עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917] > עליה ראשונה עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה בספרותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונה
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
באוקטובר 1882 הגיע לארץ נפתלי הרץ אימבר (מחבר ההמנון - "התקווה" ) ביחד עם משפחת אוליפנט. במרץ 1887, אחרי יותר מארבע שנים, עזב אימבר את הארץ. המאמר עוקב אחרי שנותיו של אימבר בארץ: עיסוקיו, כתיבתו, פולמוסיו ויצירתו.



אימבר בארץ
מחבר: יעקוב קבקוב


מחבר ההימנון נודד בין המושבות, כותב שירים, שותה יי"ש ומנהל פולמוסים.

ארבע שנים בלבד שהה נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקוה", בארץ אבל היו אלו ארבע שנים מכריעות – ראשית העליה הראשונה, ייסוד המושבות הראשונות, תקופה של לבטים, ויכוחים ומריבות, שאימבר היה שותף להם, בשעה שנדד בכל יישובי הארץ.

אימבר שבזכות שיר אחד, "התקוה", קנה לו פירסום שהעמיד אותו בשורה אחת עם גדולי המשוררים בדורנו, נולד בעיירה בגליציה (בשנת 1856). הוא פירסם שירים בעתונות העברית, נדד ברחבי האימפריה האוסטרית של אז, אהב את הטיפה המרה ושנא מרות. הוא הגיע לקושטא, הבירה התורכית, שם פגש את לורנס אוליפנט ואת רעייתו אליס. לורנס אוליפנט היה דיפלומט אנגלי, סופר, עתונאי והרפתקן. הוא ואשתו היו חברים בכת דתית קיצונית באמריקה. אוליפנט סייר בארץ, הציע להקים מדינה יהודית בעבר הירדן ועזר למייסדי המושבות. כשפגש באימבר התרשם ממנו והציע לו לבוא עמו ועם רעייתו לארץ-ישראל, שם עמדו להשתקע על הכרמל.

אימבר הגיע לארץ עם משפחת אוליפנט בסוף אוקובר 1882 והוא בן 26. אליס אוליפנט סיפרה לאמה על אימבר במכתב ששלחה מבירות: "הבאנו אתנו את העלם היהודי שלנו, שכלפי חוץ נוסע כמזכירו העברי של לורנס, אך אנו מחנכים אותו לאט-לאט... נהדר הוא לראות כיצד דעותיו הקבועות, נטיותיו המושרשות, גלמיותו השטחית ובורותו בכל הנוגע לנימוסי החברה נעלמות והולכות, וכיצד גילויים שונים, של אדיבות חבויה ושל צייתנות וכוח מוסרי איתן מתעוררים בו במחיצתנו – והוא מאושר כמלך."

דברים אלה של אליס שופכים אור חדש על טיב היחסים שנתקיימו בין משפחת אוליפנט לאימבר. כידוע, שימשו יחסים אלה יסוד לכל מיני השערות דחוקות ולרכלנות על יחסיה של אליס עם הדרוזים. רוב התיאורים של פרשה זו בחיי אימבר מבוססים על התבטאותיו של המשורר בדפי יומנו ובמאמריו השונים, אבל אין להם גיבוי בכתביו של לורנס ואף לא במכתביה של אליס. אמנם אוליפנט ורעייתו נמשכו אחרי אימבר מפני נטייתו למיסטיקה ומפני הקשר העז שלו לרעיון הציוני, אבל בעיניהם לא היה אלא אחד מבני הפמליה שריכזו בביתם ושניסו להדריכם לפי תפיסתם המיוחדת.

לומד שענות

עבודתו של אימבר כמזכירו של אוליפנט לא העסיקה אותו באופן קבוע, והוא הרבה להיעדר מבית המשפחה בפרקי-זמן שונים שבהם עשה במושבות או בירושלים. הוא שהה גם בביקור ממושך במצרים. אוליפנט עשה כמה ניסיונות לאפשר לאימבר לקנות לו מקצוע ולהתמחות במשלח-יד. לאחר שחלה אימבר במחלת הקדחת בירושלים בשנת 1884 בא אוליפנט לידי הסכם עם מומחה לשענות ללמד מלאכה זו למשורר. נראה שאימבר קנה לו מיומנות במקצוע זה, כי בדברי ההספד שפירסם ב"חבצלת" על אוליפנט כתב: "בעת פתחתי חנותי בחיפה התנה עמי האדון אוליפאנט כי תהיה סגורה בשבת."

במכתב ששלח המשורר לאחיו שמריהו, סיפר לו על העזרה הנדיבה שקיבל מאוליפנט לאחר שחלה בקדחת. אוליפנט סידר כי ינוח בבית איכר בראשון-לציון במשך שלושה חודשים. וכך כותב אימבר: "נסעתי לשם וישבתי שלושה ירחים עדי שבתי לאיתני כי האוויר שם טוב מאוד ויען כי הרופאים ציוו עלי במפגיע כי בל אהגה כי ההגיון קשה לי. לכן כתב לי האדון אוליפאנט לראשון-לציון כי עשה חוזה (פערטראג) עם איש אחד ללמדני חכמת מלאכת מורה השעות וכתב לי כי אבוא לחיפה יען הוא יושב עתה רחוק מחיפה בכפר דאלא שושה."

אוליפנט ורעייתו באו להקביל את פני אימבר בחיפה. אוליפנט שילם את שכר הלימוד והאישפוז של המשורר וגם שילם בעד כלי המלאכה הנדרשים.

נראה שאימבר לא החזיק מעמד בחנותו, כי ב-15 בספטמבר 1884 פנה אוליפנט במכתב אל שמואל הירש מנהל מקוה-ישראל, בנוגע לאפשרות שהמשורר יתקבל כתלמיד. וכך הוא כתב: "נפתלי הרץ אימבר – יהודי צעיר שביקר אצלך פעם אחת בשנה שעברה כדי למסור איזו הודעה ממר הול, מיפו – משתוקק ללמוד שנים מספר במכון לחקלאות. הואיל ובשכלו הישר הוא רוצה להיות אדם מעשי ולהתמחות בעבודה גופנית, על אף בקיאותו המעמיקה בספרות דתו, ולא למטרה אנוכית, כי אם מטעמי מצפון – רצוני לעזור לו, ואבקשך להודיעני באילו תנאים כספיים יוכל להתקבל ללימוד חקלאות במכון, ואם אפשר לקבלו מייד. עכשיו הוא בחיפה."

ואולם אימבר, אם-כי התלהב מביקורו במקוה ישראל ושר שיר תהילה למוסד, לא זכה להתקבל לשם. בשירו יעץ: "למקוה ישראל שלחו את בניכם, / שמה ילמדו ארץ לפלח; / למלאכה לעבודה הרגילו ידיכם / אז תתאזרו, תחליפו כוח."

אימבר הירבה לשוטט במושבות וגם נלווה אל אוליפנט בביקוריו השונים. הוא התלהב מפגישותיו עם החלוצים וחיבר שירים לכבוד המושבות ראשון-לציון, עקרון, גדרה, ראש-פינה, פתח-תקוה ומשמר-הירדן. הוא הזדהה עם המתיישבים ועודדים להמשיך בעבודתם הלאומית על אף הקשיים שנערמו על דרכם.

עוד בקיץ תרמ"ג פירסם אימבר שיר ששמו "מה אכתוב" על המושבה שמרין, היא זכרון-יעקב, שהיתה נתונה במשבר: "אכתוב – ורוחי הומיה / שמרין תיתן קול / אוי – קול עניה – אפס כסף וכול."

על שיר אחר שכתב אימבר בהשראת זכרון-יעקב, סיפר אחיו שמריהו ב"קורות חייו", שהקדים להוצאה המקובצת של שירי המשורר. פעם אחת בא לביקור במושבה עם אוליפנט ומצא את האיכר אפרים פישל אהרנסון חורש יחד עם בנו הקטן אהרן, שלימים נתפרסם כאיש מדע וראש חבורת ניל"י, שריגלה למען האנגלים במלחמת העולם הראשונה. המשורר נתעורר לכתוב שיר ששמו "דגל המרד של בר-כוכבא", שלא נדפס אבל היה ידוע בין המתיישבים. לפי שיר זה, יצא בר כוכבא מקברו בביתר החרבה, וביקש למסור את חרבו ואת דגלו לבאים אחריו. הוא התפעל מן המחזה של האב ובנו בעבודתם הקשה, ומסר לאב את חרבו ולבן את דגלו. אימבר הקדיש לזכרון-יעקב שיר מיוחד, "משא שומרון" שמו, שבו השתמש שוב במוטיב של בר-כוכבא המופיע לפני אנשי המקום.

בעד הברון ונגדו

במאמר "מסע מצרים" שפירסם בעתון הירושלמי "חבצלת" בשנת 1886, מסר כי מאז שבתו בחיפה דאב לבו על מצבם הדחוק של המתיישבים בזכרון-יעקב. הוא הביע את סיפוקו על שקם למושבות מושיע, הוא הנדיב הידוע, שהוא קורא לו "זרובבל השני". לימים היפנה את חיצי ביקורתו נגד הפקידות של הברון במושבות. בהמשך דבריו תיאר את ביקוריו באלכסנדריה, בקהיר ובמוף ואת פגישותיו עם התושבים היהודים. במצרים נפל למשכב ונעזר בימי מחלתו בפרופ' פאול וירני ובד"ר יוהאנס לפסיוס, שאתם נסע וסייר שם.

לראשון-לציון הקדיש אימבר שני שירים, שבהם הצביע על חריצותם של המתיישבים ועל שמחתם בשעת בציר הענבים. עדות לימי שבתו של אימבר בראשון-למיון מסיוון תרמ"ג מסר אהרן משה פריימן, שסיפר: "צעיר אחד מר נפתלי הירץ אימבר מגליציה ישהה פה חודשים אחדים, והוא נסמך מאחד מחסידי אומות העולם ואוהב ישראל, האדון לורנסו אוליפנט הידוע. פה חיבר מר אימבר ספר שיריו בשם 'ברקאי', המכיל את השירים 'התקוה', 'השופר', 'משמר הירדן' ועוד."

שיר ארוך הקדיש אימבר לגדרה ולאנשי ביל"ו שהתיישבו בה. השיר, שתאריכו כ"ו בניסן תרמ"ח (1886), מתאר את התנאים הקשים שבהם התגוררו המתיישבים: "וחונים באהלים, ובאין למו בתים, / מבלי יכולת מקומם לרשת, / גדר מזה – חוקים ומשפטים, / וגדר מזה – פקודות מפחות-פלשת."

בשנת תרמ"ג התוודע אל התימנים בירושלים, שבאו בעליה הראשונה. בשירו "התימנים" הביע את אכזבתו למראה דלותם. תקוותו לבואם של בני רכב (יהודי כיבר), הגיבורים הרגדתיים, נתבדתה. הואכתב: "לא לכם אחי התימנים / לא לכם ציפינו בעיניים נשקפות / שלמה באתם אחי הנאמנים / באתם שים לעוני נוספות."

מימי שהותו של אימבר בארץ נשתמרו עוד כמה עדויות. איטה ילין, בתו של יחיאל מיכל פינס, שנישאה לדוד ילין, סיפרה בספר זיכרונותיה "לצאצאיי", כי אימבר היה מן הצעירים שהיו מבקרים בביתה כדי להתייעץ עם אביה. וכך כתבה: "כחיה ניצבת לפני התמונה: בפינת הספה, על יד אבי, ישב המשורר מחבר שירי ציון כשהוא קורא לפניו, נד פעם בפעם, קטע מיצירותיו, בהדגישו במבטא גליצאי כל ביטוי שעלה על רוחו הטובה אותה שעה. רוח השירה היתה מפעמת בו תמיד לאחר שתיית כוס יין משומר, מעשה ידיה על אמי להתפאר."

עדות אחרת על ימי אימבר בארץ היא של פייבל כהנוב, שהיה אז בעל "אפותיקה" (בית-מרקחת) בירושלים. הוא סיפר, שאימבר היה נכנס אליו שתיים-שלוש פעמים בשבוע, וקורא לפניו ולפני שמעון רוקח את שיריו לפני הדפסתם. כמה מן השירים היו למורת-רוחו, על שום "דברי הכפירה" שמצא בהם. בתארו את חיי המסחר בעיר בשנות השמונים של המאה שעברה, סיפר על המנהג של הימים ההם להדפיס דברי שיר על עטיפת פנקס הניירות ששימש לצורך סיגריות. יעקב הרצשיין הזמין מאת המשורר את השיר "משמר הירדן" לצורך זה והוא היה שיר מתחרה לשיר הגרמני "די וואכט אום ריין", שהודפס על עטיפת פנקסי הניירות על-ידי יבואן מגרמניה, בריישר שמו.

בין השאר סיפר עוד כהנוב על נטייתו של אימבר לטיפה המרה ועל חלקו במחלוקת שפרצה בין פרומקין לבן-יהודה בדבר הברון רוטשילד. הוא הוסיף עוד, כי אף-על-פי שהמשורר כתב נגד המסיון, הוא לא הדיר את רגליו מביתו של פרידלנדר, ראש המסיון. כהנוב תיאר גם את מלבושו הדל של אימבר ואת חדרו הצר בירושלים, שגר בו לאחר שעזב את אוליפנט. כל ארבעת הקירות היו מכוסים בחרוזים ובקטעי דברים שרשם עליהם. כהנוב מסר גם על שיר גדול שכתב אימבר לכבוד רבי יוסף מויאל כשנתמנה לקונסול של פרס. בשכר זה קיבל המשורר נפוליאון זהב, ששוויו היה עשרים פרנק.

מאיר טובנהאוז היה מארח את אימבר בביתו בצפת ונלווה אליו בביקוריו במושבות. בספר שהקדיש אפרים טובנהאוז לאביו הוקצה פרק מיוחד לאימבר, שבו נמסרו זיכרונותיו של האב על המשורר.

בין השאר מספר טובנהאוז על הצלת אימבר מטביעה באגם מי-מרום שביסוד-המעלה. אימבר, שהיה שתוי, התחיל טובע בבוץ ורק הודות לעזרה שהוגשה לו נמשה מן האגם. מסופר עוד שטובנהאוז גולל לפני המשורר את פרשת סבלם של איכרי ראש-פינה ושיחד אתו השפיע על אוליפנט לבקר במקום ולתמוך במתיישביו. כן נאמר שבביתו של טובנהאוז השמיע אימבר את הבית הרביעי של "התקוה", חיבר בהשפעת ביקורו במשמר-הירדן: "כל עוד מי הירדן / מלא גדותיו ייזלו / ולים כנרת השאון / בגיל המולה ייפולו / עוד לא אבדה תקותנו..."

"נפתלי חסיד"

בתקופתו הארץ-ישראלית היה אימבר מעורב בפרשת המריבות בראשון-לציון עם פקידות הברון רוטשילד. הוא היה עד להתמרמרותם של המתיישבים על פקידות הברון ולהתמרדותם נגד המנהל. הוא עמד מקרוב על המצב במושבה והאשים אחר-כך את פקידות הברון ביחס עוין למתיישבים. גם בימי שבתו בלונדון הוסיף לשמור טינה לפקידות ופירסם שיר נגד הברון ששמו "פותר החלומות".

"המליץ" הגיב על המצב במושבות בשנת תרמ"ז במאמר ראשי " 'ראשון לציון' – הנה הנם!", שכתב כנראה יל"ג. נאמר כי לפי השמועות שהגיעו לעתון היה ראש מחרחרי הריב "איש אחד 'נפתלי חסיד' שמו, הלובש שטריימיל בשבת ועושה מעשה זמרי בשתת ימי המעשה". המאמר חזר גם על ההאשמה שאימבר היה קרוב אל "בעלי המשלחת", כלומר המסיון. בתגובה על דברי "המליץ" שלח אימבר מכתב לעתון. במכתבו זה ביקש לדעת אם נתקבל במערכת ספר שיריו "ברקאי", שיצא בירושלים בשנת תרמ"ו, ואם נתפרסמה עליו רשימת ביקורת. בהמשך מכתבו התייחס בלעג להאשמה ש"נפתלי חסיד" הוא האשם במריבות בראשון-לציון.

אימבר התחיל מפרסם ב"חבצלת" בקיץ תרמ"ג. ואולם בשנת תרמ"ו עבר ל"הצבי", שערך אז יחיאל מיכל פינס משום היעדרו של בן-יהודה מן הארץ. באותה שנה התפרסמה מודעה של אימבר, שבה הודיע כך: "ספר אתי בכתובים אשר קראתי בשם 'ברקאי' ותוכנו יישוב ארץ-ישראל ועל המושבות, כולם ברוח הלאומי. חלק ראשון יכיל כחמישה גיליונות. מי המדפיס החפץ לקנותם ממני ע"מ (על מנת) להדפיסם יפנה אלי על פי תוי."

למודעה נלוותה הערת העורך, הוא פינס, שהמליץ על הדפסת השירים וששיבח את לשונם ואת תוכנם הלאומי. אימבר תרם אז ל"הצבי" כמה שירים, שהידועים שבהם "הימלט ההרה" ו"השופר". כמו כן פירסם בעתון קינה על מות אם הנדיב, בתיה די רוטשילד, "נחמת בת ציון" שמו.

מלחמה בבן-יהודה

בימי שבתו באנגליה חידש אימבר את השתתפותו ב"חבצלת" והתקיף אז קשה את פקידות הברון ותמך ברבנות הארץ בעניין הנהגת שנת השמיטה. במחלוקת שבין "חבצלת" ל"הצבי" נטה לצד "חבצלת" וטען שבן-יהודה כיסה על פשעי מנהלי הפקידות. עמדתו זו עוררה נגדו את חמתו של בן-יהודה והביאה לידי פולמוס חריף בינו ובין המשורר.

לאחר שאימבר פיסם ב"חבצלת" את שירו "פותר החלומות" נגד הברון, הדפיס בן-יהודה בעתונו מאמר ששמו "מי המלשין" ובו התקיף את פרומקין, עורך ה"חבצלת", על שנתן מקום לשיר של אימבר. לא חסרו במאמרו האשמות שונות ודברי-גידוף גם נגד המשורר עצמו.

אימבר לא נשאר חייב לבן-יהודה ופירסם ב"חבצלת" מאמר תשובה שנקרא "לכו נא ונוכחה". במאמרו טען שבן-יהודה, "הכותב שטנה על רבני עיר הקודש ועל חכמי הספרדים", קיבל תמיכה מן הברון בגלל השיר "נחמת בת ציון", שפירסם אימבר ב"הצבי" לזכר אמו של הברון. על טענתו של בן-יהודה שאימבר כעס עליו על שלא כתב ביקורת על "ברקאי" בעתונו, ענה אימבר כי מעולם לא ביקש ממנו לעשות זאת.

בן-יהודה המשיך בפולמוס ובמאמר "עדות נאמנה" האשים את אימבר שהתחבר למסיונרים ושקיבל תמיכה מפרידלנדר, ראש המסיון. אימבר השיב מלחמה שערה ושם את בן-יהודה ללעג בשיר סאטירי שפירסם ב"חבצלת" "הצבי והצב" שמו. אימבר פירסם באותו עתון מכתב תשובה ארוך בכותרת "קדוש וברוך", ובו דחה מכל וכל את ההאשמה שפרנסתו היתה מן המסיונרים, והסביר כי פרידלנדר סילק רק את החוב שנתחייב למלון. בה בשעה מסר, ששמע מפי פרידלנדר כי הוא תמך בבן-יהודה. באותו גיליון של "חבצלת" פירסם אימבר גם שיר סאטירי בשם "שם ככתיבתו" נגד "הצבי".

עם המכתבים ששלח המשורר לאחיו שמריהו ושנשתמרו במחלקת כתבי-היד של בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי מצויים כמה מכתבים מתקופתו הארץ-ישראלית. כרגיל, גם מכתבים אלה הם בלי תאריכים. הוא מסר לאחיו שעוד לא בא ל"עמק השוה" עם אוליפנט, אבל לא פירט מה היו חילוקי הדעות ביניהם. נראה שאוליפנט רצה לעכב את אימבר בארץ, אבל המשורר עשה הכנות לנסיעה לאירופה.

אימבר דיווח לאחיו על מהלך ההדפסה של קובץ שיריו "ברקאי". באחד ממכתביו בירך על המוגמר והודיע שהוא יוצא להינפש מעבודתו בהוצאת הקובץ. הוא שלח לו דוגמה מן המדור "בית עלמין" שבספר וביקש שיראה אותה להגביר שמואל אוירבאך, שהרי המדור כלל "שירי תוגה ואבל" לזכר בתו הססי אוירבאך ולזכר אליס אוליפנט.

אימבר הפליג לאירופה במרס 1887 לאחר שעשה בארץ יותר מארבע שנים. לאחיו הודיע מערים שונות על הקורות אותו. בגלויה מברלין התלונן על שלא קיבל תשובה על המכתב ששלח מבודפסט. הוא הביע את צערו על שלא היה באפשרותו לבקר את בני משפחתו בזלוצ'וב.

מפריס הודיע אימבר לאחיו שקיווה להשיג את מטרתו בעיר זו ואם לא יעלה הדבר בידו ייסע ללונדון, ששם רבים הם מכיריו ומיודעיו. הוא כתב שאם ישיג את מבוקשו בלונדון יבוא משם לביקור אצל המשפחה. במכתב אחר שנשלח מפריס ענה המשורר על שאלתו של אחיו בנוגע למטרתו: "על שאלתך מה מטרתי? היא מטרת כל אדם בחלד ותכלית נצרה בעיני אלהים ואדם."

בסופו של דבר הגיע אימבר לאנגליה, ושם שהה ארבע שנים. משם נסע לארצות-הברית ובה חי עד מותו באוקטובר 1909.

ביבליוגרפיה:
כותר: אימבר בארץ
מחבר: קבקוב, יעקוב
תאריך: אוגוסט 1991 , גליון ט"ז 6 (98)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית