עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אירועיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מחלוקות ושסעים
האוניברסיטה הפתוחה. היחידה ללימודי חוץמשכל (ידעות  ספרים)


תקציר
הדיון בכנסת על הסכם השילומים עם גרמניה ועצרת ההמונים שארגנה תנועת החירות לקראתו היו ציוני דרך מרכזיים בדברי ימיה של מדינת-ישראל ובתולדות הדמוקרטיה הישראלית. היה זה הניסיון הרציני ביותר שנעשה אי-פעם למנוע מהכנסת להחליט באופן חופשי, ריבוני ודמוקרטי. פרשה זו רדפה שנים רבות את תנועת החירות, אך במיוחד את מנהיגה, מנחם בגין, שמאז דבק בו הדימוי של פוליטיקאי המוכן להיאבק על עמדותיו בכל דרך.



דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה
מחבר: מנחם בגין


הדיון בכנסת על הסכם השילומים ועצרת ההמונים שארגנה תנועת החירות לקראתו היו ציוני דרך מרכזיים בדברי ימיה של מדינת-ישראל ובתולדות הדמוקרטיה הישראלית. היה זה הניסיון הרציני ביותר שנעשה אי-פעם למנוע מהכנסת להחליט באופן חופשי, ריבוני ודמוקרטי. בפעם היחידה בתולדות הכנסת הופסקה ישיבת המליאה בלחץ המון שצר עליה. הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והשבירה עמדה תחת איום ישיר של טרור הרחוב. פרשה זו רדפה שנים רבות את תנועת החירות, אך במיוחד את מנהיגה, מנחם בגין, שמאז דבק בו הדימוי של פוליטיקאי המוכן להיאבק על עמדותיו בכל דרך.

תוכן הנאום התאים לאווירה שבה נישא. העצרת נערכה ביום חורף גשום ואפור בירושלים שעדיין לא התאוששה מחלוקתה ומהמלחמה הקשה שעברה עליה פחות מארבע שנים קודם לכן. הנואם עצמו היה באחת משעות השפל הקשות בקריירה הפוליטית הארוכה והמרתקת שלו. כמה חודשים קודם לכן, בבחירות לכנסת השנייה, ספגה מפלגתו מכה קשה ואיבדה כמעט מחצית מכוחה הפרלמנטרי (היא ירדה מארבעה-עשר מנדטים לשמונה). בעקבות מפלה זו החליט בגין לפרוש מהחיים הפוליטיים ואולם בשל רגישותו הגבוהה לשאלת חידוש היחסים עם גרמניה, חזר בו מהחלטתו ונשאר בזירה הפוליטית.

כמקובל בנאומיו של בגין, גם כאן בולטת החלוקה הדיכוטומית בין "אנחנו" הטובים לבין "הם", הרעים, אנשי מפא"י ומנהיגיה. הטובים מתוארים כאמיצים וגיבורים, ואילו הרעים מוכנים למכור כל ערך, ולו- גם היקר והקדוש ביותר, תמורת ממון. יתרה מזו, ממון זה אינו מיועד לטובת הכלל, לטובתו ולרווחתו, אלא ל"סולל בונה", דהיינו, לאינטרסים הצרים, הכיתתים והפרטיקולריסטיים של מפלגת השלטון - "הם". מוטיב זה היה דומיננטי כבר בביקורתה של התנועה הרוויזיוניסטית נגד הנהגת מפא"י בשנות הארבעים.

הנאום מציג עמדה מגובשת ונחרצת, שאין לחלוק עליה. שאלת השילומים מגרמניה היתה, מבחינת הנואם, שאלה כאובה, טעונה באמונה ואידיאולוגיה לא פחות מפרשת אלטלנה. ואולם, בעוד שבפרשה ההיא העדיף בגין לשמור על איפוק, כאן הוא מביע נכונות להילחם על עקרונותיו עד הסוף המר ותוך שימוש באש. באוזני קהל אוהדיו שגדש את רחבת הכנסת הישנה בירושלים חידד בגין את השינוי שחל בעמדתו מאז פרשת אלטלנה בהסבירו: "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן!".

בעוד שבנאומיו בכנסת משתמש בגין במשלב גבוה, בנאומו זה, מול ההמונים בכיכר העיר, הוא אינו בורר את מיליו בקפידה ומשתמש בביטויים ההולמים את שפת השוק. הוא אינו בוחל בטכניקות דמגוגיות ובביטויים נמוכים, שמטרתם לשלהב וליצור הזדהות רגשית עם עמדותיו.

 

"בני ירושלים, אזרחי ישראל,

הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אמהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על-ידי השטן שיצא מתחתית הגהינום להחריב את שארית עמנו.

לא היה אכזר אחד בעולם אשר העיז להגיע למעשה תועבה בממדים כפי שנעשו על-ידי המרצחים הגרמנים. את אבי הזקן, יחד עם חמש-מאות יהודי בריסק, הוציאו אל הנהר וטיבעום שם. נערות תמימות נקברו חיים כשראשיהן למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אמהותיהם ונשלחו אלי כבשן ואש. לא הרג בלבד היה כאן, זו היתה התעללות גסה וברבריות מאין כמוה, מעשה אשר אין מילים בפי אנוש לתאר את עומק הזוועה, שאין לו תקדים בהיסטוריה.

והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד.

הם אומרים שקמה ממשלה גרמנית חדשה, שאיתה אפשר לדבר, לנהל משא-ומתן ולחתום על הסכם. לפני בוא היטלר לשלטון הצביע עבורו העם הגרמני. בצבא הגרמני שירתו 12 מיליון נאצים. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו. כל גרמני הוא נאצי. כל גרמני הוא רוצח. אדנאואר הוא רוצח, גוסטרף - הוא רוצח. כל עוזריו מרצחים הם.

אך זהו החשבון שלהם: כסף, כסף, כסף! בעד כמה מיליונים דולרים עומדת להיעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים "סולל בונה" חדש, אך זה יימס ויבוזבז תוך זמן קצר, ואיפה הם יקחו עוד ששת מיליונים יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם? הן זוהי זוועת הזוועות.

נמצא אתנו פרופסור קלאוזנר, אחד מגדולי ההיסטוריונים בישראל, והוא יעיד: האם מאז מעשה פילגש בגבעה נעשתה תועבה גדולה אחרת מזו אצל העם העברי? האם נעשה פילוג עמוק יותר בתוך עמנו ממעשה זה? הם עומדים לחתום על הסכם עם גרמניה ולומר שגרמניה זה עם, ולא מה שהיא: עדר זאבים ששניו טרפו ואכלו את עמנו, אף על פי שהדם ההוא נשפך כמים, לא היה לשווא. הוא נתן לנו את הכוח לקום נגד המשעבד הבריטי. כי תמיד שאלנו את עצמנו, במה טובים אנו מאבותינו השחוטים, למה הם מתים ואנו חיים. הדם ההוא, הקדוש והמקודש, לימדנו מלחמה והדריכנו על במות אויב. ובזכות הדם ההוא נהפך לראש הממשלה בן-גוריון העריץ הקטן והמניאק הגדול, שאינו מוסר לעצמו דו"ח על עומק השואה ועל חומרת הסכנה. כיצד ניראה בעיני העמים כשקלוננו יצא לרבים, כי הלכנו אל רוצחי אבותינו לקבל עבור דמם כסף?

אמנם אנו עדיין מוקפים אויבים, אך רכשנו את כבוד העם. והנה באתם אתם, ספסרים עריצים, באתם לחסל את כל מה שהושג בדמינו, ושוב ייהפך העם לבוץ, לחרב הפוגרומים וההשמדה.

בעוד שעה עומד אני להשמיע את דברכם לפני הכנסת, הם אומרים שאנו מביימים זעם-עם במסחר בדם ששת המיליונים, והנה! בואו טמאים וראו את ההמון העצום, העומד תחת הגשם ובקור. הוא מוכיח שלבו זועם וזועק, ונשבע כי הדבר לא יהיה ולא יקום, לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה!

לו צריך היה לביים את הזעם הזה הייתי מתבייש להיות יהודי; אך האמת היא שהזעם פורץ מעמקי הלב היהודי ומוכיח כי עם ישראל אינו עם של שרת ופנקס; עם ישראל הוא עם של הרצל, של נורדוי ושל זאב ז'בוטינסקי, ועם זה יוכיח שאין משא-ומתן עם גרמניה. אני קורא לאדון בן-גוריון! אל תעשה מעשה זה. אתה שם מוקש תחת הבניין של בית ישראל היכול להתפוצץ על יושביו. אני מדבר גם בשם הדם שנשפך לא רק שם, במיידנק ובאושוונצ'ים, ואני מדבר כאן בכדי שלא תצטרכו להרכין ראש נגד הגויים. ולכן אני אומר לאדון בן-גוריון: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסקל מזימה זו. אדון בן-גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם - לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה – רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי-סוהר ומחנות ריכוז. בן-גוריון אמנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון בהתנגדות לשלטון רשע. ולכן אני מכריז: רשע עומד מול עניין צדק - ויתנפץ כזכוכית מול סלע. וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם.

אמנם אני יודע שאתם אמיצים, לא תרחמו על נשינו וילדינו הקטנים, אך אין דבר. נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום. אמנם חשוב חשבנו לפני שלוש שנים, כי נוכל גם לשמוח בילדינו הקטנים, אולם בכדי שבני לא יתבייש כי נולד יהודי, נלך, נלך, ולא תהיה נסיגה.

כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.

אזכיר לך, אדון בן-גוריון, עת העמדת את הקריירה שלך על משא-ומתן: גם בווין העמיד על הקלף שלנו את הקריירה שלו, וסופך כסופו של בווין.

כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר עלי למות, וגם אם נגזר עלי לא לראות את בני הקטן בשמחתו - מאשר לראותו בחרפתו, או חירות או מוות, אין נסיגה. באם חרפה זו תקום, אם זה יהיה, לא נראה אותה כממשלה יהודית. למחרת קבלת החלטה זו נשלח את המכתבים ונודיע כי אין משלמים מסים לממשלה ההולכת למשא-ומתן עם הגרמנים או כסף גרמני, או כסף יהודי - שניהם יחד לא ייתכנו. מסים תקבלו בכוח, שירותים בכוח, שום דבר לא יינתן מרצוננו החופשי. לא יהיו לך מספיק בתי-סוהר כדי לסגור את כל המתנגדים.

אך יותר מזה עלינו לדבר אל הנציגים הדתיים, עומדים כאן אלפי יהודים דתיים ורואים איך היינו לבוז, איך היינו לחרפה, דרכי ציון אבלות, הנציגות הדתית עומדת למחוק פסוק מן התורה: מחה תמחה את זכר עמלק, כי ילחם ה' בעמלק. אם עם ה' עומד לפתוח במשא-ומתן של חרפה זו. דעו לכם שרים דתיים: כף רגלכם לא תדרוך עוד בבית-כנסת, שום קרבן מצדכם לא יירצה. שפתותיכם שידובבו תפילה - הבל בפיהם, כי אתם מכורים לעגל-הזהב. זהו אחד הרגעים המכריעים אצלנו ואצל העם היהודי. אני יודע שאנו פותחים בדרך ייסורים חדשה, ואמנם גם לפני שלוש שנים חשבנו: האם לא מוטב לראות בשמחת הילד? אך אם יהיה צורך, אחדש את המלחמה. ובמלחמה זו תלווה אותנו רוח המיליונים מכל הארצות, מהכבשנים ותאי הגזים שציוו לנו: לא לשאת ולא לתת. חרם על גרמניה עדי עד. חרם על דורשי שלום עם גרמניה, ממשלה זו שתיכנס למשא-ומתן איתה - פושעת היא. בן-גוריון - פושע. שרת - פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו.

ועתה הרשו נא לי ללכת שם - לכנסת - לנסות ברגע האחרון ומי ייתן וה' יצליח דרכי ויכניס בלבם אמונה - לפחות אצל הדתיים - לבל יקבלו את מיליוני הדולרים בכדי להקים "סולל-בונה" חדש, אולי ירחם השם, אך זכרו, זאת תהיה מלחמה קשה של שנים. שוב ניפרד מילדינו ומשפחותינו. אך אין דבר, בשם הדם, בנושאינו על שפתותינו את זכר אבינו זאב ז'בוטינסקי, אנו נשבעים לא להבליג נוכח החרפה. לכו, אחי, ואל תפחדו מרימוני הגזים, תאמרו לשוטרים היהודים: גם אתה יהודי, אין לנו אפשרות להסכים לזה. אל תרימו יד, כי אין אנו נלחמים על לחם, איננו נלחמים נגד קיצוב - על נשמת העם וכבוד האומה אנו נלחמים.

לכו, אלוהים בלבכם ודגל טוהר האומה בנפשותיכם, בשם ירושלים ועולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי - הבענו נכונות והקרבה.

נרים כולנו יד ונשבע בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי. באם אשכחך חרפת ההשמדה - תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני. בני ירושלים, למערכה! על כבוד ישראל ועתידו! כה יתן וכה יוסיף אלוקי ישראל!"

ירושלים 1952

ביבליוגרפיה:
כותר: דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה
מחבר: בגין, מנחם
שם  הספר: נאום לכל עת
עורכת הספר: ברוש, תמר  (ד"ר)
תאריך: 1993
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה. היחידה ללימודי חוץ; משכל (ידעות ספרים)
הערות: 1. בחרה והקדימה: ד"ר תמר ברוש.
2. משכל היא הוצאה לאור מיסודן של "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד".
3. הוצאות לאור של ספר זה הסתייעו במענק מטעם משרד החינוך והתרבות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית