הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתוניםעמוד הבית > אחר > טרור > התמודדות עם טרורעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום
פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך


תקציר
במלחמות ומשברים נעים עיתונאים על רצפים של דילמות. בימי "חומת מגן" ולאחריהם, עיתונאים ישראלים נעו על רצפים כאלה בכיוון הלאומי, המלכד והלא-ביקורתי. לא היתה זו תנועה אחידה בקצבה ועיתונאים שונים הגיעו למרחק שונה. על דילמות של עיתונות בימי טרור.



עשר דילמות של עיתונות בימי טרור
מחבר: פרופ' גבי וימן


במלחמות ומשברים נעים עיתונאים על רצפים של דילמות. בימי "חומת מגן" ולאחריהם, עיתונאים ישראלים נעו על רצפים כאלה בכיוון הלאומי, המלכד והלא-ביקורתי. לא היתה זו תנועה אחידה בקצבה ועיתונאים שונים הגיעו למרחק שונה.

לכל מקצוע, לכל עיסוק, הדילמות שלו. לעיתונאים דילמות שהם נתקלים בהן מדי יום, בשגרת עבודתם, אך דילמות אלה מועצמות ומוקצנות בעת מלחמה ומשבר. השיח התקשורתי והציבורי על תפקוד התקשורת בימי מבצע "חומת מגן" היה לוהט, רווי ברגשנות, מוטה על ידי עמדות פוליטיות ואידיאולוגיה, ובעיקר שטחי. המבקרים, מימין ומשמאל, הטיחו בתקשורת טענות שהיא "מגויסת", שופרו של צה"ל, מקהלת הצבא הכחול-לבן, "מתקרנפת" ובוגדת בשליחותה. לעומתם, היו שהטיחו באותה התקשורת ובאותה העת האשמות על "שירות האויב", בגידה, דוברות של ערפאת וכמו תמיד, "הסכין בגב האומה".
חלק מההסבר לסתירות אלה הוא מיקומו הפוליטי, האידיאולוגי או המקצועי, של הדובר. היינו: הבדלים צפויים בין ימין ושמאל פוליטי, בין עיתונאים לאנשי צבא, בין פוליטיקאים לחוקרי תקשורת ופרשניה.
מקור נוסף לבלבול היה חוסר ההבחנה בין דילמות, בין ממדים של תפקוד התקשורת בעתות אלה. כך, למשל, נשא שערו של כתב העת "העין השביעית" את הכותרת הגדולה "האם התקשורת מעלה בתפקידה?" - דוגמה טובה להשטחת הבעיה, אפילו בכתב עת מקצועי ומעולה זה: האם אכן יש תקשורת אחת, יחידה ואחידה? האם יש לה רק תפקיד אחד ויחיד? מי שמציג כך את הכותרת לדיון, מחטיא את השונות הפנימית הרבה בתוך התקשורת, בין העיתונאים ובין אמצעי התקשורת. הוא גם מחטיא את מורכבותה של השליחות העיתונאית, את הממדים הרבים של נאמנות למקצוע, למדינה, להשקפה, לאמת.
כדי ללמוד על הדילמות העיתונאיות במבצע "חומת מגן" בדקנו את השיח התקשורתי על תפקוד התקשורת, על לבטי העיתונאים ועל הלחצים והכוחות שפעלו. לשם כך ליקטנו את כל התייחסות לעניינים אלה בעיתונות המודפסת והמשודרת, באתרי אינטרנט, ב"העין השביעית" ובתוכניות שיח של עיתונאים. מאות ההתייחסויות שימשו לאיתור דילמות מקצועיות, ועשר כאלה אכן אותרו. במאמר זה אציג את עשר הדילמות ודוגמאות להמחשה בלבד של השיח התקשורתי עליהן.
יש במיפוי ראשוני זה כדי לזהות את מורכבותן, ריבוין ושכיחות/ן של דילמות ואת העצמתן עד לקיצוניות בימי מלחמה. אין בדוגמאות הבאות, רובן מהשיח הער שהתנהל מעל דפי "העין השביעית", כדי לשמש מדגם מיצג לשכיחות ההתייחסות. מטרתן היא המחשה בלבד.

