עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אירועיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ה"פיתרון הסופי"עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה במשפט
האוניברסיטה הפתוחה. היחידה ללימודי חוץמשכל (ידעות  ספרים)


תקציר
במאי 1960 לכדו אנשי "המוסד" הישראלי בארגנטינה את אדולף אייכמן, ראש המנגנון הביורוקרטי שפעל לחיסולם של יהודי אירופה. הוא הובא לישראל והועמד לדין על חלקו בניהול השמדתם של יהודי אירופה במלחמת-העולם השנייה. בתולדותיה של החברה הישראלית, משפט אייכמן נחשב לציון דרך. אחד מרגעי השיא במשפט היה נאום התביעה של גדעון האוזנר, שפתח את המשפט.



פתיחת דבר התביעה במשפט אייכמן
מחבר: גדעון האוזנר


במאי 1960 לכדו אנשי "המוסד" הישראלי בארגנטינה את אדולף אייכמן, ראש המנגנון הביורוקרטי שפעל לחיסולם של יהודי אירופה. הוא הובא לישראל והועמד לדין על חלקו בניהול השמדתם של יהודי אירופה במלחמת-העולם השנייה.

היה זה מהלך חסר תקדים, שבו צורר ישראל הובא ארצה והועמד לדין על-פי החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (תש"י 1950). היועץ המשפטי לממשלת ישראל באותה עת, גדעון האוזנר, הכין כתב אישום שגולל לראשונה בפומבי את מעשי ההתעללות של הנאצים ביהודים. גדעון האוזנר (1990-1915) נולד בפולין ועלה ארצה בילדותו. את השכלתו המשפטית רכש בירושלים. בשנת 1960 החליף את חיים כהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכיהן בתפקידו זה למעלה משנתיים, עד שהתפטר לנוכח חילוקי דעות בינו ובין שר המשפטים דאז, דב יוסף, בשאלת מעמדו ומידת עצמאותו של היועץ המשפטי. בשנים שלאחר מכן היה מעורב בפעילות פוליטית ונבחר לכנסת השישית מטעם המפלגה הליברלית העצמאית, יורשתה של המפלגה הפרוגרסיבית. הוא היה חבר כנסת עד שנת 1981 וכיהן כחבר בממשלה שנים אחדות.

יותר מכל אישיות אחרת, היה האוזנר מזוהה בציבור הישראלי עם פתיחת הפצע של השואה ועם עשיית הדין בנאצים. בעקבות המשפט היה לאחד מבכירי הממסד המנציח את השואה. הוא כיהן כיו"ר המועצה הבינלאומית של "יד-ושם" והוזמן להרצות על השואה ברחבי העולם.

משפט אייכמן, שנפתח באפריל 1961 בירושלים, לא היה רק משפטו של רב-טבחים אחד, אלא מסע היסטורי מכאיב לחשיפת פניה האמיתיים של מכונת הרצח הנאצית, עד כי הוטלו ספקות בדבר תקינות ההליך השיפוטי. בתולדותיה של החברה הישראלית, משפט אייכמן נחשב לציון דרך. עד אז העדיפו ישראלים רבים להתעלם מן השואה. הניצולים, אשר השיבו לשאלות על דוכן העדים במשפט, אפשרו לראשונה למי שלא היה שם - לחוש ולהבין את אשר אירע.

אחד מרגעי השיא במשפט היה נאום התביעה של גדעון האוזנר, שפתח את המשפט. הנאום נמשך שבע שעות ומתוכו בחרנו להביא את דברי הפתיחה.

בספרו משפט בירושלים* מתאר האוזנר את מעמד השמעת נאום הפתיחה בבית-המשפט: כשסיימתי, שמעתי בכי חרישי בקהל. נדמתי ולא יכולתי להמשיך, כי המילים נתקעו בגרוני. למזלי, קרבה השעה שש אחרי הצהריים, שעת הפסקת הדיון. אב בית-הדין הבחין, כנראה, במה שאירע לי ושאל אם זהו מקום מתאים להפסיק. הנעתי בראשי בהסכמה ובתודה.

