הדימוי הנקי של הפסולת הרפואית

הצבע הלבן השולט במוסד הרפואי המצוי, אינו יכול להסתיר את הצד האפל שלו. בעוד הרופאים שוקדים על בריאות הציבור, רבים מתוצרי-הלוואי של הטיפול הרפואי עלולים לסכן את בריאותו.

מוסדות רפואיים מצטיירים תמיד כמקומות נקיים, סטריליים כמעט. הצבע הלבן השולט במרבית פריטי המוסד רפואי, משדר ניקיון וטוהר.

ואולם, הדימוי הציבורי הוא הפכפך. בסוף שנות ה-80 זוהמו מספר חופים בארצות הברית בפסולת רפואית, שהגיעה מנהר סמוך, אליו הוטלה קודם לכן על-ידי קבלן פינוי אשפה. בית המחוקקים הוצף אז בהצעות לחקיקה, למעקב אחר דרכי סילוקה של פסולת הנוצרת במוסדות רפואיים. כך נחקק בשנת 1988 Medical Waste Tracking Act, חוק לפרק-זמן מוגבל (4 שנים), שעניינו: ניסיון להקים מערכת לניהול רישומים על העברת פסולת רפואית מיד ליד והבטחת הטיפול הנאות בה. בדומה - הפעם אצלנו - קמה צעקה ציבורית כאשר נמצא, שקבלן פינה פסולת רפואית לא-מטופלת למטמנה במודיעין. כאן נחשף הפן האחר של המוסד הרפואי, כפצצה מתקתקת של חיידקים ומיקרואורגניזמים פתוגניים (גורמי מחלות), חומרים רדיואקטיביים, שאריות תרופות, תחבושות ורטיות ספוגות בנוזלי גוף, מזרקים משומשים ועוד, המוצאים את דרכם לפחי האשפה של בתי-החולים. הציבור הרחב מבקש שיובטח לו, כי 'מוצרי הלוואי' הללו, יטופלו ויסולקו באופן בטוח.

ארבעה סוגי פסולת

בישראל, הסדרת פעילותם של מוסדות רפואיים והפיקוח עליהם, מרוכזים בידי שר הבריאות באמצעות דברי חקיקה, שהוא מופקד על ביצועם (כגון: חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994; פקודת הרוקחות (נוסח חדש), תשמ"א-1981; תקנות העונשין (הפסקת הריון, תשל"ח 1978; ועוד). ראש וראשון לכל אלה הוא "פקודת בריאות העם" משנת 1940.

בשל קיומם של דברי חקיקה ייחודיים אלה, מצא המחוקק הישראלי לנכון שלא להחיל על המוסדות הרפואיים את הוראותיהם של דברי החקיקה הכלליים, המשמשים ברגיל ככלים להשגת המטרות של שמירה על איכות הסביבה, מניעת מפגעים ומטרדים והגנה על בריאות הציבור.

כך, לדוגמה, מוסד רפואי אינו "עסק טעון רישוי" לעניינו של חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (למעט בית-מרקחת הפועל במסגרת המוסד הרפואי ובו נמכרות תרופות לחולים) והעיסוק בחומרים מסוכנים במסגרתו אינו טעון "היתר רעלים", מכוחו של חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993. בשנת 1997 הותקנו "תקנות בריאות העם" (טיפול בפסולת במוסדות רפואיים) מכוחה של "פקודת בריאות העם" ועל-פי דגם הרווח ברוב מדינות ארצות-הברית. התקנות מבחינות בין ארבעה סוגי פסולת הנוצרים במוסד רפואי: רגילה, זיהומית, רפואית מסוכנת ופסולת פגרים. האיסוף של כל סוג פסולת נעשה בנפרד, בשקיות ובמכלים בצבעים שונים בולטים, המסומנים באזהרות מתאימות.

בביטוי "פסולת זיהומית" נכלל כל עצם העלול לגרום פגיעה או לשאת גורם מחלה, כגון: פריטים חדים החודרים לגוף האדם (מחטי מזרקים), כלים שהכילו תרביות של מיקרואורגניזמים פתוגניים, תרביות של תאים נגועות בווירוסים או עצמים שהיו במגע עם חולים במחלה זיהומית.

פסולת זיהומית טעונה טיפול מוקדם מיוחד לצורך עיקורה מווירוסים וחיידקים בעלי כושר הדבקה, לפני פינויה מהמוסד הרפואי. התקנות עצמן אינן קובעות את דרך הטיפול. השיטות העיקריות המקובלות בעולם הן: שריפה, חיטוי בטמפרטורה גבוהה (autoclaving) והקרנה. כמו כן מקובל, כחלק מהטיפול, לרסק פריטים חדים לפיסות קטנות.

'תאום' מזוהם לא–זהה

מעניין לציין, כי אמצעי אחרון זה אינו משמש לניטרול הפריט מהזיהום שבו. מדוע, אם כן, מוכנים מוסדות רפואיים להקדיש מאמץ וכסף כדי לנקוט בפעולה זו, כאשר אין בצידה תועלת של תרומה לשמירת הסביבה או לבריאות הציבור? התשובה נעוצה, שוב, בדימוי הציבורי של הפסולת הרפואית.

יש לזכור, כי לאחר הטיפול בה מועברת הפסולת הרפואית, כמקובל בישראל (ובעולם כולו), להטמנה. ואולם, מעל מסך הטלוויזיה, הנוברת מדי פעם בנעשה באתרי הטמנה, נראה גם פריט שטופל כראוי וחוטא, בדיוק כמו 'תאומו' המזוהם. נוצר, אם כן, צורך להבחין בין שני פריטים אלה. "פסולת רפואית מסוכנת", לעומת זאת, כמוה ככל פסולת של חומר מסוכן. בהגדרה זו נכללות תרופות אנטיביוטיות ואחרות שפג תוקפן, אך עדיין מסוכנות לסביבה, או אריזות של חומרים מסוכנים, הספוגות בשאריות של החומרים. פסולת זו מטופלת ככל פסולת מסוכנת אחרת בישראל, על-ידי סילוקה לאתר הפסולת הרעילה ברמת חובב. תקנות הטיפול בפסולת מחייבות כל בית- חולים, מרפאה (למעט מרפאה שעובדים בה פחות משני רופאים או רופאי שיניים), מוסד לטיפול במשתמשים בסמים ומעבדה, לרבות תחנה למתן שירות מונע ("טיפת חלב"), וכן בית חיות ומעבדה לניסויים בבעלי-חיים שבתחום בית-החולים. לצערנו, המודעות לתקנות חשובות אלו אינה גבוהה.

אין אפשרות לאכוף

תקנות הטיפול בפסולת אינן חלות על משקי-בית, והציבור הרחב ממשיך לייצר, בלי ידיעתו, חומרים מסוכנים מארון התרופות הביתי, תחבושות ומזרקים משומשים, המושלכים כלאחר יד יחד עם זרם הפסולת הביתית.
אם בתחום הטיפול בפסולת של מוסדות רפואיים הותקנו (אמנם רק באחרונה) הסדרים חקיקתיים, הרי 'תרומתם' של מוסדות רפואיים לזיהום האוויר ולשפכים, כמעט לא זכתה להתייחסות. אכן, חל איסור כללי על מוסדות רפואיים להזרים פסולת רפואית מסוכנת למערכת הביוב, אך בלתי אפשרי כמעט לאכוף איסור זה, וצריך בעיקר לסמוך על רמתם המוסרית והמודעות של אלפי עובדים.

הרשויות אינן מקפידות על כך שמיתקנים רפואיים מסויימים (כגון, מכונות לצילומי רנטגן) הפולטים שפכים מסוכנים, לא יחוברו למערכת הביוב, ולא ניתן לאתר פליטות חריגות בזרם השפכים הכללי היוצא מהמוסד הרפואי, בשל מיהולם בשאר השפכים. אגב, גם חומרים נדיפים, כגון ממיסים אורגניים המצויים במעבדות, עלולים להיפלט לאוויר.

זה המצב, וחבל! שכן, ניתן למצוא לפסולת הרפואית פיתרון עדיף מבחינה סביבתית וכלכלית. פעילות כלכלית, שמן הראוי לעודדה, היא זו של תעשיות מיחזור המתמחות בהשבת חומרים (במיוחד, מתכות כבדות) משפכים הנוצרים במוסדות רפואיים. ואולם, במצב העניינים הקיים, נאלצים יזמים כאלה להתחנן בפני מוסדות רפואיים על הזכות לקבלם.

לסיכום:
ההסדר החקיקתי הנהוג בישראל לעניין הטיפול בפסולת הנוצרת במוסדות רפואיים, קרוב מאוד להסדרים הנהוגים בארצות הברית.

בחינה מעמיקה של החומרים המצויים בפסולת הרפואית ובשפכיהם תגלה, קרוב לוודאי, כי הם עשירים במשאבים הניתנים להשבה ולניצול חוזר. טוב יעשו מוסדות רפואיים אם ישתפו פעולה עם תעשיות המיחזור. שני הצדדים ייצאו נשכרים מקשר כזה (הראשונים מפיתרון בעיה מעיקה של הטיפול בפסולת וסילוקה, והאחרונים ממקור עשיר בחומר-גלם), וגם הסביבה והמשק הישראלי ייהנו.

* בן מיור את לוינסון, משרד עורכי-דין, דרך העצמאות 51, חיפה. טלפון: 04-8673967; פקס: 04-8643827;

E-Mail: info@environment.co.il

מאמר זה, כמו גם מאמרים רבים אחרים בנושאי איכות הסביבה, ניתן למצוא באתר שלנו:

http://www.environment.co.il