*

דילמה 1: חופש הביטוי מול הביטחון לאומי

צרכים שונים מעלים את הדרישה להגביל את חופש הביטוי גם בימי שלום ושגרה (למשל, כדי למנוע הסתה דתית, פוליטית, אתנית), אך הדרישה עולה בעיקר בעתות חירום מטעמים של שמירת מוראל, צנזורה ביטחונית, ליכוד חברתי וכדומה. כך, למעשה, בשם החוסן הלאומי מוצבות לפני התקשורת דרישות של הגבלות מרצון ואיסורים כפויים שעליה לקבלן בהכנעה ושתיקה, לפחות כל עוד "רועמים התותחים ובנינו בחזית".
"על הטלוויזיה להימנע מכתבות ותמונות העלולות לעודד ולשרת את הפלשתינאים... אילו בזמן מלחמת העצמאות - מלחמה בה נפלו 6,000 מבנינו - פעלה אז אצלנו טלוויזיה כמו שיש לנו היום, היינו מפסידים את המלחמה" (גאולה כהן, "מעריב", 6.3.02)
"בשעה שמגייסים מילואים גם על העיתונות לנהוג אחרת. . . ישנו ממד של צדק בדרישה מאנשי תקשורת, הקובעים מה יהיה האופן בו תצטייר ההגנה על המולדת, להיות זהירים יותר ולמעט בתחיבת עמדתם האישית בעת דיווח..., להפנים את החיוניות שישנה בגיבוי מנטלי לכוחות הביטחון בימים של מלחמה" (חנוך דאום, "מעריב" 5.4.02)

דילמה 2: תפקיד התקשורת לבקר את הממשל ושלוחותיו מול הצורך לחזק ולהגן על יציבות הממשל

בעת חירום או איום קיומי, נדרשת התקשורת להשתיק או לדחות את ביקורתה ("שקט, יורים"). לעתים קרובות, בעתות כאלה, אין זו דרישה "מבחוץ" או "מלמעלה", אלא הכרה עצמית, פנימית ומודעת של העיתונאי, שהוא חייב לרסן ביקורת או לדחותה. יתר על כן, ביקורתיות רבה מדי מתפרשת בעת חירום כ"בגידה" של "עיתונאים סוררים", דוגמת גדעון לוי או עמירה הס.
"אסור לתקשורת להיגרר אחרי ההנחה המוטעית והרווחת כאילו רק עמדותיו של הימין מחזקות את האומה. כבר מזמן העיתונאים היו צריכים להוביל קמפיין נגד האיש שהבטיח שלום וביטחון ובינתיים הכניס את צה"ל לקלקיליה. . . במקום לחבק את עמדותיו ומהלכיו של השלטון צריך לשאול עד מתי נמשיך לא לצאת מהבתים בתל אביב, ירושלים וחיפה בגלל המתנחלים.. . . עד כה רק חלקים מעטים בכלי התקשורת עסקו בסוגיות אלה. כל השאר מחזקים את העם" (אורי סלעי, "מעריב", 7.4.02).
"עמירה הס וגדעון לוי ממלאים את תפקידם כשהם מדווחים ממעמקי השטח הפלשתיני. הם אינם סוכנים של האויב; הם שליחיו של עיתונם שמבקש להביא לקוראיו רשמים מכלי ראשון על הלכי הרוח ואורח החיים של האוכלוסייה הפלשתינית. הם ממלאים משבצת חיונית בפסיפס הדיווחים על העימות הישראלי-פלשתיני, שבו לא נפקד מקומם של דוברי הממשלה. יתרה מכך, הס ולוי הם קולות חריגים בעיתונות הישראלית: ברובה הגדול היא נותנת ביטוי לעמדות השלטון ומושפעת מטיעוניו, כפי שהומחש בצורה מובהקת במבצע 'חומת מגן'" (עוזי בנזימן, העין השביעית 38).

דילמה 3: העיתונאי כאזרח מול העיתונאי כבעל פרופסיה

תפיסת העיתונאי בתפקיד הכפול של בעל מקצוע, אך גם אזרח נאמן למדינתו, מעוררת קונפליקטים לא מעטים המועצמים בעת חירום או משבר: האם הפרופסיה העיתונאית מקדימה חובות אזרחיות ומבקשת אטימות מקצועית להשלכות אפשריות, גם אם הן עלולות לסכן ביטחון, לפגוע בחוסן לאומי?
"הביקורת על גדעון לוי ועמירה הס מתבססת על כך שהם יוצאים מבסיס השקפה אנטי-ישראלי שיש בו העדפה לצד הפלשתיני על פני הצד של בני עמם. . . מותר לשאול האם לא מותר לעיתונים במדינה העומדת במלחמה קשה לגלות קצת יותר אמפתיה לעם ולמדינה?" (אמנון דנקנר, "מעריב", 1.5.02)
"מרגע שהמערכת הביטחונית-פוליטית מגדירה את הפלשתינאים כגורם עוין, כאויב, או כישות טרוריסטית, נמצאים הכתבים במלחמה. יש סתירה עמוקה בין חובותיהם כעיתונאים ובין חובותיהם (ורגשותיהם) כחיילים בצבא הנלחם מלחמת חרמה באויב" (חיים בראשית, "העין השביעית" 36).

דילמה 4: התקשורת כגוף ציבורי או כישות פרטית-מסחרית

ריבוי אמצעי התקשורת המסחריים והפרטת התקשורת מעלים את שאלת הבעלות החברתית: האם תקשורת היא עסק ככל עסק, או שגם בהיותה בבעלות פרטית מדובר בנכס ציבורי שמוטלות עליו חובות לאומיות-חברתיות הגוברות על שיקולי תחרות מסחרית? הסביבה המסחרית-תחרותית יוצקת נופך לוהט למאבק על הסיקור ומקדמת שיקולים של בלעדיות, רייטינג ויתרון על המתחרה, על פני שיקולים "לאומיים".
"מאחורי הקלעים של המאבק על הכניסה לשטחי הלחימה התעורר עימות נוסף, אופייני, בין גופי התקשורת לבין עצמם: הם התחרו על בלעדיות בסיקור אזורים...לעתים נדמה היה שרוב האנרגיה של הכתבים הצבאיים הושקעה במלחמות בעמיתיהם, בהיעלבויות מדובר צה"ל ובהפעלת לחצים עליו. הרבה דם רע זרם במסגרת מלחמות היהודים הללו" (שי שנהר, העין השביעית, 38).
"אין מה לעשות, בטלוויזיה המסחרית גם החדשות אמורות לקדם את המכירות של המפרסמים. מי שמסכים לשדר חדשות על חצי מסך, כדי שלא לפגוע באינטרסים עסקיים, אינו יכול להתקומם על האמירה הזו. המסך המפוצל הוא רק דוגמה קיצונית אחת לטשטוש המובנה שבין חדשות לבידור...חדשות בימים אלה הן רייטינג. העיקר שאפשר להמשיך למכור פרסומות. אני לא יודע אם אנו אמורים לצפות למשהו אחר מטלוויזיה מסחרית, אבל העובדה שערוץ 2 הפך לערוץ המרכזי בישראל, לפחות מבחינת שיעור הצפייה בו, מקשה על ההתייחסות אליו, ודאי בימים אלה, כאל כל חברה עסקית אחרת" (רון נשיאל, העין השביעית 38).
"העורכים בטלוויזיה בישראל חיים על הזובור שהם עושים לעמיתיהם בערוץ היריב...לכן הראו כאן הרוגים ופצועים בפיגועים בשידור חי, חשפו את אבריהם המוצנעים ואת פניהם וזה לפני שלמשפחות נמסר על האסון. לכן לוחצים על פצועי פיגוע ועל בני משפחה להתראיין ברגעים הקשים ביותר" (נחום ברנע, "העין השביעית" 35).