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא.

ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי "בדמיך חיי" מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך בניהם ליאור, המן ציווה להשמידם, להרגם ולאבדם: חמילניצקי טבח המוניהם; פטלורה עשה בהם פוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. אין עוד דוגמא בדברי ימי העמים שאפשר היה להטיח בפני אדם כתב אישום כגון זה שנשמע כאן. אף המעללים האיומים ביותר, מקפיאי הדם ומסמרי השיער של נירון קיסר, אטילה וג'ינגיס חאן, אלה דמויות האימים של ברבריזם ותאוות דם, שהיו למשל ולשנינה ולדראון עולם – הריהם מחווירים לעומת הזוועות ומוראות ההשמד שיוצגו לכם במשפט זה.

בשחר דברי הימים היו דוגמאות למלחמות כליה, כאשר הסתער שבט על שבט להשמידו, כאשר בסערת מלחמה ובלהט קרבות נשחטו, נטבחו או הוגלו לאומים. אך בדור זה אירע כי מנגנון מדינה קם על אוכלוסייה שלווה, חסרת מגן ושוחרת שלום, על גברים, נשים, ישישים, ילדים, עוללים וטף, כלא אותם במחנות, הקיף אותם בחומות, גדר אותם בגדרי תיל מחושמלים והחליט להשמידם עד תום.

אף הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה ה- 20 הזאת בכדי לחזות במו עיניני ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים רגעית או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון מושלם, לא על-פי מזימת יחיד, אלא בקנוניית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי קרבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מהעולם, אלא כלפי אומה שלמה.

במשפט זה נפגוש גם רוצח מסוג חדש, זה המבצע את מלאכת הדמים מעבר שולחן הכתיבה שלו, שרק לעתים רחוקות יעשה את המעשה במו ידיו. ידוע לנו בוודאות על מקרה אחד בו הכה אדולף אייכמן עד מוות נער יהודי על שהעיז לגנוב פרי מעץ דובדבן בחצר ביתו בבודפסט, אך דברו היה מפעיל תאי-גזים, שיחת טלפון שלו – מסיעה רכבות אל מרכזי ההשמדה, חתימתו - גוזרת דינם של אלפים, רבבות ומיליונים.

הוא פקד וציווה - ומכוח פקודתו הגיחו קלגסים לגרש יהודים ממשכנותיהם, להכותם, לענותם, לרדפם לגיטאות, להדביק להם אות קלון, לגזול רכושם, ולבסוף – לאחר שעונו ונשדדו, לאחר שנסחט מהם הכל, ואפילו שיער ראשם נלקח - הובלו בהמוניהם אל המוות, אף הגוויות היו עוד בנות ערך; עוד נעקרו שני הזהב וטבעות הנישואין.

אייכמן יתאר את עצמו כאיסטניס, הוא איש "הצווארון הלבן", בשבילו החלטת ההשמדה היתה פיסת נייר שתוכנה טעון ביצוע. אך הוא אשר תכנן, יזם, ארגן, והורה שאחרים ישפכו את אוקיינוס הדמים בכל דרכי הרצח, הגזל והעינויים. לפיכך דינו כאילו כרך הוא במו ידיו את עניבת החנק, כאילו רדף הוא במצלפות מגלב אל תוך משרפות הגז, כאילו המית הוא בירייה בעורף והפיל לבור הפתוח את כל אחד ואחד מן המיליונים שנטבחו. כך דינו בעיני החוק וכך דינו לפי כל מבחן של מוסר ומצפון. ושותפיו לפשע - לא סתם גנגסטרים או אנשי עולם תחתון היו, אלא מנהיגי אומה, ביניהם פרופסורים ומלומדים, לובשי טוגות ובעלי תארים אקדמיים, אנשים יודעי שפות, משכילים, אלה הקרויים "אינטליגנציה". אנו נפגוש אותם, את הדוקטורים, עורכי-הדין, המלומדים, הבנקאים, הכלכלנים, באותן מועצות בהן הוחלט להשמיד את ישראל ובין המפקדים והמנצחים על מלאכת הרצח בכל גלגולי המורא והזוועות.

החלטת רצח זו, שנתקבלה בקור רוח וביישוב הדעת, להשמיד עם ולהכחידו מתחת השמיים, היא מהלכת אימים כל-כך שאין לתארה במילים. כי המילים נוצרו להביע את אשר שכלו של אדם יכול להשיג, ולבו של אדם יכול להכיל. ואילו כאן ידובר במעשים שהם מעל ומעבר לתפיסת האדם. אך זהו מה שאירע; נחרץ דין מוות על מיליונים, לא על חטא שחטאו, לא על מעשה שעשו, אלא רק בגלל השתייכותם לעם היהודי. וההתפתחות הטכנולוגית נתנה בידי המשמידים כלים יעילים לביצוע מעשה האימים, פשע חסר תקדים זה שבוצע בידי איש אירופה, בן המאה ה- 20, הביא להגדרת מושג פלילי, שכמוהו לא ידעה האנושות אף בתקופות החשוכות ביותר: פשע של השמדת עם (ג'נוסייד).

שברו של עם ישראל בדור הזה עמד לדיון באחדים מאותם משפטים שנתקיימו בעקבות מפלת גרמניה הנאצית במלחמת-העולם השנייה, כאשר האנושות החליטה להפעיל אמצעי מגן, גם על-ידי עשיית דין והפעלת בתי-משפט, בכדי להבטיח כי לא יחזרו עוד המלחמות ומוראותיהן שנתרחשו בימינו, אך שואת היהדות כולה לא עמדה באף אחד מאותם משפטים במרכז העניינים. היה זה אחד הנושאים שהועלו, לעתים נושא נכבד, תמיד מחריד, אך מעולם לא מרכזי, כי הפושעים הואשמו בחטאים נגד בני עמים רבים ושונים. רק איש אחד היה שידו היתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו - בהם ובכיליונם, חלקו במערכת משטר הרשע - מוגבל אליהם. זהו אדולף אייכמן! אם אנו פוקדים עליו היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, שביצעם כמעט כבדרך-אגב וכלאחר-יד, הרי זה מפני שאין אנו מבדילים בין דם לדם. אך נזכור שהתפקיד שמילא הנאשם, שהוא ראה בו במשך שנים ייעוד ושליחות, אשר למענו פעל בהתלהבות ובמסירות אין-קץ – היה השמדתם של היהודים.

עד היום, ובוודאי גם בימים יבואו, ישאלו עצמם אנשים: "אבל איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה ה- 20?" גם במשפטי נירנברג הציגו השופטים לעצמם אותה שאלה, בחניה מצדדים שונים, ניסחו ניסוחים מעניינים, אך קשה לומר שניתנה תשובה מלאה ומניחה את הדעת. חוששני כי אף אנו במשפט זה, לא נצליח לחשוף את שורשי הנגע, מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו, אולם נשתדל נא לעמוד, ולן רק במקצת, על רקע הדברים, בכדי לנסות להסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסברה במבחני ההיגיון הרגילים.

[ ---]

ירושלים 1961

* גדעון האוזנר, משפט בירושלים, בית לוחמי הגיטאות בשיתוף ספרית פועלים 1980.

ביבליוגרפיה:
כותר: פתיחת דבר התביעה במשפט אייכמן
מחבר: האוזנר, גדעון
שם  הספר: נאום לכל עת
עורכת הספר: ברוש, תמר  (ד"ר)
תאריך: 1993
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה. היחידה ללימודי חוץ; משכל (ידעות ספרים)
הערות: 1. בחרה והקדימה: ד"ר תמר ברוש.
2. משכל היא הוצאה לאור מיסודן של "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד".
3. הוצאות לאור של ספר זה הסתייעו במענק מטעם משרד החינוך והתרבות.
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: האוזנר, עמוס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית