הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזםעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > מגדר
פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך


תקציר
בתום שנות ה- 70, שתחילתן מסמן את "הגל השני" של הפמיניזם בישראל, החלו הפמיניסטיות להקים ארגונים שעסקו במתן עזרה לנשים במצוקה. אז גם החל ניכוס המאבק שלהן על ידי החברה ומוסדותיה. הרעיונות הפמיניסטיים הפכו למקובלים, בלי שיהיה עדיין צורך לקבל את התנועה הפמיניסטית עצמה.



"יום אחד יבינו שאנחנו צודקות"
מחברת: חנה ספרן


בתום שנות ה- 70, שתחילתן מסמן את "הגל השני" של הפמיניזם, החלו הפמיניסטיות להקים ארגונים שעסקו במתן עזרה לנשים במצוקה. אז גם החל ניכוס המאבק שלהן על ידי החברה ומוסדותיה. הרעיונות הפמיניסטיים הפכו למקובלים, בלי שיהיה עדיין צורך לקבל את התנועה הפמיניסטית עצמה.

עם תחילתו של הפמיניזם החדש בישראל, בראשית שנות ה- 70, היתה חשיפתו של מיתוס שוויון הנשים בחברה ושבירתו אחת המשימות הראשונות שבהן עסקו הנשים. התחושה של נשים רבות שגדלו בישראל היתה מבוססת על האמונה שהחברה היהודית שנבנתה בארץ יצרה כאן חברה חדשה שבה שורר שוויון בין נשים וגברים. אמונה זו מנעה מהן לראות את מצבן כמות שהוא ולצאת לפעול לשינויו. פירוקו של המיתוס, על ידי בדיקה מחודשת של החוויות הפרטיות של הנשים, ועל ידי קריאה מחודשת של ההיסטוריה של הנשים בראשית היישוב, העלה את הצורך של הנשים לפתח פמיניזם מקומי. הפעילות הפמיניסטית היתה לכן קריאת תיגר על מוסכמות חברתיות ביחס למקומן של הנשים בחברה, ועוררה התנגדות נרחבת בציבור.
העלאת שאלות בנוגע למעמד האישי, החברתי והחוקי של הנשים בישראל, המאבקים למען הזכות להפלה, וחשיפתה של האלימות הקיימת בחברה כלפי נשים, היוו את הדגשים להתארגנות הפמיניסטית באותן שנים. אומץ לבן של הנשים הפעילות בשנות ה- 70, שהתמודדו עם לעג, הכחשה וזלזול מצד הקרובים להן, החברה ואנשי הממסד, וחוו, עם זאת, גם תהליך של העצמה וגילוי עצמי, יצרו מרחב חדש של פעילות נשים. נשים החלו להיפגש בקבוצות להעלאת התודעה, לארגן הפגנות ועצומות, ולהקים ארגוני נשים בסגנון שלא היה קיים בישראל קודם לכן.
פמיניזם זה היה חלק מן הגל השני של פעילות פמיניסטית שהחל בארצות הברית בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. המהפכה הפמיניסטית, ששורשיה היו נעוצים הן במאבקים של השחורים לזכויות אדם והן במרד הסטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות, התפשטה בעולם כולו. בארצות רבות הוקמו תנועות פמיניסטיות והחלה פעילות נרחבת למען שוויון הנשים. פעילות פמיניסטית זו זכתה לכינוי "הגל השני", בעקבות העניין הרב שגילו הפמיניסטיות בפעילות נשים להשגת זכויותיהן במאה ה- 19. מאבקים אלה, אשר זכו לכינוי "הגל הראשון", הסתיימו עם השגת זכות הבחירה לנשים בשנות ה- 20 של המאה ה- 20. גם בארץ ישראל נאבקו נשים יהודיות בשנים 1926-1919 על זכותן לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב, כמו גם על זכויותיהן לשוויון כפועלות. לכן ניתן לראות בפעילות הפמיניסטית שהחלה בשנות ה- 70 בישראל כ"גל שני" גם בהיסטוריוגרפיה הישראלית.
שתי התקופות הללו לא זכו להיכלל בהיסטוריה של מדינת ישראל, שכולנו לומדים אותה. הפעילות הפמיניסטית של הגל הראשון זכתה אמנם בשנים האחרונות לחשיפה מחקרית לא מעטה (ראה ברנשטיין, הרצוג, פוגל-ביז'ואי), אך היא נתפסת עדיין בציבור בישראל כחלק מן המיתוס הציוני החלוצי אשר מיקד את מבטו בהישגיה של תנועת הפועלות בלבד. הגל השני שיצר, יחד עם הפעילות עצמה, כתיבה לא מעטה, לא זכה להכרה ציבורית ולא לדיון מחקרי.
במאמר זה אדון בפעילות הפמיניסטית בשתי התקופות הללו, בנסיון לשפוך אור על השורשים המקומיים של הפעילות הפמיניסטית בישראל. פעילות זו, שהשפעתה על מעמד האשה בישראל היתה מרחיקת לכת, במיוחד בכל הנוגע לאלימות כלפי נשים, זכתה לעתים קרובות ללעג והואשמה כתנועה אמריקאית, זרה ולא שייכת לחברה הישראלית. אתאר בקצרה את הפעילות הפמיניסטית בארץ בשנות ה- 70, אדון בחיפוש של העבר הפמיניסטי, בספרות הפמיניסטית שצמחה, ובמחלוקות העיקריות שליוו את הפעילות לאורך העשור ההוא. כל אלו היו מאפיינים פמיניסטיים מקומיים, שהפכו את הפמיניזם לחוויה ישראלית ייחודית.

*

תחילתה של הפעילות הפמיניסטית החדשה בישראל בסוף שנת 1970, עם הופעתן של הקבוצות ראשונות להעלאת התודעה, בחיפה, בירושלים ולאחר מכן גם בתל אביב. זו היתה צורת פעילות והתארגנות אופיינת לפעילות פמיניסטית המורכבת מקבוצות קטנות של נשים שנפגשו לשוחח על נושאים אישיים ומצאו את המשותף הפוליטי. סיומה של התקופה הראשונה בשנת 1981, עם סגירתו של ארגון "קול האשה", מרכז פמיניסטי ארצי, ועזיבתה של מרשה פרידמן, ממנהיגות התנועה, את הארץ.
תקופה זו, שבה הונח הבסיס לחשיבה ולעשייה הפמיניסטית בישראל, הצטיינה במגוון פעילויות בתוך התנועה עצמה, כמו גם בציבור הרחב. תחילתה של הפעילות הזו בקבוצות קטנות של נשים שנפגשו בקבוצות להעלאת התודעה במקומות שונים בישראל, ללא כל גוף או ארגון שאיחד את כולן. לאחר מכן נעשה ניסיון להקים תנועה ארצית בעלת מבנה מגובש וסניפים בערים השונות, אך ההבדלים בסגנון הפעילות בערים השונות גרמו לצמיחת מרכזים פמיניסטיים נפרדים בשלוש הערים הגדולות. למרות ההבדלים האידיאולוגיים והאישיים בין הקבוצות, כולן דיברו ופעלו ברוח הפמיניזם הרדיקלי, שמטרתו לערער על הסדר הקיים של היחסים בין המינים ולשנות את החברה מן היסוד.
הנשים בחיפה ובתל אביב התארגנו להקמתה של אגודה רשומה שנקראה "התנועה הפמיניסטית בישראל". התנועה, שהוקמה מתוך ניסיון לפעולה כלל ארצית, פעלה בסופו של דבר כארגון תל אביבי לכל דבר. מאוחר יותר הוקמו ארגונים ומרכזי נשים נוספים כגון "צאנה וראינה", "אל"ף - ארגון לסבי פמיניסטי", ו"קול האשה". הוחל בארגון כינוסים פמיניסטיים ארציים, שבראשון שבהם החלו נשים לסביות להתארגן יחד בפעם הראשונה. הוקמה הוצאת ספרים בשם "המין השני", שהתחילה לתרגם ולמכור ספרים פמיניסטיים והתקיים מגוון רב של פעילויות במקומות שונים בארץ. כמו כן החל כיוון חדש של פעילות שכלל בניית ארגוני שירות, כגון מקלטים לנשים מוכות ומרכזי סיוע לקורבנות אונס.
הגל השני של הפעילות הפמיניסטית בארץ היה תקופה של התלהבות והתארגנות ראשונית. קהילות פמיניסטיות התפתחו בצורה דומה באותן שנים בארצות שונות, במיוחד בארצות הברית. האידיאולוגיה, כמו גם האווירה, השיח הפנימי והתרבות החברתית והארגונית של הקהילות הפמיניסטיות בארצות שונות היו בעלות צביון דומה.
דמיון זה איפשר לנשים שבאו מארצות אחרות לישראל, במיוחד מארצות הברית, לעצב את הפעילות הפמיניסטית ולמצוא את מקומן בקהילה הזאת. למרות היותן חדשות בארץ, היו נשים אלה שותפות, יוזמות ומנהיגות בקהילה הפמיניסטית הישראלית. המפגש יוצא הדופן סביב קבוצות להעלאת התודעה, קבוצה קטנה ואינטימית שבה יכלו נשים להיפתח זו אל זו ולמצוא את המשותף ביניהן, כגון ניסיון החיים שלהן בארצות הברית והרלוונטיות שלה למציאות הישראלית, איפשר מקום בטוח לנשים מרקע שונה לפעול יחד.
גם הנושאים שבהם עסקה התנועה הפמיניסטית בישראל היו דומים לאלו שעליהם התנהל המאבק הפמיניסטי בארצות הברית ובארצות אחרות בעולם. ניתן דגש מיוחד לגוף האשה ומיניותה, עיסוק שכלל התייחסות לאלימות כלפי נשים, לזכות האשה על גופה, האשה כאובייקט מיני ותרבות היופי. הלסביות כדרך חיים וכבחירה מינית היתה גם היא עניין חשוב הן בארצות הברית והן בישראל. המרכזיות של הספרות הפמיניסטית האמריקאית, העיסוק בנושאים דומים והמעורבות של נשים האמריקאיות, לא השאירו מקום לשאלה אם יש השפעה אמריקאית, אלא איך תתמודד התנועה הפמיניסטית עם השפעה זו והאם יכולה לצמוח כאן פעילות פמיניסטית מקומית ומקורית.
החיפוש אחרי העבר והגילוי שנשים יהודיות בארץ נלחמו למען שוויון גם בתקופת היישוב, לא רק בתוך מפלגות הפועלים ועל זכויותיהן כפועלות, אלא גם על זכויותיהן כאזרחיות בקהילה, ליווה את הקמתה של התנועה הפמיניסטית בישראל. בראיון לעיתון "הארץ" אמרו שתי פעילות, שושנה אלינגס ומדלין ירז: "האשימו לא פעם את התנועה הפמיניסטית בישראל שהיא 'יבוא זר' בארץ... אבל האמת היא שאיננו זקוקות ליבוא זר. לא די לנו בעדה מיימון, שרה עזריהו, רחל כגן, פניה מטמון-כהן, ורבות אחרות שלחמו כבר לפני חמישים שנה לשחרור ושוויון כפי שאנו לוחמות היום?" ("הארץ", 23.2.77).
החיפוש אחר הספרות של הנשים החלוצות ושל נשים פעילות בעבר היה ניסיון לתת משמעות מקומית לפמיניזם. בד בבד החל גם החיפוש אחרי מקורות מקומיים אשר נוצרו בתנועת הנשים בארץ בשנות ה- 20. הקריאה בספרי הזיכרונות של החלוצות כמו גם הגילוי והפרסום המחודש של ספרה של שרה עזריהו, "התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י", מעידים על העוצמה והחשיבות של הקשר, דרך הספרות, אל דורות קודמים.
ספריה של עדה מיימון, הראשון שיצא לאור כבר בשנת 1929, "תנועת הפועלות בארץ-ישראל, 1929-1904", והשני שיצא לאור בשנת 1955, "חמישים שנות תנועת הפועלות, 1954-1904", עמדו לרשותן של הנשים שחיפשו וגילו את המאבקים הפמיניסטיים של ראשית המאה. ספרה השלישי של עדה מיימון, "לאורך הדרך", הצטרף לספרות זו בשנות ה- 70. ספר נוסף שקראו בו הנשים הפמיניסטיות במסע לגילוי העבר היה הקובץ "חברות בקיבוץ". ספרים אלה איפשרו חיבור לעבר המקומי גם למי שלא יכלו לקרוא בשפה האנגלית.
הפעילה הפמיניסטית נעמי נמרוד תיארה, בשיחה שניהלתי אתה, את החשיבות של הספרים הללו, אשר "לפחות לי שינו את החיים, והיוו חומר אותנטי עברי להבנת כל הבעיות שבהן עסקנו בקבוצות להעלאת מודעות, חומר שלא צריך לתרגם, אבל כדאי לקרוא. הקריאה בספרות זו עזרה לי להבין ולהתקשר לתנועה ולספרות האמריקאית דווקא בגלל התשתית העברית הרחבה, שפרושה בספרים אלה. אני בטוחה שזה עזר גם לנשים אחרות קוראות העברית".
היתה זו הספרות שהביאה את נעמי נמרוד להתנצל לפני חברותיה האמריקאיות, שקודם לכן התגאתה לפניהן בשוויון לנשים בישראל. היא גילתה את ההיסטוריה שלה וחשפה את מיתוס השוויון שעליו צמחה. היא יכלה לקרוא בספרות האמריקאית מתוך תחושה של סולידריות ולא מתוך תחושה של התבטלות.

*

הנשים בחיפה התחילו להיפגש סביב הקריאה בספרות האמריקאית, תוך חיפוש אחרי המקורות המקומיים בכתיבה של עדה מיימון וחברות אחרות מתקופת ההתיישבות החלוצית. הקבוצות הראשונות להעלאת התודעה בחיפה עסקו רבות בספרות, קראו יחד, והדיונים היו מרחיבי דעת ובעלי השפעה על אורח החיים לא פחות מן הספרות, ויצרו דיאלוג פורה בין הספרות לבין החיים. אווירה ספרותית מסוג זה לא אפיינה את כל הקבוצות בארץ ונשים התמודדו לפעמים עם הקריאה גם ללא קבוצה תומכת. לדברי דפנה צור, פעילה תל אביבית, "היו המון רעיונות שקראתי אותם בספרים ולא היה מי שיעורר את המחשבה הזו עבורי... אני חושבת שלצערי, מעט מאוד דיונים בתוך הקבוצות הפמיניסטיות למיניהן היו פוריים כמו הספרים שקראתי".
הדיאלוג עם הספרות הפמיניסטית המשיך להיות לא רק חלק מתהליך ההתגבשות הפוליטית של צור, אלא שימש לפעמים כנקודת מפנה בחשיבה. מכיוון שהעיסוק בספרות פמיניסטית היה עניין מרכזי בתנועה, הוא יצר הבדלים בין הנשים שידעו לקרוא אנגלית ובין אלה שלא ידעו, ולפעמים גרם למתח. הצורך בספרות הכתובה בעברית, בתרגום או במקור, נעשה דחוף.
כך יצאו לאור בשנת 1975, רק ארבע שנים לאחר תחילת פעילות התנועה בארץ, שני ספרים בעברית. האחד, קובץ תרגומים מהספרות הפמיניסטית האמריקאית, "אשה, נשים, נשיות". הספר השני, "שחרור האשה לאן?". הנשים שערכו את הקובץ "אשה, נשים, נשיות" קיוו שאוסף זה יהיה ראשון בסדרת ספרים, שתכלול גם מאמרים על ישראל. אך תקווה זו לא התממשה ולפרסום ראשון זה לא היה המשך. כל המאמרים שנבחרו לתרגום היו מהספרות הפמיניסטית האמריקאית והעורכות היו מודעות היטב לקשר של מאמרים אלו למציאות של חיי הנשים בישראל. הן טענו ש"הבעיות שהן מעלות קשורות למעמד האשה בעולם כולו ומוצאות את ביטוין גם כאן בישראל." מטרת הקובץ לא היתה רק לשרת צרכים פנימיים של חברות התנועה. העורכות וחברות אחרות זיהו את החלל הריק בספרות העברית, ובכוונתן היה להתחיל ליצור את מה שהפך ברבות הימים ל"מדף הספרים הפמיניסטי" בעברית.