דילמה 5: התקשורת כאמצעי הניתן לגיוס הסברתי-תעמולתי מול חסינות התקשורת מניצול כזה

 תקשורת אמינה, אחראית ומקצועית, חייבת להיות חסינה ממניפולציה ושימוש תועמלני, אך האם עקרונות אלה אינם מתרופפים בעת סכנה ואיום? האם "במלחמה כמו במלחמה" ואז כלי התקשורת הם כלים למאמץ הסברתי-תעמולתי בשירות מאבק באויב ושמירת חוסן לאומי?
"מרבית אמצעי התקשורת הוסבו לאחרונה לשופר ממשלתי... ישראל צועדת לקראת טוטליטריות מחשבתית חד-ממדית" (ד"ר נמרוד אלוני, "הארץ" 9.5.02).
"כל המתבונן מן החוץ ודאי יוכה בתדהמה למראה התמסרות העיתונות הישראלית לגרסה הרשמית. . . מעבר לקרבה הנוצרת כאן בין עיתונאים לתועמלנים, יש כאן ליקוי בסיסי ומסוכן" (פרופ' ירון אזרחי, העין השביעית 36).
"אנו חיים בזמנים אפלים. והתקשורת הישראלית יכולה לחגוג עתה את שעתה המכוערת והמבישה ביותר. ולמרות שלהתגייסות הטוטאלית-כמעט של העיתונאים (בעיקר בכלי התקשורת האלקטרוניים) למכונת התעמולה הממשלתית יש היסטוריה ארוכה - מימי פעולות התגמול, דרך ימי גולדה ומלחמת ההתשה, וכלה בחודשים הראשונים של מלחמת לבנון - בכל זאת ניתן היה לקוות לסחורה קצת פחות קלוקלת" ( עמוס נוי, העין השביעית 38).

דילמה 6: התקשורת כמשקפת דעות בלבד - או כלי לעיצובן, וניתוב השיח הציבורי

התקשורת עשויה למלא תפקיד של מראה, מדויקת ככל האפשר, של התפלגות הדעות ולהסתפק בכך, או שהיא עשויה ליטול על עצמה גם את השליחות של עיצוב דעות, של הולכת השיח הציבורי. בעת מלחמה או משבר ביטחוני עולה התביעה כי בשם שמירת הקונסנזוס עדיף שהתקשורת תשקף את הדעות, אך לא תהיה לגורם מנתב שיח.
"מעבר להגבלות על העבודה העיתונאית, מעוררת מדיניות דובר צה"ל שאלה גם לגבי הפגיעה שלה בשיח הציבורי שהתנהל סביב הלחימה. לגור צלליכין אין ספקות. "נכון שאנשים לא תמיד אוהבים שאומרים להם את האמת", הוא קובע, "אבל זו חובתנו המקצועית ועל אף אי הנוחות חשוב שנביא את הדיווחים, לא כי זה משרת את הימין או את השמאל, אלא משום שהשיח הציבורי צריך להישען על בסיס נתונים אמין ובלעדיו הדעה שאנשים מביעים לא תהיה מבוססת". יואב לימור סבור שלא היתה פגיעה בשיח, הודות למאמצי הכתבים לתת כל מידע שבידם, אבל בתחום הוויזואלי נוצר נזק בשל ההישענות על גורמים בינלאומיים ופלשתיניים, שסיפקו תמונות חד-צדדיות של המתרחש" (שי שנהר, העין השביעית 38).
"מאז תחילת אוקטובר 2000 ועד לזמן האחרון ממש אנו עדים לטרנספורמציה של התקשורת הישראלית המגיעה עד לידי התקרנפות חסרת תקדים... התקשורת מתפקדת על פי המודל הריאקטיבי, אינה יוזמת כי אם מגיבה, נמנעת מהכתבת סדר-היום הלאומי ומקבלת אותו מן המרחב הפוליטי ומהרחוב" (חיים בראשית, העין השביעית 36).

דילמה 7: תפקיד התקשורת לתת ביטוי הולם להתפלגות העמדות בציבור, או להאיר גם את ה"אחר", השולי, המיעוט?

האם צריכה התקשורת לתת ביטוי מדויק במונחי ייצוג של התפלגות העמדות בציבור, או להאיר את דעת "האחר", דעות המיעוט שאינן מגיעות לחשיפה ציבורית, דעות "האויב"?
"בחירת המרואיינים משקפת, כך נדמה, את גבולות השיח הציבורי הישראלי, לפחות בעתות לחימה. בשידורי שתי התחנות [קול ישראל וגלי צה"ל] ניכר רוב עצום לנציגים ממסדיים (פוליטיקאים, שגרירים, אנשי צבא), והיתה התעלמות מוחלטת ממרואיינים זרים או כאלה הנתפסים כקיצונים מדי בהשגותיהם. הן בשידורי גל"צ והן בשידורי רשת ב' לא רואיין אפילו גורם פלשתיני אחד, וגם ערבים אזרחי ישראל הופיעו במשורה ובהקשרים מסוימים בלבד. . . שתי התחנות אמנם מדגישות את האחדות, מתפקדות כמדורת שבט קולקטיבית ומצמצמות את גבולות השיח הציבורי, אך בקול-ישראל ניכר ניסיון הפגנתי במיוחד, לעתים צעקני, לבטא את הפטריוטיות בגרון ניחר" (ארן ליביו, העין השביעית 38).
"ההתקפה החזיתית [של עירית לינור] נגד גדעון לוי ועמירה הס, שהיא בעצם מתקפה נגד כל מי שמנסה בזמן זה להציג את המצב בישראל, באופן שאינו עולה עם נהמת הרחוב הימנית, לאומנית, פטריוטית. . . הכותבים גדעון לוי ועמירה הס סומנו לא פעם על ידי טיפוסים כמו ח"כ גדעון עזרא. מה הבעיה לקרוא להם שוב אנטי-ציונים ופרו-פלשתינאים במקום להתמודד עם העובדות המתוארות בדיווחיהם?" (גל אוחובסקי, "מעריב", 1.5.02).
"כיצד אמורה עיתונות לנהוג בשעת מלחמה. האם היא צריכה להטות אוזן לרגשות הציבור ולכוון את דיווחיה בהתאם? האם עליה להקפיד על דיווח מאוזן שמציג את שני הצדדים, על תוקפנותם וקורבנותיהם? ורדי [עורך 'ידיעות אחרונות'], דוגל בדרך-כלל באפשרות הראשונה. 'הוא רואה את עצמו כססמוגרף הלאומי', אומר אחד העורכים בדסק, 'ולפי זה מקבל את החלטות העריכה' (ענת באלינט, העין השביעית 38).

דילמה 8: "החופש משיקולי ההשלכות" (Artificial Innocence) כחישוק האובייקטיביות מול עיתונות מעורבת וערה להשלכות "מוצריה"

האם על אנשי התקשורת להיות חפים משיקולים של השלכות, של תוצאות הפרסום, כדי להבטיח את האובייקטיביות והריחוק האישי מעבודתם המקצועית, או שעליהם לשקול מה עשויות להיות ההשלכות, ההשפעות?
"אולי העיתונאים הם באמת כולם טיפשים, אבל זה לא לגמרי נראה לי. אולי הם מפחדים מהעורכים שלהם, שמפחדים מהמנהלים שלהם, שמפחדים מדעת הקהל, כלומר מהרייטינג. אבל גם זה לא ממש בטוח, בעיקר בקרב עיתונים שלא מהססים לחשוף פרשות שחיתות פליליות של אישי ציבור פופולריים ללא ניד עפעף. ואולי העיתונאים האלה עושים צחוק מעצמם בגלל שהם פשוט מאמינים בזה - הקונפורמיזם שלהם בשאלות לאומיות חזק בהרבה מהאינסטינקטים המקצועיים שלהם. הם באמת מאמינים, או רוצים להאמין, בעליונותנו המוסרית, ב'אין ברירה', ב'מלחמה על הבית', או בתיאוריית הקונספירציה האיסלאמית הבינלאומית. למרות ניסיונם המר עם דיווחי צה"ל, הם ישובו ויאמינו להם בעתות מצוקה. למרות הזעזוע שלהם ממעשי אכזריות, הם ישובו ויצדיקו אותם ברגעים של עמימות מוסרית וייאוש" (עמוס נוי, העין השביעית 38).

דילמה 9: "שיח האליטות" הדומיננטיות וקובעות ההחלטות, לעומת שיח אלטרנטיבי, מתעמת ומבקר

האם על התקשורת לבטא את שיח מקבלי ההחלטות, האליטות הקובעות את המהלכים, את הקונספציות של מנהיגי המדינה והצבא, או שעליהם להתעמת עם השיח הדומיננטי, להתעלם ממשקלו בעיצוב גורל החברה והמדינה לטובת שיח אלטרנטיבי, שונה ולרוב חסר את תמיכת האליטות, את תמיכת הקונסנזוס או את הדומיננטיות של מקבלי ההחלטות?
"האם אין אנו, במעטה של טענות על זכות הציבור לדעת וזכות העיתונות לחדור לכל מקום ולחשוף כל דבר, בעצם מבקשים בהרבה מקרים להביא במסווה של עובדות, השקפה פוליטית אחת, שבה תומכים רבים מן העיתונאים והעורכים?" (אמנון דנקנר, מעריב, 29.3.02).
"נכון להיום (דצמבר 2001), השיח השולט בתקשורת הוא זה של הימין. ערפאת הוא האויב, אם לא תמיד באותיות הקטנות, לפחות בכותרות. מיקוד האשמה בערפאת אישית-לוחצת הוא הספין התקשורתי הגדול של שרון. במונחים תקשורתיים זה הישג ענק, לפי שעה" (נחום ברנע, העין השביעית, 36).

דילמה 10: רוטיניזציה נעימה וקלה לעומת יצירתיות חדשנית

מחקרים רבים בתחום התקשורת חושפים "רוטיניזציה של הבלתי-צפוי", הנטייה להשתמש במכונות דיווח ובקונספציות קיימות. לעומתן ניתן להציב את השאיפה להיות שונה, חדשני, מקורי ויצירתי.
"הוא הדין בשידורי הגלים הפתוחים בעקבות כל פיגוע. לכאורה, מה נכון יותר ומה מתבקש יותר מלהתמקד באסון ולהביא את כל פרטי פרטיו. לראיין כל עד מזדמן, גם אם הוא היה במרחק כמה מאות מטרים מהפיגוע ואפילו לא ראה כלום, רק שמע את קול הפיצוץ ומיהר לברוח מהמקום, ועדיין הוא מרוגש ומתקשה להשלים משפט. אבל יש לו כמובן הרבה מה לומר לראש הממשלה ולנשיא ארצות-הברית. לא להחמיץ אף פאראמדיק שהושיט עזרה ופינה נפגעים. להגיע לבתי-החולים ולשמוע את הנפגעים ובני המשפחות. זה חלק מתפקידה של התקשורת, לא רק לדווח, אלא גם להיות בפנים, לתת ביטוי לתחושות הכלל. אבל עם יד על הלב, כמה מהמאזינים והצופים, גם המחויבים ביותר שבהם, מסוגלים להאזין למשדר שכזה למשך יותר מכמה דקות? הרי מה זה באמת משנה לצופים ולמאזינים, לאו דווקא לחוקרי המשטרה, אם זה היה מטען בתיק או חגורת נפץ, וממה הוא היה עשוי, עם מסמרים או בלעדיהם, ומה היו סוגי הפציעות המדויקים? ומה עוד אפשר לשאול את סגן מנהל בית-החולים, אחרי שהוא מדווח על מספר הנפגעים שהגיעו אליו ומצבם הכללי? ...אבל למעשה, איך אפשר להמשיך בשטאנץ הקבוע ולהוסיף להיות רלוונטיים?" (כרמית גיא, העין השביעית 38).

*

עשר דילמות שונות ויש המציעים, כמו פרופ' ליבס, לקבץ קבוצות של דילמות הנמצאות על מישור אחד. הדילמות אינן "בינאריות", כלומר אין להן שתי אפשרויות של מענה או פתרון. הן מציגות רצף פתרונות הנע מפתרון קיצוני אחד ועד לפתרון הקיצוני מנוגד לו, אך בין הקצוות יש פשרות ודרכי ביניים רבות. עיתונאים יכולים להישאר במקומם על רצף הדילמה או לנוע לכיוון מסוים.
במלחמות ומשברים נעים עיתונאים על הרצפים של הדילמות: רק מעטים מהם נותרים באותו מקום. ההיסטוריה מלמדת כי התקשורת, לא רק בישראל, בוחרת בעת מלחמה ומשבר לנוע על רצפי דילמות לכיוון של התלכדות, הגנה על האינטרס הלאומי, חיזוק הקונסנזוס והפחתת ביקורתיות. כך קרה לעיתונות הבריטית בימי הבליץ, כך קרה לעיתונות האמריקאית בימי מלחמת המפרץ וקורה לה עתה, בימים שלאחר פיגוע ה11- בספטמבר 2001. כך קרה לתקשורת הישראלית בכל מלחמה ומשבר ובכלל זה "חומת מגן".
לא כולם נעים באותו קצב ולאותו מרחק על רצפי הדילמות: הם אינם ניצבים באותם מקומות שעמדו בה לפני המלחמה או המשבר, ולכן נקודות ה"יציאה לדרך" שונות. גם ההתקדמות שונה ויש כאלה המזנקים בהתלהבות אל מסע התמסרות "לאומי", בעוד אחרים נעים בזהירות, משנים מעט מעמדתם ובוחנים כל העת את השינוי והתגובות אליו.
התקשורת הישראלית בימי "חומת מגן" ולאחריהם, כמו במלחמות ומשברים ביטחוניים קודמים, נעה על רצפי הדילמות בכיוון הלאומי, הקונסנזואלי, המלכד והלא-ביקורתי. לא היתה זו תנועה אחידה בקצבה ועיתונאים שונים הגיעו למרחק שונה במסעם על רצפי הדילמות, אך רבים מהם לא נותרו במקומם, רבים מצאו עצמם במסע חד-כיווני.

הדילמה ה 11: לאן חוזרים?

לאחר תום המשבר, לאחר המלחמה, עם ההפוגה במתיחות או רפיון תחושת האיום - שבה התקשורת לימי החולין. העיתונאים ששינו מקומם על רצף הדילמות ישובו למקומם, ולעתים קרובות אף יכו על חטא ויפצו על צייתנותם לציוויים לאומיים בהקשחת הביקורת על עצמם, על עמיתיהם ועל הממסד. כך עשתה התקשורת הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים, כך נהגה בשלבים שונים של מלחמת לבנון (רוב העיתונאים עשו חשבון זה רק בשלבים מאוחרים של ההסתבכות בלבנון). כך גם נהגה התקשורת האמריקאית לאחר מלחמת המפרץ, והנה גם עתה, פחות משנה לאחר פיגועי הטרור בארה"ב, כבר מתגלים סימנים ראשונים של "חזרה בתשובה" בתקשורת האמריקאית, שהפגינה פטריוטיות דביקה מקיר לקיר.
גם בימי "חומת מגן" היו שהתרפקו על הדוגמה האמריקאית, מייחלים לחומת מגן תקשורתית, להתלכדות סביב הדגל, לתקשורת מגבשת ומחזקת קונסנזוס. אך מי שרצה בזה מוטב שיזכור כי השיבה חזרה, לאחר חלוף הסערה, עשויה להביא תקשורת נקמנית, מתחשבנת ופוצעת. הנה, גם באמריקה החל מסע החרטה של התקשורת. דן ראדר, מגיש החדשות של CBS התראיין לכתבה של BBC, שחלקים ממנה שודרו ב"רואים עולם" (ערוץ 1, מוצ"ש 15.6.02), וגם הובאו בכתבתו של אביב לביא ב"הארץ" (17.6.02).
דווקא ראדר, ממובילי התקשורת והקונסנזואלית, החל בגילויי חרטה על תפקוד התקשורת האמריקאית ותפקודו האישי בימי מה שנקרא "המלחמה בטרור". "מעולם לא היתה מלחמה אמריקאית, קטנה או גדולה, שבה הוגבלה הגישה כמו במלחמה זו", העיד ראתר. "הפחד הוא שילבישו על צווארך צמיג בוער של חוסר פטריוטיות. הפחד הזה מונע מעיתונאים לשאול את השאלות הקשות ביותר ולהמשיך לנבור בהן לעתים קרובות... אני חושש שהפטריוטיות המשתוללת תרמוס את עצם הערכים שהמדינה הזו שואפת להגן עליהם".
ראדר מבקר את התקשורת המגויסת והמוגבלת-מרצון שהוא היה אחד מאביריה. "אי אפשר לקיים מצב של מלחמה בלי שהציבור יבין למה אנו נלחמים, איך אנו נלחמים... הגבלת המידע - זה דבר מסוכן ביותר, אסור להסכים לזה". והנה ראדר, החוזר בתשובה הראשון, מתאר את מה שרלוונטי כל כך גם לחלק ניכר מהעיתונאים בישראל: "זה מתחיל בהרגשת פטריוטיות בתוכך, וזה נמשך עם הידיעה שהמדינה כולה, מכל הסיבות הנכונות, חשה וממשיכה לחוש בתוכה גל של פטריוטיות, ואתה מוצא את עצמך אומר 'אני יודע מהי השאלה הנכונה, אבל זה לא הזמן המתאים לשאול אותה'... אני רוצה לומר בשקט, אבל בכל הכוח שיש לי: אני מקווה שזה לא יימשך, זה כבר עבר את הגבול".
לבטיו של ראדר וביקורתו על עצמו ועמיתיו אינם שונים בהרבה מאלה של העיתונאים הישראלים: לדברי הפתיחה של אורן נהרי בערוץ 1, לפני שהושמע דן ראדר, התגנבו רמזים עבים: "מדינה במאבק מול הטרור... התקשורת שבה מתיישרת עם הממשלה והמבקרים אותה אומרים שהיא מתקרנפת, מצטטת את הצבא והשלטון ללא שום ביקורת ואינה מעזה לשאול שאלות קשות. כל זאת כמובן בארה"ב". כמובן?

*

היו מאות התבטאויות על התקשורת הישראלית בימי האינתיפאדה ובמיוחד בימי "חומת מגן". אמנם יש בהן פולמוס ער ולוהט, נוקב וחושפני, אך הוא לוקה בפגמים מהותיים. ראשית, הוא מושפע ממיעוט מחקר בתחום הזה, ומריבוי עמדות פוליטיות המסתתרות מאחרי טיעונים "מקצועיים", "אקדמיים" ו"אישיים". אם לא די בפוליטיזציה של השיח התקשורתי, הרי העדר מחקר שיטתי ואובייקטיבי מאפשרים לכל צד להצביע על "תמונת מצב", על נזקים כביכול, על "השפעות" ועל "תוצאות". וכל זאת, ללא נתונים אמיתיים.
אם לא די בכך, רדידות השיח מושפעת מכך שהוויכוח הוא חד-ממדי, ממוקד בדילמה אחת או היבט יחיד, ובכך מחטיא את מורכבות העניין. מעיק העדר ההשוואתיות: אין משמעות לאמירות על תפקוד התקשורת ללא ממד השוואתי - בזמן (למשל, במשברים אחרים, במלחמות קודמות), או לחברות אחרות (למשל, מלחמת המפרץ, מלחמת פוקלנד, הפיגוע במגדלי התאומים) ואפילו בפרספקטיבות היסטוריות (למשל, התקשורת הבריטית במלחמות העולם הראשונה והשנייה).
אם הוויכוח הטעון לא יתגבר על בעיות אלה, לא נוכל לבחון בשיטתיות את תנועת העיתונות על רצפי הדילמות. כך נמנעת בדיקה אפשרית של שאלות מחקר מעניינות, כמו: האם לאחר משבר או עת חירום חוזרת התקשורת למיקומיה לפני המשבר, או שהיא מקצינה את עמדתה בכיוון ההפוך, כפיצוי על התמסרותה? מהם מאפייניהם של עיתונאים, על פי מידת התנועה על רצפי הדילמות? כלומר, מה מאפיין את העיתונאים הנעים ביתר חדות או קיצוניות על פני רצפי הדילמות? מהי השונות בין הרצפים עצמם (דהיינו, האם יש בהם כאלה "המועדים" יותר לתנועה)?
אלה רק דוגמאות לנושאי מחקר מבטיחים, שנעלמים היום מהשיח הביקורתי על תפקוד התקשורת.

ביבליוגרפיה:
כותר: עשר דילמות של עיתונות בימי טרור
מחבר: וימן, גבי (פרופ')
תאריך: חורף 2003 , גליון 23
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה: 1. פרופ' גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה.
2. שם גיליון זה הוא: תקשורת בחזית : דילמות של עיתונות בימי טרור.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית