ארבעה חודשים לאחר שהביסה הברית את הקונפדרציה בקרב המכריע בגֶטיסבֶּרג, נאספו אלפים בכפר הפֶּנסילבֶני הכמעט-בלתי-ידוע אז, שעדיין היה מלא ארונות-קבורה ותרמילי פגזים, כדי לחלוק כבוד לאלה שנפלו שם. לינקוֹלן לא היה הנואם הראשי בטקס הקדשת בית-הקברות הצבאי באותו יום. כבוד זה נפל בחלקו של הנואם הקלאסי הידוע אדוארד אֶוורֶט, ואילו לינקוֹלן הוזמן לשאת רק "כמה מלים ממין העניין". אף-על-פי-כן, ובניגוד לאגדה המקובלת, לא התייחס למאורע בקלות-ראש ואין ספק שאת נאומו לא חיבר במהלך הנסיעה ברכבת לפֶּנסילְבֶניה ביום שלפני הטקס. מיתוסים מושרשים אחרים הנוגעים בנאומו הגדול ביותר של לינקוֹלן טוענים שהקהל חסר-המנוחה לא קיבל את הנאום בעין יפה ושעיתוני אותו יום לא ייחסו לו כל חשיבות. ואולם אחד הנוכחים בטקס שמע את הקהל מקבל את הנאום "בהוּריקָן של מחיאות-כפיים" ועד-ראייה אחר שמע בקהל "יפחות-בכי כבושות מעוצם רגשות". העיתונות נחלקה בתגובתה לשני מחנות ברורים. העיתונים הרפובליקניים היללו את הנאום ("ממש פנינה"), ואילו העיתונים הדמוקרטיים לעגו לו ("מטופש, רדוד, מדשדש במי-אפסיים"). לינקוֹלן עצמו הבין ללא ספק שזכה להצלחה אחרי שקיבל את המכתב ששלח אליו הנואם הראשי, אֶוורֶט, זמן קצר אחרי הטקס: "הייתי שמח אילו סברתי שהצלחתי לגעת בלב הרעיון הראשי של המאורע בשעתיים של נאום כפי שעשית זאת אתה בדקתיים". בחודשים הבאים נתבקש לינקולן שלוש פעמים לכתוב את נאומו לשם מכירתו לגיוס קרן למען נפגעי המלחמה.
זוהי הגרסה הסופית, השונה קמעה מן הגרסה המקורית, והיא הגרסה היחידה שלינקולן העניק לה כותרת והיחידה שחתם עליה. היא נכתבה בסביבות חודש מרס 1864.
ערכו והקדימו דברים מריו מ' קואומו והרולד הולזר.
 |
הנאום בטקס הקדשת בית-הקברות בגֶטיסבֶּרג |
לפני שמונה עשורים ושבע שנים הביאו אבותינו לעולם, על יבשת זו, אומה חדשה, אומה שנולדה בחֵירוּת ושנתקדשה לרעיון שכל בני-האדם נבראים שווים.
עתה שרויים אנו בעיצומה של מלחמת-אזרחים גדולה המעמידה במבחן את השאלה אם אומה זו, או כל אומה אחרת שכך נולדה וכך נתקדשה, תוכל להחזיק מעמד לאורך ימים. נתכנסנו באחד משדות-הקרב הגדולים של מלחמה זו. באנו להקדיש חלק משדה זה למקום מנוחתם האחרונה של מי שמסרו את נפשם כדי שאומה זו תוכל להתקיים. וכך ראוי לנו לעשות.
ואולם ביסודו של דבר איננו יכולים להַקצות - איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש אדמה זו. אמיצי-הלב, החיים והמתים, שנלחמו עליה, הם שקידשוה יותר משיש לאֵל ידנו להוסיף או לגרוע. העולם כמעט לא ישים לב לדברים שאנו אומרים פה, גם לא יזכרם לזמן רב, אך לעולם לא יוכל לשכוח מה שהם עשו פה. נהפוך הוא. אנו, החיים, הננו המצווים להתקדש כאן למלאכה הבלתי גמורה אשר הלוחמים כאן קידמוה עד הלום ברוח אבירית. אנו הננו המצווים להקדיש את עצמנו למשימה הגדולה שעדיין עומדת לפנינו - כדי שנשאב מן המתים הנערצים יתר מסירות למטרה שלמענה גילו הם מסירות עד תום - כדי להבטיח נאמנה שמותם לא היה לשוא - כדי שאומה זו, בעזרת האל, תדע לידה-חדשה בחֵירוּת - וכדי שממשל העם, בידי העם, למען העם לא יסוף מן הארץ.
[19 בנובמבר, 1863]