אין ספק שעצם הוצאת הספר לאור ביטאה את החשיבות שייחסו העורכות וחברות אחרות לטקסטים שנבחרו לתרגום. התרגום נעשה כולו בהתנדבות והמימון להוצאת הספר נתרם על ידי הנשים הפעילות. העורכות עמדו על החשיבות של הספרות הזאת לתובנות של הנשים הפמיניסטיות, ועל כך כתבו בדברי המבוא: "והלא היתה זו הקריאה המרוכזת, תוך התמודדות עם קשת רחבה של רעיונות חדשים, אשר פקחה בזמנו את עינינו, חברות התנועה, ועזרה לנו להבין תופעות חברתיות ופרשיות אישיות שקודם-לכן נראו סתומות ותמוהות. יתר על כן, הספרות הפמיניסטית הבהירה לנו, כי הבעיות שאנו מתלבטות בהן אינן מיוחדות לכל אחת באופן אישי, אלא חלק ממכלול בעיות וחוויות שהן נחלת כל אשה באשר היא אשה, ללא הבדל גיל, רקע תרבותי או רמת השכלה".
הטקסטים האלה העניקו לנשים תובנות משותפת וכוח לצאת לפעילות, ועל כן היה התרגום לעברית כה חשוב. נראה היה לעורכות שהטקסטים המתורגמים ידברו לכלל הנשים. ההבדלים של גיל, תרבות והשכלה נראו ניתנים לגישור, הבדלים אחרים עדיין לא עמדו על סדר היום הפמיניסטי, ובמעשה ההוצאה לאור תמכה האמונה שכל אשה באשר היא אשה תוכל להזדהות עם הכתוב.
היוזמה הפמיניסטית לעסוק בהוצאת ספרים לא נפסקה. הספר הבא שפורסם היה מהדורה חדשה לספרה של שרה עזריהו, "התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י", שיצא לאור בשנת 1949 ואבד לו כל זכר עד שמצאה אותו באחת הספריות פעילה ירושלמית בשם תמר קאופמן, שהביאה אותו לידי מרשה פרידמן. פרידמן הוסיפה מבוא למהדורה המחודשת, והספר יצא לאור ביוזמת הקרן לעזרת האשה בחיפה, בשנת 1977. הספר תורגם לאנגלית בו זמנית על ידי פרידמן וזכה לצאת לאור באנגלית בשנת 1980. ההוצאה לאור באנגלית היתה מלווה באחרית דבר מאת פרידמן, שבו הסבירה מה הביא אותה ואת חברותיה לתרגם ולהוציא את הספר באנגלית.
התחושה שנשים אלו, שעל פעילותן הפמיניסטית כתבה שרה עזריהו, הן ה"סבתות" של המהפכה הפמיניסטית ויכלו להיות גם הסבתות של הנשים האמריקאיות, גרמה לפרידמן להרגיש שהנה "סוף סוף הגיעה הביתה". מעניין לציין כי בדומה לכך, בסוף המאה ה- 19 כתבה מיליסנט פוסט, מנהיגה פמיניסטית אנגליה, הקדמה למהדורה חדשה לספרה של מרי וולסטונקרפט שיצא לאור כמאה שנה קודם לכן. (ראה Caine, 1977).
סוג נוסף של ספרים יצר גם הוא חיבור למקומי. העיתונאית תחיה בת-אורן גילתה את האפליה לרעת הנשים בניסיונה לשלב את מקצוע כלכלת הבית במערכת החינוך גם לבנים. בת-אורן ערכה והגישה במשך שנים רבות את תוכנית הרדיו "לאשה" בקול ישראל. בשנת 1975 הוציאה בת-אורן לאור את ספרה "שחרור האשה לאן?". זה היה הספר הראשון שבחן בפירוט ובאריכות את מצב הנשים בישראל מנקודת מבטן של נשים, וחשף לראשונה גם את פעילותן של הנשים הפמיניסטיות. את הלעג שספגה במשך שנים רבות על עיסוקה במתכונים החלה ליחס לזלזול בנשים בכלל.
היא כתבה על חיי נשים בארץ מתוך ההתבוננות שלה בחברה הישראלית. בראיון אתי אמרה: "ואז התחלתי מעצמי להיות פמיניסטית. לא קראתי את בטי פרידן, לא שום ספרות אמריקאית, הפמיניזם הוא לא מוצר זר... אחר כך קראתי את בטי פרידן ואת סימון דה בובואר ואולי גם את ג'רמין גרייר, אבל נהגתי כמו באמנות, אני צריכה להוציא וזה עומד על רגליים משלו. אחר כך אני אשמע".
הניסיון של בת-אורן לכתוב את ספרה ללא קריאה בספרות הפמיניסטית ותוך שימוש בדוגמאות אין ספור מחיי הנשים בארץ היה ניסיון נועז. בכוונת הספר היה להראות ש"יכול להיות פמיניזם שצומח בתוך הארץ... היו לי החושים הבריאים לטעון שזה צומח מכאן, שזה בא מהחוויה שלי". אך דווקא הניסיון להראות את מצב הנשים כמות שהוא בישראל זכה להתנגדות עזה וליחס של ביטול בעיתונות.
בירושלים יצא לאור בשנת 1978 ספרה של לסלי הייזלטון, עיתונאית אנגליה שחייתה בישראל בשנות ה- 70 והיתה שותפה מעט לפעילות הפמיניסטית בחיפה. ספרה "צלע אדם: האשה בחברה הישראלית", תיאר את חיי הנשים כאן וניתח באופן חברתי ופסיכולוגי את החברה הישראלית מנקודת המוצא של מעמד האשה בה. הייזלטון חשפה בספרה את ההשפעה של מיתוס שוויון הנשים על החברה, ועסקה בהשפעה המרכזית של הדת על מקומן החוקי והאזרחי של הנשים בחברה. בסיום הספר היא הקדישה פרק קצר לתיאור הוויכוח בתנועה הפמיניסטית סביב הקמתה של מפלגת הנשים בשנת 1977, וליחסן המורכב של נשים ישראליות לתפיסות פמיניסטיות. ספרה של הייזלטון יצא לאור בניו-יורק באותה שנה באנגלית, מה שמעיד על העניין שהיה בארצות הברית לנושאי נשים בישראל.
באותה שנה יצא לאור בניו יורק גם ספרה של אסתר ברונר, Weave of Women, המבוסס על חייהן של מרשה פרידמן, נעמי נמרוד, רות כהן ועוד חברות מהתנועה החיפאית, ואשר עסק באירועים, רעיונות ותוכניות לפעילות של החברות בתנועה בחיפה. אף שהספר הוא רומן ונכנס בו הרבה מדמיונה של המחברת, ניתן לזהות בו בבירור את המקורות המציאותיים והתקופתיים והאירועים המעצבים של קבוצת נשים גדולה באמצע שנות ה-70 בחיפה.
ריבוי הספרים ביחס לגודלה וחשיבותה של התנועה, כפי שהצטיירה בקרב הציבור בישראל, מעיד על שהיה לה עוצמה רבה בקרב הנשים, הפעילות ואלו שהכירו את הפעילות מקרוב. אך את הכוחות והמתחים שאפיינו את התנועה מבפנים קשה היה לראות ולנתח באותו זמן.

*

המחקר על התנועה הפמיניסטית שערכתי בשש השנים האחרונות (ספרן, 2001) העלה שני דברים שיצרו מתחים שאפיינו את הפעילות הפמיניסטית בשנות ה- 70. הראשון היה המתח בין הנושא הלאומי והפמיניזם, ובאופן ספציפי הקשר שבין דיכוי נשים לבין דיכוי הפלשתינאים על ידי ישראל. הנושא השני היה הקשר בין הלסביות לפמיניזם, ובין הנשים הלסביות לנשים ההטרוסקסואליות בתנועה. שני נושאים אלה עלו מתוך החוויה הישראלית, שבה לא ניתן היה כמעט לעסוק בשאלות חברתיות ואזרחיות ללא התייחסות לשאלת הסכסוך. עצם הדרישה לדון בשוויון הנשים נתקלה תמיד בטענה שפתרון הסכסוך קודם לכל עניין אחר.
כך גם בקרב הנשים הפעילות היה הקשר שבין הביקורת הפמיניסטית לסכסוך היהודי-ערבי עניין עקרוני. כל הניסיונות להפריד בין הפוליטיקה הפמיניסטית לנושא הלאומי, שנמשכו לאורך כל העשור, לא צלחו. הרעיון שניתן להקים תנועה פמיניסטית שאין לה עמדה פוליטית "מקומית" נראה פתרון אפשרי, אולי אפילו הכרחי בעיני נשים רבות, אבל למעשה, היה בלתי ניתן לביצוע ויצר לפעמים מתח ועוינות בין הקבוצות.
מרשה פרידמן, שטענה בראיון אתי, ש"בעיני זה היה מאוד הגיוני, אז כמובן, שאם רוצים להתחיל להקים תנועה פמיניסטית בארץ הזו אסור להוסיף אליה רעיונות שעלולים להיות נגדה", ביטאה את תחושתן של נשים רבות בתנועה. בעקבות תחושה זו ניסו נשים, במשך כל אותו עשור, להפריד בין נשים פמיניסטיות-שמאלניות לבין נשים בעלות השקפות אחרות. עמדה זו יצרה מתח בין הקבוצות כבר בשנה הראשונה לפעילות, וזה נמשך עד לכינוס הפמיניסטי השלישי בשנת 1980, שבו הפך המתח לקרע גלוי. העמדות השונות בשאלה זו יצרו פעילות בעלת אופי מקומי ופגעו באפשרות להקמת תנועה ארצית.
גם המתח על רקע היחסים בין הנשים הלסביות והנשים ההטרוסקסואליות אפיין את הפעילות לאורך העשור כולו. בשנים הראשונות לא היה לנשים הלסביות מקום גלוי בפעילות הפמיניסטית, אף שזו עסקה לעתים קרובות בדיון אישי שנגע בחייהן האינטימיים של הנשים. אחת האפשרויות שלהן להיראות ולפעול היתה להקים קבוצה נפרדת בתוך הציבור הפמיניסטי. שלב זה של הגדרת זהות לסבית-פמיניסטית נפרדת בקהילה היה תחילתו של תהליך, שהתחזק במשך השנים. הנשים הלסביות המשיכו להיות פעילות בכל שאר העניינים וההתארגנויות שעל סדר היום הפמיניסטי, ויכלו במידה רבה להמשיך ולהשפיע על התנועה כולה.
למרות המחלוקות, הקהילה הפמיניסטית גדלה במשך השנים והמשיכה להקים ארגונים חדשים ולהשפיע על החברה. פעילות בלתי נלאית זו, למרות המחסור הכרוני במשאבים ולמרות המאבקים פנימיים, העידה על קיומה של מחויבות לשינוי חברתי ועל הצורך האמיתי לסייע לנשים במצוקה בקרב הנשים הפמיניסטיות. בתקופה זו החלו להתקיים כינוסים פמיניסטיים ארציים, שבהם נפגשו הפעילות בארץ ודנו בשאלות ארגוניות ואידיאולוגיות. הנושאים המרכזיים שהנשים עסקו בהם היו קשורים בעיקר למעמד האשה במרחב האישי והציבורי, לשליטת האשה על גופה ולאלימות כלפי נשים.
בעניינים אלה הצליחו לפעמים הנשים מהקבוצות השונות לשתף פעולה, ודרכי הפעילות היו רדיקליים. הניסיון להביא את הרעיונות הפמיניסטיים אל לב הקונסנזוס לא עלה יפה, ואולי גם היה בלתי אפשרי. רוב הנשים ידעו שלא ניתן להקים תנועה המונית, ואולי גם לא היתה כוונה כזאת. בכל זאת היתה לנשים תחושה של ביטחון בדרך שבחרו בה, תחושה שביטאה ג'ילברט פינקל, פעילה פמיניסטית בראיון שקיימתי אתה: "אז אנחנו אמרנו, הנה התנועה הפמיניסטית, ולא יאהבו אותנו. ויום אחד אנשים יבינו שאנחנו צודקות".
לקראת סופו של העשור הראשון לפעילות פנו כל הקבוצות אט אט לדון בפמיניזם "סוציאלי", שעסק במתן שירותים לנשים במצוקה. התהליך של פתיחת מרכזי סיוע לנפגעות אונס ומקלטים לנשים מוכות, שאליו הצטרפו בשנות השמונים רוב הנשים הפעילות, הביא את התקווה שביטאה פינקל לקראת מימוש. רק על ידי חזרה למקומן המסורתי כמטפלות וכעוזרות מצאו סוף סוף הפמיניסטיות הבנה והסכמה. בתהליך זה של מתן עזרה לנשים אחרות נפגשו הנשים הפמיניסטיות, לקראת סוף שנות השבעים, עם נשים ממוצא ומעמד שונה והרחיבו את יריעת הפעילות שלהן. הזדמנות מעין זו לא נוצרה בדרך כלל במסגרת הקבוצות להעלאת מודעות, מקום שבו, כפי שתיארה בשיחה אתי תלמה בר-דיין, "לא הגענו לקבוצות של נשים שאין להן כסף". הכיוון החדש של פעילות למתן עזרה לנשים שינתה לחלוטין את הפעילות עצמה ואת יחס הציבור אליה.
עם השינוי בגוון הפעילות הפמיניסטית ועם תמורות שחלו במנהגי התרומה של יהדות ארצות הברית, החלו ארגוני נשים יהודיות לתרום לפעילויות אלה והכיוון של "פילנתרופיה פמיניסטית" התחזק. הארגון הראשון שהוקם במיוחד למטרה זו בניו יורק היה US/Israel, Women to Women, אשר תרם למקלט לנשים מוכות בהרצליה שכר דירה אחד, שהציל את המקלט מסגירה. בשנת 1982 התקיים קונגרס של נשים יהודיות מכל העולם בירושלים ובעקבותיו הוקם ארגון חדש בשם "שדולת הנשים בישראל". ארגון זה, שהיו לו מאפיינים דומים לארגון האמריקאי NOW) National Organization of Women), יצר לקבוצות אחרות של נשים הזדמנות להצטרף לפעילות למען שוויון הנשים בחברה. הפעילות הפמיניסטית הרדיקלית של שנות ה- 70 עברה מן השוליים למרכז.

בשנות ה- 70 לא היתה החברה בישראל מוכנה לשלב את תביעות התנועה הפמיניסטית בהשקפת עולמה. אפילו הניסיון של הנשים להיות מקומיות וקשורות אך ורק לשאלות של נשים ועולמן לא מנעו מהחברה להמשיך ולראות בתנועה הפמיניסטית תנועה אזוטרית וחיצונית. רק עם תום שנות ה- 70, כשהחלו הפמיניסטיות להפנות את מבטן אל נשים אחרות ולהקים ארגונים שעסקו במתן עזרה לנשים במצוקה, הן יכלו למצוא אוזן קשבת בממסד הישראלי. כך החל תהליך של ניכוס המאבק באלימות כלפי נשים על ידי החברה ומוסדותיה והרעיונות הפמיניסטיים הפכו למקובלים, בלי שיהיה צורך לקבל את התנועה הפמיניסטית עצמה.

במבט לאחור ניתן לראות את היסוד שהניחו הפמיניסטיות בשנות ה- 70 לשינויים ולהישגים הרבים שחלו בחייהן ובמעמדן של נשים בישראל. ובכל זאת, לא זכתה הפעילות הפמיניסטית הזו למקום הראוי לה בחברה הישראלית.

ביבליוגרפיה:
כותר: "יום אחד יבינו שאנחנו צודקות"
מחברת: ספרן, חנה
תאריך: סתיו 2002 , גליון 22
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה: 1. ד"ר חנה ספרן מן החטיבה ללימודי האשה באוניברסיטת חיפה.
2. שם גיליון זה הוא: נשים. תודעה. עוצמה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית