא 'ותקח פריו'? מכאן הוא מסיק, שחוה לקחה דבר-מה מן הפרי. מה היא לקחה? מיץ. כלומר, סחטה יין מפירות הגפן.

לגינצבורג הסבר שונה לזיהוי עץ הדעת כגפן: לדעתו, מקור זיהוי זה הוא ברעיון המיתולוגי העתיק, שהיין הוא משקה האלים. כדאי לעודד את התלמידים לבדוק את הדברים הללו באופן ביקורתי, לאור המדרשים שלמדו. המסקנה העולה לאחר הבדיקה היא, שלרעיון זה אין אחיזה במקורות חז"ל שנדונו.

סיכום

מטרת העבודה הייתה, כאמור, לבדוק את הזיהויים השונים שניתנו על-ידי חז"ל לסוגו של עץ הדעת. בעבודה הועלו כמה זיהויים המופיעים בספרות חז"ל: אגוז, אתרוג תאנה, חיטה, גפן. ניסינו להציג לגבי כל זיהוי את המקורות הרלוונטיים ולעמוד על מניעי הפרשנים בזיהוי זה או אחר.

הבעיה התגלתה כמורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון או מכפי שהיא עולה מהערותיו של גינצבורג בספרו.⁽¹¹⁾ ייתכנו מספר דרכים להבנת המניעים לכל זיהוי, ולא ניסינו להכריע ביניהן כאן, אלא להביא אותן ולהסבירן. נראה לנו שכך כדאי לעבוד גם עם התלמידים, כדי שיתרגלו לחשוב על אפשרויות שונות, ולא יהיו מוגבלים בחשיבה חד-צדדיות.

* הוגש כעבודה במסגרת השתלמות מורי מקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ו.
1. סידור עמרם גאה מהדורת פרומקין, חלק ג סעיף 406.
2. ל' גינצבורג, אגדות היהודים; כרך 1, רמת-גן, תשכ"ו, עמ' 188.
3. מדרש רבה, מפורש בידי מ"א מירקין, תל-אביב תשי"ז, בראשית רבה, חלק א, עמ' 113.
4. ראה גינצבורג (לעיל הערה 2).
5. י, פליקס עולם הצומח המקראי, רמת-גן, 1968, עמ' 60, 66.
6. וראה גם הערתו של רבנו תם לגבי "פריו קודם לעליו".
7. בילקוט המכירי לתהלים ל"ו, סעיף י"ט.
8. עניין זה מופיע גם בבראשית רבה ל"ט י"ד.
9. ראה גם גינצבורג (לעיל, הערה 2).
10. ראה לעיל, הערה 2.
11. ראה לעיל, הערה 2.